Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הצמד האהוב ביותר בעיר, המסך הלבן, חוזר הערב (ג') לבמה של הבארבי לאחר מה שנראה כמו נצח, ואנחנו (והם) מתרגשים מאוד.
נדרשה מגיפה בממדים אפים כדי לעצור את ההרכב מפוצץ הבאז שלא הפסיק להפתיע אותנו. נראה שהם בדרך לעשות את זה שוב עם חומרים חדשים, חומרים ישנים ומלאאא סקס אפיל. רק מהרו להזמין כרטיסים כי לא נותרו הרבה. הם יעלו לכם 75 שקל. היידה סקס, סמין ופלסטין. לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מחאה פוליטית בישראל נהוג לחפש במוזיקה. באופן מסורתי, אף שאין בישראל באמת מסורת משמעותית של שירי מחאה, כשעולה השאלה למה אמנים לא מרימים קול זעקה, העיניים נישאות למוזיקאים. לפני שבועיים התראיינו ב"אולפן שישי" חברי הדג נחש תחת הטיקט של להקת המחאה היחידה בישראל. 22 שנה הם עושים את זה, נאמר, אבל מול המצלמה – ובמידה רבה גם במילות השירים – חברי הלהקה מגמגמים קלישאות כמו “המצב רע". החצר האחורית, להקת מחאה בולטת אחרת, שרה את שיריו של יענקלה רוטבליט. לא בדיוק דם צעיר.
בסוף חודש מאי האחרון התקיימה בברלין הפגנת ענק מול עצרת של המפלגה הלאומנית "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD). יותר מ־150 מועדונים, לייבלים וליינים לקחו חלק ב"רייב נגד הנאצים", שאליו הגיעו עשרות אלפי ברלינאים שרקדו במסיבת טכנו ענקית מול תומכי המפלגה. בישראל של 2018 אירוע כזה או למצער אפילו אירוע צנוע יותר כמו "רייב נגד הכיבוש" שנערך ברחבת מוזיאון תל אביב במאי 2002 ומשך אליו כ־2,000 איש – הוא בגדר פנטזיה רחוקה. פוליטיקה זה לא סקסי, הכיבוש מעייף, ובחיי הלילה מעדיפים להתעסק (אם בכלל) בסוגיות של זהות או מגדר. כשאנשי חיי הלילה כבר מתארגנים בצורה פוליטית, הם עושים זאת למען מבקשי המקלט או לקידום ביטחון למבלות – סוגיות חשובות שניכר שדחקו את העיסוק בלבה המבעבעת תחת רגלינו. כבר התרגלנו שחם.
בכל זאת נדמה שמשהו קורה בחיי הלילה. אריה ואבשלום הספרי – יחד הצמד המדובר WC – שרים בשיר "סליק" "וואי, מה הולך לבוא פה" כשהם מתייחסים לאווירה במחאה החברתית ב־2011. ייחוס המשפט לפוליטיזציה של תרבות הקלאבים זו אולי משאלת לב, אבל לא מנותקת לגמרי מהמציאות. את הופעת הפריצה שלהם לא ערכו WC בלבונטין אלא בברקפסט. המוזיקה שלהם הוא בעלת אפיל לילי ואלקטרוני מובהק, שמלווה טקסטים כמו "איפה האנשים שעצרו בגוף שלהם את הצעדות של הרב כהנא? איפה האנשים שיצאו לרחובות אחרי סברה ושתילה? יקומו וירימו את היד, יקומו ויראו את עצמם".
WC, שבונים בימים אלה את הקהל שלהם לאט אבל בטוח, אינם בודדים במערכה. אריה, האח הגדול, מתלונן על ההיסגרות של סצנת הקלאבינג והפיכתה לבועה שמאלנית שמריירת על פוליטיקלי קורקט ומתעלמת ממה שקורה בחוץ, אבל לא בטוח שהוא צריך להיות פסימי כל כך. לפני שבועיים השיקו "המסך הלבן" את ה־EP החדש שלהם – ״מוות לטכנו״. כמו WC, הרכב הגלאם שמובל על ידי בני הדודים גבריאל וגילברט ברויד לא קיים את הופעת ההשקה בלבונטין או בבארבי, אלא בלב סצנת חיי הלילה, במועדון הקשוח בית מעריב שרחוק מלהיות מזוהה עם היפסטרים שמאלנים כפי שאפשר היה לצפות. ההרכב ששר באלבום הקודם על פנאטים ועל חוסר מוכנות למות בצבא, מלין עכשיו במעוז הטכנו נגד האדישות: "הילדים כבר לא זזים ברחבת הריקודים, ממה הם כל כך מפחדים? אומרים לי: מוות לטכנו". ההחלפה של רוקנ'רול במוזיקת קלאב כמטפורה לאדישות פוליטית.
מי שדווקא כן הופיע לאחרונה במועדון של היפסטרים שמאלנים הוא הצמד דיסקופאדה, שמורכב מנעם רפופורט על סינתסייזרים וטל שדות על תופים אלקטרוניים ושירה. השניים הופיעו במסיבה של ליין המיסשייפס באלפאבית עם שירי דיסקו נגד הכיבוש. אי אפשר לטעות בשמות השירים: "אבא ערבי ואימא יהודייה", "ריקוד האפרטהייד", "מיזוגן ציוני". שדות מעריך ש"יש מהלך רחב יותר בעיר של אימוץ רעיונות רדיקליים" ואומר: “השינוי המשמעותי שמנגיש תוכן פוליטי לעולם חיי הלילה הוא ההשתחררות מהגשה של פוליטיקה על מצע אמנותי מלא בחשיבות עצמית, וככל שהמציאות בארץ קיצונית יותר יש יכולת לקבל עמדות קיצוניות יותר. יש אכזבה מהקונצנזוס, ולוואקום הזה אנחנו נכנסים".
דיסקופאדה באלפאבית (צילום: נועה יפה)
הוואקום הזה, יש להודות, קיים בעיקר בחלק היהודי בלבד של חיי הלילה. ביפו התפשטה הסצנה סביב האנה לולו למסיבות בעלות גוון פוליטי מעצם הגדרתן, כגון הליין "Arabs Do It Better" והמסיבות בתיאטרון יפו שמושכות יותר ויותר קהל. הצמד הצרפתי Acid Arab הגיע לנגן שם בספטמבר האחרון אחרי שהכריז כי לא יופיע יותר בישראל רק כי הקולקטיב החיפאי־פלסטיני ג'זר קרו הפיק את המסיבה, ואת הדילוג החינני של ניקולס ג'עאר על תל אביב לטובת חיפה ורמאללה כולם זוכרים. לא מן הנמנע שכמו התנועה ההיסטורית של העיר, גם בפוליטיזציה של חיי הלילה הווייב יתפשט מיפו לתל אביב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יום אחד התהפכה הקערה על פיה. המסך הלבן – הרכב ההמשך לשעלת נפוצה של גבריאל וגילברט ברויד שנתפס בימיו הראשונים כחתרני ואפילו מרפרר להרכבים של תמיר אלברט (נושאי המגבעת, ג'ינג'יות) – הפך לבובת הוודו של חצי מסצנת האינדי. "המסך הלבן הם ההייפ הכי מוגזם בעיר והלהקה הכי מביכה שהייתה פה מאז פינג פונג" היא נעיצת סיכה מייצגת בוויכוח הבלתי נגמר שהתחולל בקבוצות מינוריות ברשת, שבעיקרו ניסה בכישלון חרוץ להכריע אם זאת להקה אהובה או שנואה.
הקהל החצוי היה הסימפטום הראשון שהעיד על ההצלחה של המסך הלבן, שכל יציאה שלהם ממסתורי האנדרגראונד (מרתפי לבונטין) אל האוויר הפתוח של המיינסטרים (פלייליסט הלילה של גלגלצ) הביאה איתה גלים של הייטרים צעירים. עבור הברוידים הייתה זו מן הסתם סערה בכוס תה מתוק.
מאז חלפו חודשים ותדירות ההופעות והנראות המוגברת התמתנו, אבל הפעילות של המסך הלבן לא. הברוידים, עם סתו בן שחר ואורחים, נכנסו לאולפן והקליטו EP חדש שהפיק דורי סדובניק (רד אקסס, גרזן). "מוות לטכנו" כולל בסך הכל ארבעה שירים ורמיקס ועובר במובנים רבים כמעין B-Side לאלבום הבכורה שיצא ב־2016; אין בו חידושים מוזיקליים, ליריים או תמטיים והמסך דוגרים בקן אמם. זה הוכיח את עצמו בעבר; אבל מי שיחפש ערך מוסף לאווירה של הפלואידיות המגדרית ("אתה תהיה אשתי, את תהיי בעלי"), המתחים והגירויים המיניים והנערים העדינים עם התודעה של חיות הטרף – לא ימצא אותו כאן.
עם זאת מדובר בארבעה שירים עם סאונד נהדר ורצוף השפעות: שיר הנושא נשמע כמו שיתוף פעולה של אסף אמדורסקי עם Fat White Family, רוחו של רייסקינדר שורה על "דם כחול" ו"ניפגש בעולם הבא" הוא המנון סיום מצוין, עם פזמון שרק להקות כמו הבילויים הפליאו לחבר בעבר; הרמיקס של "מוות לטכנו" – שיצר סדובניק ועמוס באלמנטים קלאביים – הוא מסר אירוני לא מרומז ו"אישה אש" הוא "פין ופות" (מהאלבום הקודם) התורן.
למסך הלבן יש עוד כברת דרך לעבור כדי להפוך מלהקת אווירה (שאמנם מצטיינת בביטוי של יצרים וחרמנות) ללהקה במשקל של ג'ינג'יות לדוגמה, שהצליחה לתעד את תל אביב של שנות ה־90 בצורה כמעט גרפית, אבל יידעו ההייטרים כבר עכשיו – יש לא מעט סיכוי שזה יקרה.
מה באלבום:מעין B-Side לאלבום הבכורה, עם סאונד נהדר והשפעות של אסף אמדורסקי ורייסקינדר
לשמוע?כן. אין חידושים גדולים, אבל זה כיף
המסך הלבן ישיקו את "מוות לטכנו" בבית מעריב, מנחם בגין 51 תל אביב, חמישי (31.5) 23:00, 100-60 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חיכינו המון זמן ואלף הופעות לבואו של האלבום של המסך הלבן, אולי הלהקה הכי בולטת בנוף רוק השוליים בשנה החולפת. עושה רושם שהסבלנות השתלמה. מי שמכיר את המסך הלבן מההופעות החיות המופרעות שלה, עומד להיחשף באלבום החדש לצד נוסף של הלהקה שנדמה שנולדה על הבמה – צד עשיר יותר, מופק יותר. אך החיוּת הפראית שכל כך מוטמעת בדי.אנ.אי של הצמד גבריאל וגילברט ברויד, שהתרחב לטריו יחד עם המתופף המצוין סתו בן-שחר, עדיין לגמרי שם.
ובכל זאת, יש משהו מאופק יותר בגרסאות האולפן של השירים, איפוק שדווקא גורם להם להיטען באפילו עוד יותר מהפורענות לה הרגילה אותנו הלהקה. על כך עליהם להודות לאנשי הלייבל Garzen Records על הליווי והייעוץ וגם על הפקת שניים מהקטעים בו. כל החשודים המידיים בפנים: "פנאטים" המצוין, "רק בקבר" שכל כך מדגיש את ההשראה של להקת Fat White Family על הבני דודים למשפחת ברויד, "המם אותי" בגרסה שונה ואפלה מזו שיצאה בשנה שעברה באלבום של אחוזת בית, "ילד טוב" שקורא תיגר על מיהו באמת ילד טוב פה – בישראל, והסינגל האחרון של המסך הלבן – "הציפור הלבנה" שהפיקורד אקסס.
זהו אלבום בכורה שקצת משקשק את הרוק הבטוח כל כך בעצמו, הרוק הגברי – הרדיוהדי שפושה בלהקות צעירות בתל אביב, וגם אם אתם מכירים טוב מאוד את השירים, שווה לכם מאוד לשמוע את האלבום ולגלות מחדש את הלהקה שאתם כבר אוהבים.
בעולם שבו אנשים משתלחים זה בזה כדי להגיע לעמוד הפייסבוק של הצינור, המדור "מרימים" שם לעצמו למטרה לטפח פרגון בין-דורי, אהבה חופשית ושלום עולמי. הפעם: אסף אמדורסקי מסמן את המסך הלבן כדבר הגדול הבא שייצא מסצנת האינדי התל אביבית
בסיבוב השלישי של המדור תפסנו לשיחה את אסף אמדורסקי, זיקית הרוק-אלקטרוניקה שהפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית וחיי הלילה של תל אביב. עם אלבום אלקטרוני חדש ומוצלח, לצד תקלוטים בעמדות הכי שוות בעיר, אמדורסקי עדיין קשוב לרחשים התת-קרקעיים בסצנת האינדי התל אביבית, ויש לו המלצה שכדאי לכם לקחת בחשבון.
"המסך הלבן – דואו שהפך לאחרונה לשלישייה. על שעלת נפוצה, הגלגול הקודם שלהם, שמעתי פה ושם. למרות הכריזמה והנכונות לא התחברתי לגמרי לחומרים שלהם. מתישהו לפני שנתיים הכרתי דרך רם אוריון את הצמד כשהם הופיעו רק עם אקוסטית וטמבורין. הם הצטיינו בטקסטים מעולים ולחנים פשוטים אך המנוניים. רם הפיק להם אי.פי מוצלח ואמנם את רוב הופעותיהם ראיתי ביוטיוב, אבל לאורך השנתיים האלה הרגשתי שאני עד להתפתחות שלהם מקרוב".
למה דווקא המסך הלבן?
"המסך הלבן ממלאים לראשונה חלל שהיה ריק למעלה מ-25 שנה, מאז פינו אותו נושאי המגבעות. אני נמנע מלהגדיר אותם כיורשים מפני שהשפה שלהם מאוד עצמאית ומקורית, אז רק אטען לקווי דמיון באוריינטציה האמנותית – פוליטית, תיאטרלית, האומץ להישמע צורמים ולא מתחנפים, וההבדלות מיתר הסצנה. מה שמאוד כיף לי אצלם זו ההקפדה על התלבושות והאיפור, והדרך שבה הם מזיזים את עצמם כשהם יורקים את השירים המצוינים שלהם על הקהל".
גבריאל:"השאיפה שלי היא להמשיך להתפתח, שהדברים ימשיכו לזוז כל הזמן. אני רוצה להופיע כמה שיותר פעמים וכמה שיותר חזק, להמשיך להתקרב ללב. אני רוצה להשתפר על הקלידים, לדעת לנגן את כל המנגינות שבעולם ולכתוב עוד מלא שירים. אני גם רוצה לאבד את הבושה. היא רק מפריעה לי". גילברט:"אני רוצה לחזור בתשובה רק בלי הקטע של הדת. בהרבה מובנים הדת שלי היא המסך הלבן. אני רוצה שהמסך יתרחב ויתפתח ושנמשיך לכתוב שירים מכל הלב. אני חושב שהלהקה הזאת יכולה לפתוח את הראש של הרבה אנשים. הלוואי והמגמה תמשיך ובסוף אני לא אצטרך לעבוד יותר בפלאפל, למרות שזה גם כיף, ויתאפשר לעסוק רק במוזיקה. בעיקר אני רוצה שההרפתקה הזאת תמשיך, שנופיע יותר ויותר בכל מקום שיש בארץ, וגם מחוץ למזרח התיכון. אנחנו רוצים לדבר לכל האנשים ומאמינים שזה אפשרי. בקיצור – שהמסך הלבן ישתלט על העולם". סתו:"תמיד רציתי להגיע לדיסנילנד אבל אחרי הבחירות קצת פחות, אז השאיפה שלי היא לנגן כל עוד ייתנו לי".
המסך הלבן בפסטיבל גרזן. צילום: רוי גיא
מהו אסף אמדורסקי בשבילכם?
גבריאל:"אסף אמדורסקי הוא אייקון. אמנם פעיל כבר שנים והוא מהווה חלק אינטגרלי מדור אחר של מוזיקה עברית, אבל עדיין רלוונטי, משתנה ומתפתח. הוא שומר על ה'קוּל', נשאר אלגנטי ומסתורי, אפילו שלקרוא לו סלבריטאי לא תהיה הגזמה. יפה לראות אמן שמצליח להביא מוזיקה מודרנית עם הפקה חדשנית, לא רק 'רוק ישראלית' לתוך המיינסטרים המקומי, וזה בהחלט ראוי להערכה. אמדורסקי הוא אדם טוטאלי שלא מתבייש לשים את האמת שלו מקדימה והוא עושה זאת בסטייל. הוא לא מפחד להתמזג עם הלילה ועם מוזיקת המועדנים. למה לא? אסף עושה את מה שבא לו".
אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב
גילברט:"אמדורסקי הוא בן אדם עם המון ביטחון ואמונה במה שהוא עושה. יש לו מסר בסיסי שהוא הולך איתו כבר עשרים שנה והוא כל הזמן מחפש את הדרך להעביר אותו לעולם. שומעים את זה בסאונד ובמילים שלו. אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, אבל מה שבטוח הוא שהבחור לא מפסיק לחפש את העניין שלו. אסף מביא אדג' של מקצועיות, פנאט אמיתי של סאונד וזה נותן השראה ודוגמה אמיתית לאיך להתאבד על המוזיקה שלך, לא משנה מה האופנה באותו היום, רק מה שאתה מאמין בו. היום זה נראה מובן מאליו אבל הוא הביא הרבה וייב אלקטרוני וגרובי לרוקנ'רול והיה אחד שעשו את זה כאן". סתו:"הופעתי עם אליוט בירושלים לפני כמה חודשים והיא שמה את האלבום החדש שלו ברקע. זה ממש תפס לי את האוזן וישר שאלתי אותה בהתלהבות מי ומה זה. היא ענתה בביטחון שזה החדש של אסף אמדורסקי. אחלה אלבום".
