איך מחזירים לאזרחים את תחושת הביטחון אחרי ה-7.10? זאת שאלה טובה ולא בטוח שיש עליה תשובה טובה, אבל מסתמן שבתור התחלה אפשר לעשות דברים, בניגוד לקונספציה הממשלתית לפיה אפשר לא לעשות כלום במשך שבועיים וחצי ולקוות שהמחדל יעלם מעצמו. הנה, למשל: עיריית תל אביב-יפו הכריזה אתמול על הקמת המשמר השכונתי של סל"ע, כמתן מענה מאורגן ומקצועי לרוח ההתנדבות הנושבת ברחבי העיר למשימות סיור ושמירה על הבית והשכונה.

האם זה יעזור? אולי, אבל כנראה שלא יזיק. בעירייה מגייסים מתנדבים לסל"ע כבר כשבועיים, ובשבוע שעבר דיווחנו על 150 מתנדבים חדשים שמצטרפים לפעילויות האגף. הרעיון מאחורי המשמר הוא שבאמצעות הקמתו, יוכלו התושבים להתארגן קבוצתית ברמה השכונתית ולקבל את ההכוונה המקצועית המתאימה לפעולות סיור וכוננות קרוב לבית.

כל קבוצה שכונתית כזאת תצרף אליה איש קשר קבוע מטעם הדרג המנהלי, במטרה להגדיר יחד את המשימות ולשתף במידע. המתנדבים יוכרו רשמית, יקבלו הדרכות ודגשים ויזוהו באמצעות ווסטים, כובעים וחולצות ממותגות, פנס מהבהב לרכב ואמצעים נוספים.

הסיירת לביטחון ושיטור עירוני הוקמה בשנת 2014 במטרה להגביר את תחושת הביטחון בתל אביב-יפו, לסייע למשטרה במשימותיה תוך היכרות עם כל רחוב ומוסד עירוני ועם הקהילה ולעשות זאת במקצועיות בלתי מתפשרת. בשנה האחרונה עמדו סיירי וסיירות סל"ע בחזית הלחימה מול הטרור ברחבי העיר בפיגועים בטיילת צ'ארלס קלור, ברחוב דיזנגוף וברחוב נחלת בנימין.
>>הרשמה להתנדבות במשמר השכונתי של סל"ע כאן בקליק. לאחר ההרשמה ייקלטו המעוניינים רשמית בעירייה כמתנדבים

• תל אביב נלחמת
• הבועה
• עיריית תל אביב
• המצב הביטחוני

• Facebook
• Twitter
• Email

"מנצלים את העובדה שהציבור מותש ומפוחד"

בתזמון אבסורדי עם העובדה שהפיגוע בדיזנגוף לפני שבועיים בוצע ככל הנראה בנשק בעל רישיון שהמחבל,נשאת מלחם,לקח מאביו שעובד בחברת אבטחה – העלה השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הצעה למדיניות חימוש חדשה. ההצעה זכתה לכינוי ״אקדח לכל אזרח״ ועיקרה שורה של הקלות במתן רישיונות נשק וביטול תקנות שאוסרות על מאבטחים ושומרים לקחת נשק לביתם.

בשבוע שעבר אושר בוועדת השרים לענייני חקיקה תיקון לחוק כלי הירייה שאם יאושר בכנסת יבטל הגבלות שהוטלו לפני כשנתיים, בעקבות מקרי רצח של נשים בידי בני זוגן המאבטחים. ההגבלות, שאוסרות על מאבטחים לשאת את אקדחיהם מחוץ למקום העבודה, היו הישג גדול עבור קואליציה של ארגוני נשים וזכויות אדם, ביניהם האגודה לזכויות האזרח וכן ״האקדח על שולחן המטבח״, שפעילותם העלתה לתודעה את בעיית תפוצת כלי הנשק במרחב הציבורי.

ברוכים הבאים למערכה השלישית

בקואליציית הארגונים רואים את שינוי המצב הקיים כהרסני, דורשים שהחוק הקיים לא ישונה ומצביעים על כך שמאז שהוטלו המגבלות לפני כשנתיים לא בוצע אף רצח עד לפיגוע בדיזנגוף, שככל הנראה היה נמנע אם האב היה משאיר את הנשק בחברת האבטחה. ״ההחלטה המתגבשת מפקירה עשרות אלפי נשים ומשפחות לסיכון מוכח״, אומרת רלה מזלי מהקואליציה. ״בשם הביטחון, ההחלטה הזאת תשליט טרור חמוש באלפי בתים״.

״איך אפשר לבטל את ההגבלות על נשיאת נשק של מאבטחים כשהפיגוע בדיזנגוף הוא עדות חותכת לסכנה בזליגתו לשימוש לרעה?״, תוהה ח״כ תמר זנדברג ממרצ. ״לקח יותר מעשר שנים מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה עד שהבינו שיש כאן בעיה בתפוצת הנשק, ובתקופת הממשלה הקודמת החלו להילחם בה, אבל עכשיו המטוטלת נזרקת לכיוון ההפוך ומנצלים את העובדה שהציבור מותש ומפוחד״.

מהמשרד לביטחון פנים נמסר כי האישור למאבטחים לשאת כלי נשק מחוץ לשעות העבודה הוא כורח המציאות הנובע מן המצב הביטחוני. ״אותם מאבטחים מהווים מכפיל כוח בידי כוחות הביטחון״, אומרים במשרד לביטחון פנים. ״ההחלטה נועדה לחזק את ביטחון הציבור תוך שמירה על איזון בין הסיכונים השונים״.

• רישיון
• אקדח לכל אזרח
• נשאת מלחם
• המצב הביטחוני
• נשק
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• האגודה לזכויות האזרח
• עירוני
• רחוב דיזנגוף

• Facebook
• Twitter
• Email

שלום אסמאיט טקלה, אקטיביסטית בקהילה האריתראית בתל אביב. זה לא השם האמיתי שלך, אבל ביקשת ממני לקרוא לך בשם בדוי, כי את חוששת שהממשלה תתנכל לך אם תתראייני בשמך.

מהן התחושות בקרב האריתראים בישראל מאז הרצח של הפטום זרהום בבאר שבע השבוע?

"כולם מפחדים מאוד, והפחד הזה מצטרף לסבל המתמשך שלנו בגלל כל עניין המעמד שלנו בישראל, זה שלא בודקים לנו את בקשות הפליט וזה שאנשים עדיין יושבים בכלא בלי שעשו שום פשע. אנחנו מרגישים שהאלימות שרצחה את זרהום היא לא מקרה יחיד, כי אריתראים ומבקשי מקלט אחרים חוטפים מכות ברחובות.

לפני כמה שבועות בחור אריתראי הלך בפרדס כץ וכמה ישראלים הרביצו לו. זה לא הופיע בחדשות ואף אחד לא דיבר על זה. אנחנו מותקפים כי אנחנו שחורים, זה ברור, ולכן הפחד שלנו כפול: אנחנו גם חוששים מישראלים שירביצו לנו וגם מהטרוריסטים שדוקרים אנשים ברחוב".

התקשורת באריתריאה דיווחה על הרצח הזה?

"בטח".

ומה כתבו?

"הם תיארו את זה כרצח על רקע גזעני. הרי ירו בבן אדם, הוא כבר גסס ועדיין אנשים הרביצו לו והרגו אותו במכות. ברור שזה מעשה גזעני, אין לזה שום קשר לביטחון. אני אישית לא מסוגלת לישון מאז הרצח, אני מאוד מפחדת".

הרוצחים שביצעו את הלינץ' טענו שחשבו שזרהום היה מחבל. את קונה את זה?

"לא, אני לא מאמינה להם, כי כמו שאמרתי לך – זו לא פעם ראשונה שאריתראי חוטף מכות ברחוב מישראלים. חוץ מזה, למה שהם יתבלבלו ויחשבו שהוא מחבל? הפלסטינים הרי לא שחורים ואנחנו כן, אז למה שיתבלבלו?".

יש דיבור על חידוש המחאה של מבקשי המקלט בעקבות המקרה הזה?

"כן, יש קולות שקוראים לצאת להפגין שוב. אנחנו רוצים לדרוש ביטחון, כי הרי באנו לפה מחשש לחיינו ובסוף גם פה החיים שלנו בסכנה. אנחנו רוצים להפגין גם נגד הגזענות ונגד זה שיורים באנשים ומכים אותם רק בגלל צבע העור שלהם".

האתיופים הישראלים הפגינו לפני כמה חודשים בטענות דומות. את רואה מצב שהם יחברו אליכם?

"לא, האתיופים אף פעם לא תומכים בנו. הם יהודים ורואים עצמם קודם כל כיהודים".

בשבועות האחרונים אחרי כל רצח הגיעו ניסיונות נקמה מהצד של הנרצח. את רואה מצב שבו אריתראי ינסה לנקום את הרצח של זרהום?

"לא, אין סיכוי. יהיו הפגנות לא אלימות אבל בשום פנים לא נקמה אלימה. אסור לנו להיגרר לאלימות ולהשיב באלימות מהצד שלנו, זו תהיה טעות גדולה".

כמה שנים את כבר גרה בארץ?

"אני נמצאת בארץ שמונה שנים".

אז איך את רואה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני?

"אני חושבת ששני הצדדים טועים כל עוד הם משתמשים באלימות. הישראלים והפלסטינים חייבים לשבת ולדבר, והאלימות היא בטוח לא הפתרון. אני חייבת להודות שהחיים בישראל לא בדיוק גורמים לי לאהוד את הממשלה הישראלית. זו אותה ממשלה שמסרבת לתת לנו מעמד פליט או לבדוק את הבקשות שלנו, וגם מול הפלסטינים היא פועלת בלי התחשבות בזכויות האדם".

• אתיופים
• המצב הביטחוני
• אריתראים
• לינץ'
• רצח
• אקטיביזם
• פוליטיקה
• גזענות
• אינתיפאדה
• אהלן
• תל אביב
• מאבק
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

פעם, לפני שנים רבות, התחלתי לעשות כל מיני דברים שדתיים עושים וזה די הלחיץ כל מיני אנשים קרובים אלי, שחשבו שזהו זה, עוד אחד הולך לעזוב הכל ולהסתגר בישיבה ולעשות עשרה ילדים ולהגיד שאריה דרכי זכאי. להגנתם,

נאמר שזה באמת היה לפני המון שנים, והדוגמאות הבולטות בשטח היו אורי זוהר ודומיו, אנשים שנטשו לחלוטין את חייהם ומשפחתם וחבריהם ודומה שאפילו את עצמם, כך שזה נראה כאילו חייזרים השתלטו על גופם והם מנהלים אותו בהתאם להוראות מחללית-האם, כולל הוראה מיוחדת להטיף לסביבתם בצדקנות דוחה, וניסיתי לשכנע את המפחדים שאין ממה לפחד, אבל נראה לי שהם התחילו להירגע רק אחרי שראו הוכחות בשטח: למשל, שביססתי את כל הקריירה שלי על שילוב מבורך של שטויות וגסויות, ואפילו זכיתי על כך לציונים לשבח – פעם,

בהקרנת הגירסה הישראלית של "המשרד" בניו יורק, הציגו אותי בתור "הראשון שהכניס מלים גסות לעיתונות הישראלית" – אכן כבוד גדול, שממנו קשה להיפרד בשביל פשטידת קיגל ודג הרינג ומוזיקה קצת פחות טובה ממה שניתן לשמוע כשאתה דופק את הראש בקיר ומקשיב לאוזניים מזמזמות. וכמובן – הבטחה לעולם הבא (שכולו, אני מניח, קיגל והרינג ומוזיקה כנ"ל – עד היום אני לא מבין למה המוזיקה היהודית עד כדי כך גרועה, אולי זה סוג של מבחן אמונה).

ולא ממש הטריד אותי מה כולם חושבים, רק שבתוך "כולם" היה אחד ויחיד שהיה חשוב לי יותר מכולם ביחד. זה היה סבי זכרונו לברכה, שעבר את השואה ואיבד את כל משפחתו (רובה ככולה שומרת מצוות, שהאמינה שיהיה בסדר והקב"ה ישמור עלינו. הוא, לעומתם, לא האמין בכלום, ולכן כאשר אלה שמאז מקבלים תפקידים של רעים בסרטים נכנסו לפולין, לקח את סבתי וברח, וניצל, ואם לפני זה היה לו ספק בקיומו של אל טוב ומטיב, אז בסיומה של אותה תקופה שלא היתה מהמוצלחות בתולדות העם היהודי, הספק הפך לאמונה יוקדת: אמונה בטיפשותו המסוכנת, ולפעמים האכזרית, של כל אדם מאמין) –

מהשיחה איתו חששתי יותר מכל. כי אהבתי אותו ללא סייג וגבול, ולא רציתי לפגוע אפילו בשמץ מרגשותיו. להפתעתי, לא היה לי כלל מה לחשוש: הוא ביטל את כל הדיבורים הללו בתנועת יד אחת, ואמר: "ראיתי את כל הסוגים, דתיים וחילונים, גויים ויהודים, אנשים מכובדים ועגלונים שבקושי ידעו לקרוא. וכשנהיה רע, אתה רואה שיש רק שני סוגים של אנשים: אלה שמתנהגים כמו בני אדם, ואלה שלא. תהיה דתי, תהיה חילוני, העיקר תהיה אַ-מֶענטש," אמר, ויותר לא הוסיף לדבר בענין הזה ולו מלה אחת.

א מֶענטש, אסביר לכל אלה שלא מסתובבים עם הרינג בפה, זה "בנאדם", אבל זה הרבה יותר: "א מענטש" זה מישהו שתחת לחץ, שומר על אנושיות. זה כמו ג'נטלמן, אבל הרבה יותר. הג'נטלמן שומר על הג'נטלמניות שלו כי הוא מאמין באצילות, מעל הכל. המענטש, שומר על אנושיותו כי הוא רואה את האדם שלידו כאדם, ולכן כלא שונה ממנו. זה הבדל תהומי, למרות שההתנהגות זהה. הג'נטלמן נשאר בעולמו, ומשם הוא מושיט יד; המענטש, הבנאדם, יודע בכל רגע נתון שאין שום הבדל בינו לבין זה שנראה כל כך אחר.

וחשבתי עליו, על סבי, בשבוע האחרון, שבו נראה לי שיותר ויותר קשה להיות מענטש, בייחוד בעולם שמשלב בצורה מופלאה אלימות אנושית, עם ניתוק רגשי פייסבוקי. עולם שבו אפשר להביע עוד ועוד שנאה מילולית שאף אחד לא עוצר אותה, ושממנה ועד לשנאה פיזית המרחק קצר, ואחרי שנחשפת לאלף,
אלפיים,
עשרת אלפים,
חצי מיליון פוסטים/שדרנים/תמונות/סרטונים ששפתם אלימה ואובססיבית, המוח שלך כבר נמצא במצב תדיר של שתי דקות לפני הפריצה לאנטבה, האדרנלין בשמיים, וחשבתי על כל כמה מאמץ דרוש כדי להישאר א מענטש ברגע הזה, בימים האלה. ואני חושב, היום יותר מתמיד, שהוא צדק: שברגע האמת יש רק שני סוגים של אנשים, אלה שמתנהגים כמו בני אדם ואלה שלא, וזה לא קשור להשקפה פוליטית, ביטחונית או דתית – זה קשור ביכולת להמשיך ולראות אנשים כאנשים, למרות שהם לא מתנהגים ככה. יכולת שהופכת להיות יותר ויותר נדירה, ואולי צריך להכניס קצת אקסטזי למי המוביל הארצי, כי לא ברור למה אקסטזי הוא סם בלתי חוקי אבל שנאה היא ממתק שמחולק חינם על ידי עצמנו, לעצמנו, ובחינם.

• אנשים
• אורי זוהר
• לאום
• המצב הביטחוני
• טור
• דת
• המשרד
• פוליטיקה
• עוזי וייל
• אלימות
• טורים אישיים ובלוגים
• אהבת חינם
• אקטואליה

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שלא התלבש במה שהוא מחשיב למיטב מחלצותיו (סמרטוט מרשת שאפשר למצוא בכל חור או פריט מעצבים יקר במהדורה מוגבלת), הביט על עצמו במראה ואמר ״זה אני!״, כנראה לא ממש הבין מי הוא. מי שכן עשה זאת אולי הצליח לדמיין ולו לרגע אחד, בזכות שבוע האופנה התל אביבי, שהוא נמצא במקום אחר.

את הנורמטיביות היחידה בתקופה הזאת אפשר למצוא רק בבריחה – בריחה לחברים ולמשפחות שלנו, למסיבות שנמשכות עשר שעות, לאוכל מדהים, להופעות מרגשות, לסמים במחיר הוגן וגם לבגדים שאנחנו קונים או רק רואים על המסלול. כמו שהופעות ומסיבות אינן רק “יציאה", כפי שאנחנו אוכלים לא רק כדי לשׂבוע, כך גם בכל הנוגע לאופנה – בגדים אינם קיימים רק כדי שנוכל ״לשים על עצמנו משהו״.

לחצו לסיקור המלא של שבוע האופנה

לבוש איננו עניין פונקציונלי בלבד, כפי שטוענים מלעיזים נטולי שיק, הוא גם עניין של אופי והגדרה עצמית. גם אם מה שראינו בשבוע האופנה המקומי הוכיח שהאופי הישראלי איננו תמיד משגע וההגדרה העצמית לפעמים מבולבלת, הרי שהייתה שם מודעות. לפעמים היא הייתה מפוזרת, לא אחידה, נטולת מטרה וחסרת אופי, אבל היא הייתה שם כחלק מחגיגה גדולה יותר של סצנה מגובשת שרק ממשיכה להתפתח ולשפר את מעמדה בעולם.

להיות חובב אופנה שחי בישראל ומתלבש באופן שמתאים לישראל משמעותו להשקיע יותר, להתאמץ יותר, לרוב גם לשלם יותר ולא מן הנמנע – להתאכזב יותר. זה נכון אצל נשים, ומתעצם עוד יותר אצל גברים שצריכים ללוות את האובססיה שלהם בנימה אפולוגטית. בגלל זה, אגב, הרבה גברים ישראלים שמייחסים חשיבות ללבוש שלהם נקלעים לבולמוסי שופינג בחו״ל: פתאום קל יותר למצוא את הפריט הייחודי שמשתלב בטבעיות בסביבה – הוא עובד עם מזג האוויר המקומי ואף אחד ברחוב לא יחשוב שמדובר באיזו גנדרנות מוגזמת. לא משנה אם מדובר בחולצת אוברסייז שנראית כמו שמלה או פפיון קטן. זה לא הבגד עצמו, אלא ההקפדה של מי שלובש אותו – זה להתרגש מהמרקם של הבד, מהאופן שבו הוא נח על הגוף, והכי חשוב – מאיך שהוא גורם לך להרגיש.

אם שבוע האופנה של תל אביב נשא עמו בשורה, הרי זו ההדחקה. בערב הפתיחה מהדורות החדשות, פייסבוק וטוויטר התמלאו בדיווחים על הפיגוע הכפול בבאר שבע, שבו נרצח חייל על ידי מחבל ונתין זר הוכה למוות על ידי המון יהודי. במקביל קפצו באינסטגרם צילומי דוגמניות על המסלול וסלפי׳ז על קיר לוגואים. זה אסקפיזם לגיטימי ומתבקש, ההנאות החושיות האלה לא עוצרות את הראש מטרדותיו ואת הנפש מהתייסרויותיה. הנוכחות הפיזית במקום כזה או אחר איננה רלוונטית – אתה יכול להיות נוירוטי באירוע חגיגי או להירקב על הספה בבית, השאלה היא מה בחרת ללבוש.

• אנשים
• המצב הביטחוני
• טור עורך
• לבוש
• הדחקה
• פיגוע
• סטייל
• אסקפיזם
• בגדים
• אינתיפאדה
• טורים אישיים ובלוגים
• אופנה