בקיץ 2023, כשהסרט "העיר הזאת" הגיע לבתי הקולנוע, התרגשנו כמו ילדים. בכל זאת, לא בכל יום רואים סרט אינדי ישראלי שנוצר בסיוע מימון המונים ומבוסס על הצגת קאלט, מצליח להציב רמה קולנועית כה גבוהה בכל האספקטים של היצירה ולהבריק ללא הפסקה מהדקה הראשונה ועד האחרונה. מבקרת הקולנוע שלנו, יעל שוב, אף נתנה לו את התואר "פלא קולנועי", ועכשיו יש לו גם חותמת בינלאומית לאחר שסחף אתמול שלושה פרסים גדולים בפסטיבל הקולנוע צ'לסי בניו יורק.

>> עמית אולמן יצר את "העיר הזאת". וזאת העיר שלו. שהיא גבעתיים, מסתבר
>> עכשיו כולם יכולים לראות את הפלא הקולנועי שהוא "העיר הזאת" // ביקורת

פסטיבל הקולנוע צ'לסי, שמתמקד ביוצרים עצמאיים מכל תחומי היצירה הקולנועית מתקיים זו השנה ה-12 ברציפות, והפך עם השנים לאחת הזירות החשובות בתחומי האינדי הקולנועי. בפסטיבל הבינלאומי, שנוסד על ידי השחקניות הצרפתיות אינגריד וסוניה ז'אן-בפטיסט, השתתפו השנה כ-150 סרטים מ-22 מדינות, וזו הפעם הראשונה שסרט ישראלי המשתתף בו זוכה בפרסים המרכזיים.

הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של הפסטיבל, בעוד עמית אולמן, המוח שהגה את "העיר הזאת" עוד בימי "המופע של ויקטור ג'קסון" יחד עם ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי, זוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר והשחקנית הנהדרת מוריה אקונס זכתה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. את הזכייה המרשימה הזאת מתכוונים היוצרים לחגוג הערב (שלישי 21:00) בהקרנה לחברים, מעריצים, תומכים ומאהבים בסינמטק תל אביב, אירוע שיכלול גם תחרות קאברים לשירי הסרט.

למי שהחמיץ את התופעה, "העיר הזאת" הוא מחזמר היפ-הופ-פילם-נוארי בלשי המתרחש בתל אביב, ומבוסס על טקסטים עתירי ברק וכושר המצאה, הומור פרוע וקטעים מוזיקליים אדירים וסוחפים. הסרט קופח אמנם בתחרויות הפרסים המקומיות בישראל, אבל אולי ההכרה הבינלאומית תעניק לו את הכבוד שמגיע לו גם כאן. פשוט תתחילו מהתייצבות בסינמטק הערב.

• ❤ תרבות
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• ישראלים בחו"ל

עמית אולמן (פדרו גראס) הוא יוצר ותיק ומוערך בסצנת השירה המדוברת, ממייסדי פואטרי סלאם ישראל. סרטו הקאלטי "העיר הזאת", אותו פיתח מההצגה בעלת שם זהה עם ג'ימבו ג'יי ועומר פצצתי (חבריו לויקטור ג'קסון במיל'), זכה לאחרונה בארבעה פרסי אופיר. בימים אלה הוא מוציא לאור את "אז כזה", ספר-אלבום חדש המאגד בתוכו שירים חדשים פרי עטו יחד עם קלאסיקות של שירה מדוברת שהשפיעו על דור שלם של משוררים ובו שירים הנוגעים בתעלומות גדולות וקטנות.הספר יוצא במסגרת "בדיבור – הוצאה לאוזן", סדרה של ספרים קוליים מבית היוצר של תיאטרון האינקובטור. מופע ההשקה לספר יתקיים ב-30.9 במועדון הגריי בתל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

>>אי של פרינג' והבוריטו הטעים בעולם. זו העיר של עירית בנדק
>>קלאב כל כך צבעוני, שונה ודומה. כל כך יפה. זו העיר של סארי מנסור

1. מצפור שלום (גבעתיים)

גינה קטנה עם נוף לקו הרקיע של תל אביב, להיות בגבעתיים ולהרגיש בניו יורק. גיליתי את המקום רק כשעברתי לגור באזור, חתיכת פנינה ליודעי דבר. אל תספרו עליה לאף אחד.
רחוב המרי 50, גבעתיים

2. הקומה התחתונה בתחנה המרכזית

כשבא לי להרגיש רומנטיקה אפלה אני הולך אל המפלצת, זרועת שברי החלומות, שנקראת התחנה המרכזית ה"חדשה" בתל אביב. "אהובה" זו לא המילה הראשונה שעולה בהקשר שלה ובהחלט ראוי לעשות בה שיפוץ יסודי. אבל כל עוד זה לא קורה, זה אחד המקומות הכי פסיכיים בעיר. כל הבניין הזה הוא שירה כואבת, אבל הקומות התחתונות, הנטושות, הן באמת חוויה מעולם אחר. מקום לרדת אליו, כאורפאוס אל השאול, אם רוצים להרגיש כמו בסרט אימה. כשחיפשתי לוקיישנים לצילומי הסרט "העיר הזאת" ממש רציתי לצלם שם כמה סצנות, אבל זה לא יצא לפועל ואני עד עכשיו מצר על כך.

3. נתיב האופניים ממתחם הרכבת, דרך פארק המסילה, עד מנחם בגין והלאה

אני מקנא במי שגר בצד אחד של הנתיב הזה, נגיד בנווה צדק, ועובד בצד השני שלו, נגיד בעזריאלי. כי הוא יכול לנסוע כל יום בקורקינט או באופניים את השביל הזה לאורכו. מעבר לזה שזה מהיר בהרבה מכל כלי תחבורה אחר, זה שביל שנורא יפה לנסוע, בלי קשר ליעד שאליו אתה צריך להגיע.

4. דיזינגוף סנטר

אני יודע שזו לא דעה פופולרית אבל אני אוהב ללכת לאיבוד בסנטר, לחפש את דרכי החוצה ולגלות מקום חדש על הדרך. כשגרתי באזור הייתי מסתובב שם הרבה בלי סיבה. אם לבחור חנות אחת במקום – אני מאוד אוהב את צומת ספרים של הסנטר ואת חנות הקומיקס שלידה – קומיקאזה.

5. סיגנצ'ר בר

בר קוקטיילים בגבעתיים שספציפית קינוח הפאדג' הו הוא אחד הקינוחים הכי טעימים שאכלתי. אני לא נוטה לחזור למקומות שהייתי בהם, לא בקטע רע, פשוט אוהב לגוון, אבל בשביל הקינוח הזה חזרתי כמה פעמים.
כצנלסון 113

מקום לא אהוב בעיר

נתיב התחבורה הציבורית בדרך השלום בואכה מחלף השלום (מכיוון גבעתיים) והירידה לאיילון צפון. מדובר בנתיב מתועב עם ניטור קפדני שכבר עלה לי מאות אם לא אלפי שקלים של קנסות. תמיד לא ברור לי מתי מותר לי לנסוע בו, שהרי כדי לרדת לאיילון צפון חייבים לעבור בנתיב תחב"צ. אז מתי מותר לנסוע בו? רגע לפני שפונים? מאה מטר לפני? אף פעם? נתיב מבלבל, מתעתע, נקמני ומרושע.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אנטיאייגי'נג" שכתבה מיכל גורפין (שגם משחקת) וביים יונתן בלומנפלד (שגם משחק) ועלתה במסגרת פסטיבל הקומדיה של תיאטרון האינקובטור. הצגה מוזיקלית שמבוססת על הסיפור האישי של מיכל. בסדר, אני מכיר הרבה מהנוגעים בדבר ואני משוחד. אבל זו באמת הצגה מוקסימה ששווה לראות, בתקווה שיהיו לה חיים אחרי הפסטיבל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הייתי מאוד רוצה לכתוב כאן על יצירה ישראלית. ובאמת יש המון יצירות ישראליות מוצלחות שראיתי השנה. אבל התשובה לשאלה איזו יצירה נתנה לי כוח והשראה השנה היא ללא ספק "קוקו" של Pixar, סרט מ-2017 שראיתי באיחור אופנתי. סרט מתוק מתוק, שמתרחש בתרבות אחרת לגמרי ועוסק בכוחה של המוזיקה ובמשפחה. פשוט יפהפה. שני שירים מתוכו נכנסו לפלייליסט אימון שלי וזה אומר הכל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שעובד על הסברה ישראלית בעולם. בעיניי הקרב על דעת הקהל הוא מאוד חשוב והוא הכי מפוספס בגלל המלחמות הפנימיות שלנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רות קלדרון. השנה השתתפתי בתכנית העמיתים של עלמא – בית לתרבות עברית, שהקימה רות קלדרון. הבית נמצא בשדרות רוטשילד ויש בו כמה תכניות לימוד שונות בנושאי יהדות ותרבות עברית בכלל. תכנית העמיתים היא תכנית לאנשי תרבות מתחומים שונים. זהו מקום שמעודד שיח יהודי פלורלסיטי, שמזכיר לנו שאנחנו נצר לדת ותרבות למדנית, של אנשים חושבים, מטילי ספק, שואלי שאלות. זה באמת מקום של תקווה. בא לי להרים לכל המורים בתכנית שהם באמת מעולים ומעוררי השראה, אבל צריך לבחור אחת אז אני בוחר ברות, שהקימה את המקום המופלא הזה.

מה יהיה?
הבינה המלאכותית תעשה לנו הפרד ומשול.

• העיר שלי
• פואטרי סלאם
• העיר הזאת
• עמית אולמן
• גבעתיים
• תחנה מרכזית תל אביב
• פארק המסילה

*הביקורת פורסמה במקור ב6.7.2023, ומפורסמת מחדש לרגל הגעתו ל-VOD של yes ושל סלקום טיוי*

זה היה ממש מזמן שאחד קוראים לו ג'ון/ כתב וביים את סרטו הראשון/
"הנץ ממלטה" כלל לא סיפר על הציפור/ אלא על בלש קשוח שיוצא לחקור/
לאן נעלמה אחותה של רות היפה/ האם ברחה או נחטפה/
רק שאז הוא מגלה שרות היא שקרנית ורוצחת/ שניסתה להפילו בפח ובפחת/
למרות שהתאהב וליבו מבולבל/ הוא מסגירה לידי החוק, כי כך ייעשה לפאם פטאל/
אותו סרט שהציג עולם צללים נטול מוסר/ הניח את היסודות לז'אנר הפילם נואר.

בחלוף שנים רבות בארץ קטנה מעבר לים/ שם השמש זורחת ותמיד חם/
החליט בחור צעיר/ לעשות מעשה לא זהיר/
וליצור פילם נואר נטול תקציב/ בקצב ראפ, ובעיר תל אביב/
הוא חזר לסרט על הנץ, הבלש והרוצחת/ וגולל אותו מחדש בעברית מצוחצחת/
התוצאה, אולי תתקשו להאמין/ היא אבטיח מתוק ואדום, על הסכין.

ועכשיו, תסלחו לי, את שאר הביקורת אמשיך ללא חריזה, כי זה מה זה קשה (מי שכבר ראה, יודע שמסתתר כאן עוד חרוז). "העיר הזאת" יצא לדרך כהצגה שרצה על הבמות מ-2012 ועד השנה שעברה, וזכתה במעמד של קאלט. הבמאי והכוכב עמית אולמן, שכתב והלחין עם עמיתיו הראפרים עומר הברון (ג'ימבוי ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי), שאף מלכתחילה ליצור גרסה קולנועית. את תקציב ההפקה הוא גייס באמצעות הדסטארט, ו-1640 אוהדים נלהבים של המופע הבימתי מיהרו לתרום 325,756 ש"ח. במונחים של קולנוע זה סכום זעיר – הסרט נראה ונשמע כאילו נעשה בתקציב הרבה יותר גבוה. מדובר בסוג של פלא קולנועי, כי על פי כל האינדיקציות הז'אנר ההוליוודי הישן והמסוגנן לא היה אמור לעבוד בישראל, לא כל שכן בלשון הקודש.

"העיר הזאת" מתחיל כמו "הנץ ממלטה" של ג'ון יוסטון, עם הבדל בולט אחד שהופך אותו לכה ישראלי – האישה המפתה שנכנסת למשרדו של הבלש בליל סערה, מזכירה לו שהם למדו יחד בתיכון (בדומה למערכון של "החמישייה הקאמרית" על הרוצח הסדרתי המתוסכל). וכך הוא הסרט כולו – תרכובת ייחודית ומגובשת של מותחני בלש אפלים בנוסח ההוליוודי עם הגיון ישראלי פרוע אך גם, וזה מהותי, מוקפד עד לפרט האחרון. והכל בקצב היפ הופ ובחריזה מלאת השראה.

השירים – חלקם מושרים, חלקם מדוקלמים – מרוצפים ברפרנסים שנונים ליצירות אופל זרות ולטקסטים ישראלים, כמודואט על אהבה שבורה שמורכב מציטוטים של שירים רומנטיים. עם זאת, הם מצליחים לפתח חיים משל עצמם, מה שהופך את הסרט ליותר מפרודיה. זהו מין חלום על חלום על אמריקה, שמסובב את המבט לתרבות הישראלית שבה הוא נטוע. ובימים אלה התחושה שהכל מושחת וחסר תוחלת תואמת לגמרי את המציאות המקומית.

כמה מילים על העלילה: הבלש ג'ו חלפון (אולמן, גם יָפֶה וגם אופֶה) הוא תערובת מטורללת של סם ספייד ושרלוק הולמס. הוא נוהג לפענח רמזים באופן מילולי, או להסתמך על ניחושים פרועים, מה שמעצבן את השותף שלו ג'ק מקנמרה (הברון) שלא מבין את שיטותיו. זה מוביל לבאטל ראפ רצוף עלבונות נהדרים מכל הבא ליד ("אם אתה בלש, אז קריסטל זה פפסי"). הקטע הוא שהאיגיון הזה דווקא עובד לג'ו. כשצמד הבלשים מתחילים לחקור מה קרה לאחותה של שרה בנט (מוריה אקונס), מצטרפים לסיפור מפקח המשטרה שלומי מקמרפי (אלון נוימן) וברנבי שמעוני (עידן אלתרמן). האחרון הוא שליחו של מנשה המסתורי, מלך העולם התחתון, שיש עליו סיפורים מפה ועד אמריקה, בעיקר משום שאף אחד לא יודע מיהו.

אבל העלילה אינה העיקר כאן. היא מורכבת ממסמנים מוכרים (הווה אומר קלישאות ז'אנר מסובבות), ואף שהיא מצליחה להפתיע היא לא סוגרת את כל הפינות. זה לא מפריע, כי במהלך הצפייה תשומת הלב מושקעת במארג הדחוס של חידודים וחיוויים לשוניים וויזואליים. זה היה יכול להיות מעייף אלמלא רובם הגדול של החידודים היו מחודדים טיפ טופ, אחרי שנבחנו על הבמה במשך עשור. גם השחקנים החדשים שלוהקו לסרט (על הבמה הופיעו חמישה שחקנים בלבד) קלטו את הווייב, וכולם מצוינים. שלל ראפרים וראפריות מקומיים התייצבו לתפקידי אורח, מה שהופך את הסרט לחגיגה עבור חובבי הז'אנר. וגם אני, שלרוב מעדיפה אופרות מסוג אחר, מצאתי את עצמי נסחפת עם השירים והביצועים המעולים.

העיר הזאת שבכותרת היא תל אביב שאינה זו המוכרת. הסרט צולם ברובו בפלורנטין, וגם ברחבת הבורסה ברמת גן, ומשחקי תאורה מייצרים צבעוניות נוארית ("בעיר הזאת יש צבע רק לשמלות ולדם", שרה שרה). קשה להאמין שזה סרטו הראשון כצלם ראשי של מישה פלטינסקי. גם העורך איל סיבי והמנהלת האומנותית ניצן ציפרוט תורמים לשלמות הסגנונית. בפנייתם אל המשקיעים יוצרי הסרט העזו לטעון שמדובר ב"דבר שעוד לא נראה בעולם הקולנוע". הם עמדו בהבטחתם, ועשו זאת עם המון סטייל וכישרון.

לסיום, לפני שתקפצו לתקן אותי, שמה האמיתי של הפאם פטאל המניפולטיבית מ"הנץ ממלטה", שמציגה את עצמה בתחילת הסרט כרות וונדרלי, הוא בריג'יד אושונסי.

4.5 כוכבים
בימוי: עמית אולמן. עם עמית אולמן, מוריה אקונס, ג'ימבו ג'יי, אלון נוימן, עידן אלתרמן. ישראל 2023, 80 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• העיר הזאת

מזה אחד עשר שנים שפורום מבקרי ומבקרות הקולנוע בישראל מפרסם בסיום השנה את הזוכים בפרסי המבקרים – תואר אולי חסר יוקרה וכסף, אבל לא חסר פאסון. אחרי הכל, זה דבר אחד להגיד שזכית בפרס אופיר, ודבר אחר לגמרי להגיד שרוב המבקרים האהבו אותך. והשנה ישנה לפחות בימאית מקומית אחת שיכולה להגיד שהמבקרים אוהבים אותה יותר מכולם – איילת מנחמי, אשר סרטה "שבע ברכות" נבחר לסרט הישראלי הטוב ביותר על פי פורום המבקרים. אז נכון, עשרתפרסי האופיר בהן זכתה בספטמבראולי נוצצים יותר, אבל אנחנו משוכנעים שגם הזכייה הזו היא תוספת נחמדה.

מנחמי היא, כמובן, לא היחידה שיוצאת עם זכויות התרברבות – חוץ מפרס הסרט הטוב ביותר, בפורום מבקרי הקולנוע הכריזו על מספר זוכים נוספים: פרס התסריט הטוב ביותר הלך ל"העיר הזאת" של עמית אולמן, שגם זכה בפרס תגלית השנה, וגם הגיע למקום השני בתחרות על הסרט הטוב ביותר; בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר זכו שני סרטים, "חידת שושני" ו-"הרף התחתון ביותר"; שחקן השנה הוא שמואל וילוז'ני (על "הדרך לאילת") ושחקנית השנה היא ריימונד אמסלם ("שבע ברכות"). את פרס ההישג האמנותי של השנה קיבלו נילי פלר וגיא נמש, על עריכת הסרט "מותו של הקולנוע ואבא שלי גם".

וגם לחובבי הקולנוע הבינלאומי יש פרס אחד שהוענק, זה שמכריז על הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – בו זכה "רוחות אינישרין", שגורף פרסים גם מעבר לים. חוץ מכך, אנחנו רוצים לברך את מבקרת הקולנוע של מערכת "טיים אאוט", יעל שוב, על בחירתה לתפקיד יושבת ראש הפורום, לצד פבלו אוטין, מבקר "הארץ". המון בהצלחה ורק סרטים של 4 כוכבים ומעלה בחייך.

• המסך
• בתי קולנוע
• קולנוע
• העיר הזאת

המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".

• המסך
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ג'ימבו ג'יי
• איציק פצצתי
• פדרו גראס
• עמית אולמן
• פסטיבל סרטי סטודנטים