>> ג'וש שגיא (למה שלא תעקבו) הוא אומן אידאולוגי, במאי, שחקן ומורה למשחק בבית הספר למשחק אימפרו. הוא גם פרפורמר, והווקאליסט של להקת הפאנק המחורעת והמחאתית במיוחד, רפסטר בלאסטר אקספיריינס. בימים אלה הוא מככב בשלוש הצגות פרינג' מרתקות: "חפץ לב" בתיאטרון הסימטה, "הפוריטנים" בתיאטרון הבועה, ו"רק בשמחות", קומדיית פרינג' קורעת שתעלה בפסטיבל האביבשל תיאטרון הסימטה (11.9), וכן, פסטיבל האביב נערך השנה בסתיו. ככה זה עכשיו.

1. פארק החורשות

פארק החורשות הוא פנינה של שקט,טבע ורוגע בדרום העיר. המקום מסמל לתושבי האזור שלווה והנאה גדולה. מבחינתי האישית, הפארק משמש כלוקשיין של סדרת הרשת הכי טובה בארץ לדעתי, "נערי פארק החורשות". יש לה מעריצים רבים. היא לגמרי הפוכה מהשקט של הפארק ויש בה טרלול חיובי.

2. סינמטק תל אביב

לא בשל ההיסטוריה של הקולנוע, לא בשל סרטי האיכות, ולא בשל הפסטיבלים הנהדרים, אלא בעיקר בגלל ההזדמנות שהמקום הזה נותן לקולנוע ישראלי עצמאי. כשחקן ששיחק בתפקיד ראשי ב-12 סרטים ישראלים עצמאיים, רק שם יכולתי להזמין צופים לצפות בסרטים בצורה ראויה.
הארבעה 5 תל אביב

3. קפה תמר ז"ל

המקום הזה שימש עבורי במשך שנים כבית שני. טוסט גבינה, לחמניות יבשות, ערק על קרח על הבוקר וקפה הפוך. האיכות של המזון הייתה זניחה לעומת התחושה המדהימה שם, עם האינטלקטואליות האומנותית שאפפה את המקום ונתנה תחושה של כסית כשהיה בשיאו, טרם בגרותנו.

4. מועדוני המוזיקה הקטנים של תל אביב

הלדין (אוגנדה),הבאנהוף, המונה, הצימר, החדר הקטן בתדר, הכולי עלמא וכמובן לבונטין 7, מקומות שנותנים ביטוי ללהקה שאני חבר בה – רפסטר בלאסטר אקספיריינס – שהיא גם רועשת במיוחד וגם חתרנית ומחאתית. עד שנקבל במות גדולות, אלה המקומות לשמוע בהם מוזיקה ישראלית חדשה.

5. תיאטרוני הפרינג' בתל אביב

תמונע, צוותא 2, רדוד ועוד – ומעל לכולם, תיאטרון הסמטה שהוא הבית שלי בתיאטרון מעל 30 שנה. המקומות שבהם אפשר להגיד הכל על הבמה. בלי פחד ובלי מורא.

>> אנשים עם נשמה של מושב ובראנץ' סודי מחוץ לזמן // העיר של דנה ספיר
>> קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה // העיר של רם אוריון

מקום לא אהוב בעיר:

כל הבניינים הגבוהים שנבנים במרכז העיר ומחרבים את האופי של העיר. חייבים להפסיק לבנות לגובה במרכז העיר בדרום העיר ובצפון הישן .

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שתי תערוכות נהדרות: האחת של חנה אשורי, בשם "היכל המוגלה" בגלריה ק׳ ,אומנות אמיצה שהופכת את המוגלות של החיים לזוהרות. השניה היא "בת אלף" של ורד נימרוד, אומנית ומשוררת אדירה, תערוכה שהתקיימה ב"התיבה" ביפו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרו של רפי פרח, "דפוק וזרוק במנאלי ורישיקש", ספר שקראתי בנשימה אחת. מרתק, מצחיק ומהפנט.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מחאת הנשים. המחאה להחזרת אחינו החטופים ואחותנו ענבר הימן. הן ההמצאה הכי אפקטיבית, הכי אמיצה, הכי מתמידה והכי יומיומית. נשים אלה הן עמוד האש לפני המחנה ואני מעריץ אותן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רפי פרח, במאי קולנוע עצמאי– "היו זמנים בתל אביב" (סרט פולחן תל אביבי מעולה) ובמאי סדרת הקאלט "נערי פארק החורשות". הוא גם מוזיקאי וגיטריסט אדיר בלהקות רבות, ביניהן רפסטר בלאסטר אקספיריינס, סופר נפלא ועוד ועוד. תפקידו כאומן הוא לערער לכם את התודעה, והוא עושה את זה מעולה.

מה יהיה?
יהיה רע מאוד. אנחנו בדרך להיות מדינת הלכה, לאחריה תהיה מלחמת נצח, ואז סוף דרכה של מדינת ישראל כפי שהיכרנו אותה. בסופו של יום, לאחר הקזת דם מתמשכת, תהיה פה מדינת כל אזרחיה.

• העיר שלי
• תיאטרון פרינג'
• פארק החורשות
• קפה תמר
• לבונטין 7
• הצימר
• אוגנדה
• צוותא
• תיאטרון הסימטה

1. טראש אדיקשן

אחד המקומות האהובים עלי. חנות קטנטנה ברחוב אלנבי, טראש אדיקשן של יניב, אקא די.ג'יי דטרויט. חולצות, סיכות, גרביים, כוסות, פאצ'ים, פנזינים, כובעים, תקליטים, קסטות ואוספים מדהימים שיניב מכין על גבי דיסקים. מקום מפגש של חברים מכל הסצנות, סקייטרים, פאנקיסטיות, קלאברים, אמנים, מוזיקאיות, גולשות ועורכי דין, כולם כולם עולים לרגל של טראש אדיקשן.אלנבי 46

2. הצימר

הצימר, בביתו הרביעי, ממוקם איפשהו בין הסינמטק לצומת מעריב ומנוהל על ידי ה"נכדים" של רון קציר וגיא דוביוס (האבות המייסדים). זה מקום שמעודד יצירה ניסיונית על כל סוגיה, מוזיקה וסאונד, וידאו ,שירה ופרפורמנס. המקום בו חוויתי והאזנתי לראשונה למופע נויז, מוזיקאים שיוצרים עם טייפים, מופעי דראג, הופעתי עשרות אם לא מאות פעמים, נרדמתי, קמתי, צחקתי ובכיתי. מקום שתמיד ארגיש בו בן בית. כי אני zimmer boy.פרנצויז 4

3. מגרש כדורגל

מיקום סודי באחת מקצוות העיר. כשהייתי ילד שיחקתי כדורגל עד איזה גיל 17, ארבעה אימונים בשבוע, משחק בשבת בבוקר, כל החבילה. קנטונה, דניס ברגקאמפ וולדרמה היו האלילים שלי. בשנים האחרונות חזרתי לשחק עם חברים ובשנה האחרונה רפי בלבירסקי ואני פתחנו את החוג "כדורגל קל", בו אנחנו מאמנים קבוצה של א\נשים שפשוט אוהבים ואוהבות כדורגל. אנחנו נפגשים בימי שישי בשעה 16 במגרש שמוקף בתרנגולים ועובדים על טכניקה ויסודות ומקנחים במשחק.מיקום סודי אומרים לכם

4. שוקן 6

ממוקם מעל 'יודלביץ' השחזות סכינים' נמצא הסטודיו השבור שלי. לא מטופל אקוסטית, רועש, מלוכלך, עמוס בציוד שלא עובד, כלי נגינה לא מתפקדים, בציורים לא גמורים על הקירות, במאבק מתמיד עם היונים. המקום האהוב עלי בו אני נפגש עם חברות וחברים כדי ליצור ולנגן.שוקן 6

5. הפיר בעג'מי

בין חוף העלייה ביפו לחוף של בת ים נמצא הפלא האקוסטי הזה – הפיר. צינור בטון המגיח מבטן אדמת הרכס שעליו נמצא בית קברות המוסלמי ומגיע ישר אל החוף.
קוטרו בערך 3 מטר ואורכו יותר מ-100 מטר, אבל מה שבאמת מדהים בו הוא האופן שהוא מהדהד. נגיד אני בפיר עכשיו, ואני צועק "סטויצ'קוב", אז הפיר יענה לי 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב'.

>> אור רימר יופיע עם ההרכב Stra במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס 2023: "עולם קטן", פסטיבל שכולו אמנות ומוזיקה מהעארץ ומהעולם בתוככי חללי בית הספר מוסררה בירושלים. 1.6-30.5, 23:00-19:00,עוד פרטים כאן. בשבת הקרובה יופיע רימר עם ההרכב אד טרנר במופע השקה בלבונטין 7.אתן כבר יודעות מה לעשות

• העיר שלי
• סקייטרים
• הצימר
• כדורגל
• עג'מי

נשארו איתי שני מקומות שכבר לא קיימים בתל אביב, מקומות שהותירו את חותמם התרבותי והרגשי.

בעת שהייתי בלונדון בשנת 2000, רגלי צרבו מרוב שיטוטים בעיר האינסופית בחיפוש אחר השראה בתערוכות אמנות, חללי תצוגה וחללי חנויות. כשירד הערב הייתי מגיעה למועדונים קטנים כגון Barfly בקמדן, בדיוק בשעה הנקובה ברשימת הליינאפ, כדי להיות שם עם קהל פרוע של צעירים וצעירות (לפעמים צעיר מדי) הפוקד את המקום כדי לצפות בהופעות של להקות פאנק לא ידועות, וסוגים שונים של הופעות רוק אלטרנטיבי.

היות ולא התלהבתי מעולם מה"רוק הישראלי" של שנות ה-90 ומועדון 'רוקסן' הידוע נחווה לי כמקום אגרסיבי ומאיים, חשבתי לתומי שאין כאלה מקומות בתל אביב היוצרים את הווייב הייחודי הזה שנוצר במועדונים הלונדוניים: אפלוליות ממסטלת בריח של גריז שחור של פסי רכבת, מהול באלכוהול.

בשנת 2001 הגעתי בדרך מקרית למקום דחוס שהיה לפניכן בית מלאכה ברחוב אלוף שדה פינת המסגר. כשעולים אליו בגרם מדרגות צר שמחוץ למבנה, נתקלים בקהל של בחורים קוליים הבאים למקום ונדחסים אל החלל הקטן דרך דלת צרה רגילה. מעט מאוד בחורות הגיעו להופעות האלה בתל אביב באותם הימים כשהן לרוב בנות לוויה לחבר שלהן, ואני הייתי האחת והיחידה שהגיעה לבדה.

זה היה מועדון 'הפטיפון', והופיעו באותו הלילה להקת הסרף-קור 'אסטרוגליידס' לבושים בחולצות סרף צבעוניות והבסיסטית שחורת השיער לבשה חצאית סקוטית מבד קילט-משובץ. אחריהם עלו חברי להקת 'פאנקייק'. כשסיימו, אנחנו התקדמנו למקום צר מאוד ברחבת הכניסה – מטר מרובע של בטון מגודר במעקה ברזל חלוד מעשה מסגריית 'האחים פינטו' (שם פיקטיבי מומצא) – כדי לצ׳וטט עם חברי להקת פאנקייק (שהיו אז בני 19-20!). התרגשתי ושמחתי מאוד לחוות את האווירה שנוצרה שם שהייתה דומה לזו שבלונדון, רק שאת הגריז-פסי-רכבת החליף ריח עשן סיגריות-מגולגלות-לבנות.

בשנת 2016 הקראתי לראשונה מול קהל את השירים שלי בליווי אפקט של סאונד והקרנת ציורים במקום שנקרא 'הצימר' שהיה ממוקם ברחוב הגדוד העברי. בין לבין אירועי הופעות פאנק ופסטיבלים של מופעי סאונד ווידיאו ניסיוניים וייחודיים, היו גם אירועים ספרותיים אלטרנטיביים יוצאי דופן שהפיקה ואצרה המשוררת אלה נובק. מאז עבר הצימר סוג של מוות ותחייה מחדש במקום חדש.
הכותבת היא אמנית ומשוררת, מחברת הספר החדש"עיר לילה" בהוצאת עיתון 77

״קוֹלוֹת‭ ‬שֶׁל‭ ‬בַּלְיָנִים‭ ‬נִשְׁמָעִים‭ ‬בְּרַחֲבֵי‭ ‬עִיר‭ ‬לַיְלָה‭.‬
בִּיטִים‭ ‬תּוֹקְפָנִיִּים‭ ‬שְׁתוּיִים‭,‬ מְנִיעִים‭ ‬מֵי‭ ‬גְּשָׁמִים‭ ‬שְׁחֹרִים‭,‬

מִזֶּה‭ ‬שִׁשָּׁה‭ ‬לֵילוֹת–שִׁשִּׁי‭ ‬זוֹרְמִים‭ ‬מֵרְחוֹב‭ ‬אַרְלוֹזוֹרוֹב‭ ‬אֶל‭ ‬בְּלוֹךְ

וְיוֹרְדִים‭ ‬אֶל‭ ‬פִּתְחֵי–בִּיּוּב‭ ‬מְסֹרָגִים

בְּצִדֵּי‭ ‬הַכְּבִישִׁים‭.‬״ (מתוך ׳עיר לילה׳)

• טור אישי
• חיי לילה
• לונדון
• מועדונים בתל אביב
• פאנק
• הצימר

• Facebook
• Twitter
• Email

בוקר של סטיילינג באברקסס

כולנו היינו שם: הארון מפוצץ בבגדים ועדיין אין מה ללבוש. איך מתאימים? איך מסתירים משהו אחד ומבליטים משהו אחר? מיה כרמל, קניינית אופנה, סטייליסטית ומרצה לסטיילינג במכון אבני תענה על כל השאלות הקשות בכל הקשור לסטייל.לפרטים נוספים
10 ביוני, אברקסס, לילנבלום 40 ת"א, 11:00, 45 ש"ח

אפרת גוש בנמל יפו

הזמרת והיוצרת המוערכת מגיעה לליין היפואי שישי LIVE בנמל יפו, המשמש בית להופעות חיות בצהריי יום המנוחה התל אביבי.לפרטים נוספים
10 ביוני, נמל יפו, 15:00, הכניסה חופשית

קפה שחור חזק בבארבי

הצמד החם בהיפ-הופ הישראלי חוזר לבארבי והפעם – מלווים בלהקה חיה. בהופעה יבצעו את מיטב הלהיטים בעיבודים חדשים. גרובי.לפרטים נוספים
11 ביוני, בארבי, קיבוץ גלויות 52 ת"א, 75-90 ש"ח

צימר בתחת

מועדון הצימר, שכרגע נותר ללא קורת גג, מגיע לחלל האנדרגראונדי לערב שכולו מוזיקה טובה ועזרה לזולת. יבואו להרים הלהקות: Dust, Mechonat Hereg, Rainbow Cobra ועוד נותנים בראש.לפרטים נוספים
11 ביוני, תחת, אבן גבירול 106 ת"א, 18:00, הכניסה חופשית

• סטיילינג
• קפה שחור חזק
• הצימר
• אפרת גוש
• התחת

• Facebook
• Twitter
• Email

בהופעה של יוני כדן בסירופ בחיפה עמדו מלפנים, דבוקים לבמה, שני נערים כבני 15. הם נראו קיבוצניקים, אבל בטח היו מה שפעם קראו לו "פריקים". אחד מהם היה יחף. ברגעי הריכוז הלא רציפים שלהם הם רקדו ובהו בכדן ובגיטרה שלו, שללא ספק פתחה להם את הצ'אקרה או את השועה. מצד אחד זה מספיק, הרי כל המציל נפש אחת בישראל וגו'. מצד שני, אין שום סיבה שלא יעמדו מול הבמה הזו 200 בני 15, או אפילו 2,000, שיעשו עם הראש לצלילי שירים בעברית מדוברת על מסיבות כיתה, נסיעות באוטובוס וחוסר משמעות.

"פח האשפה של ההיסטוריה", שנשמע כמו בק המוקדם פוגש את סטיבן מלקמוס בקומונה של הנוער העובד, הוא סוג של אלבום בכורה, אף שהשם של כדן (36) מופיע כבר על עשרות אלבומים ופרויקטים בסצנת האינדי הישראלית הזעירה. כן, זעירה לעזאזל. ובתוך היקום הגמדי והמשחרר הזה כדן הוא מוזיקאי מוערך, גיטריסט אליל ויזם מכובד. בין השאר הוא ניגן בערופי שפתיים ובמורה חיילת עם דנה קסלר, והיה ממקימי הלייבל פית/קית ובית פיתקית – שילוב של קומונה ומועדון הופעות בדרום תל אביב שממש הזכיר סקוואטים באירופה, כולל בירות בחמישה שקלים, תבשילי שאריות ומדורות Indoor.

מה היה החזון מאחורי בית פיתקית?

"לא הייתי אומר שהיה חזון לבית פיתקית, אבל כן הייתה איזו גישה. דני הדר מצא את המקום בסביבות 2003, ומלכתחילה חשב על זה בהקשר של שיתוף. אחר כך ערופי שפתיים התחילו לנגן ולהופיע שם. הלייבל נתן איזו מסגרת לדברים ולאנשים שהסתובבו בבית, אבל זה התחיל מדני ומהנדיבות שלו, ואחר כך פשוט עניין עוד אנשים לעשות דברים ביחד. היה שם משהו לא הצהרתי אלא אורגני, משהו שמבוסס על פעילות ועל אהבה למוזיקה, ופחות על אידיאולוגיה. בחלק גדול מהזמן זה היה גם בית, פיזי. גרו שם אנשים ממיליארד להקות, גם אני גרתי שם, וחלקנו ציוד וידע, ניגנו והופענו והקלטנו שם. יש לי בעיקר זיכרונות מדהימים משם, כמקום שבו אתה יכול לחוות אמנות במנותק יחסית מכסף, מפוליטיקה ומאופנה. עכשיו זה כבר לא ממש קורה. יש חור בתקרה ויש יתושים".

הלייבל פית/קית קיים 15 שנה ויודעים עליו כ־15 איש, רובם מעורבים בו. זה בכלל לייבל או סתם מטרייה נוחה? מי אשם באלמוניות שלכם?

"המשמעות של לייבל הולכת וקטֵנה עם הזמן, וממילא הדבר העיקרי שהלייבל שלנו מספק הוא איזושהי ערבות הדדית או שותפות גורל. חלק מהאג'נדה שלנו מלכתחילה הייתה שאם אין כסף ואין פוטנציאל פופולריות גדול, אז אנחנו זכאים ומחויבים לחופש אמנותי ולאפשרות לומר או להשמיע דברים שאחרים לא אומרים. מצד אחד אני שמח לא להיכלל באסופת הפרווה שבדרך כלל זוכה לחשיפה, אבל בתכלס הייתי רוצה להשפיע יותר. הייתי רוצה שישמעו את האלטרנטיבה. בעיניי זה נורא שאף מבקר רוק לא כתב על האלבומים האחרונים והמעולים של אלי לס, שאם הם היו יוצאים בשנות ה־70 היו הופכים לקלאסיקות; וזה מבאס שאלעד זאב לא חורך את הרדיו וחי על תמלוגים. כיום מבקרים חושבים שהם מטיפים אם הם מגישים לציבור משהו שהוא לא ציפה לו מלכתחילה".

מאמי, אתה מרקסיסט או אנרכיסט או אנרכו־סינדיקליסט?

"מרקסיזם מרגיש לי כיום יותר כמו פיגום בדרך למשהו אחר, או כלי תיאורטי עוצמתי אבל מוגבל. הבנתי עם הזמן שכמו שרוסיה הסובייטית לא הייתה מרקסיזם או סוציאליזם טהור, כך גם עם אמריקה ביחס לקפיטליזם. הרעיונות לא קיימים בצורה הטהורה שלהם ממילא, אלא כהתגלמות מקרית ולרוב מסויטת. אני מרגיש קשור היום לאנרכו־סינדיקליזם, ולו מפני שזה כיוון שהעולם הולך אליו ממילא – אינטרנט, קהילות קטנות וכו' – אבל אני לא יכול לקרוא לעצמי אנרכיסט בכלל, לטוב ולרע, גם אם תמיד אעדיף את הצד שמתנגד לכוחנות. אני עובד, לומד באוניברסיטה ורוצה תשומת לב מהציבור לאמנות שאני עושה. אני לא חי בקומונה אוטופית, אלא עם בת הזוג שלי. זה לא כל כך נשמע כמו התנגדות לחברה ולהווה ולנורמה".

עד כמה המצב הכלכלי שלך והבחירות הכלכליות שלך משפיעות על האמנות שלך?

"זו השפעה הדדית: קיים רצון ליצור מרחק בינך לבין תעשייה שמייצרת מצד אחד קרן פלסים ומצד לא־שני אייל גולנים, כל הערוץשתייםליכודסלקום הזה. הצד השני, הפרוזאי והמתבקש הוא המגבלה הכלכלית. זה כמו מעגל סגור: אין לך כסף להקליט היי־פיי אז אתה מקליט לואו־פיי; יוצאת תוצאה גולמית שמתעדת את החדר שבו עשית את המוזיקה, את מצבך הנפשי הרגיל – אתה לא באולפן של מאות שקלים לשעה, אלא נינוח בין המאפרות והמקרר הביתי – ואתה לומד לאהוב את זה. אבל התוצאה לא יכולה להצליח יותר מדי, אז מצבך הכלכלי לא משתדרג. מנגד, כל מיני דברים שהוקלטו בתנאים אחרים, במובן מסוים מלאכותיים, נראים לך שקריים. מובן שזה לא מדויק, כי הרי חצי מהמוזיקה שאני אוהב נעשתה באולפנים גדולים ובתנאים טובים. העולם פשוט השתנה. היום גם דילן והביטלס היו נעשים הרבה פחות עשירים".

אתה ה־אדם לשאול אותו את שאלת השבוע שעבר: מה עמדתך לגבי תמיכה ממשלתית באמנות בכלל וברוקנ'רול בפרט? להזכירך, המצדדים אומרים שהכי כיף לאמנים נורבגים שמקבלים סטודיו לשנה כדי להקליט שם רחשושי עלים בלי לדאוג לכסף; והמתנגדים טוענים שתקצוב ממשלתי מנוגד לאתוס הבסיסי של הרוקנ'רול.

"כידוע, הדבקת פתרונות אירופיים לאדמה הזאת יכולה להניב תוצאות מוזרות, מה גם שהמחשבה על ועדה ממשלתית שבוחנת רוקנ'רול היא לא מחשבה נעימה כל כך. הייתי רוצה להיות פנוי להתעסק במוזיקה, הייתי רוצה לקבל כסף מהמדינה, אבל זה כל כך רחוק מהמצב הקיים שאין מה לחשוב על זה. מה שכן, אני עוסק בתחום שממילא לא עולה הרבה, אני לא צריך כלום כדי לנגן. בתיאטרון ובקולנוע זה אחרת. המדינה כן צריכה לתמוך, אבל אמנים יכולים להיות קצת יותר מתוחכמים ולהבין שזה לא כזה קיר. רוקנ'רול למרבה השמחה פטור מזה ופטור מאקדמיזציה, אבל יהיה משמח אם אנשים שעוסקים במוזיקה היו יוצאים מהפופיק שלהם ומפנטזיות הכמו־בחו"ל והקהל ההיפסטרי שלהם, ומנסים, מבלי לעשות ויתורים אמנותיים, לשכנע גם את הלא משוכנעים. גם בשמאל בישראל יש בעיה של להיות הכי צודק בין הצודקים במקום להילחם על להיות מובן גם לימין. זאת הייתה חלק מהמוטיבציה שלי לעבור לחיפה ולהקים את תיכון".

תיכון היה בר ומועדון הופעות בשיתוף יהודי־ערבי – שילוב מענג של הופעות אינדי, ערבי שירה וארכיטקטורה חיפנית מחופפת. כדן פתח אותו כשעבר לחיפה, אחרי שנגמר לו הפרק של בית פיתקית. תיכון נסגר לפני שלוש שנים.

איך העזת לעזוב את תל אביב? אתה ממליץ?

"תל אביב די נגמרה לי. המחשבה על תיכון החלה כשרציתי לעשות בית פיתקית בחיפה, ודי מהר שכנעו אותי לפתוח עסק – דבר שהיום נראה לי מטורף לחלוטין. רציתי שהמועדון לא יהיה ליהודים בלבד, ובאמת אני והשותפה שלי הצלחנו, למרות הבעיות הגדולות, שזה יהיה מקום משותף. בדיעבד זה היה מקום ממש משונה ואני חושב שהרבה מהמוזיקאים והקהל חוו שם דברים מוזרים ומעניינים. שנאתי להיות בעל עסק – זה עדיין משהו שאני מתאושש ממנו – אבל אני מאושר בחיפה. כולם נחמדים פה ואני מרגיש שדפקתי את השיטה ואני חי את הגוד לייף מתחת לרדאר. כל כך זול ויפה פה. חיפה עוזרת לי לאהוב את ישראל יותר, וזה חשוב כי המדינה מקשה עליי. כשאני אומר שאני אוהב את ישראל אני כמובן מתכוון לארץ ולאנשים, לא למדינה שהפכה לרעילה ולמקולקלת".

השקת "פח האשפה של ההיסטוריה", הצימר, חמישי 21:00. מופע פותח: אלי לס ולהקת אודיטוריום

• מרקסיזם
• דני הדר
• בית פיתקית
• פית/קית
• מורה חיילת
• ערופי שפתיים
• יוני כדן
• הסירופ
• תיכון
• אינדי
• חדשות מוזיקה
• חדשות תרבות
• הצימר
• חיפה
• תרבות