התיאטרון הישראלי ממשיך במסע ההתעוררות שלו לאחר הקיפאון שנגזר על כולנו בשביעי באוקטובר, ואחרי שקיבלנו את פסטיבל "פותחים במה" של בית ליסין ואת הפסטיבל לתיאטרון קצר של צוותא – שניהם מוקדשים למחזאות ישראלית חדשה – מגיע עכשיו תורו של התיאטרון הלאומי הבימה להשיק את הפסטיבל למחזאות ישראלית, שבוע של אירועים תיאטרליים ומחזות מקור שנפתח אתמול (ראשון, 24.12) ויימשך עד השבוע הבא.

במסגרת הפסטיבל יעלו ארבע הצגות חדשות שעלו לאחרונה בתיאטרון הלאומי, כולם מחזות ישראלים מקוריים – "הגברת הראשונה" עם ליאורה ריבלין, "מרציפנים" עם ליא קניג וגילת אנקורי, "שידוך" עם רובי פורת-שובל ו"שוסטרמן" עם יעל לבנטל ובן יוסיפוביץ' – ובנוסף יעלו גם שלושה מחזות מקור חדשים באירועי קריאה מבוימתץ

מספר הפקות מקור נוצרו במיוחד עבור הפסטיבל: מופע הצדעה למחזמר העברי (בפואייה של התיאטרון, כניסה חופשית), המופע "לילה עיר" (ערב מוזיקלי העוסק בצעירי הניינטיז והתבגרותם), והפרויקט המיוחד "סיפורי מקלט", המורכב מתשעה סיפורים קצרים של תשעה מחזאים, כולם מתרחשים במקלטים ברחבי הארץ רגע אחרי שנשמעה האזעקה.

בנוסף יערוך הפסטיבל ערב מחווה ליעקב אגמון ז"ל, המנהל המיתולוגי של הבימה ומעמודי התווך החשובים של התיאטרון הישראלי, במהלכו יוענק גם פרס על שמו להצגה הטובה ביותר של השנה. גם חנוך לוין ז"ל, גדול מחזאי ישראל, יקבל את מופע המחווה שמגיע לו במלאת 80 להולדתו, במופע שיוקדש ליצירתו בהשתתפות ליליאן ברטו הנפלאה, צביקה הדר, מירב גרובר, עמי סמולרצ'יק, אסנת פישמן ועוד.
>> הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית בתיאטרון הלאומי הבימה, 31.12-24.12,פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מחזות
• תיאטרון
• התיאטרון הלאומי
• הבימה

קצת חדשות טובות לא יזיקו לעולם התרבות הישראלי: אחרי יותר מחודש של השבתה מוחלטת מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ולאחר שבוטלו מאז מאות הצגות שתוכננו להתקיים, הכריזו בימים האחרונים שלושת התיאטראות הגדולים בתל אביב על חזרה הדרגתית לפעילות החל מהשבוע הבא, בשורה טובה גם למאות השחקנים והעובדים שמתפרנסים בהם וגם לצופי התיאטרון שמתגעגעים לאורות הבמה.

תיאטרון הקאמרי היה הראשון להכריז על חזרתו לעניינים, והוציא לדרך כבר ביום ראשון את "כאן ועכשיו", אירוע שנתי לפיתוח מחזאות מקורית שמתקיים כל השבוע, ןבמסגרתו מתקיימות קריאות של חמישה מחזות מקוריים בהשתתפות שחקני התיאטרון.בין השחקנים שישתתפו בקריאת המחזות השנה: מרים זוהר, רבקה מיכאלי, גילה אלמגור, מיה לנדסמן, עירית קפלן, דביר בנדק, אודיה קורן, רמי ברוך, יצחק חזקיה ועוד. ביום ראשון הבא (19.11), יעלה הקאמרי בבכורה מופע מוזיקלי חדש בהשתתפות מיטב שחקני הקאמרי, שיעסוק במצב בישראל ואשר נכתב בימים אלה ממש.החל מה-20.11 יחודשו כל הצגות התיאטרון, בהן "איש הגשם", "מה קרה לעולם", "נרות יום הולדת" ועוד.

גם תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר הכריז על חזרתו ההדרגתית לפעילות. לפעילות חלקית, עם "בין קודש לחולון", הצגה חדשה בכיכובו של אבי קושניר שתעלה ביום חמישי הבא ותרוץ בין ה-23 ל-27 בנובמבר באולם הבית בתל אביב. את המחזה הקומי כתב דניאל לפין, והיא תוצג לראשונה אחרי שהייתה אמורה לעלות בפרמיירה ב-7.10. בדצמבר ייערך בבית ליסין פסטיבל "פותחים במה" למחזאות ישראלית, ובחנוכה יקיים התיאטרון סדרת הצגות של "המלאך", הצגה מוזיקלית חדשה לכל המשפחה מאת אפרים סידון ובבימויה של ציפי פינס. ההצגה המוזיקלית "בלוז לחופש הגדול", שהוקפאה בשל המלחמה, מתוכננת לעלות במהלך חודש דצמבר.

תיאטרון הבימה נערך אף הוא לחזרה לפעילות, ויצלם ביום חמישי קליפ קאמבק עם כל כוכביו, ביניהם סנדרה שדה, מיקי קם, צביקה הדר, לי בירן וטל מוסרי. בשלב זה יציג התיאטרון באולמות מסקין וברטונוב בלבד, המהווים מרחב מוגן למקרה ותישמע אזעקה. בתאריכים 24-22 בנובמבר יועלו ההצגות "השכנים מלמעלה" עם אסנת פישמן, נורמן עיסא, אודי רוטשילד ועדנה בליליוס וההצגה החדשה "מרציפנים" עם ליא קניג, גילת אנקורי, אורי הוכמן וריקי בליך, שהצגת הבכורה שלה נדחתה מאמצע אוקטובר. ב-27-26 תוצג ההצגה "זרים מושלמים", ובתאריכים 30-28 בנובמבר תוצג ההצגה "את שאהבה נפשי" עם עמית רהב ודניאל ליטמן שחוזר לתפקיד כמחליפו של השחקן ידין גלמן, הנמצא בשיקום עקב פציעתו במלחמה. כל מה שנשאר לכם זה להזמין כרטיסים וללכת להצגה הצגה.

• ❤ תרבות
• תל אביב נרתמת
• תיאטרון בית ליסין
• תיאטרון הקאמרי
• התיאטרון הלאומי
• הבימה

כשריקי גל החלה לשיר את "זמר שלוש התשובות" עיני נמלאו דמעות. השיר מ-1969, עם הלחן היפהפה של אריה לבנון, זכה ברבות הימים לביקורת כטקסט שוביניסטי שמציג את האישה הדוברת בו כאסקופה נדרסת. במחזמר "עוד חוזר הניגון" הוא מושם בפיה של הציירת צילה בינדר, מי שהיתה הידועה בציבור של נתן אלתרמן במשך שלושים שנה, ומושר מיד אחרי סצנה שבה המשורר הלאומי דורש ממנה לעשות עוד הקרבה גדולה למענו. היא עונה לו "אם תעזוב אותי, אני אהרוג אותך", אך נענית לדרישתו. בקונטקסט הזה, הביצוע האדיר של ריקי גל, שעומדת בצד הבמה כשם שצילה היתה תמיד בצד, חורך את הלב.

הרגע הבימתי המוזיקלי המרגש הזה מעיד על הפוטנציאל הגלום במחזמר המבוסס על שירי נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר המוצג בתיאטרון הבימה. כמה חבל שהפוטנציאל הזה אינו מתממש בשאר ההצגה בבימויו של משה קפטן, שבולט בה פער עצום בין הרובד המוזיקלי המשובח לבין איכות דרמטית ירודה. מוטי לרנר כתב מחזה המתפצל לשתי מסגרות זמן – כך מסבירות לנו כתוביות המוקרנות על התפאורה, המורכבת מכמה במות מסתובבות. ההווה הוא אותו לילה במרץ 1970 שבו אלתרמן בן ה-59 מת בבית החולים, והעבר הוא סצנות משנות השישים המוקדמות שבהן הוא נמצא בקונפליקטים עם בינדר, עם אשתו השחקנית רחל מרכוס, עם בתו שאותה הוא מכנה תיצקין, ועם המשורר הצעיר נתן זך הקורא תיגר על שירתו הלאומית שהולכת ונעשית יותר ויותר לאומנית.

אלא שבמקום דרמה יש כאן מסכת צעקנית, ובמקום סבטקסט אנחנו מקבלים המון טקסט מפורש. שלוש הנשים דורשות את תשומת לבו של המשורר, ואילו הוא עסוק בעצמו ובמעמדו הציבורי, והכל נאמר ומוסבר ומבואר ואחר כך גם מושר. הסיטואציות תמיד על סף רתיחה, ולאף אחד מהשחקנים אין סיכוי לבנות דמות שלמה עם הדיאלוגים השטוחים ורבי המלל שהושמו בפיהם ("אתה עם האישה ההיא או איתנו?").

אף שבשנים המתוארות במחזה אלתרמן היה בסך הכל בן חמישים ומשהו, יגאל שדה מגלם אותו כאיש זקן. הוא צועק ומנפנף בידיו והופעתו חלולה ונטולת כל חן או כריזמה שיעזרו לנו להבין מדוע שתי נשים עם קריירות מרשימות משל עצמן נלחמו עליו כל כך הרבה שנים. ואילו הן מוצגות באופן מעליב למדי, מרודדות ליחסיהן המתסכלים איתו. רק הבת תרצה מיוצגת באופן קצת יותר שלם, גם משום שכמה משיריה הכואבים (בהם "תפילת יום הולדת" ו"בלדה לאשה" וגם שירים פחות מוכרים) משולבים במרקם הדרמטי והמוזיקלי.

את שלוש הנשים מגלמות שש שחקניות. לכאורה יש כאן הפרדה בין הווה לעבר, אבל נראה שהכפילות מבוססת יותר על יכולות השירה והמשחק של הנשים מאשר על הגיון הזמנים. כך ריקי גל היא בינדר בהווה וגם הצל המזמר של אוסנת פישמן, המגלמת את בינדר בעבר. שלומית אהרון שרה את קולה הפנימי רחל מרכוס עבור מאיה מעוז, ורוני דלומי שרה את תרצה אתר עבור הלה שלו, ששרה יפה גם בעצמה.

לפישמן ולשלו יש פה ושם רגע שבו הן מצליחות לגעת במשהו אמיתי. אבל הכוכבים האמיתיים של ההצגה הם אנשי המוזיקה – המלחינים המקוריים (סשה ארגוב, משה וילנסקי, נעמי שמר, יאיר רוזנבלום, יהודית רביץ ואחרים), ליאור רונן שעל העיבודים המוזיקליים המצוינים, והזמרים הנהדרים – שלוש הסטאריות וכל חברי האנסמבל. כל פעם שהאנשים על הבמה מפסיקים לדבר ומתחילים לשיר – ויש בהצגה כ-21 שירים – הכל נפלא.

חלק מהשירים מוגשים במחרוזות מתוך מיוזיקלס שאלתרמן כתב להם את הפזמונים – "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "צץ וצצה" (מיכל ברנד מרביצה חיקוי מקסים של רבקה זוהר מבצעת את "אוריאנה"). שאר השירים משולבים בתוך הדרמה, בניסיון לקשר אותם לקונטקסט שבו נכתבו. רק במקרים בודדים זה עובד.צלילים מתוך "שיר משמר", שאלתרמן כתב לבתו הלא שמחה, מרחפים על פני ההצגה כולה, עד שהשיר כולו מושר לקראת הסוף על ידי שלוש הדיוות. במהלך הערב חשבתי שבבוא הרגע אלתרמן עצמו ישיר אותו (יגאל שדה הרי שר ב"עלובי החיים"), אבל במקום זאת הוא מקריא אותו בקצב מהיר, כאילו ליבו אינו במילים שכתב. ההצגה כל כך עסוקה בניתוץ הפרה הקדושה, שהיא לא עושה כבוד למשורר שכתב את השירים היפים המושרים בה, אלא מציגה אותו כאיש די בלתי נסבל ותו לא.

"עוד חוזר הניגון" , תיאטרון הבימה,פרטים וכרטיסים כאן

• ביקורת
• תיאטרון
• התיאטרון הלאומי
• הבימה
• מחזמר
• נתן אלתרמן
• ריקי גל

• Facebook
• Twitter
• Email

לאחר שהגיע לגירעונות של למעלה מ-100 מיליון שקל, התיאטרון הלאומי "הבימה" עובר לבעלות עיריית תל אביב-יפו ויפעל כתאגיד עירוני חדש. כך נמסר הבוקר (א') מטעם העירייה, משרד התרבות והספורט, הסתדרות העובדים וארגון שח"ם. מדובר בחדשות דרמטיות עבור התיאטרון הוותיק שנקלע בשנים האחרונות לקשיים כלכליים והיה על סף פירוק. כעת הוא יעבור לשליטת העירייה, שמחזיקה גם בתיאטרון "הקאמרי".

לפי ההודעה המשותפת, העירייה גיבשה באחרונה מתווה מוסכם לקליטת התיאטרון שיבטיח התנהלות כלכלית מאוזנת לשנים הבאות. ההבנות נתקבלו בחג הפסח האחרון וכעת הן מתפרסמות. התאגיד שיפעיל את התיאטרון הוא שיקלוט ויעסיק את עובדיו בהתאם להבנות ולהסכמים שהושגו. "בכך יתאפשר לתיאטרון לחזור למעגל ההצגות ולהמשיך את המסורת הארוכה שהחלה במוסקבה ב-1918 וליוותה את העם והמדינה במאה השנים האחרונות", נמסר.

עוד נמסר כי הוקם דירקטוריון חדש לתיאטרון שבראשו תעמוד זיוה פתיר, שכיהנה למעלה מעשור כראש הדירקטוריון של מכון התקנים ומכהנת כיום כחברה בדירקטוריונים רבים. כמו-כן מונה נעם סמל לראש מנהלת המעבר במעמד של מנכ״ל.

שר התרבות והספורט ח״כ חילי טרופר מסר כי "ההסכם החדש יבטיח את המשך יצירת התוכן הייחודי שלו וכן את העסקת עובדיו. היצירה התרבותית העצומה בת למעלה ממאה שנה תמשיך ותתפתח הודות להסדר החדש וחרב הסגירה מעל תיאטרון הבימה הוסר". ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי הוסיף כי "האחריות הציבורית של עיריית תל אביב-יפו לא אפשרה לנו להניח לתיאטרון הלאומי להיסגר. בזכות הקמת הבימה החדש כתאגיד עירוני, ימשיך התיאטרון בן ה-100 להתקיים ולשמש שחקן מרכזי בשדה התרבות הישראלי".

• ❤ תרבות
• התיאטרון הלאומי
• עיריית תל אביב
• הבימה
• הבועה

גניבה לאור יום ובלי בושה \ רפי ניב

כשקיבלתי ממנהלה האמנותי של הבימה, משה קפטן, את ההצעה לביים את המחזה "מקווה" בכיכובה של ליא קניג, לא היססתי לרגע ונתתי תשובה חיובית. זה היה הטלפון הראשון שקיבלתי עם סיום תקופת כהונתי כמנהל אמנותי של תאטרון באר שבע וכמובן ששמחתי מאוד לצאת לדרך חדשה.

אנשים רבים ובהם הסוכן שלי ו- כן, כן, מנהל הבנק שלי – בדקו שאני יודע שכשמדובר בהבימה את הכסף על עבודתי אקבל ככל הנראה באיחור גדול. הייתי מוכן לכך ובמשך כל תקופת החזרות לא דיברתי על כסף אף לא פעם אחת. לא כשלא הגיע הצ'ק של תשלום המקדמה, לא כשלא נכנס התשלום הראשון וגם לא כשלא הגיעו שאר התשלומים. ארבעה חודשים הייתי עסוק בעשייה האומנותית. ביצירה.

ההצגה שביימתי תמשיך לשחק, הבימה תמשיך למכור לה כרטיסים ולקבל כסף ממנהלי אולמות שרוכשים אותה. אבל לנו היוצרים לא ישלמו

ההצגה יצאה, זכתה להצלחה, בהבימה כולם מרוצים, האולמות מלאים ואני? עדיין לא קיבלתי שכר על עבודתי. עכשיו אני וחברי היוצרים שומעים מהנאמנים שהתמנו על מנת להציל את הבימה, שרוב הסיכויים שלא נראה שקל מהחוב שחייבים לנו.

ההצגה שביימתי תמשיך לשחק, הבימה תמשיך למכור לה כרטיסים ולקבל כסף ממנהלי אולמות שרוכשים אותה. אבל לנו היוצרים לא ישלמו. לא לי, לא למחזאית, לא למעצבי התפאורה התלבושות והתאורה וגם לא למוזיקאי.

גניבה לאור יום ובלי כל בושה.

אני פונה לנאמנים, וגם למנכ"ל הבימה החדש ועתיר הזכויות נעם סמל, לא לאפשר את הגניבה הזאת ולשלם לנו היוצרים על עבודתנו או להפסיק להציג את היצירה שלנו על במת הבימה לאלתר.

רפי ניב, במאי ההצגה "מקווה" שעלתה בתחילת יוני 2019 ומנהל תיאטרון באר שבע לשעבר. שכרו טרם שולם

"לאור המצב" ו"החשב המלווה": סיפור קפקאי\ אילן רונן

ההצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף " שביימתי במשך כמעט שלושה וחצי חודשים עלתה בהבימה ביולי 2018. קיבלתי צ'קים דחויים מהנהלת החשבונות של התיאטרון שפרעונם היה אמור היה להתחיל בנובמבר 18 ולהסתיים במאי 19. להפתעתי הצ'ק הראשון חזר , מנהל הכספים מסר לי שחשבון הבנק של התיאטרון בבנק לאומי נסגר ואקבל מיד צ'קים דחויים חלופיים של בנק דיסקונט שעכשיו התיאטרון עובד איתו.

הצ'קים יגיעו מתי? " עוד כמה ימים" שהפכו מהר מאוד ל"שבועות" ו"חודשים". וכך עברה לה שנה. כל הפניות שלי נענו בתשובות מתחמקות. שנה לאחר צאת ההצגה הראשונה שלי התיאטרון הזמין אותי לביים את "החולה המדומה". הייתי בטוח שעכשיו ישלמו את החוב על הפקה הראשונה וגם ישלמו מקדמה להפקה החדשה. הבטחות קיבלתי מכולם, כולל המנכ"לית הגב' אודליה פרידמן שהתנצלה על האיחור במסירת הצ'קים "לאור המצב" ו"החתימה של החשב המלווה שמעכב אותה כרגיל".

בהצגה הראשונה של "החולה המדומה" הצטלמה איתי המנכ"לית חיבקה אותי בחום עבור צילומי היח"צ ובירכה אותי ליד כל השחקנים והיוצרים, עשתה לי כבוד גדול אבל שכחה דבר קטן: את הצ'קים. והלכה.

ארבעה ימים אחר כך הודיע נשיא בית המשפט שהפכתי/הפכנו כולנו מיוצר/ים לספק/ים ולנושים. וגם שלצ'קים הדחויים שלי, להם חיכיתי שנה וחצי – אין כיסוי

"…אבל מה עם הצ'קים שלי עבור שתי הצגות שביימתי לתיאטרון הלאומי?"… או אז הפתיע אותי מנהל הכספים שהגיע בליווי החשב המלווה, לחצו את ידי בחום וגם הסבירו משהו שלא הבנתי על בעיות עם בנק דיסקונט ועל עיכוב קטן במסירת הצ'קים הדחויים שלי שישלחו תוך… נכון, "כמה ימים" שהפכו ל"כמה חודשים"… הקיץ בא, הסתיו הגיע ואפילו חג הסוכות נגמר וכלום, שקט, אף מילה. והרי הבטיחו "אחרי החגים" .

הלכתי להתייעץ עם עורך דין. שלח מכתב. לא ענו. כבר לא חשבתי שאראה אותם. את הצ'קים. ואז יום אחד בנובמבר פנה אלי עיתונאי של "דה מרקר" בעקבות התחקיר שעשה על הבימה. כתב את שמי ואת שמות שתי ההצגות שביימתי ושעליהן אפילו שקל אחד עד לרגע ההוא לא שולם לי . הוא כנראה מאוד התרגש מהידיעה הזו וכנראה שצלצל לברר בתיאטרון.

בערב קיבלתי טלפון בהול מפקידה לא מוכרת מהנהלת החשבונות של הבימה שהודיעה לי בסודיות שמחכה לי מעטפה עם צ'קים בקבלה. נסעתי לתיאטרון, פתחתי את המעטפה ומצאתי לשמחתי שמונה צ'קים דחויים עבור "וירג'יניה וולף" שפרעונם יחל בינואר 2020 ויסתיים "ב-ג-ל-ל ה-מ-צ-ב" באוגוסט 2020. ארבעה ימים אחר כך הודיע נשיא בית המשפט שהפכתי/הפכנו כולנו מיוצר/ים לספק/ים ולנושים. וגם שלצ'קים הדחויים שלי, להם חיכיתי שנה וחצי – אין כיסוי . על התשלום עבור "החולה המדומה" אין אפילו עם מי לדבר. "בגלל המצב".

אילן רונן, היה מנהלו האמנותי של תאטרון הבימה בין השנים 2004-2016.במאי ההצגות "מי מפחד מוירג'יניה וולף" ו"החולה המדומה". שכרו על בימוי ההצגות עדיין לא שולם

משחקים על הדם \ הדר גלרון

"כל הכובש שכר כאילו נטל נפשו ממנו"("משנה תורה לרמב"ם, פרק י"א, הלכה ב')

דמי כיס, דמי אבטלה, דמי חבר, דמי חסות, דמי שתיקה, דמי חנוכה… למה כסף נקרא דמים?

אחד האיסורים החמורים בדיני כשרות הוא לא לאכול את הדם של החיה (הכשרה). הטעם לכך הוא שהדם הוא חלק מהנפש. כלומר, דם משול לנפש – לכן כסף נקרא 'דמים'. בכסף שלנו, השקענו את זמננו, כשרוננו, מקצועיותנו, אהבתנו – הדם זורם מהלב אל כל הגוף. כך, לפי הקבלה, הנפש מגיעה לכל חלקי הגוף.

גם האמנות מביאה את נפש האמן. כשאנחנו קוראים ספר טוב, רואים סרט או הצגה שנחרטים בנו, שומעים יצירה מרגשת, הרי שאנחנו מקבלים פיסת נפשו של האמן שכתב\ ביים\ הלחין את היצירה.

"אמנות אינה, 'תוצר לוואי של אבולוציה', אלא הסתגלות אבולוציונית – תכונה אינסטינקטיבית – שעוזרת לנו לשרוד מכיוון שהיא חיונית לרווחתנו"(אלכסנדר קפקא, Eric Kandels' vision)

כשמנכ"לית תיאטרון חותמת על חוזה עם אמן ויודעת מראש שהיא לא תוכל לשלם, זו פגיעה בנפש, פעמיים. פעם על הלנת שכר, ופעם על הצגת נפשנו לקהל הרחב בלא תמורה. דמינו לא הפקר. נפשנו לא הפקר .

"מקווה" היא הצגה שמדברת על סולידריות חברתית. אני גאה לעמוד יחד עם חבריי.ותי היוצרים.ות, עד שהאחרון שבהם.ן ת.יקבל את שכרו.ה. כשאתם מתלבשים הערב יפה לצאת לתיאטרון, משלמים לבייביסיטר, לחניון, לקפה שאחרי, תזכרו שאנחנו, יוצרי ההצגה – עדיין לא קיבלנו את שכרנו.

הדר גלרון. מחזאית במאית ושחקנית. המחזה שכתבה "מקווה" עלה בהבימה בתחילת יוני 2019 מוצג בימים אלה בכל רחבי הארץ ושכרה לא שולם

מכתב פתוח לנאמני הבימה \ מוטי לרנר

דברים אלה מופנים אל עו"ד דורית לוי טילר ואל רו"ח חן ברדיצ'ב. שניכם מוניתם בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב לנאמנים זמניים של תיאטרון הבימה. אינני מכיר אתכם. לצערי, לא טרחתם עד כה להיפגש עם חבריי ואיתי, יוצרי תיאטרון הבימה.

אינני יודע עד כמה אתם מודעים לתהליכי היצירה בתיאטרון, אבל אתם ודאי יודעים שכל הצגה העולה על הבמה נוצרת ממחזה שנכתב על ידי מחזאי, בוים על ידי במאי, התפאורה שבו עוצבה על ידי תפאורן והמוזיקה הולחנה על ידי מוזיקאי. בלעדי היוצרים האלה לא עולה על במה בימינו שום הצגה בעולם. לכן מעמדנו שונה בתכלית ממעמדם של הנושים האחרים שתרומתם עקיפה. מעמדנו שונה משום שאומנותנו היא עיקר חיינו וזהותנו, והיא זאת שמגדירה את עיקר חייו של התיאטרון ואת זהותו.

אל תשכחו שמוניתם לא רק כדי לגבש הסדר חובות, אלא גם כדי להשיב את תיאטרון הבימה לפעולה תקינה ופעולה תקינה לא תיתכן בלעדינו

אנחנו מודעים לכך שהחוק קובע את סדר החזר החובות לנושים – קודם הבנקים ואחריהם בעלי הנדל"ן, אחר כך השכירים – ואנחנו בסופה של השרשרת. עם זאת, אנחנו מודיעים לכם קבל עם ועדה: לא נשלים עם הסדר הזה. אל תטעו בנו ותחשבו שאנחנו אמנים ואנשי רוח שאינם מסוגלים להילחם על החומר. להפך, יצירת הצגה היא מאבק קשה ומפרך וכולנו למודי קרבות.

דרישתנו הינה דרישה צודקת, מוסרית, ומובנת לכל בר דעת. אל תשכחו שמוניתם לא רק כדי לגבש הסדר חובות, אלא גם כדי להשיב את תיאטרון הבימה לפעולה תקינה ופעולה תקינה לא תיתכן בלעדינו. בבואכם אפוא לגבש הסדר, דעו שלא נשלים עם דחיקתנו לתחתית סולם הנושים. אנחנו נמשיך להיאבק למען קיומו ושגשוגו של תיאטרון הבימה, אך לא נהסס לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותנו במאבק על שכרנו.

מוטי לרנר, מחזאי. המחזות "עושה כרצונו" ו"סיבת המוות אינה ידועה" שכתב מוצגים בהבימה ושכרו טרם שולם

התפאורה שלי לא תוצג בתיאטרון שלא משלם לי \ סבטלנה ברגר

תיאטרון הבימה חייב לי 30 אלף שקל על עיצוב התפאורה להצגה "מקווה". עבדתי ימים ולילות, חגים וסופ"ש. יצרתי עם הבמאי ושאר היוצרים את מה שכל צופה רואה באולם. בלי עבודתי לא היה מה לראות. והכסף? טוב, את יודעת את המצב, טוב, לא הבטחתי לתת לך את הצ'ק, הבטחתי להשתדל. טוב תבואי שבוע הבא, אה, רגע, עכשיו שבוע הבא אבל מינו לנו נאמן אז זה מאוחר מדי.

זה שהתיאטרון מגדיר אותנו כ"ספקים עצמאים" כדי לא לשלם לנו תנאים סוציאליים לא אומר שאנחנו לא עובדים. בפועל זאת הלנת שכר. גניבה. חמישה חודשי משכנתא, מחיר של מכונית יד שנייה, 150 תשלומים חודשיים לחוג הדרמה של הבת שלי, 200 כרטיסים להצגה. 30 אלף שקל.

הפחידו אותי שמי שיעשה רעש ויגיש תביעה לא יעבוד יותר בעולם התיאטרון. זאת הייתה אחת מהשיטות של הבימה להשתיק את החייבים שלו שבעזרתן הוא הצליח לצבור חובות ענקיים כאלה

זה מרתיח אותי אבל שתקתי על זה עד עכשיו. הפחידו אותי שמי שיעשה רעש ויגיש תביעה לא יעבוד יותר בעולם התיאטרון. זאת הייתה אחת מהשיטות של הבימה להשתיק את החייבים שלו שבעזרתן הוא הצליח לצבור חובות ענקיים כאלה.

אבל השקט נגמר. אנחנו נילחם על הכסף הזה. מי שנדמה לו שהוא יכול להמשיך לא לשלם לאנשים שעבדו, כדאי שישים לב לסעיף בחוזים שהבימה חתם איתנו, שאומרשהשימוש של התיאטרון בזכויות היוצרים על היצירה מותנה בכיבוד החוזה על ידי התיאטרון.זה אומר שאם התיאטרון לא ישלם לנו, היוצרים, המחזאים, הבמאים והמעצבים, אף הצגה לא תעלה על הבמה. זה אומר שאם הם לא ישלמו, לא יהיה תיאטרון הבימה.

סבטלנה ברגר, מעצבת תפאורה ותלבושות. לא קיבלה שכר על עיצוב התפאורה להצגה "מקווה" שעלתה בתחילת יוני 2019

על פיטר פן וקפטן הוק \ תום ווליניץ

שנים חשבנו ש"קפטן הוק" הוא השודד הנורא ביותר בהבימה, עד שגילינו שהבימה היא השודד הנורא ביותר בהבימה. במשך חמש שנים התארחנו בתיאטרון עם ההפקה שלנו "וונדי ופיטר" (פיטר פן בעיבוד למבוגרים). בתחילה חשבנו שמדובר בטוב-לב מדהים של התיאטרון הלאומי שלוקח תחת כנפיו הפקה עצמאית של יוצרים צעירים שזה עתה סיימו בית ספר למשחק; אך עם השנים התגלה לנו שהמדינה מתגמלת היטב את הבימה בעשרות אלפי שקלים על אירוח הצגות כמו שלנו.

רבות מספור ה"תקלות" שספגנו בתור ההפקה החלשה והצעירה ביותר שם – טלפנים ש"בטעות" אומרים שאין יותר כרטיסים להצגה שלנו ומציעים כרטיסים ל"עלובי החיים", אירוע של בנק (עם כיבוד) שמתקיים באולם שלנו עד שעה לפני ההצגה, הצגות שנעלמות מאתר מכירת הכרטיסים וכמובן גולת הכותרת – מוסר התשלומים.

אנחנו לא תיאטרון, הכסף לפרסום יוצא מהכיס שלנו, מאות השקלים העלובים שמרוויחים להצגה הם השכר החודשי שלנו. הצ'קים שחזרו השבוע הם צ'קים על הצגות ינואר 2019, לא פחות

במשך חמש שנים נאלצנו לרדוף אחרי הבימה חודשים ארוכים כדי לקבל את חלקנו מהכנסות ההצגות ובכל פעם קולות אדיבים ופרצופים מחייכים נידבו לנו שקרים על "שבוע הבא", "חודש הבא", "הבנק נסגר" ועוד. אנחנו לא תיאטרון, הכסף לפרסום יוצא מהכיס שלנו, מאות השקלים העלובים שמרוויחים להצגה הם השכר החודשי שלנו. הצ'קים שחזרו השבוע הם צ'קים על הצגות ינואר 2019, לא פחות.

אולי אם במשך חמש השנים שהתארחנו שם היה יורד מישהו מההנהלה לצפות בהצגה ורואה את כספו של מי הוא עושק הוא היה מרגיש קצת רע. ואולי לא. הכסף שלנו, כנראה יישאר ב"ארץ לעולם לא".

תום ווליניץ, במאי הצגת הפרינג' "וונדי ופיטר" שהתארחה בהבימה. הכסף עבור ההצגה לא הגיע עד עצם היום הזה

חירות, שוויון, אחווה \ רות טון מנדלסון

ברגעים אלה של התפרצות וולקנית מגג התיאטרון הלאומי, בואו נתעכב רגע על מילה שצריכה להכנס מחדש לחיינו: "סולידריות".

איך התפוצצה מורסת הבימה שהייתה רדומה כל כך הרבה שנים? איך התגלה ביום בהיר אחד גרעון ענק שלא ידענו על קיומו? ואיך הגענו לחובות אסוניים כאלה כלפי קבוצה של יוצרים מרכזיים וחייבים נוספים?

מדוע, לא התלכדו החייבים ויצאו כאיש אחד לדרוש את המגיע להם כשהחובות עוד היו קטנים? כי הפחד שלט, והידיעה שאם יעשו כן לעולם לא יוזמנו שוב לעבוד בהבימה. זו הייתה השיטה

גם באמתחתי חוב על סך 6,500 ש"ח שהבימה השאירו לי כמזכרת לאחר שנפרדו דרכנו בינואר 2019. אך מה לי כי אלין, לעומת חובות ענק כלפי יוצרים שרובם פרי-לאנסים וביניהם כאלה שזה היה מקור הכנסתם היחיד. מדובר באנשים שכתבו, תרגמו, ביימו, הלחינו, צילמו, עיצבו הצגות ונאלצו לחכות חודשים ושנים, מתוך מחשבה תמימה שיום אחד החוב ישולם. נושא אי-תשלום הפך בהבימה לשיטה, להרגל, להווי… ולמה, תשאלו, עבדו בהבימה למרות שידעו על בעיית מוסר התשלומים הירוד? כי אין הרבה ברירות ואין מספיק תיאטרונים שיכולים להציע עבודה לכולם והבימה היה גם מעסיק מרכזי וגם שורה טובה בקורות החיים.

סיבות רבות ומורכבות הביאו לקריסה, אך אין לי ספק שחוסר סולידריות בין היוצרים היא אחת מהן. ותשאלו מדוע, אם כך, לא התלכדו החייבים ויצאו כאיש אחד לדרוש את המגיע להם כשהחובות עוד היו קטנים? כי הפחד שלט, והידיעה שאם יעשו כן לעולם לא יוזמנו שוב לעבוד בהבימה. זו הייתה השיטה. רק עתה כשגודל המכה התברר, החלו אנשים לשלב ידיים ולפעול יחד. יתכן שזה מעט מדי ומאוחר מדי והחובות גדולים מדי ואולי כבר אבודים.

אם היינו צרפתים, היינו עולים מזמן על בריקדות ושורפים את המועדון, אך אנחנו לא, וכך נותרנו עם הנהלה שפוטרה וחובות ביד.

רות טון מנדלסון, מנהלת מחלקה אמנותית וקשרי חוץ בהבימה בשנים 1978-2019

• הבימה
• התיאטרון הלאומי
• תיאטרון
• יוצרים
• במה
• פרינג'
• רפי ניב