כרגיל, הרבה דברים קורים בתדר: יש חנות פופ אפ חדשה של Itiya Studio עם "פיסים יצירתיים שמחזירים את המחוך לקדמת הבמה ומטשטשים את הגבול בין הג׳נדר לפלואיד", ויש תפריט ספיישלים חדש של פיצה תדר (פיצה מלפוף!), ויש מסיבות והופעות בשישי-שבת והכל נערך לקראת אירוח פסטיבל הג'אז בחודש הבא, אבל בשבוע הבא יתרחש שם אירוע שבכל זאת מצדיק תשומת לב מיוחדת. נאמר זאת כך, יונית: לט'ס הב א קיקי.

>> שעתם הגדולה של הנצנצים: כל מה שצריך לדעת על סצנת הבולרום בתל אביב

כן, סצנת הבולרום של תל אביב הולכת להשתלט על רחבת התדר בחמישי הבא, 28.11, לכבוד יום המודעות הבינלאומי ל-HIV. מדובר בשת"פ נוצץ של תדר, המרכז הגאה וסוכן הבולרום החשאי YALLA 007, שמזמינים אתכם ל-Red Ribbon Kiki Ball, הלוא הוא נשף ריקודי ראווה כמיטב מסורת תרבות הבולרום, בחגיגה של ביטוי עצמי, יצירתיות וחופש עם תחרויות ריקוד ופרפורמנס בשבע קטגוריות שונות, תוך כדי העלאת המודעות לאיידס ולמיניות אחראית.

התחילה הכי מוגזם ואז הגזימה. מסיבת בולרום בתלאביב, 2022 (צילום: שי כהן)

למי שחי במערה עד כה והצטרף אלינו כעת, נספר שסצנת הבולרום השוקקת בעיר התפתחה באופן דרמטי מאז סיקרנו אותה לראשונה כאן ב"טיים אאוט" לפני יותר משנתיים, והיא שואבת ממקורות הסצינה בארה"ב, שם איפשרה בשנות ה-70' ללהט"בים, שחורים ושאר מיעוטים דחויים להראות ביצועים על רחבת הריקודים בלי הלחץ התחרותי של אירועי ריקודי בולרום רשמיים, והפכה לאמצעי ביטוי אישי של שונות וייחודיות. אירועי בולרום מתאפיינים בדך כלל בתחרות שבה כל רקדנ.ית מקבל את הרגע שלו במרכז הרחבה להראות את המובז והסטרייק-א-פוז שלו, כשמסביבו כולם רוקדים, מוחאים כפיים ומרימים.

תרגישו חופשי לרקוד איך שנוח לכם, כן? סצנת הבולרום בתל אביב (צילום: שי כהן)

הערב החגיגי בתדר יכלול תחרות ריקוד בשבע קטגוריות שונות ונושאות פרסים (אחת מהן היא ריקוד תוך כדי ליפ-סינק לשיריה של דנה אינטרנשיונל), כשבחבר השופטים עילית רקדני הבולרום של הסצינה יחד עם סתיו סטרשקו. יש קוד לבוש: לוקים נועזים, צבעוניים וחסרי התנצלות, עם טאץ׳ של אדום בהשראת הסרט האדום שהוא סמל המודעות לאיידס. לפני הבוֹל תתקיים שיחה במטמון עם ד"ר הילה אילן על ייצוג איידס במדיה האמריקאית בשנות ה-80' וה-90' ועל המאבק הלהט״בי בישראל. במקום תהיה גם אפשרות לבצע בדיקות HIV ועגבת בחינם.
>> רד ריבון קיקי בול, 28.11 החל מ-19:00, תדר, דרך יפו 9.עוד פרטים באינסטוש

• חיי לילה
• תדר
• ווג
• להט"ב
• איידס

מסיבותיו הראוותניות של לואי ה־14, החזק והנודע במלכי אירופה של סוף המאה ה־17, היו מפורסמות ברחבי היבשת כחגיגות שאין דומות להן. אמנים, פילוסופים, מובילי דעת ובכירי צבא התקבצו כולם במיטב מחלצותיהם בארמון ורסאי ללילה של אופנה ושיכרון חושים. בזמן שבקרב פשוטי העם התחיל לבעבע הזעם שלימים יוביל למהפכה הצרפתית, האורחים של לואי ה־14 הגיעו לראות, להיראות ולעמוד במגוון פוזות ראוותניות ומוגזמות זה מול זה. פעולת השופוני המדוברת נצרבה בתודעה הצרפתית וקיבלה פועל משלה: Se Camper, סה קאמפ. ובעברית בת ימינו: לדפוק הופעה.

קילומטרים רבים וכמה מאות אחר כך, בשנת 1948, החלה להתקיים אחת מהמסורות הנוצצות והנחשבות ביותר של עולם האופנה – אירוע ההתרמה השנתי למכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן שבניו יורק. מה שהתחיל בשנות ה־40 כארוחה בעלות של 50 דולר, אליה הוזמנו השמנה והסלתה של ניו יורק, הפך בשנות ה־70 לאירוע השטיח האדום הרלוונטי ביותר של השנה, מועד איפוסו של שעון האופנה העולמי – המט גאלה שבכל שנה נחגג תחת נושא אחר. ב־24 השנים האחרונות שולטת באירוע ביד רמה העורכת הראשית של מגזין ווג, אנה ווינטור, שמאשרת באופן אישי את נושא הנשף ואת רשימת המוזמנים, שמי שלא נמצא בה ייאלץ לשלם 30 אלף דולר כדי להיכנס.

השנה, כבמעין סגירת מעגל פואטית עם היפים והנכונים שדפקו הופעה אי שם במאה ה־17, הנושא הנבחר של המט גאלה המסורתית היה לא אחר מאשר קאמפ – גלגולו המודרני של המונח שטבעו הצרפתים המסוגננים לא הרבה לפני שפגשו בלהב הגיליוטינה. הגישה האסתטית הפוסט מודרנית הזאת הוגדרה לראשונה במאמרה מעורר ההדים של המבקרת היהודייה אמריקאית סוזן סונטג משנת 1964. במאמר, הכולל 59 הערות על קאמפ, התבססה תפיסה שבמסגרתה נבחנו מחדש היופי והקסם הטמונים במה שלרוב נחשב סר טעם ומכוער. המלאכותי, הלא טבעי, המוגזם, האירוני – הזמנה לפאר את השוק כבעל שיק, להתנתק מהגדרות חברתיות כובלות, להתעלם מקיומה של ביקורת אופנה ולשחרר את הרסן המאופק של הבורגנות. לא פלא אם כך שהתופעה מזוהה עם דראג, ג'נדר בלנדר והתרבות הקווירית – שאף התנוססו על גב החליפה שלבשה התסריטאית והשחקנית לינה וואית' על השטיח האדום. החליפה, שעוצבה בידי המעצב פייר מוס, עוטרה במשפט "Black Drag Queens Inventend Camp", עם טעות כתיב מכוונת במילה Invented כקריצה לשבירת מוסכמות ולמורשת הקהילתית שלה כאישה לסבית שחורה.

רק המעז מנצח

ההתרגשות הגדולה סביב המתלבשים של אירוע הגאלה לא איכזבה ומיטב מעצבי האופנה עמלו על תלבושות מוגזמות שיתחרו על תשומת הלב של צלמי הפפרצי. כבכל שנה צירפה אליה ווינטור ארבעה מארחים אורחים, הפעם בחרה את פליט להקת הבנים וואן דיירקשן הארי סטיילס, המנהל האמנותי של גוצ'י אלסנדרו מיקלה, טניסאית העל סרינה וויליאמס, והמלכה של עונת הטקסים האחרונה ליידי גאגא. כל אחד מהם צעד בתלבושות מרהיבות וססגוניות שהצדיקו את מעמדם כמובילי האירוע – וויליאמס בנעלי נייקי ניאוניות, ווינטור בשמלה ורודה רקומת פאייטים של שאנל, סטיילס באובראול חצי שקוף של גוצ'י וגאגא שמשכה את הכניסה על 16 דקות שבהן הציגה ארבעה לוקים שונים שעוצבו בידי ברנדון מקסוול.

בגזרת שמיטת הלסתות כיכבו בין היתר עזרא מילר, קרדי בי, ג'ארד ליטו, קייטי פרי וג'אנל מונה. מילר – שבשנים האחרונות מקבע את מעמדו כמרענן הרשמי של עולם האופנה – צעד בחליפה של ברברי ואיפור מתעתע שכלל הכפלה מרובה של זוג עיניו.

קארדי בי צעדה בשמלה אדומה ודרמטית של תום בראון, כשמאחוריה פמליה של עשרה אנשים שעזרו לה לשאת שלושה מטרים של משי, קטיפה ונוצות. פרי לבשה שנדליר בוהקת, מונה הייתה ציור מופשט ומהלך של פנים וליטו נשא בידיו את הראש שלו מפוסל בשעווה. גלימות, נוצות, פאייטים, ניאון – הכל היה מוגזם, יותר מדי, ובדיוק מה שהיינו צריכים.

ההיפרדות ממושגי הטעם הטוב והרע וההנכחה של חוקי משחק חדשים, זימנה לעולם התרבות והאופנה את חלק מרגעיו המסקרנים ביותר. רגעי הקאמפ הללו מוצגים בתערוכה המרכזית שלכבודה נערכה הגאלה. בחלל גדול צבוע בורוד מוצגים פריטים שונים מהיסטוריית הקאמפ האופנתית – החל מסיפורם של קרוס דרסרס אנגלים בני המאה ה־19 שהואשמו בהתנהגות לא מוסרית ועד למעצבי האופנה של ימינו. שמלת הברבור בעיצובו של מאריאן פיוסקי שלבשה ביורק לטקס האוסקר ב־2001; שמלת ונוס של תיירי מוגלר, שלבשה קארדי בי לבשה לטקס הגראמי האחרון ואינספור עבודות של מעצבים כמו אלכסנדר מקווין, וירג'יל אבלו וז'אן פול גוטייה.

המעגל ההיסטורי שסוגר עולם האופנה במט גאלה הוא לא רק עם הצרפתים המדושנים של ורסאי, ומזכיר את המעגל שסגרו ביונסה וג'יי זי עם מוזיאון הלובר המלוקק והלבן בקליפ לשיר APES**T. לאורך ההיסטוריה קאמפ נשזר בסיפור חייהן של קבוצות שוליים דחויות, והשנה סוף סוף מוקם במרכז הבמה. ממלכות הדראג הצעקניות של הבמאי ג'ון ווטרס, דרך הטשטוש בין תרבות "נמוכה" ל"גבוהה" ועד ליופי שברגש מתפרץ ולא אסתטי. השנה, בפסגת התרבות שבמוזיאון חשוב כמו המטרופוליטן, יודעי הדבר, מעצבי הטעם ומכתיבי הגזרה היו כולם בליל גדול של חוסר טעם וגועל נפש. עולם האופנה מחבק את הגיליוטינה שעתידה ליפול על ההגדרות והמוסכמות החברתיות ושולח מסר לעולם שבחוץ – הלאה עם הנורמות.

חמישה פריטים קאמפיים שיגזימו אתכם:

תפרחת קיץ
פרחי חמנייה עשויים פאייטים זוהרים, כל מה שצריך לבילוי קיצי מסנוור.

117 ש"ח, Topshop

מטפחת רותחת
על רצועת התיק, על הראש או בכיס החולצה, כל לוק יכול להפוך קאמפי בשניות עם הבנדנה הנכונה.

45 ש"ח, Urban Outfitters

בין הבהונות
טרנד הגבריים הצבעוניות עוד רחוק מלעזוב את הרגליים שלנו, וב־Happy Socks לוקחים את זה כל הדרך לאנדי וורהול. שקפקפים מעל ויצאתם מוגזמים.

58 ש"ח, Happysocks.com

פוקס עלייך
שחררו את המשבצות ותעברו לפוקסייה, מהר. חולצת הסאטן הזו תחזיר מכם אור בצורה הכי טובה שיש.

175 ש"ח, Urban Outfitters

סליחה, לא
איך תתחמקו מצלמי הפפרצי בדרך הביתה מהעבודה? קצת דרמה וסממני אזהרה לא יזיקו.

35 ש"ח, Forever21

• אופנה
• מט גאלה
• ג'אנל מונה
• המתלבשים הטובים
• החיים היפים
• ווג
• המטרופוליטן
• ניו יורק

• Facebook
• Twitter
• Email

הייצוא הלוהט מישראל ממשיך בכל הכוח: תכירו את הבחורה הכי ממגנטת לשנת 2016, לפימגזין ווג(!)– זיו בראשי, או בשם הבמה שלה – ZIV.

בראשי, 20, ירושלמית במקור והיום גרה במרכז תל אביב, הוציאה לאחרונה אי.פי שכולל חמישה שירים בשם "Smoke To, Make Love To, Fall Into" ותפסה את תשומת ליבו של המגזין הנחשב שישב איתה לשיחה והקדיש לה כתבה באתר. בין היתר, בראשי סיפרה בכתבה כי הקונספט הגבוה ביותר של מוזיקה היא להיות משכך כאבים להמונים. "סגנון החיים שלי היה מאוד אינטנסיבי והרגשתי שאני צריכה להאט", אמרה. "חשבתי שאולי עוד אנשים זקוקים לזה".

אגב, זוהי לא הפעם הראשונה שווג מרים לישראל – רק לפני חודשים ספורים הכתירו שם את לירון עיני מכרמיאל ל"קיילי ג'נר הישראלית". את המוזיקה הראשונה שלה יצרה בראשי בעקבות שיברון לב – זרז מוכר וידוע ליצירת ביטים ומוזיקה חדשה. "זאת היתה מערכת היחסים הראשונה שלי. זאת היתה אהבה קשוחה ולפעמים המוזיקה היתה הדרך היחידה שלי לתקשר".

וכיאה למוזיקאית עדכנית שיוצרת ומפיקה בעצמה את המוזיקה שלה, הגישה של בראשי היא "כן אני אישה, אני עושה אהבה, אני מעשנת וויד, ואני אוהבת את זה. פעם אנשים נהגו לדבר באופן חופשי על מין ואהבה". ואת ההשראה הגדולה ביותר היא מייחסת ל"אריקה באדו, שלימדה אותי כל מה שאני יודעת. לא רק לגבי מוזיקה, אלא גם על להיות אישה, להיות חזקה, לאהוב את עצמי ואנשים אחרים". האי.פי החדש מושמע כעת בהשמעת בכורה באתר ווג כך שאתם יכולים להאזין לו שם ועוף על בראשי מקרוב.

• מוזיקה
• ווג
• ZIV
• זיו בראשי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת הבר מצווה שלו הגיע גילי אבישר לעצמאות ותפר לעצמו תחפושת של פרדי קרוגר. באותה שנה הוא גם התכבד ושלח למגזין "ווג" מכתב שכלל רישומי אופנה פרי עטו. "כתבתי להם שאני רוצה להיות מעצב אופנה ואם הם יכולים רגע להסתכל. מובן שכל הרישומים היו חתומים, כדי שלא יגנבו לי את הדגמים". "ווג" לא השליכו את מכתבו של הילד החיפאי לסל האשפה של ההיסטוריה, אלא שלחו לו תשובה מנומסת שאבישר (35) עדיין שומר. "הם כתבו שאני צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה".

ב"ווג" חשבו בוודאי על שנקר, אבל לא חזו את המהפך שעבר אבישר במגמת עיצוב אופנה בתיכון ויצ"ו חיפה. "עוד בפרויקטים הכי פשוטים יצאו לי דברים לא לבישים. די מהר הבנתי שאני לא רוצה להיות מעצב אופנה. פרויקט הגמר שלי היה חליפה של ילד נאצי עם מחוך ובּוּש. הכל היה סקסיסטי, שוביניסטי, צבאי". אבל הבדים ומכונת התפירה הפכו לאבן ולמִפְסֶלֶת שלו, והוא עובד איתם באינטנסיביות ובאינסטינקטיביות: "אני עושה הרבה דברים תוך גלגול העיניים למעלה, סטייט אוף מיינד מסוים. אני לא אוהב להפסיק באמצע, מעדיף לשמוע את הרעידה של המכונה. רק כשאני קולט שהמחט כמעט נכנסת לי לאצבע אני עוצר".

תערוכת היחיד שלו, "לוויתן", המוצגת בימים אלו בקומה השנייה של מוזיאון נחום גוטמן, כוללת שלל פסלי טקסטיל, עבודות התפורות מפיסות ומפתותי בדים, וגם פאייטים, חלקי דלתות וקרעי כיסאות היוצרים דגלי ענק, לטאה, דג והכלאה בין עפרה חזה למאוורר. חלל הגלריה נראה כמו חלום של מונדריאן על המאהל בארלוזורוב שבו חיות דראג קווינס מזוקנות על אסיד.

שלוש עבודות המפתח בתערוכה הן דווקא עבודות וידיאו שבהן עושה אבישר מעשים ביצירי הבד שלו. באחת מהן נראה האמן מכורבל כעובּר, עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של תלבושות כובלות, נטולות פתחים לעין ולפה ועושה תנועת פרכוס ביולוגי משונה. באחרת הוא מוצג בדמותה של דיאנה רוס, שר על פלייבק בעודו עטוף בצפרדע מנומרת ועוטה כפפות בעלות ציפורנים ארוכות. ברגעים אחרים דיאנה מענטזת בשמלת פאייטים לצלילי להיטים של כוכבות הפופ המזרח תיכוני אסאלה נסרי וננסי עג'רם. העבודה "גרין סקרין" מקבצת ומחיה רבים מהאובייקטים המוצגים בתערוכה, לצד קנקל ממולא נוזל ורוד ובהשתתפות חתול.

"העבודה הזו היא העוגן שלי בתערוכה מבחינת השימוש באובייקטים ומה הם יכולים לעשות, מעצם זה שהם לא עושים שום דבר. אני לא רוצה סיפור, אני לא רוצה נרטיב, אני לא רוצה לתת לצופה משהו שהוא יכול להיכנס ישר לתוכו, ואני גם לא רוצה לתת לעצמי את הדבר הזה".

מה המשמעות של ה"טופ שוט", הצילום מלמעלה שאתה משתמש בו?

"זה קצת כמו אינקובטור. אני נכנס לחלל ויש עין שהיא מצלמה, עין שצופה, יש לה תפקיד על. מגיל צעיר אני מרגיש שיש עין שצופה בי ואני מקיים איתה תקשורת, כמו חבר שהולך איתי".

כלומר, הרגשת חלוקה פנימית של צופה וחווה?

"כן, זה מלווה באימה. מי צופה בי? אל תסתכלו עליי! משהו אמורפי שמצד אחד אתה מחפש אותו ורוצה תקשורת איתו, ומצד שני אתה דורש שלא יסתכל עליך. עוד לפני שהייתה לי תקשורת נוחה עם בני אדם הייתה לי תקשורת נוחה עם מצלמה. מגיל צעיר צילמתי את עצמי. עשיתי לעצמי מסיבה וצילמתי את עצמי מדמם ועטוף בגרביונים".

בוא נדבר על הרגע שבו הגלאם והפופ והכיף שבעבודות הופך לעודפות חונקת.

"הקושי לנשום אחרי התלבושת השמינית שעטיתי עזר לי להיכנס למעין קתרזיס. התהליך הוא גם התחפשותי וגם אקזיסטנציאליסטי, הישרדותי".

זה מדבר על חוויה של גוף או על חוויה ספיריטואלית? אולי זה משל לאמנות, או לחיים – שמוגדרים תמיד על ידי הקושי שלהם?

"על הכל. על הצורך להיחנק, הצורך לחוש קושי. אם תנסה לחשוב על האופן שבו אתה הולך, מיד תיפול. ואני כן רוצה לחשוב איך אני אלך. אני רוצה ליפול. אני רוצה ליצור לעצמי את הקושי".

אמנם פרשת מעיצוב האופנה וחבל, כי הדבר הזה – מה זה בכלל תלוי על הקיר, ז'קט? – נראה מהמם והייתי שמחה ללבוש אותו; אבל בעבודות הווידיאו אתה כן לובש או חובש או עוטה את העבודות שלך.

"התחפשות מאז ומתמיד עניינה אותי: איזו דמות אני יכול להיות, איזה אמן אני יכול להיות, מי אני. אנשים רוצים שתגיד להם מי אתה כל הזמן. באיזה צד אתה, במי אתה בוחר, מה אתה עושה, אם אתה צמחוני או טבעוני. אם תגיד שאתה צמחוני ואחר כך תאכל בשר – אז אתה תהיה כבר משהו אחר".

איך נולד האלטר אגו שלך כדיאנה רוס?

"לפני שנתיים הייתי בסיטה, קריית האמנים בפריז, במשך חודש, ולא היה לי מה לעשות. חשבתי שאני יכול ליצור שם רק וידיאו, הרי אין מצב שאני ארשום או אפסל בפריז, כבר עשו שם הכל. אז החלטתי ליצור סדרה של עבודות וידיאו שבהן אני לבוש כדיאנה רוס. במהלך כל השבוע הייתי מחופש לדיאנה כשברקע השיר'Endless Love' התנגן בלופ, שמעתי אותו מאות פעמים. כל השבוע הייתי רק בסטודיו, בישלתי והתקלחתי שם. העבודות תיעדו את דיאנה רוס בתוך הפעולות המינימליות האלה בסטודיו, 'Endless Lope'".

אבל למה דווקא רוס?

"כשעבדתי עכשיו על התערוכה, האוצרת מוניקה לביא עלתה פתאום על הקשר: מייקל ג'קסון תמיד רצה להיראות כמו דיאנה רוס ועשה ניתוחים כדי להידמות לה וראה בה מעין אימא מאמצת. ואני ומייקל הרי חברים. כלומר, היינו חברים. כבר בגיל 13 היה קליק. כתבתי לו מכתבים שאני רוצה לבוא לנוורלנד".

גם הוא ענה לך, כמו "ווג"?

"לא שלחתי את המכתבים בכלל, הם היו בעברית. מגילות כתבתי לו. אחרי שמוניקה עשתה את הקישור הזה הבנתי שתמיד רציתי להידמות למייקל, ובעבודה הזאת ניסיתי להידמות למי שמייקל רצה להידמות לה. הפכתי לאימא המאמצת שלו, ובעצם לאימא המאמצת של עצמי".

יש בעבודות שלך הרבה מוטיבים שבטיים, כמו טוטמים ומסכות סמי אפריקאיות, שבלי להגעיל אפשר לומר שהם אופנתיים. אנחנו יותר ויותר תופסים את עצמנו כחברה פרימיטיבית?

"אנחנו כנראה חברה סופּר פרימיטיבית. זה תרבותי, מה שמנסים ליצור פה כל הזמן: 'תוריד ת'שערות, אל תוריד ת'שערות; תגלח, תצבע את השיער, תעשה בוטוקס'. חוסר הנוחות בתוך העור שלי הוא תמידי".

התביעה לשינוי תמידי היא משהו חיצוני־תרבותי ששייך לתקופתנו, או שזה נובע מהנפש שלך ובתקופות אחרות היה נקבר עמוק בפנים ובעזרת השם הופך לפסיכוזה?

"ברור שהתרבות הקפיטליסטית מכתיבה את זה שאתה חייב לעבור שינוי בחיים שלך כדי להגיע לאנשהו. אני מנסה לעבור את השינויים האלה בתוך עצמי".

דווקא אובייקט העל שעל שמו קרויה התערוכה, הלווייתן, נעדר ממנה. "דמיינתי משהו עצום שמכסה את החלל, שכל העבודות נמצאות בתוכו, במעי של לווייתן. אובייקט העל ירד אבל השם נשאר כסוג של עוגן".

בטן של לוויתן היא מקום מוגן מסערות או מקום שחייבים לצאת ממנו?

"אני אשמח לשהות בבטנו של לוויתן. לא בדיוק לשהות, אלא שייקח אותי כבר, שאכנס לבטן שלו והוא ישחה לאיזה מקום נידח. זה מה שרציתי שיקרה עם העבודות, שיהיה רחם שייקח הכל. הכל כל הזמן ארעי פה. כל המקום, כל המדינה, כל הסטודיו – אני כל הזמן על כרעי תרנגולת של הישרדות. לפני כל תערוכה אני בלחץ איום, חושש שהסטודיו יישרף…"

שנחום גוטמן ימות…

"שכל מה שרע יקרה. אז אני מגבה הכל, ואז מגבה את הגיבוי, ואז חרד לגיבוי של הגיבוי".

לוויתן, מוזיאון נחום גוטמן, עד ספטמבר

• וידיאו
• דיאנה רוס
• אסאלה נסרי
• ננסי עג'רם
• תחפושת
• מוניקה לביא
• לווייתן
• מייקל ג'קסון
• גילי אבישר
• פיסול
• בדים
• טקסטיל
• ווג
• לוויתן
• וידאו
• מוזיאון נחום גוטמן
• ויצו
• אמנות
• אופנה
• תרבות
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

המושג ״נערת הפין אפ״ נקשר באופן אסוציאטיבי לשנות ה־40 וה־50 של המאה שעברה. בתקופה זו קישטו את לוחות השנה שהוצמדו לקירות (ומכאן השם "נערת פין אפ") תמונות או איורים של נערות הזוהר של התקופה, לבושות בבגדים תחתונים ומבליטות את קימורי גופן. את התמונות הללו, שהיו בו בזמן נאיביות וסקסיות, ניתן למצוא היום על מוצרי רטרו כגלויות או כתמונות קיר בעלות ניחוח נוסטלגי מתקתק. אך שורשי הפין אפ נעוצים עוד קודם לכן, בסוף המאה ה־19, כשנערות בורלסק פרסמו את עצמן בלבוש שנוי במחלוקת ופורץ דרך במיניותו.

[tmwdfpad]במלחמת העולם הראשונה פרצה לתודעה הציבורית מיס פרננדה, הדוגמנית שנחשבת לנערת הפוסטר הראשונה של התופעה. היא הצטלמה בלבוש רווי מחשופים ולעתים אף בעירום מלא, וחיילים משני עברי המתרס נהנו מהתמונות שלה בין הקרבות. אף שכבר אז היה ברור שיש בתמונות הללו מן החפצון, נשים ראו בהן שחרור גדול, הזדמנות לקדם אידיאל יופי נשי בריא ולהפוך את המיניות הנשית לחלק לגיטימי ונוכח יותר בתרבות. ואכן, כשבוחנים את התמונות האלה מגלים מודל יופי שהספיק להשתנות: קימורי גוף בריאים ונטולי פוטושופ וחיוך שנראה כמעט תמים.

מאה שנים לאחר מכן, שחזרה קים קרדשיאן, בישבן בולט וחשוף, משוח בשמן, את דימוי הגוף המקומר של נערות הפין אפ. השער המדובר במגזין "פייפר" בדצמבר האחרון מיצב את המיניות של כוכבת הריאליטי כחלק בלתי נפרד מאישיותה. לא עברו אפילו חודשיים מאז וקרדשיאן שבה לתפקיד הפין אפ העכשווית, על עמודי מגזין "לאב" החדש עם העורכת־אורחת – הדוגמנית קארה דלווין. על השער היא לבושה בצניעות מפתיעה, בדגמים שהוכנו במיוחד לצילומים על ידי אחת הפמיניסטיות המוצהרות ביותר של התעשייה, מוצ׳יה פראדה – זיווג מפתיע ולא מתבקש. במגזין עצמו, בהפקה שמתפרשת על פני תריסר עמודים, קרדשיאן לובשת את הפראדה שלה עם הרבה עור חשוף: בעירום פרונטלי תחת מעיל פתוח, בכיפוף עם הישבן פונה למצלמה כשהיא לבושה רק בז׳קט מקולקציית האביב של החברה האיטלקית, בתוספת גרבי ברך ועקבים. התמונות של צלם האופנה המוערך סטיבן קלין בסגנונה של עורכת העל של המגזין, קייטי גראנד, הן פרובוקטיביות גם בעידן שבו אנו חיים; אך עם זאת הן אמנתיות למדי, ומשהו בהן משרה מלנכוליה שכמו לוקחת בחשבון את מעמדה של קרדשיאן כסמל מין עכשווי ומנסה לטשטש עוד קצת את הגבול בין המציאות לפנטזיה, בצילום בסגנון כמעט דוקומנטרי ובערבוב של טעם טוב וטעם רע שכה מאפיין את קרדשיאן.

הגבולות וההגדרות הללו זכו החודש לניעור נוסף מידיהם של צלם האופנה האיקוני ניק נייט ועורכת מגזין "10", סופיה נאופיטו, שהפכה השנה גם לסטייליסטית וליועצת הקריאטיבית הבכירה של מותג ההלבשה התחתונה ויקטוריה סיקרטס. נייט העלה בדצמבר האחרון בלונדון את תצוגת האופנה הראשונה אי פעם של המותג, באירוע שנחשב לסופר בול של תעשיית הלנז׳רי והיופי. במהלך העבודה על התצוגה הגתה נאופיטו את הרעיון ליצור לוח שנה עם טוויסט על הפין אפ של פעם בכיכובן של המלאכיות של ויקטוריה סיקרטס, נבחרת דוגמניות על שעבורן ההופעה בתצוגה נחשבת לנחשקת יותר מכל שער ב"ווג" או צעדה על מסלול אופנה פריזאי. היא חברה לנייט, שטביעת האצבע הוויזואלית שלו מובחנת בערבוב שהוא עושה בין מציאות לדמיון, בשימוש באמצעים טכנולוגיים, בהאדרת מושא הצילום וביצירת תמונות גדולות מהחיים.

רעיון לוח השנה ננטש לטובת 12 שערים מקבילים של מגזין "10" החצי שנתי שראה אור השבוע, בכיכובן של דוגמניות כמו ג׳ורדן דאן ולילי דונלדסון, בעיבוד פוטושופ שגורם להן להיראות כאניגמות פין אפ. הן תועדו כשהן לבושות בלנז׳רי הלא מאוד מרגש של המותג האמריקאי, בסטים מקוריים ושונים שהורכבו ממוטיבים קיטשיים כמו עלי זהב, וילונות שקופים וגרבוני רשת, כך שהתוצאה המשוכפלת, המטושטשת והמרוחה מערבלת אותן עם הסט שהופך מתפאורה מוחשית למעין אטמוספירה. נייט צוטט בעבר באומרו שאין כל בעיה להשתמש בקדמה דיגיטלית "כדי להעלים חצ׳קון סורר מפניה של דוגמנית או להאריך את גופה״, אבל כאן הוא משתמש בפוטושופ ליצירת משהו אחר, פנטסטי לחלוטין, שעשוי להגדיר מחדש את הפין אפ במאה ה־21.

• ויקטוריה סיקרט
• מיוצ'ה פראדה
• שנות ה-50
• שנות ה-40
• פיפטיז
• פורטיז
• ניק נייט
• ג׳ורדן דאן
• LOVE MAGAZINE
• LOVE
• קים קרדשיאן
• קארה דלווין
• פראדה
• ווג
• פין אפ
• מגזין 10
• לילי דונלדסון
• אופנה
• החיים היפים