Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
פהד חלבי עזב את ישראל בטריקת דלת, רגע אחרי שנעל את תערוכת היחיד הראשונה שלו, "יאללה ביי". עכשיו הוא חוזר לביקור בתערוכה "עוד סיבוב", העוסקת באתרי בנייה, שבהם עבד במשך 20 שנה. והפחד מהזרות? הצחקתם אותו
כשפהד חלבי עזב לפני שבע שנים את ישראל, הוא היה משוכנע שלא יציג פה יותר. לתערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ בגלריית המדרשה קרא "יאללה ביי". מיד לאחר מכן ארז את מיטלטליו ועזב לצרפת, עזיבה מלאת כעס לדבריו. לקראת התערוכה במדרשה כתב חלבי: "רצון השמאל התל אביבי הוא להזדהות עם סבלו של עם אחר, אבל במינימום סיכון והקרבה ובצורה הכי מגוחכת, אירונית ושטחית, זו דרך שמאפשרת להסיר את הנטל המסורתי של רגשי האשם". אחרי שנתיים בצרפת עקר חלבי להמבורג. למרות הקושי הוא מרגיש נינוח בגרמניה: "תמיד יש קשיים, במיוחד בהתחלה. הגעתי לשם בגיל 42, זה לא גיל 20, ובכל זאת זו הייתה הרפתקה עבורי". עכשיו חלבי חוזר לארץ לטובת תערוכת יחיד חדשה בגלריה רו ארט, שלה הוא החליט לקרוא "עוד סיבוב". "חזרתי עם מצב רוח טוב, ההתרחקות קצת נטרלה אותי ועשתה אותי פחות כועס", הוא אומר.
בתערוכה החדשה הוא מציג סדרת עבודות שהחלה ב־2009 ושבמרכזה אתרי בנייה, עבודות שלטענתו הן יותר ביוגרפיות מאשר פוליטיות. "עבדתי בבניין 20 שנה, מאז שהייתי ילד. אבא שלי עבד בבניין, אחי הגדול היה קבלן, זה היה חלק מהחיים שלי. בלימודי האמנות במדרשה עבדתי בבניין כדי לסבסד את הלימודים. תמיד חייתי בין שני העולמות, והפרדוקס הזה בין העבודה כפועל בניין ובין ציור מאוד מעסיק אותי". בתערוכה יוצגו שתי עבודות וידיאו חדשות וסדרת ציורים שנושקים למופשט. "הכי הגיוני היה להציג פורטרטים של פועלים, אבל לא רציתי. רציתי להיות מרוחק, לא לעורר הזדהות. רציתי להדחיק את הממד האישי".
פהד חלבי, ללא כותרת, אקריליק על קנבס
בעוד הציורים שלו טעונים ויכולים להתפרש כסוג של התרסה כנגד ז'אנר הריאליזם הסוציאליסטי שהיה פופולרי בארץ בעיקר בשנות ה־50־60, בעבודות הווידיאו חלבי מרשה לעצמו להיות יותר הומוריסטי. ב"מרצדס", למשל, מעין מחווה משעשעת למיצג המפורסם של יוזף בויס "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", חלבי משליך את משבר הזהות שלו על כלב זאב שמגיב באלימות לשפות עברית וערבית. חלבי (46) נולד וגדל במג'דל שמס למשפחה דרוזית שחיה על אדמה סורית כבושה וכל חייו חש קרוע בין הזהויות. על השאלה כיצד הוא מגדיר את עצמו קשה לו להשיב. "השאלה הזאת מורכבת וגם משתנה. היום אני מרגיש קצת גרמני ואולי במידה מסוימת גם סורי, בייחוד אחרי המהפכה בסוריה. יש בי גם הרבה מרכיבים ישראליים, כי נולדתי ולמדתי פה".
פהד חלבי, ללא כותרת, אקריליק על קנבס (צילום: לנה גומון)פהד חלבי, מיכל שמן, שמן על קנבס
אז זה לא יפריע לך אם יגדירו אותך כאמן ישראלי?
"לא מרגיש בנוח עם זה, אבל שיגידו מה שרוצים, בגדול אני מגדיר את עצמי כאמן ערבי. אם את שואלת אותי לגבי הערביות, אני לא מאמין בלאומיות, אני כופר בערבים, לא אכפת לי מההגדרות האלו. תראי מה קורה להם, הם בשפל השפלים, הם שקועים בתוך הבוץ. זה לא בא מרגשי נחיתות, אני תמיד גאה שאני ערבי".
החיים בגרמניה לא מתסכלים אותך? אתה לא מרגיש זרות?
"כבר לא אכפת לי. הגעתי למצב שהרגשתי כאן זר עד כדי אדישות, אבל שם אני מרגיש זר בין הרבה זרים. עדיף להרגיש זר בין זרים מאשר להרגיש זר במולדת שלך".
פהד חלבי, ללא כותרת, אקריליק על קנבס (צילום: לנה גומון)פהד חלבי, מתוך הווידאו Mercedes
ואף על פי שאתה לא נמצא בישראל זה שנים, הנושאים של העבודות שלך לא ממש השתנו.
"הם כן השתנו ויש הרבה התחלות של פרויקטים, אבל עולם הבניין עדיין מעסיק אותי. בכל פעם שאני רואה אתר בנייה, אני עוצר ומבקש אישור לצלם. זה עדיין מעניין אותי. חוץ מזה, אף פעם לא הצגתי את הפרויקט הזה בשלמותו".
"עוד סיבוב", גלריה רו ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, פתיחה בחמישי 20:00 (4.8)
פהד חלבי, קוקה קולה, אקריליק על קנבס (צילום: לנה גומון)פהד חלבי, מנוף, אקריליק על קנבס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
במלחמת המפרץ כמעט טבעתי. הייתי בן 8 וכבר אז הבנתי שמלחמה היא עניין חמור מאוד אם היא גורמת לאמא ואבא שלי להיות יחד באותו חדר. אבל מה שהיה אפילו עוד יותר מבעית הייתה חוויית הטיטניק שחווה הפרצוף שלי בתוך מסיכת האב"כ. הייתי מצונן, התקף התעטשויות מטורף, ואמא לא הרשתה להוריד בשום פנים את המסיכה הארורה. "אבל אמא! לקנח!", צעקתי בהיסטריה. אפשר היה לצפות בחוסר אונים במפלס הנזלת אט אט חולף מעל קו העיניים שלי. במלחמת המפרץ כמעט טבעתי.
הזיכרון הפסטורלי הזה עלה בראשי בעקבות וידאו חדש ומשעשע מאוד שיצא במסגרת יוזמת הסרטונים התעודיים הקצרים "סמול דוק". הוידאו מציג ישראלים מעלים זכרונות מהחדר האטום, לכבוד 25 שנה למלחמת המפרץ. אנשי "סמול דוק" ביקשו מאנשים שונים מרחבי הארץ (חילוניים, דתיים, תל-אביבים, תושבי פריפריה וכו׳) לספר רגע מסוים שהם זוכרים מהמלחמה ומה הם חושבים עליה. כל האנשים שמשתתפים בסרטון היו בזמן המלחמה בני 8-12, וזאת הייתה עבורם המלחמה הראשונה.
"זאת היא גם הייתה מלחמה די מטופשת ומשונה", אומר אלון לוי מיוצרי הסרט וממייסדי סמול דוק, "מלחמה בעורף, מאוד משפחתית ומאוד מצחיקה. הרצינות בה לקחנו את מה שאמרנו לנו אז – ואיך שההיסטוריה התגלגלה – הופכים את הסיטואציה לדי קומית ואבסורדית. ובכלל, נדמה שכל המלחמה הזאת הומצאה או הייתה איזה חלום סוריאליסטי".
בשלהי מחאת האוהלים בקיץ 2011 עמדו רועי רוזן, יהושע סימון וגלעד מלצר בראש מאבק האמנים כנגד מוזיאון תל אביב בדרישה, בין היתר, לשקיפות בהתנהלותו לאחר פטירתו של פרופ' מוטי עומר, אוצרה ומנהלה הראשי. "זה יותר מעשור אינני נכנס למוזיאון תל אביב", כתב אז רוזן בטקסט נוקב ב'הארץ', "אם מוזיאון מייצר היסטוריה של האמנות המקומית – אינני אמן שולי בה, אני לא קיים", הוא טען. ארבע שנים וחצי לאחר מכן נדמה כי מחאת האמנים הושלמה ורוזן נכנס סוף סוף בין כתליו של המוזיאון שעד לא מזמן נחשב בו לפרסונה נון גרטה, לדבריו.
בינואר תיפתח במוזיאון תערוכת רטרוספקטיבה לרוזן, אמן מאתגר, סופר ומורה נערץ במדרשה לאמנות. העבודות העלילתיות והבדיוניות הפכו לסימן ההיכר של רוזן, חלקן הגדול עוררו תגובות נזעמות בקרב הציבור הרחב בתקופות שבהן אפשר לדבר על חברה ישראלית קצת יותר סבלנית ופחות אלימה ומתלהמת. האפיזודה המפורסמת שבהן היא תערוכת היחיד המוזיאלית האחרונה שלו בישראל, "חיה ומות כאווה בראון" במוזיאון ישראל ב־1997, שעוררה סערה עוד לפני שנפתחה, משום שנגעה בנושא השואה הנפיץ. גלעד מלצר, שאוצר את התערוכה בשיתוף יהושע סימון, מספר כי בתערוכת הרטרוספקטיבה יוצגו כל העבודות הקאנוניות של רוזן, לצד עבודת וידיאו חדשה שהוא עמל עליה בימים אלו.
"התערוכה מאורגנת לפי עיקרון של לונה פארק״, הוא מפרט, ״שלושה 'ביתנים' יוקדשו לדמויות שעומדות בלב חטיבות יצירה מרכזיות שלו: אווה בראון, ז'וסטין פראנק ומקסים קומר־מישקין. אזור נוסף יוקדש לעבודות שיצר רועי תחת שמו ולא סביב דמות, ושם תוצגנה כמה סדרות חשובות שלו – 'המרטירים', 'ליליאנה פרירה' (שזו הפעם הראשונה שתוצג בארץ), 'הלוויות' וכמה דיוקנאות. הואיל ובעשור האחרון רועי יוצר הרבה כקולנוען, יוצגו מבחר סרטים שלו באולם קולנוע. המוזיאון היה נדיב לתת לנו גם אולם קטן נוסף ובו יוצג במלואו פרויקט מוקדם של רועי, 'הסוחר העיוור' הכולל כמעט 150 ציורים, ואשר ילווה בספר אמן. בקיצור, יהיה הרבה, יהיה מורכב, אבל לדעתנו יהיה שמח".
האם עצם הכניסה של שלושתכם למוזיאון מעידה על כך שמחאת האמנים ב־2011 השיגה את מטרותיה?
"המחאה אינה הנושא כאן. היא הייתה בעיניי מפונקת אז והשאירה אחריה אסון גדול יותר. רק נזכיר שהמחאה סירבה לדבר על הכיבוש ולהפוך למאבק והתפזרה כשנפתח הסמסטר באוניברסיטאות. הכיבוש נמשך ביתר שאת ורמת החיים של 95 אחוז מהמדינה ממשיכה להידרדר".
רועי רוזן, מ־14.1 במוזיאון תל אביב
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"מצעד הגאווה חמור יותר ממעשי בהמות. מדובר בקבוצה של סוטים". בזכות מילים אלה הרוויח ח"כ בצלאל סמוטריץ' את מקומו בסרטון שיצרו בן לבנה ויצמן ויותם רוזין, מובילי פעולת המחאה "מילים הורגות" שהתקיימה השבוע בתל אביב ובירושלים. בסרטון מוצגים דבריהם של חברי כנסת שהשניים רואים בהם כמבטאים דה לגיטימציה ודה הומניזציה על בסיס גזע, מין או נטייה מינית. "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי", מצוטט ראש הממשלה, "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו", אומרת ח"כ מירי רגב תוך שהיא מכסה את עיניה בכפות ידיה – מניפולציה הנעשית על הפורטרטים של כל חברי הכנסת המוצגים בסרטון, שהוקרן לראשונה על גבי חזית מצודת זאב, מטה הליכוד בתל אביב, במוצ"ש האחרון.
צפו בוידיאו:
"הייתי בהדלקת הנרות בגן מאיר ביום ראשון שעבר, והבנתי שהפגנות כמדיום זה משהו שלא עובד. אני מתעסק עם וידיאו ומיצבי וידיאו, ורציתי לעשות פעולה אמנותית במרחב הציבורי, כך שההחלטה לדבר דרך הקרנות וידיאו הייתה חיבור טבעי. החלטנו להציג את אנשי הציבור שמשתמשים בכוחם כדי לגרוף הון פוליטי, באמצעות המילים שהם אומרים הגוררות מעשי שנאה ואלימות", מספר לבנה ויצמן.
מילים הורגות. הקרנה מצודת זאב (צילום: בן לבנה ויצמן)מילים הורגות. הקרנה ברוטשילד (צילום: בן לבנה ויצמן)
בעזרת פייסבוק ביקשו יוצרי הסרטון מהציבור להקרין את הסרטון במרחב ציבורי כלשהו, להציב מסכי אייפון, מחשב או טלוויזיה המציגים את הסרט על אדני חלונות, להדפיס פוסטרים תואמים – הכל כדי לצאת בקריאה ברורה נגד אמירות מסיתות של אישי ציבור. "אנחנו א־מפלגתיים אבל המחאה שלנו היא בהחלט פוליטית. עם כוח גדול מגיעה אחריות רבה, ויש תחושה שהאחריות הזו מידלדלת. אנחנו לא מוכנים עוד שאמרות כגון אלו שמוצגות בסרטון יעברו בשתיקה", אומר לבנה ויצמן. את תוצאות המחאה אפשר היה לראות השבוע בכיכר ציון, רחוב שץ ורחוב יפו בירושלים; בהבימה, בכיכר מסריק, ברחוב אבן גבירול ובמתחם נגה בתל אביב. הפרצופים של חברי הכנסת צבעו חזיתות בניינים, ומילותיהם המסיתות הוצגו בהגדלה, בתקווה למגר את שיח השנאה.
מילים הורגות. הקרנה ברוטשילד (צילום: בן לבנה ויצמן)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ריקוד המכונה: האמן גילי אבישר חולם להיות מייקל ג'קסון
גילי אבישר לא היה מסוגל ליצור ולו פיסת לבוש פונקציונלית אחת, אז הוא נטש את עיצוב האופנה לטובת האמנות והפך את הבדים לעבודות מופרעות. לרגל תערוכת היחיד שלו הוא מספר על הרצון להיבלע בבטן של לווייתן ועל האובססיה למייקל ג'קסון
בשנת הבר מצווה שלו הגיע גילי אבישר לעצמאות ותפר לעצמו תחפושת של פרדי קרוגר. באותה שנה הוא גם התכבד ושלח למגזין "ווג" מכתב שכלל רישומי אופנה פרי עטו. "כתבתי להם שאני רוצה להיות מעצב אופנה ואם הם יכולים רגע להסתכל. מובן שכל הרישומים היו חתומים, כדי שלא יגנבו לי את הדגמים". "ווג" לא השליכו את מכתבו של הילד החיפאי לסל האשפה של ההיסטוריה, אלא שלחו לו תשובה מנומסת שאבישר (35) עדיין שומר. "הם כתבו שאני צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה".
ב"ווג" חשבו בוודאי על שנקר, אבל לא חזו את המהפך שעבר אבישר במגמת עיצוב אופנה בתיכון ויצ"ו חיפה. "עוד בפרויקטים הכי פשוטים יצאו לי דברים לא לבישים. די מהר הבנתי שאני לא רוצה להיות מעצב אופנה. פרויקט הגמר שלי היה חליפה של ילד נאצי עם מחוך ובּוּש. הכל היה סקסיסטי, שוביניסטי, צבאי". אבל הבדים ומכונת התפירה הפכו לאבן ולמִפְסֶלֶת שלו, והוא עובד איתם באינטנסיביות ובאינסטינקטיביות: "אני עושה הרבה דברים תוך גלגול העיניים למעלה, סטייט אוף מיינד מסוים. אני לא אוהב להפסיק באמצע, מעדיף לשמוע את הרעידה של המכונה. רק כשאני קולט שהמחט כמעט נכנסת לי לאצבע אני עוצר".
גילי אבישר בתערוכה (צילום: יולי גורודינסקי)
תערוכת היחיד שלו, "לוויתן", המוצגת בימים אלו בקומה השנייה של מוזיאון נחום גוטמן, כוללת שלל פסלי טקסטיל, עבודות התפורות מפיסות ומפתותי בדים, וגם פאייטים, חלקי דלתות וקרעי כיסאות היוצרים דגלי ענק, לטאה, דג והכלאה בין עפרה חזה למאוורר. חלל הגלריה נראה כמו חלום של מונדריאן על המאהל בארלוזורוב שבו חיות דראג קווינס מזוקנות על אסיד.
שלוש עבודות המפתח בתערוכה הן דווקא עבודות וידיאו שבהן עושה אבישר מעשים ביצירי הבד שלו. באחת מהן נראה האמן מכורבל כעובּר, עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של תלבושות כובלות, נטולות פתחים לעין ולפה ועושה תנועת פרכוס ביולוגי משונה. באחרת הוא מוצג בדמותה של דיאנה רוס, שר על פלייבק בעודו עטוף בצפרדע מנומרת ועוטה כפפות בעלות ציפורנים ארוכות. ברגעים אחרים דיאנה מענטזת בשמלת פאייטים לצלילי להיטים של כוכבות הפופ המזרח תיכוני אסאלה נסרי וננסי עג'רם. העבודה "גרין סקרין" מקבצת ומחיה רבים מהאובייקטים המוצגים בתערוכה, לצד קנקל ממולא נוזל ורוד ובהשתתפות חתול.
"העבודה הזו היא העוגן שלי בתערוכה מבחינת השימוש באובייקטים ומה הם יכולים לעשות, מעצם זה שהם לא עושים שום דבר. אני לא רוצה סיפור, אני לא רוצה נרטיב, אני לא רוצה לתת לצופה משהו שהוא יכול להיכנס ישר לתוכו, ואני גם לא רוצה לתת לעצמי את הדבר הזה".
מה המשמעות של ה"טופ שוט", הצילום מלמעלה שאתה משתמש בו?
"זה קצת כמו אינקובטור. אני נכנס לחלל ויש עין שהיא מצלמה, עין שצופה, יש לה תפקיד על. מגיל צעיר אני מרגיש שיש עין שצופה בי ואני מקיים איתה תקשורת, כמו חבר שהולך איתי".
כלומר, הרגשת חלוקה פנימית של צופה וחווה?
"כן, זה מלווה באימה. מי צופה בי? אל תסתכלו עליי! משהו אמורפי שמצד אחד אתה מחפש אותו ורוצה תקשורת איתו, ומצד שני אתה דורש שלא יסתכל עליך. עוד לפני שהייתה לי תקשורת נוחה עם בני אדם הייתה לי תקשורת נוחה עם מצלמה. מגיל צעיר צילמתי את עצמי. עשיתי לעצמי מסיבה וצילמתי את עצמי מדמם ועטוף בגרביונים".
התחפשותי והישרדותי. גילי אבישר (צילום: יולי גורודינסקי)
בוא נדבר על הרגע שבו הגלאם והפופ והכיף שבעבודות הופך לעודפות חונקת.
"הקושי לנשום אחרי התלבושת השמינית שעטיתי עזר לי להיכנס למעין קתרזיס. התהליך הוא גם התחפשותי וגם אקזיסטנציאליסטי, הישרדותי".
זה מדבר על חוויה של גוף או על חוויה ספיריטואלית? אולי זה משל לאמנות, או לחיים – שמוגדרים תמיד על ידי הקושי שלהם?
"על הכל. על הצורך להיחנק, הצורך לחוש קושי. אם תנסה לחשוב על האופן שבו אתה הולך, מיד תיפול. ואני כן רוצה לחשוב איך אני אלך. אני רוצה ליפול. אני רוצה ליצור לעצמי את הקושי".
אמנם פרשת מעיצוב האופנה וחבל, כי הדבר הזה – מה זה בכלל תלוי על הקיר, ז'קט? – נראה מהמם והייתי שמחה ללבוש אותו; אבל בעבודות הווידיאו אתה כן לובש או חובש או עוטה את העבודות שלך.
"התחפשות מאז ומתמיד עניינה אותי: איזו דמות אני יכול להיות, איזה אמן אני יכול להיות, מי אני. אנשים רוצים שתגיד להם מי אתה כל הזמן. באיזה צד אתה, במי אתה בוחר, מה אתה עושה, אם אתה צמחוני או טבעוני. אם תגיד שאתה צמחוני ואחר כך תאכל בשר – אז אתה תהיה כבר משהו אחר".
איך נולד האלטר אגו שלך כדיאנה רוס?
"לפני שנתיים הייתי בסיטה, קריית האמנים בפריז, במשך חודש, ולא היה לי מה לעשות. חשבתי שאני יכול ליצור שם רק וידיאו, הרי אין מצב שאני ארשום או אפסל בפריז, כבר עשו שם הכל. אז החלטתי ליצור סדרה של עבודות וידיאו שבהן אני לבוש כדיאנה רוס. במהלך כל השבוע הייתי מחופש לדיאנה כשברקע השיר'Endless Love' התנגן בלופ, שמעתי אותו מאות פעמים. כל השבוע הייתי רק בסטודיו, בישלתי והתקלחתי שם. העבודות תיעדו את דיאנה רוס בתוך הפעולות המינימליות האלה בסטודיו, 'Endless Lope'".
אבל למה דווקא רוס?
"כשעבדתי עכשיו על התערוכה, האוצרת מוניקה לביא עלתה פתאום על הקשר: מייקל ג'קסון תמיד רצה להיראות כמו דיאנה רוס ועשה ניתוחים כדי להידמות לה וראה בה מעין אימא מאמצת. ואני ומייקל הרי חברים. כלומר, היינו חברים. כבר בגיל 13 היה קליק. כתבתי לו מכתבים שאני רוצה לבוא לנוורלנד".
כתב מגילות. גילי אבישר (צילום: יולי גורודינסקי)
גם הוא ענה לך, כמו "ווג"?
"לא שלחתי את המכתבים בכלל, הם היו בעברית. מגילות כתבתי לו. אחרי שמוניקה עשתה את הקישור הזה הבנתי שתמיד רציתי להידמות למייקל, ובעבודה הזאת ניסיתי להידמות למי שמייקל רצה להידמות לה. הפכתי לאימא המאמצת שלו, ובעצם לאימא המאמצת של עצמי".
יש בעבודות שלך הרבה מוטיבים שבטיים, כמו טוטמים ומסכות סמי אפריקאיות, שבלי להגעיל אפשר לומר שהם אופנתיים. אנחנו יותר ויותר תופסים את עצמנו כחברה פרימיטיבית?
"אנחנו כנראה חברה סופּר פרימיטיבית. זה תרבותי, מה שמנסים ליצור פה כל הזמן: 'תוריד ת'שערות, אל תוריד ת'שערות; תגלח, תצבע את השיער, תעשה בוטוקס'. חוסר הנוחות בתוך העור שלי הוא תמידי".
התביעה לשינוי תמידי היא משהו חיצוני־תרבותי ששייך לתקופתנו, או שזה נובע מהנפש שלך ובתקופות אחרות היה נקבר עמוק בפנים ובעזרת השם הופך לפסיכוזה?
"ברור שהתרבות הקפיטליסטית מכתיבה את זה שאתה חייב לעבור שינוי בחיים שלך כדי להגיע לאנשהו. אני מנסה לעבור את השינויים האלה בתוך עצמי".
גילי אבישר (צילום: יולי גורודינסקי)
דווקא אובייקט העל שעל שמו קרויה התערוכה, הלווייתן, נעדר ממנה. "דמיינתי משהו עצום שמכסה את החלל, שכל העבודות נמצאות בתוכו, במעי של לווייתן. אובייקט העל ירד אבל השם נשאר כסוג של עוגן".
בטן של לוויתן היא מקום מוגן מסערות או מקום שחייבים לצאת ממנו?
"אני אשמח לשהות בבטנו של לוויתן. לא בדיוק לשהות, אלא שייקח אותי כבר, שאכנס לבטן שלו והוא ישחה לאיזה מקום נידח. זה מה שרציתי שיקרה עם העבודות, שיהיה רחם שייקח הכל. הכל כל הזמן ארעי פה. כל המקום, כל המדינה, כל הסטודיו – אני כל הזמן על כרעי תרנגולת של הישרדות. לפני כל תערוכה אני בלחץ איום, חושש שהסטודיו יישרף…"
שנחום גוטמן ימות…
"שכל מה שרע יקרה. אז אני מגבה הכל, ואז מגבה את הגיבוי, ואז חרד לגיבוי של הגיבוי".
לוויתן, מוזיאון נחום גוטמן, עד ספטמבר
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
