>> "Can You Be(at) The KGB", יצירתה החדשה של דניאל כהן לוי בתיאטרון תמונע, הוא מופע שהוא משחק ומשחק שהוא מופע, שבו הקהל הופך לשחקן פעיל במשחק שולחן פרפורמטיבי בעקבות חייו ומותו של אלכסיי נבלני, האיש שהעז לעמוד מול פוטין וסיפורו מהדהד בתוך המציאות הישראלית שוב ושוב.. הקהל חווה במשחק רגעים משמעותיים מחייו של אלכסיי נבלני ומבצע משימות שקשורות למאבקים המשמעותיים שלנו כאן, מסע דינמי ואקטיביסטי שמעמת את הקהל עם השאלות הקיומיות של בחירה אישית, אחריות קולקטיבית והכוח של סולידריות. אם תזדרזו אולי אפילו תספיקו הערב (4.5 21:00).פרטים וכרטיסים כאן.

>> תהיו רותם סלע. יש לכם הרבה מה להרוויח אם לא תשתקו // דעה
>> זה עליכם. תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שתתנגדו ותסרבו // דעה

"מותו של אלכסיי נבלני תפס אותי לא מוכנה, בתוך כל הדרמה שמתרחשת כאן אצלנו, נשבר לי הלב עוד קצת. האם נגזר דינה של תנועת ההתנגדות לפוטין? יש משהו שאתם צריכים לדעת עלי, אני אופטימיסטית חסרת תקנה. נבלני מת ומיד מצאתי את עצמי מספרת את הסיפור מחדש: כאילו במותו הוא אומר לנו אני לא יכול לשאת את זה עבורכם, עכשיו זאת האחריות שלכם, עכשיו אתם צריכים לעשות משהו, אבל מה כבר אפשר לעשות?"

כך נפתח משחק השולחן הפרפורמטיבי על חייו ומותו של אלכסיי נבלני, שמזמין את הקהל להצטרף להקמת תנועת מחתרת של סוכני אור.
רגע. אני חוזרת אחורה.

אוגוסט 2020. במהלך טיסה חזרה למוסקווה, אלכסיי נבלני, מנהיג תנועת ההתנגדות הגדולה ביותר שקמה לפוטין בשנים האחרונות, פונה לטייס המטוס ומודיע לו שהורעל ומתמוטט מיד. המטוס מבצע נחיתת חירום, צוותי אמבולנס מוזעקים והוא מובל לבית החולים. מצבו מידרדר, על אשתו נאסר לראות אותו, ורק לאחר התערבות בינלאומית הוא מוטס, מורדם ומונשם, לגרמניה להמשך קבלת טיפול רפואי שמציל את חייו.

מאוחר יותר יחשוף נבלני בעזרת צוות חקירה עצמאי את אחד הסוכנים הממשלתיים שהיה אחראי על הרעלתו, בוידאו שיהפוך להיות ויראלי. אך גם העובדה שהקרמלין היה אחראי להרעלתו לא עוצרת בעדו, וחודש לאחר ההרעלה הוא מצהיר על כוונתו לחזור לרוסיה ולהמשיך להיאבק. עם חזרתו לרוסיה הוא נעצר כבר בשדה התעופה ונאסר, מאסר שממנו הוא כבר לא ישתחרר. בפברואר 2024 הוא ימצא את מותו בכלא מרוחק במערב סיביר והוא בן 47.

מאז הרעלתו של נבלני אני עוקבת אחריו בדריכות דרך אתרי החדשות. ההחלטה שלו לחזור לרוסיה ולהמשיך במאבק לא נתנה לי מנוח, עוררה בי הערכה ואימה. שירותי הביון הרוסים ידועים בחיסולם של מתנגדי משטר לא רק ברוסיה (ע"ע הרעלתו של סרגיי סקריפל באנגליה ב- 2018), ואילו נבלני לא רק שלא נסוג, אלא מודיע שהוא חוזר ושהמאבק לא נגמר. הרי זה מעשה התאבדות כמעט, שעליו הוא משלם בסופו של דבר בחייו.

אבל רוסיה שם, אנחנו כאן. ואיך כל זה קשור אלינו בכלל.
מאז אוקטובר 2023, אני שואלת את עצמי מה התפקיד של התיאטרון בזמנים כאלה. מה אני יכולה או אמורה לעשות. כשארז מעין שלו ואיתי דורון, המנהלים האמנותיים של תיאטרון תמונע, הזמינו אותי לעשות יצירה בעונה התיעודית תחת הכותרת "המציאות עולה על כל בידיון", מצאתי את עצמי חושבת על נבלני. בתוך ימים של מלחמה וצער חיפשתי דרכים להביט על המציאות שלנו מבלי לגעת בה באופן ישיר. לשאול את עצמי שאלות על מאבק למען מקום, על יצירתיות ותקווה ברגעים של ייאוש ועל סולידריות ומפגש אנושי.

כך נולדה ההצגה "CAN YOU BEAT THE KGB?" משחק שולחן פרפורמטיבי בשיתוף הקהל שמתחקה אחר פעולותיו של נבלני ויכול לשמש תמרור אזהרה או מקור השראה. משחק שבו אנחנו מוזמנים לנסות לערב אחד לנצח את הק.ג.ב ואולי גם לקבל שמץ תקווה בימים אלה, במאבק למען בנייתה של חברה דמוקרטית, ליברלית וסולידרית.העבודה עלתה בבכורה ביום השנה למותו, ומאז היא מציגה בערבים מחתרתיים בבר של תאטרון תמונע, עם הרבה אלכוהול וחיוך ממזרי. אנחנו מזמינים אתכם לבוא לשחק איתנו.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון תמונע
• ולדימיר פוטין
• שבעה באוקטובר
• פרפורמנס
• תיאטרון פרינג'

העולם כמרקחה, רוחות של מלחמה מנשבות שוב באירופה, מסך הברזל הרוסי יורד על העולם מחדש. מה יותר טבעי, בזמנים קשים כאלה, מאשר לשבת ולצפות בסיטקום אוקראיני חביב שעוסק במורה בבית ספר תיכון בקייב שנואם בכיתתו הריקה נגד השלטון, מצולם ללא ידיעתו על ידי תלמיד, הקטע עולה ליוטיוב והופך ויראלי, והמורה הופך לנשיא אוקראינה, ומי שמגלם את המורה שהופך לנשיא אוקראינה הוא ולדימיר זלנסקי, שכעבור כמה שנים באמת יהפוך לנשיא אוקראינה וליקיר העולם החופשי? מה יותר טבעי מזה, אנחנו שואלות אתכם?

ובכן כן, בשנת 2015 קיבל השחקן והקומיקאי ולדימיר זלנסקי את התפקיד הראשי בסיטקום "משרתו של הציבור", תפקיד שבעצם נתפר לו כדי להחליק את כניסתו מעולם הבידור אל עולם הפוליטיקה. זלנסקי היה קומיקאי אהוב גם קודם לכן, והחזיק בעמדות פוליטית שאותן לא היסס מעולם להביע בקולניות ובהומור צולפני. הסדרה זכתה להצלחה אדירה ושודרה במשך שלוש עונות ו-51 פרקים. שלושת הפרקים של העונה השלישית ב-2019, שהם גם הפרקים האחרונים בסדרה, שודרו כבר ממש כחלק מקמפיין הבחירות שלו.

במהלך החודשים האחרונים הפך זלנסקי לגיבור לאומי ולסופרסטאר בינלאומי עם סבב הופעות לצד מנהיגי העולם החופשי, וכעת כשהוא מבוצר עם בני עמו ונלחם על החירות שלהם מתגייסת גם אמפתיה עולמית חסרת תקדים לצדו. לפני הסדרה המצליחה הוא כיכב בין היתר במספר קומדיות עממיותשנראות די נורא בעמוד שלו ב-imdb,ויש לקוות שמישהו ימהר לתרגם אותן לשלל שפות כי בכל זאת, לא בכל יום רואים קומיקאי שהופך למנהיג גיבור, ואם זה עבד שם אולי זה יכול לעבוד גם כאן (גורי אלפי?).

• המסך
• מה רואים הלילה
• המלצות צפייה
• רוסיה
• ולדימיר פוטין
• הפלישה לאוקראינה
• סיטקום

בשעות אחר הצהריים היום, לקראת מוצאי שבת, החלו להתאסף בכיכר הקטנה שבתחילת שדרות רוטשילד מאות אזרחים אוקראינים ויוצאי אוקראינה ישראלים להפגנת זעם ספונטנית נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה ובעיקר נגד הדיקטטור ולדימיר פוטין שזכה לקריאות קצובות "פוטין – קורבה!" ולשלטים עם דמותו הנושאת שפם ותספורת היטלראים.

לקראת שעות הערב כבר צעדו בשדרות רוטשילד אלפים רבים בדרישה לעצור את פוטין ולעצור את המלחמה, כשאל הצועדים יוצאי אוקראינה מצטרפים גם המוני ישראלים פציפיסטים שעד לא מזמן הפגינו נגד בנימין נתניהו. המפגינים הפנו את החיצים שלהם גם אל ממשלת ישראל הנוכחית, בדרישה שתביע תמיכה נחרצת יותר באוקראינה ותגמגם פחות מול רוסיה.

זו אינה רק קריאה להבעת סולידריות: התחושה בקרב פעילי שמאל רבים היא שמפלגות השמאל שבקואליציה חוטאות למצביעיהן בכך שאינן מפעילות לחץ גדול יותר על נפתלי בנט לתפוס צד ברור לצד האמריקאים ונגד הרוסים. המפגינים מתכוונים לצעוד מרוטשילד אל רחוב הירקון, שם נמצאת שגרירות רוסיה. נמשיך ונעדכן לאורך הערב בהתאם לאירועים.

• הבועה
• הפגנה
• מלחמה
• שדרות רוטשילד
• ולדימיר פוטין

• Facebook
• Twitter
• Email

הייתי בן 4 ואני לא באמת זוכר הרבה מהשנה הראשונה להגירה לישראל מעיר הולדתי גומל שבבלרוס. רק פרטים טכניים, כמו העובדה שהנחיתה בנתב״ג הייתה בשעת ערב של יום שלישי, 5 בפברואר 1991. הגענו לבני ברק – אבי, סבי וסבתי (שבינתיים הלכו לעולמם), אמי ואחותי. שבוע הצטופפנו בסלון וחדר שינה עם קרובי משפחה נוספים, בסך הכל תריסר אנשים בדירת שני חדרים, עד שהתפזרנו – הדודים לדרום, ההורים, הסבים ואני לבת ים ואחותי לפנימייה דתית בבני ברק. רק בשנים האחרונות, פרק זמן שאני חושב שהאישיות שלי וחיי מבוססים משהיו לפני כן, אני מגלה מחדש את הזהות הרוסית שלי, זו שהתמוססה בתוך כור ההיתוך – שבניגוד למה שינסו למכור לכם, לא גרם ליוצאי בריה"מ לשעבר להשתלב ולהפוך לחלק מהחברה הישראלית, אלא כפה עליהם להשתנות. זה התחיל בשפה, שפת האם האמיתית שלי, שגם היום אני מרגיש שלא בנוח לדבר בה בציבור, הרגל ישן ולקוי שהתחיל מניסיונות הסתרה שנבעו מבושה ומרצון לא להתבלט. גם היום, בשיחות טלפון עם אימא שלי, כשאני בחוץ או מוקף באנשים, היא תדבר ברוסית ואני אענה לה בעברית. כמו שמוק.

כשהבטתי מהצד על מאבקי הזהות המזרחית בשנים האחרונות, למדתי משהו גם על זהות ותודעה רוסית. עד לאחרונה לא חשבתי בכלל שהשם בתעודת הזהות שלי (ובעיתון, ובכלל!) הוא שונה מהשם שבו קראו לי הוריי. וזה בסדר, זה אני – ככה מכירים אותי, וחשוב מכך – כך אני מכיר את עצמי ומרגיש הכי בנוח. אבל זה לא היה השיקול של המחנכת בבית הספר היסודי, שהציעה שאציג את עצמי בשם אחר, ״יותר ישראלי, כדי שלילדים האחרים יהיה קל יותר להתחבר״. רק בדיעבד מתברר הטירוף – בהחלטה של כמה דקות, שאליה דחקה אישה זרה, שיניתי את האופן שבו אני מציג את עצמי ופונים אליי.

ביום שבו צוינו 25 שנה להגירה שלנו, אימא שלי התקשרה להזכיר לי את המועד כי זה מה שאימהות עושות. היא תהתה אם זו הייתה ההחלטה הנכונה. מכיוון שאני לא יכול לדמיין את חיי ברוסיה הפוטיניסטית, חיפשתי בפייסבוק אנשים ששמם זהה לשלי והגבלתי את התוצאות לתושבי שטחי בריה"מ לשעבר. התחלתי לעבור פרופיל אחר פרופיל, לחטט בתמונות, בלינקים שהם מעלים ולנסות לדלות כמה שיותר מידע – האם טוב להם? הם אוהבים את החיים שלהם? הם אוהבים עצמם? לא הגעתי למסקנה ברורה – כמה פרופילים חצי פעילים יכולים להעיד על אדם? לו שאלתי, הם בטח לא היו מתלוננים, אבל ככה זו המנטליות הרוסית. ואני? רואה את העתיד שלי פה, לפעמים פוזל לפנטזיות על מקומות אחרים, אבל איכשהו, אפילו לא לרגע – לא מדמיין, אפילו בצחוק, איך היו נראים החיים שלי שם, בתור סשה פולונסקי.

מוקדש לחברי המערכת ועובדי החברה יוצאי בריה"מ לשעבר:דן קולינקו (ארט דירקטור, הגיע מלוגנסק למושב עינב בשומרון, 1993), עמית דימיטרי קלינג (עורך התרבות, הגיע ממוסקבה לרחובות, 1991), איליה מלניקוב (צלם מערכת, הגיע מקניגסברג לירושלים, 1991), אנה דבלמן (מנהלת פרויקטים והפקות, הגיעה מאודסה לעמק הירדן, 1997), רימה זימר (מנהלת תיקי לקוחות, הגיעה ממינסק לבאר שבע, 1990), ליז גרוסמן (הנהלת חשבונות, הגיעה מקזחסטן לבאר שבע, 2000), ניקי טריפולסקי־מגזניק (מחלקת הפרסום של ״אטמוספירה״, הגיעה מבאקו לבת ים, 1990), דינה אוסטרובסקי (המעצבת הראשית של ״את״, הגיעה ממוסקבה לרחובות, 1990) ואנטולי מיכאלו (צלם, הגיע מבאקו לניצנה, 1993).

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• אלכס פולונסקי
• הגירה
• ברית המועצות
• ולדימיר פוטין
• עלייה לארץ

• Facebook
• Twitter
• Email

"אני לא מתביישת", כתבה ב־2013 העיתונאית ובמאית הדוקו הרוסייה קטרינה גורדייבה באתר הרוסי העצמאי Colta. גורדייבה, שעבדה במשך שנים במערכת החדשות של הערוץ הרוסי הגדול NTV (המזוהה פוליטית עם הממשלה הרוסית), עזבה אותו לאחר ששודר בו סרט תיעודי בשם "אנטומיה של מחאה", שניסה להציג את המפגינים נגד המשטר של ולדימיר פוטין כשכירי חרב ואת שולחיהם כשטופי מוח. עוד לפני הסרט הזה נתפס הערוץ בקרב תומכי האופוזיציה ברוסיה כגוף תקשורת לא ראוי, לא רציני ולא עיתונאי; אבל גורדייבה התעקשה להמשיך לעבוד בו עד שלא יכלה עוד."כשעזבתי הופיעו בחיי מכרים חדשים, מכובדים מאוד, ששמחו ללחוץ את ידי מפני שאני כבר לא עובדת 'שם'", סיפרה, "אני בטוחה שכמעט אף אחד מהם לא ראה את מה שעשיתי בערוץ. עד היום גופי תקשורת נחשבים, אינטרנטיים בעיקר, מציעים לי לספר 'את כל האמת על NTV' ולחשוף את הצביעות והפחדנות של מי שעדיין עובד שם. אני מסרבת".

"בחברת 'המכובדים' הטלוויזיה כבר מזמן ובאופן סופי נחשבת ככלי בידור לפשוטי העם. רבים משתדלים להתנער פומבית מכל קשר לטלוויזיה. מכובדי תחילת המאה ה־20 ביכו את הנתק שלהם מהעם; מכובדי תחילת המאה ה־21 גאים בו מאוד", כתבה גורדייבה אז.

שלוש השנים שחלפו אמנם שינו אותה מאוד לדבריה, הוסיפו לה משקל, עייפות ומלנכוליה, אבל גישתה החברתית והפרו־עממית מתגלמת היטב ב"הרצאה פתוחה" – פרויקט שייסדה בימים שאחרי NTV ומגיע כעת לישראל. באירוע הפרויקט בתל אביב ירצו פעילים חברתיים, יוצרים ואינטלקטואליים רוסים מובילים. ההרצאה הקרובה, שתתקיים ביום ראשון (7.2) בבית החייל, תיתן של זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2015, סווטלנה אלכסייביץ', שהיא העיתונאית הראשונה שזכתה בפרס זה ב־115 שנותיו.

"הפרויקט החל ב־2012 במקום העבודה הקודם שלי – RIA נובוסטי, שאליו הגעתי אחרי שעזבתי את NTV", היא מספרת ממקום מושבה בריגה, לטביה, שאליה העתיקה את חייה לפני כשנה. עבור הבקיאים בתולדות העיתונות הפוסט סובייטית האירוניה המרה ברורה למדי: RIA נובוסטי, בעבר סוכנות ידיעות ממשלתית ששורשיה בימי מלחמת העולם השנייה, פורקה במפתיע בסוף 2013 והורכבה מחדש כרוסיה סבודניה (רוסיה היום) – סוכנות ידיעות חדשה שנמצאת תחת שליטה צמודה בהרבה של ממשל פוטין. בראשה עומד דמיטרי קיסילב, דמות שנויה במחלוקת (בלשון המעטה), שהופעותיו הטלוויזיוניות הושוו על ידי התקשורת הבינלאומית ל"שתי דקות השנאה" הזכורות של ג'ורג' אורוול. אבל ב־2012 נותרו ל־RIA במתכונתה הישנה כמעט שנתיים לחיות, ולגורדייבה עדיין היה בה חופש פעולה נכבד. "יצרנו את 'הרצאה פתוחה' בעקבות פורמט אמריקאי, שבו למרצים הנבחרים מוצע מעין משחק: הרצו על הנושא שהייתם בוחרים לתת עליו את ההרצאה האחרונה בחייכם. מיכאיל גורבצ'וב (מנהיג ברית המועצות האחרון, שהפך במרוצת השנים לאחד המבקרים החריפים ביותר של פוטין וממשלתו – ע"ק) נתן הרצאה שעסקה באשמה אישית ולאומית, כלומר על מה שהוא הצליח לעשות ועל מה שלא".

הכותרת הרשמית של ההרצאה של גורבצ'וב הייתה "על תפקיד האדם הפרטי בהיסטוריה". זו הייתה הרצאה מסחררת, ארוכה, עצובה ואופטימית בו זמנית. "בני האדם השתנו בעצמם ושינו את מהלך ההיסטוריה", אומר גורבצ'וב לקהל, "ההיסטוריה היא לא פטאלית, האדם יכול לשנות את מהלכה. אני חושב שכל דור חייב להוכיח שהוא מספיק חזק ומספיק חכם בשביל לעשות זאת. אני מקווה ומשוכנע שהדור החדש יעמוד במבחן".

איך נוצר הקשר עם גורבצ'וב?

"הכרתי את גורבצ'וב בגלל סרט תיעודי שעשיתי, 'לנצח את הסרטן', שבמהלכו עסקתי גם בסיפור האישי שלו ושל אשתו (ראיסה גורבצ'וב, שעסקה רבות באיסוף תרומות למאבק בסרטן ומתה בעצמה מהמחלה ב־1999 – ע"ק), כך שכשהגעתי אליו עם עניין ההרצאה כבר לא היינו זרים. אמרתי לו 'מזמן לא דיברת, אתה חייב לדבר'. הוא אדם ענקי, רפורמטור אמיתי. מובן שעכשיו הוא המוקד של הרבה מאוד תעמולה נגדו, אבל ככה זה היום בתודעה הרוסית. כל הדברים התחלפו במקומות".

למה את מתכוונת?

"הבעיה היא במודל התעמולה. הטלוויזיה מכריחה את הצופים להאמין במושגים שקריים. הרי אין נשק חזק יותר מהטלוויזיה, וזו הרוסית למדה תעמולה בבית הספר הכי טוב שהיה לה: מערכת החינוך הסובייטית. ידעו שם דבר אחד – אם תגיד לבן אדם שוב ושוב שהוא חזיר, בסוף הוא יתחיל לחרחר; והמגמה השלטת בעם כרגע היא של שימור עצמי הישרדותי. זה עניין היסטורי: התהליך הזה, של חיסול הטובים ביותר, הוא בן יותר מ־100 שנה. זו השמדה שהתחילה ב־1905 (שנת פרוץ המהפכה הרוסית הראשונה, שנכשלה – ע"ק) והמשיכה ב־1917 וב־1925, כשהממשלה הסובייטית התחילה לחסל את הקולאקים (כינוי גנאי למעמד של איכרים אמידים, מעין מעמד ביניים כפרי – ע"ק). אחר כך סטאלין. מלחמת העולם השנייה. זה 45־50 מיליון איש. לאורך השנים, כל מי שלא פחד להטיל ספק, חוסל. זו הבעיה הגדולה, שלא נשאר את מי לשאול, עם מי לדבר. לכן חייבים את ההרצאות. לעולם לא אזמין מישהו להרצות רק מפני שהוא מוכר, אני מזמינה רק את מי שיש לו סמכות מוסרית. מה עשתה הטלוויזיה? היא בעטה מתוכה את כל האנשים האלה. לא רואים שם יותר את גורבצ'וב. לא נשארו אנשים אמיתיים בטלוויזיה, יש רק 'מומחים', רק קאטים, רק מונטאז'ים ומניפולציות עריכה".

מה את יכולה לספר על תהליך העבודה עם סבטלנה אלכסייביץ', שתרצה בתל אביב בשבוע הבא?

"גדולתה היא בהבנת תהליכים גלובליים בתור אדם פרטי. במובן הזה היא אויבת של כל כלי תעמולה ממשלתי. היא עונה לכל התועמלנים של רוסיה: אתם חושבים שאתם תלמדו אותנו מה המשמעות של מלחמה עבור הרוסים?".

גורדייבה מתייחסת לספר המוכר ביותר של אלכסייביץ', "למלחמה אין פנים של אישה", קובץ מונולוגים של נשים שעברו את מלחמת העולם השנייה, שראה אור לקראת סוף שנות המשטר הסובייטי והעניק לראשונה פתחון פה לקולות מודחקים, לא הירואיים במובן המקובל של המושג, שלא תאמו את הנרטיב הלאומי על "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

"היא זוכרת את מה שידענו לפרק זמן קצר בשנות ה־90 – שאנחנו אנשים פרטיים. אנחנו לא העם, אנחנו לא הממשלה".

למה החלטת להוציא את "הרצאה פתוחה" לסיבוב בחו"ל?

"כי נגמרו לי המקומות שיכולתי לקיים בהם את ההרצאות ברוסיה. אף אחד לא מוכן לקבל אותנו יותר. נגמרו האכסניות. אז עכשיו הלכנו לבלארוס ואנחנו הולכים לישראל".

עכשיו יש לך הזדמנות לקיים דיאלוג תרבותי עם ישראל, מדינה שהצביון הדמוקרטי שלה הולך ונשחק מה את חושבת שאנחנו יכולים ללמוד מהאופוזיציה הרוסית?

"אני לא מומחית לישראל, אבל יש לי כאן חברים ומשפחה, וממה שאני מבינה המדינה נמצאת במבוי סתום. אמרו לי שישראל שכחה לענות על שאלות שפעם היא ידעה את התשובות להן, למשל איך שומרים על דמוקרטיה גם בעת טרור. דמוקרטיה וטרור לא חיים טוב בכפיפה אחת. כל העולם מתמודד עם זה עכשיו, וישראל הייתה, במובן מסוים, פורצת הדרך של הסוגיה הזאת, האוונגרד. לכן אני חושבת שיום אחד ישראל תצא מזה ראשונה ושאר העולם יצטרך ללמוד ממנה איך עונים על השאלות האלה. אבל אני זוכרת את התחושה ששררה במוסקבה ב־1999 (הכוונה היא לתקופה שאחרי סדרת פיגועים קטלנית שבה נהרגו בפרק זמן של שבועיים כ-300 איש על ידי פצצות שהוטמנו בבתי דירות. בעקבות הפיגועים פרצה מלחמת צ'צ'ניה השנייה – ע"ק). היו נכנסים אז לרכבת התחתית ומתחילים לחפש בעיניים מישהו זר, מישהו שנראה אחרת ממך, פשוט בשביל שיהיה ממי להתחיל לפחד. אתה מפסיק להיות אדם, מתחיל להשתכנע שאסור לדבר עם שונים ממך. אבל מי שמפסיק לדבר עם שונים ממנו, בסוף מוצא את עצמו מדבר למראה. אסור להסתגר".

ובכל זאת, האם יש משהו שדמוקרטיה בסיכון יכולה ללמוד מטעויות שעשתה מדינה שהיה נראה שהולכת לקראת דמוקרטיה, אך הסתובבה ופנתה לכיוון השני בצעדי ענק?

"אפשר ללמוד מזה שאין כללים יותר. בעצם זה מה שהפוליטיקה שלנו מלמדת אותנו בכל יום. אני מצטערת, אין לי מתכונים, אני בצד המפסיד. אם לא הייתי חושבת שהפסדתי הייתי עדיין גרה במוסקבה או בסנט פטרסבורג, לא הייתי עוברת ללטביה. המקומות שעבדתי בהם לא קיימים יותר. ברור שהיה אפשר להילחם עוד קצת, אך יש תחושה טוטאלית שאני והחברים שלי הובסנו. סופית. יש תרבויות וחברות שמכבדות את מעמד המיעוט, שמחזיקות אותו כי חשוב להן להקשיב לו מדי פעם. נותנים לאליטה האינטלקטואלית לדבר בצרפת, בגרמניה, בארצות הברית. ברוסיה אין מיעוט, יש רק רוב. למיעוט ברוסיה לא רק שלא מקשיבים, אלא בכלל לא רוצים שהוא יהיה. למיטב הבנתי העם אוהב את כל מה שקורה, ולא יעזרו כל הניסיונות שלי להגיד שמה שקורה חמור מאוד. מתישהו אתה הופך ללא סתם אידיוט אלא לגולה. צריך לדעת להפסיד. אם אנשים רוצים לחיות ככה, ואני לא רוצה – אני לא יכולה להכריח אותם לחיות אחרת. אני יודעת שנוצחתי".

גורדייבה לא יכלה לתת שורה תחתונה אופטימית לשיחה הזאת. לא. לא חייבים לסיים באופטימיות מאולצת, ודאי במצב שבו המציאות לא מעניקה לה רוח גבית. אבל עדיף בכל זאת למצוא כמה מילים מעודדות לסיכום, אם אפשר, כי פסימיות היא לא כלי מעשי. חלק גדול מהדיבור הישראלי על רדיפה פוליטית נשמע לעתים כמו תרגילי נשימה לקראת אורך הרוח שידרשו החיים תחת משטר אפל באמת, אבל ההכנה העצמית לאסון לא באמת מכינה לאסון, ולכן כמה מילות סיום מהדברים שגורדייבה כתבה אז, ב־2013, כשהיא רק עזבה את NTV: "ההרגל לדבר עם קהל בן כמה עשרות מיליונים הוא הרגל חשוב… הקרע הנורא בין האנשים המכובדים, האנשים בטלוויזיה והאנשים שצופים בה לא יביא איתו שום דבר טוב. כי אם אנחנו באמת רוצים שינויים, הרי שמיליונים צריכים לרצות אותו. 100 מיליון צופים, כותבי הטקסטים וקוראיהם. כי 'אנחנו' ו'הם' לא שונים בשום דבר ממש. אולי לפעמים הרוסית שלנו קצת יותר טובה, אבל את זה אפשר ללמוד. ללמוד לחיות אחד ללא השני – לא נצליח אף פעם".

סווטלנה אלכסייביץ' תרצה בבית החייל ב-7.2, 20:00. 99־250 ש"ח

• אנשים
• ראיונות
• רוסיה
• ולדימיר פוטין