בשבוע האחרון סערה התעוררה סביב החלטתו של זאב דגני, מנהל הגימנסיה בתל אביב, שלא לקיים לימודים בבית הספר ולעלות לירושלים עם תלמידיו במטרה למחות למען הצביון הדמוקרטי של מדינת ישראל. דגני, שבמשך שנים מוביל חינוך ביקורתי וערכי, לא פעל ממניעים פוליטיים-מפלגתיים אלא מתוך מחויבות עמוקה לחינוך אזרחי. החלטתו מצטרפת ליוזמות נוספות של מנהלים ואנשי חינוך המבקשים לחזק את מעורבות התלמידים בנעשה במדינה ולחנכם לאחריות אזרחית. אירוע הגימנסיה אינו העניין המרכזי כאן. הוא משמש כצומת הממחישה את השאלה הרחבה והחשובה יותר: מה תפקידה של מערכת החינוך בשמירה על ערכי הדמוקרטיה?

>> המוזות רועמות: הביאנלה האוטונומית מביאה את השלום לגימנסיה
>> זה עליכם: תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שלא תתנגדו ותסרבו

הסערה הציבורית שהתפתחה סביב היוזמה, מעידה על הפער הגדל בין מערכת החינוך הציבורית לבין עקרונות היסוד שעליהם נשענת החברה הדמוקרטית. חשוב להבהיר: עידוד תלמידים להשתתף בדיונים ערכיים אינו רק זכותם של מנהלים ואנשי חינוך – זו חובתם. החינוך אינו יכול להתנהל בתוך ואקום. הוא חייב לשקף את ערכי החברה, לעודד חשיבה ביקורתית וללמד אזרחות פעילה. במדינה דמוקרטית, עמידה על עקרונות הצדק והשוויון איננה אופציה – היא צורך חיוני.

מערכת החינוך כזירה לערכים

במערכת החינוך הישראלית, במיוחד זו הממלכתית, קיים מתח מתמיד בין הרצון לחנך לערכים כלליים לבין השאיפה להימנע מפוליטיזציה של החינוך. אך יש להפריד בין פוליטיזציה מפלגתית לבין חינוך אזרחי ערכי. כאשר משרד החינוך עצמו מאפשר חדירה של תוכניות חינוך דתיות וחד-ממדיות דרך מערכת "גפ"ן", פלטפורמת התקצוב של משרד החינוך, אין זה ראוי להחרים דווקא תוכניות המעודדות דיון דמוקרטי.

הפוליטיזציה המסוכנת היא זו המדירה ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם, שוויון וחופש ביטוי. מנהלים שמבקשים לעורר דיון משמעותי ולחנך לאזרחות פעילה אינם עוסקים בתעמולה, אלא ממלאים את שליחותם המקצועית והחברתית. יש המזהירים מפני "חינוך פוליטי", אך חשוב להבחין בין חינוך פוליטי (המזוהה עם עמדה מפלגתית מסוימת) לבין חינוך לפוליטיקה – חינוך להבנת מנגנוני המשטר, חופש ההפגנה, אחריות האזרח וחשיבות ההשתתפות הדמוקרטית. לימוד ההיסטוריה מלמדנו כי הדמוקרטיה אינה מובנת מאליה. היא מתקיימת רק אם ישנם אזרחים ואזרחיות שמוכנים לפעול כדי לשמר אותה.

מי שטוען כי חינוך להפגנה או לשיח ציבורי ערכי חורג מתפקיד בית הספר, מתעלם מהעובדה שכל מערכת חינוך היא פוליטית. ההחלטה ללמד היסטוריה יהודית ולא היסטוריה ערבית, הקצאת תקציבים לא שוויונית למגזרים שונים, עיצוב סל התרבות, והיחס למקצוע האזרחות – כולם החלטות פוליטיות. ההבדל הוא בין חינוך המייצר אזרחים צייתנים לבין חינוך המייצר אזרחים חושבים.

היחלשות החינוך לאזרחות והשלכותיה

במהלך השנים האחרונות, אנו עדים לתהליך הדרגתי של הסרת תכנים דמוקרטיים מתוכניות הלימוד באזרחות, תוך הדגשת נרטיבים לאומיים ודתיים על חשבון עקרונות השוויון וזכויות האדם. דיון בנושאים שנויים במחלוקת, כמו הפרדת רשויות, ביקורת השלטון וזכויות המיעוט, מוגבל או מצונזר לחלוטין, מה שמותיר את התלמידים עם הבנה חסרה ומעוותת של המציאות הפוליטית בישראל. במקביל, במערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, החינוך האזרחי מתמקד בחובות האזרח כלפי המדינה, ללא עיסוק מהותי בזכויותיו ובחירויותיו.

מגמה זו אינה מקרית – היא חלק ממדיניות שמטרתה לצמצם את החשיבה הביקורתית בקרב הדור הצעיר ולהפוך אותו לפאסיבי יותר במרחב האזרחי. כאשר החינוך האזרחי הופך לכלי שליטה במקום כלי להעצמה, הדמוקרטיה עצמה עומדת בסכנה.

עלינו לעמוד לצד אותם מנהלים ולא לראות בהם כבעיה, אלא כמודל חינוכי ראוי. במקום להשתיק את השיח הערכי, יש לחזקו. במקום לפחד מהפוליטיזציה, יש להכיר בכך שכל חינוך הוא בעל ממד פוליטי, והשאלה היא איזה סוג של אזרחים אנחנו רוצים לגדל – כאלה שמקבלים את המציאות כפי שהיא, או כאלה שפועלים לשנותה.
הציבור צריך לתמוך במנהלים, ברשויות המקומיות שמעניקות להם חופש פעולה, ובתלמידים עצמם, כדי לוודא שהדמוקרטיה הישראלית לא תישאר רק מושג בספרי הלימוד, אלא ערך חי ונושם במציאות החינוכית היומיומית שלנו.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש העיר תל אביב-יפו

• טור דעה
• הבועה
• ❤ תל אביב
• חינוך
• זאב דגני
• גימנסיה הרצליה
• עיריית תל אביב
• מיטל להבי

הגימנסיה העברית הרצליה שוב עלתה לכותרות השבוע, בעקבות החלטתו של מנהל בית הספר האגדי, ד"ר זאב דגני, להוביל את תלמידיו ליום לימודי דמוקרטיה במחאת הענק שהתרחשה אתמול בירושלים. דגני זומן לשימוע על ידי השר להחרבת מערכת החינוך הממלכתי, יואב קיש, וריטואל "הסערה התקשורתית" יצא לדרך. בפסח הקרוב יעניק דגני לקיש סיבה נוספת לזמן אותו ואולי גם לקבל כמה לייקים מבוטים בטוויטר: תערוכת ענק בין כתלי בית הספר שמדמיינת – רגע, תרחיקו את הילדים מהמסך – שלום.

>> שלום לתמימות: 21 תערוכות שיעצרו לכם את המלחמה בסופ"ש
>> תתנגדו. תסרבו. וזיכרו: תל אביב היא המאחז האחרון של התקווה

האירוע הוא הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית הרצליה, שחוזרת עם המהדורה השנייה שלה ב-8.4 ועד ה-19.4, בהשתתפות עשרות אמנים מהארץ והעולם, סדנאות לכל המשפחה, שיעורים פתוחים, פעולות פרפורמטיביות ואירועי מוזיקה. הביאנלה האוטונומית נערכה לראשונה ב-2023 על רקע ההפיכה המשטרית וזכתה להצלחה רבה. "עבודות האמנות, ההרצאות, הסדנאות – כולן התרוממו לחוויה הגדולה מסך חלקיה", כתב עליה אז ציבי גבע. "הביאנלה הפכה למקום מפגש פתוח, פלורליסטי – היא היתה התרחשות, יותר מרק תערוכה, מקור לאופטימיות ולנחמה".

השנה מתקיימת הביאנלה בדיוק בשנה ה-120 להקמתה של הגימנסיה, ותהווה מוקד מרכזי לציון המאורע בהשתתפות הקהל הרחב. במרכז הביאנלה תעמוד כאמור התערוכה המרכזית "לצד אותו הים", שתציג 33 אמנים מהארץ והעולם, תתמקד במרחב הציבורי המסוכסך ותנסה לדמיין שלום באמצעות אמנות, "שלום שאינו רק מעשה פוליטי בין אויבים אלא צורה של חוויה ופעולה, אופן לחשוב ולהיות יחד, על אף ואולי בזכות ההבדלים".

על פי אוצרי התערוכה, כותרת המשנה שלה – "איך ליצור שלום עם אמנות?" – מתייחסת לגישה פרגמטית בפילוסופיה ובשפה. הטקסט המפורסם "איך עושים דברים עם מילים" מאת J.L Austin (1955/1962) הוא כעת קלאסיקה שמסמלת מעבר מייצוג לביצוע (פרפורמנס) ומזהות ומהות לפעולה. "השאיפה היא לשרטט נתיב אלטרנטיבי שפותח אופקים בלתי נראים. במהותו המבט האמנותי פותח את החופש להמציא ולבחור. היכולת לבחור כרוכה בדמיון, כי אפילו כשאנחנו מרגישים הכי מאוימים, הכי שונאים או מבודדים, יש אפשרות להמציא שלום".

לצד התערוכה המרכזית, יוצג באולם הספורט של הגימנסיה הפרויקט"סירות הצלה", תערוכה קבוצתית וזירת פעילות מבית המדרשה, הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל. באולם יוצב מעגן של "סירות הצלה", מיצב גדול ממדים שמשלב תערוכה קבוצתית וזירת פעילויות ומפגשים. במקביל תוצג התערוכה"ללא_פילטר", פרויקט של מאות מתלמידי 20 מגמות האמנות בתיכוני תל אביב-יפו בשיתוף עם מנהל החינוך בעיריית תל-אביב- יפו, בה יוצגו עבודות שמגיבות לתמורות הפוליטיות והחברתיות שעיצבו את תקופת נעוריהם מהקורונה ועד הלום(אוצרות ומורות במגמות אמנות בתיכונים בעיר: מיכל גבע, ליאת קוך ונועה תבורי).

המודל שמציגה הביאנלה בגימנסיה הוא אירוע אמנות המיועד לקהל הרחב מתקיים בתוך בית ספר, תוך שיתוף הקהילה המיידית שלו – התלמידים, משפחותיהם וסגל המורים – בשלבי ההכנה, ההקמה ובעת קיום האירוע, מתוך חשיבה מחודשת על קשרי אמנות ופדגוגיה. בהתאם לכך , תציג הביאנלה האוטונומית גם השנה תוכנית אירועים עשירה סדנאות, שיעורים והקרנות – לילדים, מבוגרים ולכל המשפחה – אליהן ניתן יהיה להירשם מראש ללא עלות דרך אתר הביאנלה, וביניהן סדנאות אמנות ויצירה, קומיקס, תרפיה באמנות, גוף ונפש וקיימות, רצועת מוזיקה יומית, הרצאות ומפגשים וסיורים מודרכים לכל המשפחה מדי יום.הכניסה לכל האירועים והסדנאות חופשית ברישום מראש כאן.

>> הביאנלה האוטונומית, 19.4-8.4, 18:00-10:00, הגימנסיה העברית הרצליה, ז'בוטינסקי 106 תל-אביב (ב-11, 12 ו-18.4 עד השעה 16:00 בלבד). יו"ר הביאנלה: ד"ר זאב דגני | אוצר ראשי: ד"ר רועי ברנד | אוצרות-שותפות: סנדרה וייל, רולא ח'ורי | יו"ר הועדה המייעצת: ציבי גבע;עוד פרטים באתר הביאנלה

• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• גימנסיה הרצליה
• זאב דגני
• שבעה באוקטובר

תמר מרין היא סופרת, עורכת ומרצה לספרות ולכתיבה יוצרת.גיליון חדש של כתב העת "מאזניים"בעריכתה, בשם "על החברות", יוצא לאור בימים אלה. סיפור חדש שלה, "רגע", יתפרסם בקרוב כספרון דיגיטלי במסגרת פרויקט "יצירה עברית" של אתר "עברית"

>> זאת העיר שלנו: 7 טיפים של אלופים שקיבלנו השבוע בתל אביב
>> הדירה שחיפשנו: 12 הדירות הכי יפות שראינו בתל אביב ב-12 חודשים

1. פארק הירקון

כמי שנולדה בצפון הישן של תל אביב וחזרה לגור בו בעשור האחרון, פארק הירקון הוא כור מחצבתי, מרכז ספורט ובריאות הנפש, וגם מפה של חיי האהבה שלי. הוא היה עֵד לכמה התחלות של סיפורי אהבה מאוד יפים וגם לכמה סופים של סיפורי אהבה קצת פחות יפים ובאופן כללי נדמה לי שאם כבר להיפרד אז עדיף לעשות את זה לקול פכפוך מים ירקרקים וקרקורי ברווזים. לאחרונה כתבתי סיפור קצר על אהבה בשם "רגע" שסצנת הסיום שלו מתרחשת בפארק הירקון.

2. בית הסופר

יש שיגידו שבית הסופר (שעומד לעבור דירה בקרוב ולהתחדש) היה מבנה ארכאי וקצת עגמומי, עם הפסל חמור הסבר של טשרניחובסקי שמקדם את פני הבאים בכניסה, אבל אני תמיד אהבתי להגיע לשם, ולא רק בגלל שזה מקום משכנה של אגודת הסופרות והסופרים שבמסגרתה יוצא "מאזניים" כתב העת שאני עורכת (יחד עם שרי שביט). כשהייתי צריכה להתרכז בכתיבה והילדים שלי היו עושים יותר מדי רעש בבית נהגתי להימלט לשם ולעבוד באחד החדרים, לא לפני שהנהנתי לשלום לטשרניחובסקי ואמרתי לו בלב שאני אעשה מה שאני יכולה כדי לא לבייש את מורשת הספרות העברית.קפלן 6

3. יעלא ולעילא

אחת ההנאות הגדולות של חיי היא לקנות בגדים ביד שניה, ומצד שני אני מאוד בררנית לגבי טיב ואיכות הבגדים מה שהופך את המשימה למאתגרת לפעמים. בחנות המעולה הזו קניתי כמה מהבגדים הכי מוצלחים שיש לי (אני מתפדחת לציין מותגים אבל העניין מאוד שווה גם מהבחינה הזו) וחוץ מזה לבעלת החנות – המקסימה בפניי עצמה – יש את הכלבלב הכי חמוד בעולם ככה שכל ביקור שם עושה לי מצב רוח טוב גם אם באותו יום אני לא מוצאת כלום.אבן גבירול 185

4. שוק התקווה

השוק האהוב עליי בעיר, שגם היה לאורך שנים מקום הבילוי המועדף על הילדים שלי בימי שישי בצהריים, ונקשר אצלי בהרבה זיכרונות מהילדות שלהם. יש לנו עדיין בבית סטוק של בובות וצעצועים שנקנו שם לבת שלי, ומבחינתו של הבן שלי הג'חנון בכניסה הוא המעדן האולטימטיבי, שלא לדבר על זה שמדובר בגן עדן קולינרי, עם הפירות, הירקות, הדגים והתבלינים הכי טובים בארץ.

5. שאפה בר

מעל המקום הזה ירחף תמיד זיכרון אחד הדייטים הכי מוצלחים בחיי, עם בת הזוג הראשונה שלי, שבדיוק הגיעה לארץ לאחר כמה שנים בגלות וזה היה מקום הבילוי המשותף הראשון שלנו בעיר. לא יודעת ממה השתכרתי יותר, מהקוקטיילים המעולים או מנוכחותה אבל מה שבטוח הוא שזה מקום שתמיד משמח אותי לחזור אליו, גם אם ההקשרים אחרים לגמרי. וחוץ מזה המוזיקה מעולה.נחמן 2

מקום לא אהוב בעיר

הבניין הענקי וההרוס – תוצר של פרויקט תמ"א שהסתבך והוקפא בעודו באיבו – שעומד בפינת הרחובות יהודה המכבי-ויצמן. אני נאלצת לעבור באופן כמעט יומיומי על פני האתר המדכא הזה, שמעבר לתזכורת העגומה שלו לאוזלת היד, הרשלנות וההפקרה של דיירים בתל אביב, הפך בשבילי למטאפורה – ואולי נכון יותר לומר תמרור אזהרה – שמתריע בפני תקיעוּת והרסנוּת מכל הסוגים. בכל פעם שאני עוברת לידו אני אומרת לעצמי, הכול יותר טוב מאשר לחיות כמו פרויקט תמ"א שהתחיל ולא נגמר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הצצה ליחסים" (May December) סרטו הנפלא של טוד היינס, אחד מבמאי הקולנוע האהובים עליי בשנים האחרונות, טלטל את עולמי בתור בנאדם שמנסה להתפרנס מעבודת הספרות על כל צדדיה. הסרט הזה עוסק בעיניי בכוח האדיר והמסוכן לפעמים של היצירה, ובשאלה האם יוצר הבדיון הוא האדם הכי אמיץ בעולם או אולי האדם הכי נצלן בעולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"פסיכואנליזה של הרוע"של מרית גורן (הוצאת רסלינג). זה נשמע אולי פרדוקסלי, כי מדובר באחד הספרים המדכאים שקראתי, ובכל זאת אני חושבת שזה אחד הטקסטים הכי חשובים שאפשר לקרוא בימים האלה, ספר שצולל אל תוך המנגנונים העמוקים ביותר שמפעילים את הפסיכופטים שמסתובבים ביננו, שהם רבים הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב ולא נמצאים רק בחמאס. את רוח התקווה, לעומת זאת, מצאתי בספר השירים החדש של לורן מילק,"תפילה בהנץ"(הוצאת פרדס), ספר שכל כולו ארוטיקה מתוקה, ארצית ושמיימית בעת ובעונה אחת, עם שימוש חדש, עדכני, בגמרא ובפיוט.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אירועי ה-7 באוקטובר חשפו, בין יתר המחדלים, את הפגיעות הבלתי נסבלת של נשים במצבי מלחמה: החל בהפקרה המוחלטת של חיילות צה"ל, תוך זלזול תהומי בדעתן ובידע העולם שלהן, שאם מישהו היה לוקח אותו בחשבון – כמו שעולה מעדויות התצפיתניות – אולי היה אפשר למנוע את מה שקרה, ועד האלימות המינית הבלתי נתפשת שנשים ספגו ועדיין סופגות בשבי. הייתי ממליצה לתרום לכל ארגון שעוסק בסיוע ושיקום של נשים שנפגעו ובייחוד ללובי למלחמה באלימות מינית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זאב דגני. בתוך מערכת החינוך, שנדמה שהולכת ונכנעת לכוחות הגרועים ביותר שמניעים את החברה הישראלית כרגע – כולל מיליטריזם עיוור, משיחיות, או סתם קונפורמיזם חסר ביקורתיות ביחס להנהגת המדינה שלא מנעה את האסון הנורא שאנחנו נמצאים בתוכו – דגני הוא סמל של אומץ, מוסר, ושאיפה לרף העליון הגבוה ביותר של אנושיות.

מה יהיה?
ברמה הקיומית של חיינו כאן, לצערי אני פסימית. התחושה היא שאנחנו מובלים לאבדון על ידי חבורה של פוליטיקאים חסרי אחריות וחסרי מצפן אנושי בסיסי, שמבחינתם חייהם של חלק גדול מהאזרחים פשוט שווים כקליפת השום. הדבר היחיד שאני אופטימית לגביו, שהוא בהתאמה גם הדבר האחרון בחשיבותו עבור מי שצוינו למעלה – הוא הכתיבה והיצירה בעברית. אני מאמינה שאנשים תמיד ירצו לקרוא ולשמוע סיפורים, בפורמט זה או אחר, ושאין דבר פרקטי יותר בימים האלה מאשר להתעקש לספר אותם.

• העיר שלי
• פארק הירקון
• יד שנייה
• שוק התקווה
• שאפה בר
• זאב דגני

מהומה מחוץ לשערי גימנסיה הרצליה התרחשה היום בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר חבר הכנסת אלמוג כהן הגיע למקום כשהוא מלווה בעשרות פעילי ימין ובני נוער חובשי כיפה שאינם תלמידי הגימנסיה, לצורך פרובוקציה יזומה ומתוכננת להקמת דוכן תפילין בשערי בית הספר בניגוד לחוק העזר העירוני.

>> הדרמה הקודמת בגימנסיה: כל השקרים מאחורי "כנס הסרבנות"

חבר הכנסת מהמפלגה הכהניסטית "עוצמה יהודית" יזם את האירוע לאחר שאתמול (שלישי), ניסה פעיל חב"ד לשכנע תלמידים ביציאה מבית הספר להניח תפילין, ומנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני ביקש להרחיק אותו מהמקום כי הדבר אסור על פי חוק. גם זו כנראה הייתה פרובוקציה מתוכננת מראש, כי האירוע תועד ונערך והופץ ברשתות החברתיות על ידי נציגים בכירים של מכונות הרעל כמעט מיד עם התרחשותו.

על פי חוק העזר העירוני חל איסור על כל סוג של פעילות מסחרית, שיווקית, פוליטית ודתית עד מרחק של 100 מטרים מכל בית ספר. החוק אינו מציין מפורשות דוכנים להנחת תפילין, אך תוקן ב-2020 בין היתר גם בעקבות לחץ ציבורי נגד הפעילות המיסיונרית של חב"ד בשכונות חילוניות בתל אביב. עם הגיעם של פעילי הימין המשיחי למקום, צלצלו הורים לתלמידים בבית הספר אל חברי מועצה ואל המשטרה, ובמקום התפתחה המולה. ביממה שהובילה לאירוע התארגנו תלמידים מכיתה י' עד י"ב כדי למחות נגד דגני, תוך שהם מקבלים רוח גבית מדמויות ציבוריות כמו איציק זוהר וקובי פרץ שהגיעו למקום אף הם.

בשלב זה הגיע לשערי הגימנסיה גם חבר המועצה ראובן לדיאנסקי, יו"ר סיעת "חי – חילונים ירוקים" ולשעבר גם סגן ראש העיר, שהמאבק בכפייה דתית הוא אחד מעיקרי פעילותו המוניציפלית, והוקף מיד בהמון מוסת ומגדף. בשלב מסוים צרו עליו מספר פעילי ימין מוכרים, ובתיעוד הוידיאו מהאירוע ניתן לראות אחת מהן יורקת עליו פעמיים, ואחר לופת את חבר המועצה במעילו, הודף אותו בדחיפה ומפיל אותו לרצפה, כל זאת תוך כדי שחבר הכנסת אלמוג כהן מנסה דווקא להרחיק את הנערים שבפמלייתו מלדיאנסקי. בשלב מסוים נאלצה המשטרה לחסום את רחוב ז'בוטינסקי משני צדדיו.

עוד לפני הקרקס התקשורתי המופק היטב הזה, בשעות הבוקר המוקדמות, אמר לדיאנסקי כי בכוונתו לפעול לניתוק כל מגע בין עיריית ת"א-יפו ובין זרם חב"ד בעיר, בעקבות התמשכותה של התופעה במסגרתה מגיעים סוכני חב"ד לכניסת בתי הספר במטרה לשדל קטינים להניח תפילין (הנחת התפילין עצמה מותרת כמובן לכל אחד בכל מקום).

"הגעתי היום לגימנסיה הרצליה בעקבות פניות של הורים לילדים שלומדים במקום", הגיב לדיאנסקי לאחר האירוע, "ההמון המשולהב על ידי אנשי הימין הקיצוני ובנוכחותו של ח"כ אלמוג כהן, שהסתובב במקום כמו חתן ביום חופתו, התקהל סביבי, צעק, דחף, קילל, ירק והפיל אותי לרצפה. מדובר בחבורה אלימה שאין לה קווים אדומים. מזעזע שבתקופה כה קשה עושה ח"כ כהן פרובוקציות כאלה ועוד משתמש בילדים מול בית ספר למטרותיו הנלוזות. העיר שלנו תל אביב-יפו נמצאת בסכנה. הציבור החילוני בתל אביב חייב להתעורר. אם לא, הכוחות המשיחיים והקיצוניים יגדלו משמעותית ותל אביב תאבד את זהותה ותחדל מלהיות עיר חופשית, חילונית וליברלית".

• הבועה
• בחירות 2024
• ראובן לדיאנסקי
• גימנסיה הרצליה
• זאב דגני
• גזענות
• כפייה דתית

בעידן שבו הקליקביליות של הידיעה קובעת הכל, התקשורת שטוחה כמו ים המלח כשזה נוגע לתחקיר בסיסי או לעובדות. כך, הכותרות הסנסציוניות שמכרו לנו "כנס סרבנות" בגימנסיה הרצליה – שבה שיעור המתגייסים הוא מהגבוהים בישראל – החביאו מאחוריהן המון פייק, ובעיקר החמיצו הזדמנות לדיון מורכב באמת.

מעשה במנהל תיכון שהחליט לארח לאחר הלימודים, בחצר האחורית של בית הספר, אירוע של פסטיבל דמוקרטי שכותרתו "נוער נגד דיקטטורה". במסגרת הזו היו אמורים צעירים וצעירות לקראת גיוס להציג מכתב שעליו חתמו 200 מהם, ובו הצהירו שאינם מעוניינים לשרת תחת ממשלה דיקטטורית המקדמת כיבוש. באירוע היו אמורים להשתתף אורחים ואורחות נוספים, כמו האקטיביסט עו"ד ברק כהן וקבוצות אחרות מהמפה השמאלית.

משרד החינוך הזדעק, וביום שישי – יומיים לפני האירוע המתוכנן – שלח ממלא מקום המנכ"ל, מאיר שמעוני, מכתב להנהלת הגימנסיה בקריאה להימנע מקיום האירוע. לדבריו, זו "פעילות שנויה במחלוקת שאינה עומדת בהוראות חוזרי המנכ"ל". שמעוני קרא להנהלת המוסד "לשקול מחדש את קיומו של האירוע בתוך כותלי וחצרי המוסד החינוכי, וכן את אופן קיום האירוע כך שיעמוד בהוראות הדין". בהמשך אף אוים בית הספר בשלילת תקצוב ופגיעה בשכר המורים והמורות. נקצר את הסיפור שפרטיו כבר ידועים – באותה שבת התכנס הוועד המנהל של הגימנסיה, ללא התרעה מראש לדגני, והחליט לאחר דיון סוער לאסור את קיום האירוע. דגני התפטר, ובינתיים כבר חזר בו.

בכל זאת, למחרת כינוס הוועד המנהל התקיים האירוע במתכונת מצומצמת. הוא ארך כרבע שעה. לאירוע הגיעו הורים ותלמידים שלאו דווקא תומכים במכתב, אך תומכים בזכות הצעירים להשמיע את קולם. דגני יצא בהמשך להודות להם. ממול עמדו קומץ של אנשי "אם תרצו", ובאופן דמוקרטי גם כן צרחו במגפונים "ישראלים לא מסרבים" ושרו "גולני, גולני שלי". ההורים התעלמו מהם. התקשורת לעומת זאת חגגה את הפייק. הכותרת ב"סרוגים" זעקה "עימותים" בין הורי הגימנסיה לפעילי "אם תרצו". "עימותים" זה קליקבלי, זה דם, זה קרב. אבל זה בעצם היה שקר.

באתר וואלה נתנו לנו שני פייקים במחיר אחד, עם כותרת שלפיה "למרות החלטת הוועד לבטל: אירוע הסרבנות בגימנסיה התקיים, דגני נאם". דגני לא נאם אלא הודה להורים ולתלמידים שהגיעו לתמוך בו, ואמר שהוא עומד מאחורי זכותם של הצעירים והצעירות להשמיע את קולם. הפייק השני והגדול מכולם הוא מסגור האירוע כ"כנס סרבנות" – כפי שזעקו, עוד בטרם האירוע, גם הכותרות בערוצי 12, 13 ו-14.בפייק הזה ייתכן שנפל הוועד המנהל של הגימנסיה, אשר לו זכויות רבות לאורך השנים בשמירה על בית הספר כאתר דמוקרטי ופתוח. בדמוקרטיה, בהגדרה הכי ברורה ופשוטה, יש זכות לחופש דעה והבעתה.

המסגור המדויק יותר של הסיפור הוא שמנהל הגימנסיה העברית הרצליה התעקש על זכותו לחנך את הילדים והילדות לריבוי דעות, ולכך שמותר וצריך להקשיב ואפשר לא להסכים. האירוע לא היה "כנס סרבנות", אלא אירוע דמוקרטי בהובלת צעירים שביקשו להתארח בחצר הגימנסיה לאחר הלימודים ולהשמיע עמדה אלטרנטיבית. בחברה שבה יש אוטונומיה חינוכית, לכאורה, לזרמים שונים, שחלק מהם שוללים גיוס לצה"ל בשל סיבות אחרות וכחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים – אין מניעה שאזרחים חופשיים יביעו ביקורת על התגייסות.

אז לא, דגני לא מעודד סרבנות ולא "שוטף את המוח" של התלמידים (עוד פייק ניוז). להיפך: הוא מחנך לתהליך שבסופו הבוגרים והבוגרות מגבשים באופן מושכל את עמדתם. למעשה, האמת היא שדגני מנהל גימנסיה שבה 95% מהבנים ו-92% מהבנות מתגייסים לצה"ל (נתוני מרץ 2022). אבל את זה לא ידחפו לכם בפושים, כי זה לא קליקבילי.
>> ד"ר נועה לביא, בית הספר לממשל וחברה, האקדמית תל אביב-יפו ואמא לתלמידת כיתה י' בגימנסיה הרצליה

• הבועה
• טור דעה
• זאב דגני
• גימנסיה הרצליה
• פייק ניוז