אחרי 12 פרקים, "זמן אמת" – תוכנית התחקירים הוותיקה של התאגיד – סיימה אתמול (שני) את העונה התשיעית שלה, עונת פוסט מלחמה קלאסית. אם העונה הקודמת, ששודרה תוך כדי מלחמת שבעה באוקטובר, התמקדה בעיקר באבל ובסיפורים הקשים, עכשיו הגענו לפתיחת שלב המסקנות שבו אנחנו נוברים במה שהיה, ומנסים לראות מה השתבש:מהתחקיר שפתח את פרשת שדה תימן, דרך המלחמה המטונפת של לשכת רה"מ במשפחות החטופים ועד תפקוד המשטרה ואפילו כתבת "בעלי הבית" על מחוללי ההפיכה ביהודה ושומרון – כל הכתבות נושאות בתוכן את אותו DNA: סיימנו לכאוב את האסון המטורף שעברנו, בכינו את כל הדמעות ועכשיו הזמן לנסות ולברר מה לעזאזל קרה. ומי אשם.

>> הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

ושאלת האשמה עמדה בלב תוכנית סיום העונה. זו שאלה שעוסקת פחות בשבעה באוקטובר ויותר במה שקרה אחריו – הקמפיין המאסיבי שנוצר כאן, על שלל שכבותיו, כדי להרחיק את האחריות על האסון מהממשלה וספציפית מבנימין נתניהו.התחקיר של בר שם-אור וארנון גל הלך אל נבכי מכונת הרעל ובחן איך פעל המגה-זורד התקשורתי שעסק בזריעת נראטיב ברור מאוד: כולם – אבל כולם – אשמים, חוץ מבן אדם אחד. הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ ויאיר גולן ושקמה ברסלר והפרקליטות ובתי המשפט – כולם גרמו לאסון, ורק האדם החזק במדינה לא היה חלק מזה.

יש משהו כמעט כואב פיזית בצפייה בתחקיר הזה. בעיקר כי אתה מבין לעומק כמה הפוסט-אמת ניצח, כמה הנראטיב של פוליטיקאי אחד מיומן והמון עושי דברו – הצליחו בסופו של דבר לנצח את האמת הפשוטה, האמת שלפיה שלטון שאחראי לטרגדיה כל כך גדולה חייב לשלם בכיסא שלו.כשאתה מביט בעיניים של האנשים שנשבעים בהן צדקם שלנתניהו אין גרם של אשמה – אתה כמעט מתייאש. ובעיקר אתה שואל את עצמך האם אתה והם חיים באותו עולם. כשאתה רואה איך אנשים שהיו אמורים לדאוג לביטחון שלנו היו אחראים להכפשה של גורמי הביטחון תוך כדי האש – ולהצתת מלחמות בין ישראלים לבין עצמם בזמן המלחמה הכי קשה שעברנו – זה הופך את הבטן מבפנים. לא פחות.

ואכן, יש והיה כאן ראש ממשלה שנחוש לשרוד פוליטית בכל מחיר, שגלגל את האשמה ממנו והלאה, לא רק דרך שריו חדלי האישים אלא גם באמצעות מכונה שלמה שכוללת את ערוץ 14 ואת נאמניו הפוליטיים מבחוץ, שהתפקיד של כולם היה לזרוק בוץ על כל גורם אפשרי – כדי לנקות את האיש ששלח אותם. אבל עם התחקיר הזה יש גם בעיה: הניסיון לשרטט את הקשר בין לשכת רה"מ וחבריה לבין תיאוריות הקונספירציה על "הבגידה מבפנים".

מי שצופה בתחקיר מקבל את הרושם שכמאמר שירו של דודו אהרון, "הכל זה מלמעלה": בתוך לשכת רה"מ יושבים מפעילי תיאטרון בובות ומושכים בחוטים, והם גם הפעילו את תיאוריית "הבגידה מבפנים". בעיניי זה רחוק מהמציאות. האם זה שירת אותם? בוודאי. אבל הצורך של ציבור מוכה טראומה בקונספירציות שיעשו לו סדר – לא התחיל ב-7.10 וגם לא במכונת הרעל.

כל טראומה לאומית, בכל מקום בעולם, מכילה בתוכה את הנתיב לקונספירציה. עוד מאז רצח הנשיא ג'ון קנדי בארה"ב, רצח רבין בישראל, הקורונה, 9/11 – כל אחד מהאירועים הקשים האלה הוביל אחריו גל של אנשים שניסו לחפש את "האמת" דרך תיאוריות קשר סבוכות. לא כולן הגיעו מהשלטון, חלקן היו ממש נגדו (למשל, התיאוריה שלפיה ג'ורג' בוש היה אחראי לפיגועים במגדלי התאומים; או שהקורונה הונדסה במעבדה על ידי חברות התרופות שרק רצו שנקבל חיסונים).הסיבה שבגללה אנשים הלכו שבי אחרי תיאוריות הקונספירציה, בעבר כמו באסון שהתרחש עלינו, היא כי הם מחפשים פשר למשהו שאין לו פתרון. אירוע טראגי כמו שבעה באוקטובר מייצר שבר אמיתי בנפש של בני אדם והם מחפשים מזור לכאב הזה, שלפעמים הוא גדול מנשוא.

וכאן נכנסת הקונספירציה – כנחמה הגדולה ביותר.אנחנו מחפשים הסבר או תשובות שיניחו את דעתנו והמציאות האמיתית אפורה וקשוחה מדי, אז מיד בורחים לתחם הפנטזיה בהסברים קונספירטיביים. הרבה יותר קשה להאמין שצה"ל הגדול קרס בשנייה ושסינוואר היתל בנתניהו כמו ילד, ולכן הרבה יותר נוח, באופן אבסורדי, לחשוב שהיה מישהו מבפנים ש"בגד". האלטרנטיבה לקונספירציה היא שהקיום שלנו כישראלים שביר מאוד – ולזה אנחנו ממש לא רוצים להאמין.

כא נכנסים הגורמים הזדוניים (שלחלוטין קיימים), שתפקידם הוא ליצור דיסאינפורמציה בשירות של פוליטיקאים וגורמים בעלי כוח, שיגרמו לנו להאמין בזה. אבל ההתפרצות העממית של הקונספירציה לא קרתה בגללם, וגם לא כתוצאה ממעשיהם. היא בקעה מהנפש האנושית ומהרצון שלה להסבר ולפשר – גם עבור מה שאין לו פשר. הם רק עשו בה שימוש זדוני.

אני שונא גדול של תיאוריות קונספירציה. אני חושב שקונספירטורים מצאו לעצמם סיפור טוב להאמין בו (ובעיקר שהם פשוט בלתי נסבלים), אבל אני מאוד מבין את מי שמחפש את הפיתרון הקל הזה. זאת הבריחה מהכרה במציאות הכואבת, הדרך שלהם להתמודד עם הדבר הכי קשה שעברנו כישראלים אי פעם. לצד העובדה שזה לא צריך לקרות ושמדובר בבולשיט טהור – אפשר גם להבין מאיפה זה בא. בסוף, לכולם היה קשה להתמודד עם האירוע הזה – וכל אחד ברח ממנו בדרך אחרת.

מה שבאמת מטריד הוא לא מה שהתפרסם בתחקיר הזה – אלא מה שלא היה שם. העובדה שבימין הביביסטי פועלת מכונת רעל אכזרית וקיצונית, היא דבר ידוע שכבר התפרסם בתחקירים בעבר ("החמ"ל הסודי של בלפור" של ספי עובדיה ב"עובדה", למשל). מה שחסר הוא המערכת החיסונית שהיתה אמורה להגן עלינו מהרעל הזה – התקשורת, ובעיקר האופוזיציה הפוליטית, שהיו אמורות להילחם בשקר ולהתנגד לו, אבל בעיקר שירתו אותו או התקפלו בפניו. לימין היה נראטיב ובקרב הישיר, במקומות שבהם דברים נחתכו, לא היה מולם נראטיב נגדי. רק ברחוב. לא יותר.

יש משהו אירוני בכך שביום שבו התחקיר מתפרסם – בני גנץ, מי שנחשב לאחד מראשי המחנה הליברל-דמוקרטי (ואולי כבר אינו כזה יותר), מסיר את "החרם מנתניהו" (שגם הוא מנטרה שקרית של מכונת הרעל), כי זו תמונת המצב הכואבת שיוצאת מהתחקיר הזה: צד אחד מגיע מאוד מוכן ומאוד נחוש למען המטרה שלו, בעוד חלקים נרחבים מהצד השני עדיין משתכנעים בקלות ב"אחדות" ריקה מתוכן, עם אנשים שמגדירים אותם – ממש תוך כדי מלחמה – כאויב מבפנים. בפרפראזה על השדר הגדול יורם ארבל – ככה לא מנצחים מכונת רעל. כך מנציחים אותה, ובדרך גם את הממשלה הכי רעה ומזיקה שהיתה אי פעם למדינת ישראל.

• ביקורת טלוויזיה
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• כאן 11
• זמן אמת

אחרי שנתיים של לחימה פעילה, על כל המשמעויות הנפשיות והפיזיות שלה, החברה הישראלית עברה למוד של פוסט-מלחמה. אמנם כוחות עדיין נמצאים בעזה (לכו תדעו מתי זה באמת ייגמר) ועדיין נשארו חטופים בשבי האויב (שניים במספר, נכון לכתיבת שורות אלה), אבל בגדול האירוע די מאחורינו. עכשיו זה הרגע שבו מגיעה העת להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך ממשיכים הלאה – ובעיקר, מי יכתוב את הנראטיב על האסון הכי גדול בתולדות ישראל.

>> קרקס הגזלייטינג של קשת 12: האם אתם בעד חנינה או בעד חנינה?
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

לא סתם שאלת ועדת החקירה הממלכתית מעסיקה כל כך אותנו. באופן שקשה היה להאמין שיקרה בימים שאחרי שבעה באוקטובר, מתנהל כאן קרב אמיתי – בין צד אחד, הממשלה ותומכיה, שמנסה לטשטש עקבות ולהתחמק מאחריות לאסון שנגרם בגללו, לבין הצד השני, שנלחם על מנת שהאמת תצא לאור. בלי הסחות דעת, בלי אויבים פנימיים מדומיינים, פשוט לבדוק באמת איך כשלנו בצורה כל כך עמוקה.בהינתן שוועדת החקירה הממלכתית לא תוקם בקרוב, מי שתפסו פיקוד על בירור האמת הן תכניות התחקירים.

זו שעה לא פשוטה לתחום החדשות והאקטואליה במדינת ישראל, כשפעמים רבות מערכות החדשות עסוקות הרבה יותר בניסיון למשוך קהל למסך, ופחות בלהגיד את האמת בצורה ברורה. אבל זו לא כל התמונה: בתוך כך, תכניות התחקירים בישראל הפכו למעוז של הניסיון לברר ולהיכנס לקרביים של אירועי שבעה באוקטובר.בין אם זו העבודה הנהדרת של כתב חדשות 12, עמרי מניב, בשורה של תחקירים על הנעשה בתוך הצבא; עמרי אסנהיים והדוקו שלו "מה קרה לצה"ל"; וגם התכניות הבכירות, כמו "עובדה" ו"המקור" עם סיפורים כמו "תיק אוקטובר" או הפרק שבו נחשף המו"מ לעסקאות החטופים; שלא לדבר על הראיונות המדהימים עם החטופים עצמם, בלי שהרגשנו, לא מעט מסקנות כבר הוגשו על ידי תחקירים טלוויזיוניים טובים שהצליחו לברור את האמת בתוך ים הספינים והבולשיט.

"זמן אמת" היא עוד תכנית שעושה את העבודה הזו. תוכנית התחקירים של כאן 11, שמשודרת מימיו הראשונים של התאגיד, עברה מטמורפוזה כשאת אסף ליברמן החליפו בר שם-אור והכתב המדיני סולימן מסוודה. גם הם הצליחו להביא לא מעט סיפורים חשובים בשנתיים האחרונות – מהקלטות המיגונית, התחקיר על חיל האוויר והתפקוד שלו, יומני אוקטובר, ניסיונות ההשתלטות של נתניהו על מטה החטופים, וגם הראיון של שם-אור עם החטוף שחזר, בר קופרשטיין. עכשיו היא עוברת לניפוץ מיתוס לא קטן סביב שבעה באוקטובר – תפקוד המשטרה.

רוני זינגר, מעיתונאיות התחקיר הטובות בארץ, הלכה לברר את האמת מאחורי האמירה שהפכה כמעט לקונצנזוס: "המשטרה הצילה את המדינה". בתחקיר היא גילתה את הפער שראינו שוב ושוב לאורך המלחמה – בין הגבורה המדהימה של הלוחמים, לבין חדלות האישים המטורפת ברמות הגבוהות, שהתקשתה לתכלל את האירוע וגרמה, בסופו של דבר, לקטסטרופה הגדולה בתולדותינו.

"התחקיר שלא היה" הוא שעה של טלוויזיה שוברת לב. כל חזרה לשבת ההיא טראומטית בדרכה שלה, אבל שני דברים קופצים לעין כמעט מיידית – הכאוס בדקות הכי גורליות בדרגים הגבוהים, ובעיקר הדרך שבה מפכ"ל המשטרה דאז, קובי שבתאי והשר איתמר בן גביר ניסו (ובמידה רבה הצליחו) להשתיק את כל מי ששאל שאלות. בן גביר ושבתאי יחד קבעו את הנראטיב נלפיו המשטרה פעלה מצוין ואין מה לחקור, וכך בעצם הכשילו את מי שמנסה – עד היום – להביא לתחקיר משמעותי על מה שלא עבד.

זה אולי חפרני וזה כבר נחשף בעבר, אבל אי אפשר להתעלם מהחטא הקדמון, והחטא הוא הצבתו של איש כל כך מפוקפק, חסר אחריות וחסר יכולות, בראש הביטחון הלאומי שלנו. המינוי של איתמר בן גביר לאחראי על משטרת ישראל הוא, בסופו של דבר, לב העניין: מי שמינה את בן גביר וניהל את המדינה, גם בשבעה באוקטובר אבל בעיקר אחריו, הוא אדם שמתעניין הרבה יותר בהצהרות פומפוזיות, בלייקים ברשתות החברתיות ובפופוליזם טהור, מאשר בענייניות ובעבודה השקטה שנדרשת מנבחר ציבור בשעה כל כך קשה. וכשמערכות מתפוררות פוגשות פופוליסטים בעמדות כוח – מה שמתקבל זה אסון קולוסאלי.

בזעיר אנפין, התחקיר של זינגר הראה את התמונה הגדולה: למרות השנתיים שעברו, למרות הפצע המדמם הזה בלב של כולנו, למרות הטראומה שלעולם לא תימחק – עדיין יש מי שנלחמים באמת. עדיין יש את מי שמנסים לגרום לנו לחשוב שכל האירוע שחווינו היה בכלל הצלחה מסחררת – שזו "מלחמת התקומה", שאנחנו ב"תקופה של נס", שכל אויבינו ניגפו בפני נתניהו וממשלתו, שבכלל השגנו ניצחון מוחלט. ואם זה המצב, אז בשביל מה לחקור כל כך הרבה? ההיסטוריה נכתבת הרי על ידי המנצחים והמנצחים החליטו שלא יהיה דיון.

ואולי זאת אחת הסיבות שלממשלה כל כך חשוב להילחם בתקשורת החופשית. כי התקשורת, שיש בה חלקים שטחיים ומרגיזים ומגזלטים, גם מכילה בתוכה שורה של עיתונאים מעולים שעדיין מתעקשים לעשות את העבודה שלהם. שמסתכלים ימינה ושמאלה, רואים את היעדר הרצון לתחקיר – ועשו את העבודה הזו בעצמם, כמו שרוני זינגר עשתה בתחקיר הזה, שהוא כתב אישום מהדהד נגד צמרת המשטרה והמשרד לביטחון לאומי.

כיהאמת היא שרק כשנדע באמת מה היה, נוכל לדעת איך לצאת מזה הלאה. הדרך היחידה לפתור בעיה היא להכיר בכך שיש לך אחת, ומדינת ישראל של דצמבר 2025 קרועה בין בין צד אחד שמתעקש שאין כזו וחוגג את המלחמה בתור רגע של גאולה, לבין הצד השני – המשפחות השכולות, ומשפחות החטופים וגם התקשורת שמנסה לשאת את דגל חקירת הכשלים. כדי שנוכל באמת להבריא ולבנות מחדש את האומה שנשברה לפני קצת יותר משנתיים, ברור איזה צד חייב לנצח. זה זמן אמת.
>> "זמן אמת: התחקיר שלא היה", שני 21:30, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• זמן אמת
• משטרת ישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

קומבינת נתניהו-כחלון הנפיקה חברת חדשות מהונדסת ברישול, המתאפיינת במהדורות אפורות וחסך משווע בטאלנטים. אמש, עם שידור החלק הראשון של סרט "עוקץ המאה" מבית תכנית התחקירים החדשה "זמן אמת", החל להידמות ערוץ כאן 11 יותר ויותר למתחרות הגדולות מאפיקים 10 ו-22, וכמה שפחות לרשות השידור שעודנה מרחפת מעל לוח שידוריו כרוח רפאים סוררת.

תחקיר כפול הוקדש בתאגיד הציבורי למה שמכונה "עוקץ המאה": הונאת ענק שבמסגרתה עשרות מיליוני אירו הועלמו מרשויות המס בצרפת והועברו לדירות מסתור בישראל, כחלק ממיצוי בזק של המסחר הספקולטיבי במכסות לשימוש בפחמן דו חמצני במדינות האיחוד האירופי. הבחירה כשלעצמה מעידה על שאיפות גבוהות: "זמן אמת" לא תהיה תכנית תחקירים על אודות קוליפורמים ומזגנים המאיימים לכלות את דירתכם, אלא תתביית על מטרות פתלתלות הרבה יותר: שחיתות, הונאות בינלאומיות וקשרי מאפיה. גם מבחינה עיתונאית מדובר בבחירה בעלת ערך בלתי מבוטל. מלבד תחקיריו של דב אלפון ב"הארץ", המשתתף בסרט כמרואיין, הנושא בקושי טופל בעיתונות הישראלית. זה כשלעצמו דבר תמוה, שהרי ההונאה נוהלה מישראל, וארנו מימרן, המשקיע העיקרי בה, נתפס לא פעם בעדשת המצלמה לצד ראש הממשלה נתניהו. ל"זמן אמת" היו אם כך האמביציות והתקציב לייצר תחקיר על קו תל אביב-פריז, ולרתום לטובתו מרואיין שלקח חלק אקטיבי בהונאה, המתראיין בסרט בפנים מושחרות.

כנהוג בז'אנר, שכבר סיפק לטלוויזיה הישראלית את "המקור" ו"עובדה" המצוינות, הפרק נפתח בדברי הרקע של אסף ליברמן, רכש מגל"צ המשתלב היטב בתפקיד בנם החורג של אילנה דיין ורביב דרוקר. עבודת הבימוי של הסרט הופקדה על ארי פינס ("צל של אמת"), בחירה שהורגשה כבר בשוטים הפריזאיים המובאים ברגעי הפתיחה. האסתטיקה של התחקיר הייתה קולנועית למהדרין גם לאחר מכן, והגיעה לשיאה בהתמזגות הפסקול ("בולרו" של מוריס ראוול) עם צילומי הסוסים השועטים לעבר קו הסיום במירוץ המוקדש למהמרים. כך גם ההתעקשות לעמוד על דמותו של סמי סוויד (המוח מאחורי ההונאה, שנרצח בספטמבר 2010 בפריז), לעצבה באמצעות ראיונות עם אחיו הגדול ולהעשיר את התחקיר בדרמה בעלת בסיס ביוגרפי. בדומה לסדרות הגדולות של הז'אנר ("הג'ינקס", "Making A Murderer"), הצפייה ב"זמן אמת" – מבחינה אסתטית ורעיונית – משולה לצפייה בסרט קולנוע.

העבודה על תכנית התחקירים החדשה החלה הרבה לפני הפתרון המגוחך שנרקח על ידי הפוליטיקאים בעניין השידור הציבורי, וכל פריים בסדרה מעיד על שאפתנות ומלאכת מחשבת שחלקה כבר הספיקה לגווע בערוץ הטרי והמדשדש. אם חברת החדשות של "כאן" רוצה להמשיך ולהילחם על אמונו של הצופה הישראלי, "זמן אמת" תוכל לשמש כמודל נאמן להצלחה.

• המסך
• כאן
• זמן אמת
• תרבות
• תאגיד השידור הציבורי