• Facebook
• Twitter
• Email

Read this article in English|لقراءة المقال بالعربيه

נובמבר 1972.במשך שנים הייתה חברון עיר מעורבת שבה חיו יחדיו מוסלמים ויהודים. בשנת 1929, כשפרצו מאורעות תרפ"ט שבהם נרצחו 67 יהודים בחברון, נאלצו היהודים להתפנות. לאחר ניסיונות חוזרים של מתנחלים קיצוניים הם עלו חזרה אל העיר, משכו אליהם עסקים ישראליים גדולים כמו תנובה, וב־1970 הם בנו התנחלות צמודה לעיר בשם קריית ארבע והעבירו אליה את המתנחלים שהגיעו לחברון. כך ב־1972 הייתה שוב חברון ריקה מיהודים. היא הייתה לעיר הפלסטינית הגדולה בגדה המערבית ולמרכז מסחר ענקי. לבד מהקרמיקה וזכוכיות חברון המפורסמות שניתן היה למצוא בעיר, פעלו בה במקביל כמה שווקים גדולים – שוק פירות וירקות, שוק בשר, שוק תרנגולים, שוק התבלינים ושוק הזהב. כולם היו ממוקמים על רחובה הראשי של חברון, רחוב השואהדה, שהיה הומה אדם מדי יום, ולמרות הכיבוש והאווירה העוינת – אפילו המתנחלים מקריית ארבע היו באים לערוך בו את קניותיהם.

אוקטובר 2017.ב־1979 התגנבו באישון לילה תחת אפם של חיילי צה"ל קבוצת מתנחלים, נשים וילדים בעיקרם, ופלשו לבית הדסה בחברון. הממשלה החליטה לא לפנותם, וכך חודשה ההתנחלות היהודית בעיר. עם היווסדות הכיבוש והאינתיפאדה הראשונה גברה המתיחות בין היהודים לערבים בעיר, והיא הגיעה לשיא ב־1994, כשברוך גולדשטיין, רופא תושב קריית ארבע, הגיע למערת המכפלה בעיר וטבח ב־29 מתפללים מוסלמים. ישראל והרשות הפלסטינית הגיעו להסכמות שהפרידו בין היישוב היהודי לעיר, והגבילו את התנועה ליהודים ולמוסלמים בחלקי העיר. על 850 המתנחלים בחברון שומרים מדי יום כ־650 חיילים ושוטרי מג"ב, שמטילים גם הגבלות תנועה חמורות על 200 אלף הפלסטינים כך שהם אינם יכולים לנוע ברחוב השוהדא. המציאות הביטחונית הפכה את מרכז העיר השוקק לעיר רפאים. כמעט 2,000 חנויות ובתי עסק נסגרו, הבאסטות מעלות אבק, ואלפי בני אדם נותרו ללא מקור פרנסה. הפלסטינים שנותרו בבתים שפונים לרחוב נכלאו בבתיהם כשכלובי מתכת סגרו את מרפסותיהם ודלתות הכניסה רותכו כך שאין כניסה ויציאה לרחוב. היום תמצאו ברחוב בעיקר חיילים מפטרלים, מתנחלים שקוראים להם קריאות עידוד וסיורים של ארגונים שונים, למשל שוברים שתיקה, שמבקשים לספר על המציאות היומיומית של הכיבוש בעיר ובשטחים בכלל ועל המחיר המוסרי שמשלמת חברה ששולחת את צעיריה לאכוף את המציאות הזו.

צילום מקור: משה מילנר

• חברון
• רמאללה
• טיים אאוט רמאללה
• Time Out Ramallah | טיים אאוט רמאללה | تايم آوت رام الله
• טיים אאוט רמאללה

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן ח״כ זוהיר בהלול מהמחנה הציוני. איך התחושה להיות חלק ממפלגה שהתנערה ממך ותקפה אותך על הסערה שחוללת כשקבעת שהפלסטיני שדקר חייל צה״ל בחברון ונורה למוות אינו מחבל?

״אני שמח שהצלחתי להציף סוגיה לא קלה ורגישה והדיון שנמשך כבר יותר משבוע רצוף מלבלב את השיח הציבורי בישראל. אני חושב שזה מאוד חשוב ושהוויכוח הפך לערכי ופילוסופי, סביב סוגיות של עם פלסטיני שצריך להכיר בכמיהתו להקמת מדינה לצד מדינת ישראל. אני נגד גדיעת כל חיי אדם חף מפשע, ובעד חיים משותפים, אבל זכות המאבק ניתנת בתנאי שהוא לא אלים, ולא אמרתי אחרת״.

אבל עשית הבחנה בין תוקפי אזרחים, בהם אתה רואה מחבלים, לבין תוקפי חיילים. ח״כ איתן כבל מהמפלגה שלך אמר שבכך הוצאת את עצמך מתוך המחנה הציוני.

״אף אחד לא יכול להזיז אותי מהמקום אליו נבחרתי על ידי הציבור ואף אחד לא יכול להראות לי את הדרך החוצה. צר לי שהמפלגה שלי מתנהגת כמו עדר, אבל יש גם כאלה שלא הצטרפו למקהלה״.

איתן כבל גם אמר שהוא ידבר בעולם המושגים שאתה מכיר מהספורט וקבע שלא שיחקת קבוצתי. מה אתה משיב לו?

״גם במשחק קבוצתי הכוכבים הם אלה שמובילים. אני לא מסתפק במסירות סרק אלא רוצה להבקיע, גם שער וגם להבקיע את הקיפאון והקיבעון״.

יש כאלה שתומכים בך בשיחות פרטיות? כי לא ראיתי שאף אחד מחברי הכנסת של המחנה הציוני הביע בך תמיכה באופן פומבי.

״בוא נגיד שזה מעט מדי וקלוש מדי״.

אז איך אתה יכול להמשיך ולהיות חבר במפלגה כזו?

״אדרבא, אני שמח להיות חבר במפלגה שאני יכול לאתגר ולהכניס לעידן אחר שאינו מתקרנף ומתייפף. זה האתגר שלי, לנסות ולשנות דברים מבפנים״.

אפילו לאירוע של ח״כ שלי יחימוביץ׳ שחגגה השבוע עשור בפוליטיקה לא הגעת. חשבתי שאולי התחלת לוותר על הרעיון הזה של להשפיע מבפנים.

״זה לא קשור לזה. לא הגעתי לאירוע של שלי יחימוביץ׳ בגלל ההיערכות לקראת החתונה של הבן שלי ביום שבת. אתה יודע, אצלנו זה מינימום שבוע שלם להתכונן״.

גם אצלנו. שיהיה במזל טוב. אבל אתה מבין שבמפלגה שלך מקבלים אותך רק כשאתה בדמות הערבי הטוב שמדבר עברית ספקטקולרית אבל לא רוצים שתחולל מהומות?

״ציפי לבני אמרה עוד ב-2006, לפני שחברנו למפלגה אחת, שלא כל מי שנלחם בחיילים נגד הכיבוש הוא טרוריסט, אבל עליה לא התנפלו ככה. וגם אהוד ברק אמר שאם היה פלסטיני היה נכנס לאחד מארגוני הטרור. אבל כנראה שבתקופה הזו יש מוזיקה עם אוזן סלקטיבית לכאלה שמותר להם לומר דברים מסוימים וכאלה שאסור להם. אני חי עם זה וזה מדרבן אותי עוד יותר. אני לא ׳ערבי טוב׳, אני ערבי מאתגר״.

התגובות של חבריך למפלגה הפתיעו אותך או שהבאת את זה בחשבון לפני שאמרת את הדברים?

״הן איכזבו אותי לחלוטין, אבל האמת היא שזה לא כל כך הפתיע אותי. אני רואה את הלכי הרוח בתקופה האחרונה במפלגה ואני מתווכח איתם פעם אחר פעם בסיעה שלנו בכנסת בדיוק על העניינים האלה. במקום שהמחנה הציוני יהיה מפלגת מרכז הוא הפך למפלגת מרכז-ימין. זה מאכזב אותי אבל מדרבן אותי להילחם כדי להחזיר את המפלגה לתלם״.

• שלי יחימוביץ׳
• זוהיר בהלול
• איתן כבל
• חברון
• המחנה הציוני
• ציפי לבני
• אהלן
• תל אביב
• אהוד ברק
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בסיפור עירוני קטן, משולי תל אביב: בין רמלה ללוד, מרחק נסיעה קצרצרה במכונית או ברכבת, שוכן הכפר דהמש. כמה עשרות משפחות, כ־700 תושבים. ב־1948 כינסה המדינה בדהמש אזרחים פלסטינים שפונו מאדמות אחרות, בדרך כלל לצורך הקמת יישובים ליהודים. אדמות הכפר – כ־220 דונם – אף נרשמו באופן רשמי על שם תושביו החדשים. אלא שבכפר דהמש עצמו המדינה מעולם לא הכירה. האדמה שעליה יושבים כ־70 בתי הכפר מוגדרת כקרקע חקלאית – מותר לגדל עליה ירקות, לא ילדים. כבר 66 שנים שאין בכפר חיבור למים, חשמל או ביוב, האשפה לא מפונה ממנו ודואר לא מגיע אליו. אל דהמש מוביל שביל עפר משובש. המדינה אף ניסתה למנוע מילדי הכפר להירשם לבתי ספר, ורק בג"ץ כפה עליה לשנות את עמדתה. ומכיוון שהמדינה אינה מכירה בכפר וממילא אין לו תוכניות מתאר, הבנייה בו מוגדרת לא חוקית. ל־16 מבתי הכפר יש צווי הריסה. לתושבים, צאצאי המשפחות שהמדינה ריכזה בעצמה בדהמש, אין לאן ללכת.

איך אפשר להסביר את הסיפור הזה? לאורך השנים הפשירה המדינה קרקע חקלאית לצורכי בנייה ביישובים סמוכים – ברמלה, בניר צבי. בדהמש, לעומת זאת, החקלאות היא מעל הכל. פלפל משוחרר לא יוחזר. מדינת ישראל מסרבת לאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים – גם כאלו שהיא מכירה בהם – ואחר כך מתלוננת על בנייה לא חוקית. מה אמורים תושבי דהמש לעשות? לרחף באוויר? למי בדיוק הכפר שלהם מפריע? הרי הם יושבים על אדמה בבעלותם ואינם תובעים לעצמם שום דבר חוץ ממנה.

תושבי דהמש מנהלים כבר עשור מאבק כפול: נגד צווי ההריסה של בתיהם ולמען ההכרה בכפר. העתירות לבתי המשפט עולות כסף רב. התושבים גם מימנו תוכנית מתאר מכספם, ואף הכניסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. לוועדה המחוזית לקח שנים עד שהסכימה בכלל לדון בתוכנית, וגם אז היא דחתה אותה על הסף. איום ההריסה חזר. ב־2013, כשוועדת הגבולות של משרד הפנים המליצה להכיר בדהמש, נראה היה שהמאבק נושא פרי, אלא שהממשלה, שמגלה חריצות יוצאת דופן כשמדובר בבנייה ליהודים, לא התכנסה לאשר את ההמלצות. למה? ככה.

בסוף השבוע האחרון התקיים בדהמש הפנינג אקטיביסטי גדול לתמיכה בתושבי הכפר, לקראת דיון שנערך בבג"ץ ביום שני, רגע לפני הבחירות. איתי טיראן אמר בדהמש דברים יפים ואמיצים: "אנחנו, תושבי תל אביב, יצאנו לרחובות בגלל שהעלו את שכר הדירה שלנו, סירבנו להציג כשחקנים בשטחים כי אנחנו מאמינים במאבק נגד הכיבוש, אבל אף פעם לא רצינו להבין שהכיבוש והנכבה מתחילים 20 דקות מתל אביב". הסיפור הזה לא קורה בנגב או בחברון. בדהמש חיים אזרחים ישראלים, מטר משדה התעופה, אבל מבחינת המדינה אין הבדל משמעותי בינם לבין תושבי השטחים. המערכת נועדה לקחת מהם ולשרת אחרים. יהודים. טיראן צודק: אם יש משמעות למושג "צדק חברתי", היא צריכה להתחיל בדהמש.

• רמלה
• צדק חברתי
• לוד
• קום המדינה
• דהמש
• קרקעות
• ניר צבי
• חקלאות
• פלסטינאים
• אנשים
• ישובים ערביים
• טורים אישיים ובלוגים
• ישוב לא חוקי
• תל אביב
• עתירה
• כיבוש
• בג"צ
• פוליטיקה
• נכבה
• אקטיביזם
• שטחים
• איתי טיראן
• נגב
• פלסטינים
• חברון
• ערבי
• שדה תעופה