פסטיבל קולנוע דרום הבינלאומי ה-24, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, נפתח אתמול (6.11) בהקרנה של "אתי". ששת פרקי הסדרה האירופאית של חגי לוי הוקרנו ברצף, עם הפסקה קצרה באמצע. ב-14.11 "אתי" תצא לסדרת הקרנות גם בקולנוע לב, שחלקן ילוו במפגשים עם היוצר. צפיתי בה בבית, עם ההפרעות הרגילות, ועל בסיס החוויה שלי אני ממליצה לכם לראותה בקולנוע, כי מדובר ביצירה מופתית. "אתי" כתובה, מבוימת ומשוחקת להפליא, ומתבוננת עמוק אל תוך הנפש האנושית.

>> כבו את האורות: 22 הסרטים הכי מומלצים בנטפליקס
>> על הקיפאון: איך לא התפתחה בישראל תעשיית אימה משגשגת?

הסדרה מבוססת על היומנים שכתבה אתי הילסום בין 1941 ו-1943, השנה שבה סיימה את חייה באושוויץ, בטרם הגיעה לגיל 30. הם התפרסמו לראשונה בהולנד ב-1981, ויצאו לאור בעברית ב-1985 תחת השם "חיים כרותים". לוי (יוצר "בטיפול") החל לעבוד על עיבוד היומנים לסרט לפני כעשר שנים, ובתחילת השבוע פרסם שני פוסטים בנושא. אני לא נוהגת לצטט בביקורות את דבריהם של במאים על יצירתם, אבל הפעם אחרוג מדרכי משום שהם קולעים למחשבותי:

"הכתבים של אתי הילסום הפכו בשנתיים האחרונות במיוחד למקור נחמה והשראה להרבה אנשים, שגילו את האפשרות שהיא מציעה למציאת משמעות בתוך הזוועה, לסולידריות עמוקה בתוך הציניות, ולאפשרות להתאבל ולהתקומם בלי שנאה. עוטף עזה, אם כן, נראה היה כמו המקום הנכון ביותר בשבילה, ואני אסיר תודה לאנשים היפים והטובים ממכללת ספיר שנתנו לה את ההזדמנות הזו", כתב לוי.

כשקראתי בחומרי הרקע שסיפורה של אתי הועבר מימי הכיבוש הנאצי בהולנד להווה, זה נראה לי מוזר. אבל תוך זמן קצר מתחילת הצפייה זאת התבררה כהברקה של ממש. בעולם שמתואר בסדרה אין לפטופים וטלפונים ניידים, כלומר מדובר בסוג של הווה – נצחי אך לא עכשווי. וזה נראה טבעי לגמרי שקצינים נאצים מסתובבים ברחובות אמסטרדם, ושעל דלתות החנויות נתלות עוד ועוד מודעות שאין כניסה ליהודים. התחושה שהכל יכול לחזור מעולם לא היתה כה מוחשית, והטפטוף ההדרגתי של אימי השלטון הנאצי לתוך המודעות של האזרחים אפקטיבי במיוחד כשהוא מוצג בפנינו כאילו הוא מתרחש עכשיו, כשהעתיד אינו ידוע, לכאורה.

גם סרט האנימציה "איפה אנה פרנק?" של ארי פולמן מ-2021 בחן את סיפורה של כותבת יומן טראגית בהקשר של אמסטרדם בהווה. לא כל המבקרים בחו"ל אהבו את המסר שנראה לחלקם מטיפני. הפעם יהיה יותר קשה להתווכח עם התמונה שלוי מאייר, שהיא בה בעת בדיונית וכה אמיתית. והיא מלפפת את הצופים בעוצמה שקטה.

בתחילת הסדרה השלטון הנאצי נמצא ברקע של הסיפור, ומתבטא בעיקר בפיטוריו של מרצה אהוב. אתי (השחקנית האוסטרית יוליה וינדישבאוור) היא סטודנטית מוכשרת ונבונה אך אבודה. היא שאפה לכתוב את הרומן הגדול של המאה, אבל היא לא מצליחה להשלים שום דבר. והיא עוד מתפקדת יחסית לאחיה, פסנתרן מחונן שבורח מהמוסד בו אושפז משום שהטיפולים בשוקים חשמליים שודדים ממנו את המוזיקה. השניים מדברים ביניהם על הגנים הבעייתיים שהם נושאים – גם אמם (יבגניה דודינה) דיכאונית, ורק הפיכתה לאם מנעה ממנה להתאבד.

אתי פונה לטיפול אצל הפסיכו-כירולוג יוליוס שפייר (סבסטיאן קוך מ"חיים של אחרים" ו"הומלנד") שלמד אצל קרל יונג, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים מורכבת, שבזמנים אחרים היתה נבחנת באור שונה. במפגשים הראשונים ביניהם הוא השולט, והיא נאבקת בו – פיזית ונפשית – אך בהדרגה מאזן הכוחות משתנה, גם משום ששפייר הוא פליט יהודי מגרמניה, בעוד אתי היא אזרחית הולנדית. דווקא כשהסכנה לחיי היהודים הופכת למוחשית וברורה, אתי השברירית מוצאת בתוכה כוחות אדירים ועושה בחירות מוסריות יוצאות דופן.

זאת דרמה קאמרית, אינטימית וחכמה, מנוקדת בדיאלוגים ארוכים ועתירי אבחנה שבהם אתי מאתגרת את מבקשי טובתה. יש רק מעט סצנות המוניות, שבהן נראה על המסך "הגורל המשותף" של היהודים שמעסיק את מחשבותיה של אתי, והן מבוימות לעילא. דימויים מטאפוריים בודדים שנשתלו ביד אמן מעשירים את הרובד התודעתי למול המציאות שהולכת וסוגרת על הגיבורים. וינדישבאוור נפלאה ביותר בתפקיד הצעירה המעורערת וחסרת הכיוון, שמוצאת איזון נפשי ומשמעות לחייה בבחירה ללכת אל מותה בעיניים פקוחות. לוי מגדיר את "אתי" כסרט שמחולק לחלקים, וככזה הוא אחד מסרטי השואה הטובים ביותר שראיתי.

4.5 כוכבים
Etty בימוי: חגי לוי. עם יוליה וינדישבאוור, סבסטיאן קוך, יבגניה דודינה. הולנד/גרמניה 2025, 327 דק'
>> פסטיבל קולנוע דרום, 6-13.11.פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

• ביקורת סרטים
• חגי לוי
• שואה
• קולנוע

מסתמן, אפשר לומר בזהירות, שחגי לוי עשה את זה שוב. יוצר הטלוויזיה הישראלי המצליח ביותר בעולם וזוכה גלובוס הזהב ("בטיפול", "הרומן", "הנערים שלנו", "תמונות מחיי נישואין") הגיע לפסטיבל ונציה עם הסדרה החדשה שלו, "אתי", שהוקרנה אמש על כל ששת פרקיה באופן נדיר לסדרת טלוויזיה בפסטיבל, וזכתה לסטנדינג אוביישן בן ארבע וחצי דקות.

"אתי" היא עיבוד מודרני ונועז לסיפורה האמיתי של אתי הילסום, אישה יוצאת דופן שהפכה לסמל תקווה והתנגדות בהולנד הכבושה בידי הנאצים. הסדרה מבוססת על יומניה של הילסום, שזכו להצלחה מחודשת בישראל אחרי שבעה באוקטובר, ועוקבת אחר מסעה הפנימי כיהודיה באמסטרדם הכבושה בין השנים 1941–1943.

הסדרה הופקה כקופרודוקציה צרפתית-גרמנית-הולנדית, כשהמפיקה הראשית היא יעל פוגל (Les Films du Poisson), ולצידה חברות ההפקה Komplizen (״טוני ארדמן״), TopKapi (״עוד סיבוב״), Quiddity ו-SIPUR. בעשיית הסדרה השתתפו גם אנשי צוות ישראלים: העורכים יעל חרסונסקי, נטע דבורקיס ואסף קורמן, המפיקה האמנותית מעין עדן ועורכת התסריט אוסי נשרי.

מי שנכחו בהקרנה המיוחדת, שהתקיימה מחוץ לתחרות של פסטיבל ונציה, סיפרו כי מדובר בהפקה מרשימה ומצמררת שחלק ניכר מכוחה מגיע מהחלטתו של לוי למקם את הסיפור באמסטרדם של זמננו ולא כדרמה תקופתית. "זאת לא סדרה על השואה", אמר ל"טיים אאוט" אחד הצופים, "זאת סדרה על מה שקורה בעולם עכשיו ומה אנשים צריכים ויכולים לעשות כדי לעמוד מול עליית הפאשיזם עכשיו, ואתי הילסום היא בדיוק האדם ללמד אותנו את השיעור החשוב הזה".

בריאיונות לתקשורת הבינלאומית לפני ההקרנה, התייחס לוי בהרחבה לצורך לספר סיפור חדש על השואה עם מסרים אוניברסליים, כמו גם למצב בישראל ולאופן שבו היא נתפסת בזירה הבינלאומית בעקבות מלחמת שבעה באוקטובר הבלתי נגמרת. "ישראל מלאה בשנאה – משני הצדדים, מכל הצדדים. אתה מתעורר בבוקר ואתה שונא", אמר לוי לאתר הקולנוע הנחשב "Screen Daily", "ועבורי העבודה על 'אתי' הייתה בריחה מהשנאה. אתי היא אדם משנה-חיים, כל אחד יכול להזדהות איתה בכל סיטואציה מאתגרת. זה סיפור על אדם שמצא את הכוח בתוכו בזמנים קשים מאוד ונותר אנושי, אדם מלא נשמה שלא נכנע לשנאה או לפחד".

עוד הוסיף לוי בריאיון ש"יש סיבה שעבודתם של יוצרים ישראלים רבים נתקלת במחאה בחו"ל, ואנחנו לא יכולים להתעלם מהסיבה הזאת. לפני כמה שנים, כשרוסיה הוחרמה מסביב לעולם בעקבות הפלישה לאוקראינה, הרגשנו שזה מוצדק. אנחנו לא יכולים לטעון שזה לא מוצדק עכשיו רק בגלל שזה אנחנו".

• המסך
• חגי לוי
• ישראלים בחו"ל
• פסטיבל ונציה

בפסטיבל ירושלים האחרון הוקרן "האי של ברגמן" של מיה הנסן-לאב, על זוג קולנוענים שמגיעים לאי פארו כדי לכתוב שם את סרטיהם הבאים. בהגיעם לביתו של הבמאי השוודי הנערץ מקבלת את פניהם אישה שאומרת שבקומה העליונה צולמה "תמונות מחיי נישואין", שגרמה לאלפי זוגות להתגרש.

https://youtu.be/mRuVWHnQlV8

אותה סדרת טלוויזיה מ-1973 על התפוררות של זוגיות (שהופצה בגרסה מקוצרת גם בבתי הקולנוע) הותירה חותם בל יימחה על האופן שבו תוארו מערכות יחסים מאז ועד היום. ב"סיפור נישואים" של נוח באומבך, למשל, פוסטר של הסרט תלוי על הקיר כמחווה למקור ההשראה לסרט כולו.

גם חגי לוי הגיע לאי פארו כדי לפגוש את דניאל ברגמן, בנו של אינגמר, שהתרשם מ"בטיפול" והציע לו ליצור גרסה אמריקאית של "תמונות מחיי נישואין". לוי ו-HBO נענו להצעה, והסדרה שכתב וביים, עם אוסקר אייזק וג'סיקה צ'סטיין בנעליהם של ארלנד יוזפסון וליב אולמן, מגיעה עכשיו למסכים הביתיים. בעוד היצירה המקורית נוצרה בהשראת מערכות היחסים של ברגמן (כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה שלו "לטרנה מאגיקה"), בגרסה החדשה שולבו פרטים אוטוביוגרפיים של לוי – הבעל הוא עכשיו יהודי שגדל בבית אורתודוקסי אך נפרד מהדת כשפגש את זוגתו (שנראה כי גם אחרי כ-17 שנות נישואין אינה יודעת דבר על יהדות).

הסיפור הוא אותו סיפור, עם היפוך מגדרי תואם תקופה: עכשיו זו האישה שמרוויחה יותר (הוא פרופסור לפילוסופיה, היא עובדת בחברת הייטק כלשהי), והיא זו שפוצחת ברומן ומפרקת את הזוגיות. גם שמות הדמויות הם ואריאציה על המקור, וכך הפכה המאהבת פולה לגבר ישראלי בשם פולי. מירה (מריאן במקור) מסבירה שזה קיצור של פוליאקוב – קריצה לצופים הישראלים. את פולי מגלם מיכאל אלוני, שמופיע רק בשתי סצנות קצרות בפרק האחרון (מבין חמישה), וכל תפקידו הוא לאשש משהו שמירה אמרה בפרק מוקדם יותר.

עד אז פולי היה אדם שמדברים עליו, כמו דמויות בלתי נראות נוספות בסדרה. גם אווה בת החמש, בתם של בני הזוג, שהשניים מדברים עליה לא מעט ואף עושים החלטות משנות חיים בגללה (כמו לדחות הצעת עבודה מפתה בלונדון), כמעט בלתי נראית. זה בולט במיוחד בפרק השני שבו היא ישנה בחדר סמוך, ולא מתעוררת גם כשהוריה צועקים ומרעישים. נדמה שהיא נמצאת שם רק כאביזר ולא כחלק אמיתי מחייהם ביחד ולחוד. וזו חלק מהבעיה של הסדרה, שחלקים לא מעטים ממנה אינם נחווים כאותנטיים.

כמו המקור, רובה הגדול של הסדרה מבוסס על דיאלוגים בין בני הזוג מירה וג'ונתן בדירתם, אבל מה שעבד בשוודית (וב"בטיפול") מתקשה להתרומם כאן. הפרק הראשון, שמתאר את הזוגיות המושלמת לכאורה כמבוססת על שקרים שבני הזוג מספרים לעצמם, יוצר ניכור לדמויות עד כדי חוסר עניין בגורלן. התחושה הזאת, שבין השניים אין שום דבר אמיתי ששווה להיאבק עליו, ממשיכה בפרק השני שבו מירה מתוודה על הרומן עם פולי. אייזק וצ'סטיין, שלמדו יחד באותה כיתה בג'וליארד, הם שחקנים מצוינים, אבל למרות כל מאמציהם בפרקים הראשונים הם מתקשים להתגבר על התחושה שמדובר בתרגיל בעיבוד.

הסדרה צולמה בימי הקורונה, ולוי בחר לפתוח את הפרקים בהפניית המצלמה לצוות ההפקה שמסביב לשחקנים (בפרק השני לוי עצמו נראה מוביל את אייזק לתפאורה של חדר השינה). זה מין קטע ברכיטאני שכזה שאינו מבשיל לחיווי בעל משמעות והוא תורם לתחושה הנ"ל.

הדרמה מתחילה להתגבש בפרק השלישי, שבו אחרי פרידה של כמה חודשים נוצר לראשונה מגע פיזי ורגשי בין הדמויות ובסדרה מתגלים סימני חיים. העמדת הפנים של צ'סטיין נסדקת, הכאב שמתחת לאיפוק של אייזק מתחיל לבצבץ והכימיה בין השחקנים ניצתת. אם שרדתם את שני הפרקים הראשונים, מכאן והלאה הצפייה מספקת יותר, גם אם עדיין נותרת תחושה שאנחנו צופים בעבודתם המרשימה של שני שחקנים יותר מאשר במערכת היחסים בין הדמויות שהם מגלמים. צ'סטיין בעיקר נדרשת לעיתים לעשות מעברים בין תובנות ומצבים רגשיים שלא ברור איך דמותה הגיעה מכאן לכאן.

ברור מדוע לוי התפתה להצעה של דניאל ברגמן – "בטיפול", הסדרה שפרסמה את שמו בעולם, ללא ספק הושפעה מ"תמונות מחיי נישואין" והוא כמו הוזמן לשתות מהמעיין הבתולי. אבל כשהוא יוצר סדרה מקורית, כמו "הנערים", התוצאה הרבה יותר בוערת.
"תמונות מחיי נישואין" משודרת ב-HOT, ביס, ובסלקום tv

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HBO
• חגי לוי

חדשות מדהימות: "תמונות מחיי נישואין" – העיבוד של חגי לוי ליצירת המופת של אינגמר ברגמן – תוצג בבכורה עולמית במסגרת הרשמית של פסטיבל ונציה, מעמד נדיר לו זכו עד כה סדרות טלוויזיה בודדות. המיני סדרה של חגי לוי ו-HBO, בכיכובם של המועמדת לאוסקר ג'סיקה צ'סטיין וזוכה גלובוס הזהב אוסקר אייזק, תוצג בבכורה בפסטיבל היוקרתי שיתקיים בין ה-1 ל-11 בספטמבר.

https://www.youtube.com/watch?v=mKB57L2MfXY

המיני סדרה בת חמשת הפרקים של לוי ("בטיפול", "הנערים", זוכה גלובוס הזהב על העונה הראשונה של "הרומן") ורשת HBO האמריקאית מפרקת ובוחנת מחדש את הרעיונות היסודיים של אהבה, שנאה, רצון, מונוגמיה, נישואין וגירושין דרך עדשתם של זוג אמריקאי, בגילומם של צ'סטיין (“עץ החיים", “כוננות עם שחר”) ואייזק ("בתוך לואין דייויס”, "מלחמת הכוכבים").

הפנייה אל לוי ממשפחת ברגמן לעבד את הסדרה הגיעה לפני כשמונה שנים, אך רק השנה הוא התפנה אליה. לוי כתב את התסריט ל-5 פרקי הסדרה וביים אותם, ושיתף פעולה גם בהפקתה עם רשת הכבלים HBO שבה יצר את העיבוד האמריקאי ל"בטיפול" ואת הסדרה "הנערים".

צ'סטיין ואייזק ב"תמונות מחיי נישואין" (צילום: HBO)

"אני מאד נרגש ושמח לערוך את הקרנת הבכורה של 'תמונות מחיי נישואין' בפסטיבל ונציה", אמר לוי, "התייחסתי למיני-סדרה הזו כפרויקט קולנועי והיה לי חשוב להקרין אותה בפסטיבל קולנוע, ובייחוד בוונציה – איטליה היא מקור משפחתי והיא תמיד מולדת שנייה בשבילי. הסדרה המקורית של ברגמן, שבקרוב ימלאו לה 50, היא היצירה שהשפיעה עליי יותר מכל עבודת אמנות כלשהי. צפיתי בה בפעם הראשונה במקרה, בגיל 18 בטלוויזיה הישראלית – בחור צעיר ודתי מקיבוץ קטן שלא ידע כלום, לא על קולנוע ולא על מערכות יחסים. ועדיין, אני זוכר אותי אומר לעצמי: אז זוהי אמנות, ככה זה נראה. לקח לי הרבה שנים להעז ולהיענות לפנייתה של משפחת ברגמן ולעבד מחדש את היצירה הזו".

יוזפסון ואולמן ב"תמונות מחיי נישואין" של ברגמן (צילום מסך)

סדרות טלוויזיה הנבחרות להקרין במסגרת הרשמית של פסטיבל ונציה הן מקרה נדיר: עד כה הוקרנו בה רק 3 סדרות – "מילדרד פירס" המעולה בבימוי של טוד היינס, "האפיפיור הצעיר" של פאולו סורנטינו, ו" ZeroZeroZero” על פי ספרו של רוברטו סביאני. "תמונות מחיי נישואין" תעלה לשידור ב-HBO בספטמבר הקרוב. בעשיית הסדרה השתתפו גם לא מעט אנשי צוות ישראלים – מעצב הפסקול הוא הישראלי לשעבר זוכה האוסקר ("כוח משיכה”) ניב אדירי, העורכת היא יעל חרסונסקי ("הנערים", "בטיפול") עורכת התסריט אוסי נשרי, מפיקת הפוסט לי שירה ומתאמת ההפקה מעין עדן.

"תמונות מחיי נישואין" נוצרה במקור כסדרת טלוויזיה בעלת ששה פרקים בכיכובם של ליב אולמן וארלנד יוזפסון. הסדרה שודרה בטלוויזיה השבדית ב-1973. שנה לאחר מכן, קוצרה והותאמה לסרט קולנוע, שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר והפך לאחת מהקלאסיקות הקולנועיות המוכרות ביותר, וליצירה שהשפיעה על במאים רבים.

• המסך
• חגי לוי
• פסטיבל ונציה
• HBO

עשר שנים אחרי שירדה מהמסך, הגרסה האמריקאית של הסדרה הישראלית של חגי לוי חוזרת במהדורת קורונה. התבנית הנרטיבית דומה, אבל בכורסה יושבת פסיכולוגית אחרת, שעקב המגפה סגרה את הקליניקה ומקבלת את המטופלים בביתה רחב הידיים בגבעות בולדווין – שכונת יוקרה בלוס אנג'לס שנחשבת ל"בוורלי הילס השחורה". אוזו אדובה, שהתפרסמה בתפקיד האסירה הלא יציבה "קרייזי אייז" ב"כתום זה השחור החדש", היא עכשיו פסיכולוגית שמטפלת באחרים. אבל כשהם לא שם, בפרקים השבועיים שמוקדשים לה היא מתפרקת לרסיסים. היא אפילו לא פנויה רגשית לענות לטלפון כשהמנטור שלה פול ווסטון (גבריאל בירן) מתקשר אליה, והוא נותר רק כהד לעונות הקודמות.

בעשור שחלף העולם עבר כמה טלטלות, ואלה ניכרות בהרכב הדרמטי של הסדרה. למול הפסיכולוגית השחורה (דמות שכבר הפכה לקלישאה בסדרות טלוויזיה) יושבים עכשיו נערה לסבית שחורה שנגררת לשם על ידי סבתה, גבר לבן פריבילגי שנדרש להכיר בהיותו כזה (וזה רק אחד הדברים שמכעיסים אותו) וצעיר היספני שמתפרנס בדוחק כמטפל בנער מאותגר פיזית ומשוחח עם הדוקטור בזום. משהו בהרכב הייצוגי הזה מרגיש קצת יותר מדי פוליטיקלי קורקט, והדיאלוגים בין הפסיכולוגית למטופלים אינם מצליחים לפורר את התחושה הזאת.

זה בולט בעיקר בדמותה של הנערה העשירה לילה (קווינטסה סווינדל), שלמרות מעמדה ותבונתה (היא חשה ריחוק מאביה שנותן לה מכוניות במקום אהבה, ויכולה להתקבל לכל אוניברסיטה שרק תחשוק בה) היא נושאת נאום על חרדתה מהעתיד הצפוי לה כאישה שחורה. בני דור ה-Z אמנם אובחנו כצעירים חרדים החשים שהם חיים בעולם של מאבק תמידי, ואני חייבת להודות שמעולם לא הייתי נערה שחורה באמריקה ועם זאת לילה נדמית דמות ייצוגית יותר מאשר צעירה ספציפית – חוץ מאשר כשהיא מדברת על אהובתה הצעירה ממנה. עקב כך לא חשתי כל חיבור אליה, ודי חיכיתי שהפרקים שלה יסתיימו.

על אף התבנית הייחודית – כזכור, כל פרק מוקדש לשיחה אינטימית עם מטופל אחר – ברור שהדרמה של טיפול פסיכולוגי אמיתי אינה זהה לדרמה המתבקשת בסדרת טלוויזיה. המטופלים הטלוויזיוניים נדרשים לחשוף את עצמם מהר יותר, ועדיין לייצר מסכת של הטעיות בדרך למיקוד הבעיה. זה דורש כתיבה מעולה, אלא שהסדרה החליפה ידיים והתסריטים אינם מדויקים כשהיו.

מבין שלושת המטופלים, סדרת המפגשים עם קולין (ג'ון בנג'מין היקי המצוין) היא זו שמתפתחת באופן הכי מעניין ומגובש מבחינה דרמתית, גם משום שיש בה אלמנט של חקירה בנוסח המשטרתי. קולין הוא איש הייטק ערמומי שמעל במיליונים ונשלח למאסר שהלך והתארך משום שהסתבך באירועים אלימים. עם שחרורו גורלו מופקד בידי הפסיכולוגית, שתחליט אם לאפשר לו לאתחל את חייו או שיוחזר לכלא. קולין, שעולמו התהפך עליו, מרגיש שנעשה לו עוול, ומאמין שהעונשים שקיבל – מבית המשפט, מהחברה, מאשתו – לא היו פרופורציונאליים לחטאיו. דווקא בהיותו דמות לא סימפטית ולא מעוררת חמלה, הדיאלוג בינו לבין הפסיכולוגית, שמנסה לאתר את האמיתות שהוא מסתיר, טעון במתח דרמטי לכל אורכו.

אנתוני ראמוס מ"המילטון" ו"לא יכולה בלי זה" הוא הסיבה העיקרית לכך שהמפגשים עם המטופל השלישי אלדיו נוגעים ללב. הוא הופנה לייעוץ בגלל נדודי שינה, והמשפחה הלבנה והעשירה שאצלה הוא עובד מממנת את המפגשים הדיגיטליים. התסריט ממהר להדגיש שאלדיו הוא בחור משכיל מאוד, ולא ברור עד כמה זה אורגני לדמותו כבחור תקוע שמחפש דמות אם, או שאלה דרישות ה-PC. אבל ראמוס גובר על המהמורות בהופעתו הנבונה והנואשת, ואפשר להבין מדוע ברוק מתאהבת בו ומדברת דווקא עליו עם חברתה הטובה ריטה (ליזה קולון זאיאס) שמגיעה לביקור פעם בשבוע, בפרקים שמוקדשים לפסיכולוגית עצמה.

ברוק היא אלכוהוליסטית בודדה, שמנסה ליצור קשר עם הבן האבוד שילדה בגיל עשרה – הנמקה משומשת מדי לחיבור הרגשי שלה לאלדיו. היא גם מנהלת רומן לא מחייב עם אדם חובב השתייה (ג'ואל קינמן מ"ההריגה"), וחברתה ריטה, שמתפקדת גם כספונסרית שלה, מתנגדת ליחסים האלה. אדובה היא שחקנית חמה ומאוד נוכחת, אבל היא מתמודדת עם תסריטים לקויים שגם בהם בולטת הרכנת הראש בפני ה-PC – היא שבה וטוענת שהקריירה שלה מספקת אותה למרות שברור שהיא מאוד לא מאושרת.

העונות הקודמות הלכו והתקצרו, והעונה הרביעית קצרה מכל אלה שקדמו לה. HBO שחררו 16 פרקים לצפייה מוקדמת מתוך 24 סך הכל, כך שנשארו לי עוד שני פרקים לכל דמות. אני לא בטוחה שאמשיך עם לילה, אבל אני כן רוצה לדעת לאן ימשיכו קולין, אלדיו וברוק, ואני מקווה ששני האחרונים ייפגשו פנים אל פנים כי נמאס כבר מהזום הזה.
"בטיפול" עולה לשידור ב-24.5 ביס, הוט וסלקום טיוי

• ביקורת טלוויזיה
• חגי לוי
• בינג'
• HBO