"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: המוזיקאי שיופיע בשישי הקרוב בפסטיבל "שול". על הלובי הרוחני של מי שמוצא את עצמו גוסס ברחובות העיר והפינה הציבורית השקטה שבה איבד סוגים מרובים של בתולים
1. חוף בוגרשוב
המקום שאליו באים כל התל אביבים כדי להרגיש מחוץ לעיר ואליו באים כל הפריפריאליים כדי להרגיש בתל אביב. כל הטיילת מקועקעת בריח של קצף וקיץ, ואפשר לבוא להסתכל באנשים מסתכלים באנשים, לראות בריגדות מדוזות מתפוצצות על החוף, לשמוע את צרורות המאשין-גאן של המטקות. הכי טוב בגוש דן (בינתיים).
2. מאפיית הטאבון
הלובי הרוחני של כל מי שמוצא את עצמו גוסס ברחובות תל אביב של לפנות בוקר. סמבוסק רוטב פיצה שנקטף ישירות מהפרד״ס ומוכרים ששורדים את הדמדומים בקטע לא סביר. מחירים שיידי. כיסאות פלסטיק שאין איפה לשים את הידיים. (יקום מקביל אחד הצידה מגן עדן.)
אלנבי 119
3. רחוב הר סיני
המטאפורה הגאוגרפית הכי טובה בעיר: רבע מטר של אספלט שמפריד בין בית הכנסת הגדול לבין פורט סעיד.
4. החניון מעל האוזן השלישית
אחרי עשורים של חיפוש זה ברור שזה המקום הציבורי היחיד בעיר שבו אפשר למצוא איזושהי מידה של פרטיות. ספוט לסגת אליו משאון הנאון של הסנטר/לאכול בו (בבושה) את הזעתר המתייבש של טורק לחמג׳ון/לבהות בדיסקים שבזזת רגע לפני. איבדתי פה סוגים מרובים של בתולים (לא מגלה).
5. לבונטין 7
רגע של כבוד למקום שבו נולדתי. כמה טוב שבמדינה המשונה הזו יש במה שמוכנה לאכול כל כך הרבה סוגים של תרבות, בין אם סלבז עתידיים או ילדים שצורחים לתוך מיקרופון או מה ההבדל. זה קלאב ואולם בר מצווה ובית מקדש ואלבום תמונות ומכון כושר. מצב שעוד אפשר להריח את הזיעה שלי.
עיליי אשדות ישתתף בשישי הקרוב ב"שול" (24.12). במילותיו: פסטיבל עירוני מרגש שמנסה להביא זווית חדשה לאופן שבו עושים תרבות ביחד בעיר שמזמן התרגלה לעצמה. הרבה הופעות קצרות של אמנים גדולים יותר ופחות שבתקווה יזכירו לנו שבסופו של דבר כולנו פשוט אנשים שעושים צלילים ואיך אפשר שלא לחגוג על זה. אני אנגן כמה שירים ואז אתקלט.לפרטים נוספים
