אפשר ללגלג על גבעתיים כשכנה הפרובינציאלית ממזרח, אבל לפעמים היא מחביאה בשרוול שפנים שגורמים גם לנו לעלות על קו 55 המקולל. הסיבה הפעם היא לא פחות ולא יותר מאשר בית קפה יפני סודי, כזה שגם בתל אביב אין. כלומר לא בדיוק בית קפה, אלא פופ אפ מתוקים יפני שמתקיים יומיים בשבוע בדירה בלב העיר. מסוקרנים? בצדק.

>>פולים מתגלגלים: בית קפה של אדא חנינא יפתח על חורבות דלידה

איי (Ai) עלתה לישראל מצפון יפן לפני 16 שנים. היא דוברת עברית שוטפת, נשואה ואם לשלושה בנים, ובשעות הפנאי היא מכינה עוגיות וקינוחים יפניים. לפני כשנה היא החליטה לפתוח את Mushroom Cafe (סורי, אין שום קשר לחומרים משני תודעה), בית קפה שקורה אצלה בסלון.

"אנשים באים ויושבים יחד, אוכלים ושותים ומכירים אחד את השני", היא אומרת בחיוך. "בישראל מכירים אוכל יפני ופחות את הקינוחים". וקינוחים יפנים, זאת יש לדעת, לא דומים לאחיהם המערביים. הם מתוקים פחות ולפעמים לא מתוקים בכלל, ולעתים הטקסטורה שלהם אינה נעימה לחך הישראלי. אבל עד שסוף סוף מגיעה ההזדמנות, לא ננסה?

תפריט בית הקפה משתנה אבל בדרך כלל יש בו כמה עוגנים, טאיאקי למשל – פנקייק בצורת דג במילוי אזוקי, מחית שעועית יפנית במתיקות עדינה, ובמילויי נוטלה ורפרפת למי שאינו מסוגל לחשוב על קטניות בהקשר של קינוח. טעמנו גם דאיפוקו מוצ'י, כלומר עוגת אורז במילוי שעועית או רפרפת, מאפין מאצ'ה עם פצפוצי שוקולד לבן, ודוריאקי – זוג פנקייקים רכים על בסיס חלב במילוי אזוקי.

מוצ'י ברוטב מיטראשי ("כמו טריאקי אבל יותר מתוק") הזכיר שבכל זאת שלא כל מה שיפני עובר חלק בגרון, אבל האוממי העוצמתי מחמיא לכדורי האורז הצמיגיים ומפיח בהם חיים וטעם. סנדו (סנדוויץ' ביפנית) במילוי קצפת, מסקרפונה ותותים כבר לגמרי פונה לטעם הקהל, ועם חילופי העונות הפרי מתחלף גם כן.

הקינוחים מוגשים בכלים יפניים שאיי אוספת לצד קפה או תה מאצ'ה מתוצרת בית. נמנעים מגלוטן או בעלי מגבלות תזונתיות מוזמנים להתייעץ איתה ולבקש גרסה מותאמת, ואפשר גם לקחת טייק אוויי הביתה. אחת לחודש בערך עורכת איי פופ אפ בחנות האופנה יד שנייה "גברות" בגבעתיים, מוסד מקומי שגם בשבילו כדאי לחצות את האיילון. הפרטים על בית הקפה והפופ אפ מתפרסמים באינסטגרם, שהוא כשלעצמו בועת קוואי. איזו פינה יפנית מקסימה מצאנו לכם, מכל המקומות, דווקא בגבעתיים.
שני-שלישי, 10:30-14:00,להזמנות

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• אוכל יפני
• חטיפים יפניים
• גבעתיים

המקום שאני הכי אוהבת בלונדון נמצא באחד הרחובות הקטנים בווסט אנד, בין תיאטראות ענק ואולמות מופעים מנצנצים. מהרחוב קצת קשה להבחין בו (תאמינו לי, כבר יצא לי להסתובב סביבו כה פעמים ולפספס את הכניסה), אבל כשנכנסים ויורדים במדרגות לקומה מינוס 1 נגלה עולם מופלא: מסעדה/מכולת/מעדניה/סופרמרקט/חנות מתנות יפנית, כנראה הכי קרוב שהגעתי בינתיים ליפן עצמה (אם לא סופרים 10 ימים בדרום קוריאה).

אני מדברת כמובן על Japan Centre, גן עדן לחובבי סושי מהיר, זול והכי טרי ואיכותי שיש. משהו שבערים כמו לונדון נמצא בכל פינת רחוב, ובארץ עוד לא הצליחו להנדס בשום צורה. אבל גם בלונדון – יש סושי מהיר, זול, טרי ואיכותי, ויש את ג'פאן סנטר. בקיץ האחרון עשיתי מעשה ונסעתי עם שני הילדים לשבוע בלונדון. לבד. הם ואני. אני והם. שבועות לפני הטיסה כבר הפלגתי בדמיונות לגבי כמה סושי נאכל (כי לראות אמנות ידעתי שאין הרבה סיכוי לסחוב אותם).

ביומיים הראשונים, למרות ממוצע של 18 אלף צעדים ביום (הרגתי אותם), לא הצלחתי להיתקל באף סושי . כמובן שמיד התחילו ההסתלבטויות, ולצידן הטענות והתלונות, לפיהן אמא שלהם לא יודעת על מה היא מדברת, כי איזו חוצפה זו להבטיח סושי נגיש בכל פינת רחוב ולא לקיים. תכלס, צודקים.

אבל אז הגיע היום השלישי ונעצתי לוקיישן במפה: נוסעים לג'פאן סנטר, הדיסנילנד של הסושי המהיר. וכמו תמיד, הדיסנילנד לא אכזב. מגשים על גבי מגשים של סושי טרי וצבעוני במקררים כמו קראו בשמינו, ואנחנו הקשבנו להם. ואם היו לי ספקות לגבי הקיבולת של ילד בן 10 וילדה בת 7, הן התמוגגו כמו קמצוץ וואסבי בסויה.

מרוצים ומואבסים בדגים נאים פנינו כבר לעלות במדרגות המובילות ליציאה, לא לפני שבת ה-7 נזכרה שלא אכלנו קינוח. צודקת. קיבה נפרדת וכו'. הפניתי אותה ואת כולנו בהתרגשות אל מקרר המוצ'י הגדול, גאה בעצמי על זה שהנה, גם אצליח לחדש להם משהו בטיול הזה. גם שם חיכו כאילו רק לנו כדורים קטנטנים וקפואים, ארוזים באריזה אישית, בטעמים שונים ומשונים – משוקולד או וניל דרך עוגת גבינה וכלה במאצ'ה. אני, כמובן, הלכתי על המאצ'ה, ועל השומשום השחור. בכל זאת, אני בנאדם של וופלים לימון.

עבורי זו לא היתה הפעם הראשונה. כבר יצא לי לטעום מוצ'י, אותו ממתק יפני חמדמד של גלידה מצופה בבצק אורז, כיסון מתעתע שמבחוץ נראה תמים אבל ברגע הביס מפתיע. טעמתי כאלה גם בארץ, ובהיותי מישהי שאוהבת לאכול גלידה בעיקר עם כפית, הופתעתי לטובה. יש במוצ'י משהו שהוא יותר אוכל מסתם גלידה (וגלידה היא חלילה לא סתם). הוא נשנוש אבל גם קינוח, חטיף אבל גם ממתק, קפוא אבל גם בצקי, מתוק אבל גם לא נורא מושחת. סוגר פינה. בבטן ובלב.

כשנחת אצלי בבית השבוע משלוח של LittleMoons – מותג בריטי לחטיף היפני – הרגשתי קצת סגירת מעגל. כי מה לי וללונדון עכשיו, ואיזה יפן ואיזה נעליים. אבל איך אמרה שרית, גם מתוקים הם, אתן יודעות. חמישה טעמים משווקים בארץ עכשיו, באמצעות יאנגו דלי (כן, זה מגיע אליכם עד הבית, כמו שאלוהימה התכוונה). אין ביניהם טעם מאצ'ה או שומשום שחור, אבל יש שוקולד עם אגוזי לוז שמוסיפים מידה של קראנץ' מרגש, וניל, פיסטוק, פסיפלורה ומנגו (עם בצק אורז סגול, שהולך מדהים עם הכתום שבפנים), והפייבוריט שלי – שוקולד בלונדי, גם הוא בעל קראנצ'יות מפתיעה וחביבה.

האנשים שהביאו את המותג לארץ מספרים לנו שהגלידה שבתוכו היא כזו שמיוצרת מחלב ושמנת טריים, ללא חומרי טעם וריח או חומרים משמרים מלאכותיים. הוא נטול גלוטן, מכיל פחות מ-85 קלוריות לכדור, ו-96% מהאריזה שלו ניתנת למחזור. לילדים הרשיתי שני כיסונים בסוף ארוחת הערב אתמול. אל תספרו להם שאחרי שהם הלכו לישון אני אכלתי עוד אחד.
מוצ'י LittleMoon,עכשיו ביאנגו דלי

• אוכלים שותים
• חטיפים
• קינוח
• חטיפים יפניים

• Facebook
• Twitter
• Email

כל חריף מורגש בחלק אחר של הפנים. את הוואסאבי מרגישים באף. מה זה מרגישים? אחרי שלושה ביסים של ביסלי וואסאבי חוויתי דליפה חמורה. מביך, חשבתי שימי כקלישאה של אשכנזייה נגמרו, אבל כנראה שמאשכנז באת ולאשכנז תשובי. בבושה מסוימת אגיד שאת הביסלי החדש אין צורך להגיש לצד כוס חלב ולחצן מצוקה, אבל רצוי לדאוג לכוס מים וחבילת טישו.

על האריזה של ביסלי וואסאבי מופיעה דוגמה דהויה של מנדלה, שפריץ של צבע ירוק שיענו רוסס מתוך פחית. הסאבטקסט ברור: "זה יפני – אבל גם גזעי ומדליק!", ועוד לא דיברנו על הצ'ופסטיקס שהודבקו בין הביסלים כדי שחלילה לא ייצא גזעי ומדליק מדי. היה עדיף כבר לשים חתול מזל זהוב ולזרום עם החשדות שמדובר במחווה ל"באסה סבבה" של נטע ברזילי, אבל נו, מי צריך קלאסה במדינה שיש בה את "קאוואי" של סטטיק ובן אל.

החריפות של החטיף מעודנת בתחילה אך נערמת ומצטברת עם כל ביס. הביסלים עצמם הם פסטה פוזילי, כמו ביסלי גריל המוכר והאהוב, אבל גדולים יותר. השילוב של עודף המונוסודיום גלוטומט, המאפיין המוביל של הביסלי באשר הוא, עם החריפות המוכרת של הוואסאבי יוצר טעם אינטינסיבי וכבד, שכנראה היה עובד יותר טוב עם פסטה קטנה יותר. כמו כל ביסלי, גם הסוג הזה ממכר וגורם ליד להידחף כמו מעצמה אל השקית שוב ושוב, אבל מי שאינם חובבי הסוג המסוים הזה של החריפות כנראה יעצרו את עצמם לפני הסוף. אני, שמגדירה את עצמי כחובבת חריף במידה בינונית, לא סיימתי שקית של 60 גרם. מי שממש אוהבים וואסאבי בטח יהנו מהביסלי כתחליף לאפונת וואסאבי, החטיף הטוב יותר בקטגוריה, שלמרבה הצער איננו זמין בכל סופר. ביסלי פיצה, לעומת זאת, דווקא כן. אין צדק בעולם.

מה זה:חטיף בטעם אפטר טייסט חרפרף.

הטוב:יציאה טובה לחובבי הז'אנר, יעבוד יופי במסיבה כשהוא מעורבב באותה קערה עם במבה.

הרע:כמו כל ביסלי, יעשה לכם דודא לצחצח שיניים.

מחיר:4 ש"ח.

• חדשות האוכל
• חטיפים יפניים
• אוכלים שותים

• Facebook
• Twitter
• Email

בהערכה גסה, כל אדם – אם יחפש מספיק טוב בקרב חבריו – ימצא חבר אובססיבי ליפן. לרוב אותו חבר, אגב, מעולם לא היה ביפן, אך למרות זאת מוכן להישבע אמונים לקיסר. הוא צופה בסרטונים משעשועונים מופרכים ביוטיוב, היא משתגעת על תמונות מסופרמרקטים עמוסים צבע. אבל כמה אפשר להסתכל על אוכל? מתישהו צריך גם לאכול אותו. לכן היפנופילים בוודאי ישמחו לשמוע על השירותJapancrate(יש לו גם מתחרים, דוגמתSkoshbox), השולח למנויים קופסאות דו שבועיות או חודשיות עם דגימות מתחלפות של חטיפים יפניים.

“זה די שוס כמתנה לחבר, אבל לא משהו שהייתי קונה לעצמי", אומר מנוי לשירות, “בפועל יוצא שאתה משלם מאה ש"ח על איזה חמש במבות". אגב, הדבר הכי מופרע שהוא קיבל היה סט של אבקות שאליהן מוסיפים מים ונוצרות מעין סוכריות גומי בצורת המבורגר וצ'יפס. למי שלא מספיק הניסוי האלכימי הנ"ל, הצרכנים מתארים חטיפים נוספים שנשמעים כאילו הומצאו על ידי מחולל אוטומטי: צמר גפן עם סוכריות קופצות, קיט קט במילוי תה ירוק והמון דברים שקשורים בג'ינג'ר. מהתנסות אישית עם אוריאו תה ירוק, יכול להיות שעדיף כבר להמשיך לצפות בשעשועונים שלהם.

[tmwdfpad]

• אוכלים שותים
• יפן
• זמן סוכר
• חטיפים יפניים
• מתוק