היצ'קוק, קרפנטר, קרייבן, ריימי, קרוננברג. אלו, ככה בשליפה, כמה מיוצרי האימה הגדולים. אבל הנה אתגר עבורכם: מנו חמישה יוצרי אימה ידועים, אבל מהטלוויזיה. זה בסדר, אתם לא לבד. רוב האנשים מקשרים את ז'אנר האימה עם מסך הקולנוע, ואם כבר מאזכרים את הטלוויזיה, אז מונים לכל היותר שתי שמות: "אזור הדמדומים" ו-"דברים מוזרים". אולי דווקא כאן, בין צמד הסדרות הללו, מסתתר השינוי שעברה ועוברת עדיין האימה הטלוויזיונית – מסדרות אנתולוגיה לשעת לילה מאוחרת ללהיטי סטרימינג מסוגננים וקאמפיים.

https://www.youtube.com/watch?v=yQEondeGvKo

מאז עלייתה של "דברים מוזרים" לפני כ-6 שנים, כ-28 סדרות אמריקאיות מוגדרות כסדרות אימה. לשם ההשוואה, אחרי עלייתה של "איזור הדמדומים", בין 1959 ועד 1970, רק שבע תכניות אמריקאיות נוצרו בז'אנר, מתוכן 3 היו בכלל קומדיות עם כמה אלמנטים מקריפים – "משפחת אדאמס", "The Munsters" ו-"סקובי-דו". אם כך אין ספק שלפחות מבחינה מספרית – מעריצי האימה יכולים לנשום לרווחה. אבל עד כמה השינוי עליו בישרה "דברים מוזרים" הוא שינוי אמיתי, או אפילו לטובה? רגע לפני שששת הנערים והנערות חוזרים למסך הגיע הזמן לבדוק – איך הגיעה האימה הטלוויזיונית למצבה הנוכחי, ולאן היא הולכת מכאן.

ראשית כדאי להבין איך האימה הופיעה בכלל האימה לראשונה בטלוויזיה. בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה המדיום התבסס על תיאטרון מצולם, בעיקר של עיבודים ספרותיים קלאסיים, כשסיפורים דוגמת "פרנקנשטיין" ו-"דרקולה" התאימו כמו כפפה לטון הנדרש. עם זאת, התקציב הזעום של המסך הקטן מנעו ממנה להשקיע כסף באיפור ואפקטים, ודחקו אותה לפתח סיפורי מתח המבוססים על אלמנט פסיכולוגי. כך קיבלנו את המודל שילווה את טלוויזיית האימה לעשורים רבים (ולמעשה, עד היום) – סדרת האנתולוגיה. סדרות כמו "בגבולות המסתורין" (“The Outer Limits”), "Night Gallery", "סיפורים מופלאים" ("Amazing Stories") וכמובן, "איזור הדמדומים".

התוכניות האלו הציגו בכל שבוע סיפור מצמית אחר על עולם מקביל, יקום אבסורדי או חזרה בזמן ששימשו כמשל למה שהטריד את אמריקה באותה התקופה – יחסי הגזע רעילים, הפחד מהמלחמה הקרה, התערבות הממשל ושנאת הזרים. בשנות ה-80 ז'אנר האימה ראה עלייה בפופולאריות – בין אם בסרטי סלאשרים וזומבים ובין אם בספרי סטיבן קינג ומעשיותיו מתודלקות הקוק ברחבי מיין. אותה פופולאריות אופיינה בסיפורים קלילים וקאמפיים יותר (במקביל לעלייה במדד ה-Gore – כלומר, האיברים המרוטשים – שהפכו למגוחכים הרבה יותר), מה שהוביל גם לשינוי בחומרת הסבר של סדרות האנתולוגיה, והפנתה אותם למקום מיינסטרימי בהרבה. בהתאם, עד שנות ה-90 נוצר תת-ז'אנר חדש של תוכניות אימה לילדים, דוגמת "צמרמורת" ו-"מי מפחד מהחושך?". לבסוף הריקון מהפחד הושלם ושנות ה-2000 הביאו את התגלמות הקאמפיות באימה האנתולוגית – עם יצירתו של ריאן מרפי (שהיא כל כך ריאן מרפי, לטוב ולרע), "אימה אמריקאית" – שהציגה ליצנים רצחניים לצד סצנות שמרגישות כאילו הועתקו מ-"אהבה מעבר לפינה".

מנגד, הצד היותר אבסורדי של סדרות האנתולוגיה הישנות, לצד עלייתם של קולנוענים עצמאיים, הולידה חשיבה אחרת כלפי אימה: לא בהכרח מה שאתה רואה או מרגיש מפחיד אותך, אלא דווקא מה שאתה לא רואה. תיקחו את התפיסה הזו, תוסיפו קולנוען בלתי מובן בשם דיוויד לינץ' ותקבלו את מה שלעזאזל היה "טווין פיקס". הסדרה המצויינת הזו לא רק פתחה את השערים לתור הזהב של הטלוויזיה האיכותית, אלא גם הפכה את ז'אנר האימה – או לפחות את פן המתח הפסיכולוגי – לז'אנר לגיטימי לחלוטין שיכול להשתלב בשמחה בין סדרות הדרמה, קומדיה או המד"ב מבלי להוזיל מערכן (דוגמת "פני דרדפול", "תיקים באפילה" וכו').

https://www.youtube.com/watch?v=Vpqffgak7To

עכשיו שלבו את שתי גישות אלו, זרקו פנימה את "אני והחבר'ה", ומה יצא לכם? דברים מוזרים. "מכתב אהבה לתור הזהב של סטיבן ספילברג וסטיבן קינג – חתונה בין דרמה אנושית לפחד על-אנושי", כתבו בפיץ' הראשוני האחים דאפר, המוחות מאחורי הסדרה. מהציטוט הזה אפשר להבין איך "דברים מוזרים" היא התגלמות היסטוריית האימה בטלוויזיה – חבורת הילדים, סוד הגדול שהם חושפים, התסבכות עם גופי הממשלה ואייטיזיות נוסטלגית; לצד זה יש את היחסים בין ג'ויס (וינונה ריידר, עוד אייקון אייטיז) להופר (דיויד הרבור) והמתח הפסיכולוגי שצץ לו פה ושם, שבבירור מכוונים למשהו בוגר יותר, "טלוויזיוני" יותר. אבל לאן ממשיכים מכאן?

הרצון הראשוני של הטלוויזיה היה, כרגיל, לעשות שוב את אותו דבר – תוכניות האימה שצצו אחרי "דברים מוזרים" הרגישו כגרסה אסקפיסטית עוד יותר לסיפור ה-"ילדים רצים ברחוב ומגלים מפלצת": נטפליקס הימרו על "זה מה שחסר לי עכשיו", בכיכובם של שניים מכוכבי הסרט "זה" (שחייב גם הוא לא מעט ל-"דברים מוזרים", שבעצמה חייבת המון לסיפור של סטיבן קינג), אך כשלו בניסיון לשלב בין עוד-מאותו-הדבר לבין מסר גדול יותר על ייצוג; "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה", לעומת זאת, לקחה את הנטייה של "דברים מוזרים" להציג דברים תמימים מהעבר בקונטקסט אפל, ונתנה לאותה מכשפה מהקומיקס – שרק לפני שני עשורים עוד דיברה עם חתול בפריים טיים – צדדים שטניים ומעט קרינג'יים. התוצאה מתישה.

במקביל, השובה של האימה למיינסטרים – שאמנם החל עם "דברים מוזרים", אבל התרחש גם בזכות סרטי האימה המסוגננים של "A24" וסרטיו הטעונים פוליטית של ג'ורדן פיל – נתנו שוב לגיטימציה לסדרות אימה איכותיות שעוסקות במשהו מעבר: "קאסל רוק" החזירה את היקום של סטיבן קינג למקורות הפסיכופתיים שלו; "מיינדהאנטר" של דיויד פינצ'ר התמקדה בפסיכופתים מסוג אחר, והראתה שפחד לא חייב לבוא ממפלצת בחושך; "טווין פיקס" חזרה לעוד סיבוב בו דיוויד לינץ' חולם על מוניקה בלוצ'י; "מי מתגורר בבית היל" ו-"מי מתגורר באחוזת בליי" החזירו לאופנה סיפורי רוחות; ו-"ארץ לאבקראפט" (והחייאת "איזור הדמדומים" – שניהם ע"י ג'ורדן פיל, הפעם בכיסא המפיק) החזירו את האימה מבוססת הגזענות למסך הקטן.

אחרי שתסיימו את העונה הרביעית של "דברים מוזרים" אתם יכולים לחכות גם לעונה החמישית, שתהיה גם האחרונה של הסדרה. אבל לאן ממשיכים מכאן? האם מיצינו את שלב הנוסטלגיה והסינת'ייזרים על רקע התבגרות ואהבה ראשונה, או שמא זו רק ההתחלה? האם הקבלה של האימה חזרה לחיקינו תמשיך להביא איתה קולות חדשים וצעירים שרוצים להגיד דבר מה יותר משמעותי מסתם עוד ג'אמפ סקר (כפיי שהם עושים בהצלחה בקולנוע העצמאי בשנים האחרונות)? העובדות מדברות בעד עצמן – "ארץ לאבקראפט" קיבלה כתף קרה מפרסי האמי ובוטלה אחרי עונה אחת בלבד (למרות ביקורות מהללות), ואילו "זה מה שחסר לי עכשיו" הייתה בין הניסיונות האחרונים של נטפליקס לעוד "דברים מוזרים". האם "דברים מוזרים" הבא יהיה דומה יותר ל-"טווין פיקס"? אלוהים יודע, אבל עד אז נתענג על הפחד שהטלוויזיה כבר יצרה לנו.

העונה הרביעית של "דברים מוזרים" תעלה לנטפליקס בשני חלקים – הראשון מחר (27.5) והשני ב-1.7

• סרטים
• אימה
• דברים מוזרים - Stranger Things
• נטפליקס
• סטרימינג
• טווין פיקס
• ג'ורדן פיל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 897 // הנה הקיץ

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני 90 שנה הניח פרופסור באוניברסיטת קווינסלנד גוש זפת במבחנה, והחל את הניסוי הארוך ביותר בהיסטוריה, שנמשך עד היום. הזפת, חומר נוזלי שמתנהג כמעט כמו מוצק, נוזלת מאז אט אט במורד המבחנה, במהירות בלתי מורגשת, עד שאחת לעשור בערך נושרת לה טיפה אחת ויחידה במורד המבחנה. המטרה: להראות שלאורך זמן חומר שנראה מוצק מתנהג למעשה כנוזל.

לפני 27 שנה החלו גם דיוויד לינץ' ומארק פרוסט בניסוי משל עצמם. הם נתנו לטיפת טלוויזיה מבריקה ונוצצת לטפטף במורד המבחנה, ולאחר מכן נתנו לה לעמוד במשך 25 שנה. ככה, כמו שהיא. השבוע הגיע הניסוי שהוא טווין פיקס סוף סוף לשיאו, עם שידור הפרק האחרון בעונה השלישית של הסדרה, שהשאיר את המעריצים, איך לא, מבולבלים מעונג ומעונגים מבלבול.

עוד כתבות מעניינות על טווין פיקס:
סדרה מושלמת או אוברייטד לגמרי?
העונה החדשה מפתה, דוחה ויפהפיה כמו פעם

כמו שהזפת היא לא מה שהפך את הניסוי למעניין, כך גם העלילה של העונה החדשה הייתה בעצם תירוץ. הגיבור האמיתי בשני המקרים היה הזמן החולף עצמו. אחרי 25 שנים של ספקולציות, פרשנויות ותיאוריות, הידיעות על שובה של הסדרה השאירו את המעריצים נרגשים, אך גם חוששים: האם זה יהיה שיבוט נוצץ ועדכני? מפגש מחזור מייגע? מהר מאוד התברר שדיוויד לינץ' לא לקה בסתם התקף נוסטלגיה קשה. הבחירה הבלתי מתפשרת של לינץ' ופרוסט הייתה להמשיך את הניסוי בדיוק מהמקום שבו הוא אמור להיות, 25 שנה מאוחר יותר, כשאת כל הדמויות מהסדרה הקודמת ישחקו אותם השחקנים, יחד עם שחקנים חדשים רבים.

הבחירה הזאת הפכה את העונה השלישית ליצירה תובענית במיוחד עבור הצופים, במיוחד אלו שלא הכירו כל דמות וסצינה. הצופים נאלצו לקבוע לגבי כל דמות – חדשה? ישנה? הבת של ההוא? האח של ההיא? – ולפענח כל קו עלילה או היעדרו (איפה לעזאזל אודרי? למה האיש הזה הפך לקומקום?).

הפער הזה איפשר ללינץ' גם להשתעשע לא מעט, ולהוסיף מימד כמעט פרודי לסדרה מול השינויים שעברה הטלוויזיה מאז הסדרה המקורית. באחת הסצינות הראשונות בעונה, לדוגמה, ניתן היה לצפות בזוג צעירים בוהים במסך ריק על רקע העיר ניו יורק, לוקיישן ודמויות לא אופייניות לסדרה. דקות לאחר מכן זוהי כבר סצינת מין. עוד כמה דקות חולפות וזוהי כבר זירת רצח אלימה ומדממת עם בני הזוג בתפקיד הקורבנות. הטוויסט האמיתי הגיע למעשה רק בסוף העונה – כשכל הסצינה הבוטה והמסעירה הזאת מתגלה כחסרת משמעות עלילתית. יתרה מכך, כמעט אף סצינה בהמשך העונה לא הגיעה לרמת גרפיות כזאת. רוצים דם וסקס? תעבירו למשחקי הכס. כאן עושים טלוויזיה.

וכך, אחרי עשרות עלילות משנה שנפתחו והתחברו והסתעפו שוב לעורך העונה, היה ברור שהפרק האחרון לא יספק תשובות במובן העלילתי המקובל. ואכן, הפרק האחרון (מתוך שניים ששודרו בסמיכות) היה בעיקרו מסע בעקבות הגיבור הראשי של הסדרה, וזהו כאמור, לא הסוכן דייל קופר, אלא 25 השנים החסרות עצמן. לאורך הפרק נפרש מה שנראה כמסע בזמן, אחורה אל הרגע שבו נרצחה לורה פלמר, המאורע שממנו החלה הסדרה המקורית. אלא שככל שהמסע הזה התקדם, נראה היה שיותר מכל זהו מסע בעקבות הפנטזיות של הצופים, ואולי של היוצרים, שהצטברו במשך 25 שנה: אז מה קרה בין דיאן לקופר? האם לורה פלמר באמת מתה? האם כל זה הוא רק חלום? כן. לא. אולי.

יותר ממסע בזמן במובן המד"בי, זה הפך למסע באל-זמן, עד שלבסוף הכל נותר לא מובן, אך גם מובן לחלוטין: אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים, אומר לנו בעצם לינץ', כשהוא מציג בפנינו שוב את הסצינה הראשונה מהעונה הראשונה – אנחנו השתנינו, הטלוויזיה השתנתה, העולם השתנה. כמו הניסיון של הסוכן קופר לתקן את מה שקרה 25 קודם לכן שמתגלה כבלתי אפשרי, כך גם הניסיון להקים לתחייה סדרה אחרי 25 שנה מתגלה כבלתי אפשרי במובן המקובל. "העבר מכתיב את העתיד", אומר הסוכן קופר במהלך הפרק, ומסביר לנו שכדי שהניסוי הזה יצליח, הוא היה חייב להיכשל.

זאת הייתה כמובן סדרה ראויה לצפייה גם למי שלא נמנה על עדת המאמינים האדוקים של לינץ' וטווין פיקס, עם רגעים מקריפים (כל פרק 8, למשל), מצחיקים (מי לא יתגעגע לדאגי וג'ייני-אי?) ומרגשים (הפרידה של הוק מהלוג-ליידי). אבל רק מי שהאמין בסדרה ולא הנמיך ציפיות יכול היה בסופו של דבר לאמץ בדבקות כל סצינה וכל דמות כאילו זו הפעם האחרונה שהוא פוגש אדם אהוב, ועם זאת עדיין לקוות, כמו שרומז קופר בשלב כלשהו, שכמו הזפת שתמשיך לזרום עוד 100 שנה לפחות, גם אנחנו נזכה בעוד טיפה של טווין פיקס – אפילו אם זה ייקח עוד 25 שנה.

[interaction id="591971fb27f14f69495b0aa8"]

• המסך
• טווין פיקס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מהו הדבר שאנחנו עושים מיד במפגש עם מי שלא ראינו כמה שנים, אם לא לבדוק כמה הוא הזדקן? זה בערך המפגש החוזר, אחרי 25 שנים, עם "טווין פיקס". אלוהים כמה שהם הזדקנו (וכמה שאנחנו הזדקנו). אלו לא רק תווי הפנים העדינים והמתוחים של קייל מק'לכלן (אייג'נט קופר), לורה פלמר (שריל לי) או שלי (מדשן אמיק) שאיבדו את בוהק הנעורים שלהם, אלא גם השטיק הדיוויד לינצ'י שכבר לא חדש (גם בזכות הקריירה הפורה שלו בקולנוע, וגם בזכות החקיינים הרבים בטלוויזיה).

בתחילת שנות ה־90, "טווין פיקס" ולינץ' הגדירו מחדש מה אפשר לעשות בטלוויזיה אם רק מתייחסים אליה באותו כובד ראש ותשוקה ומחויבות כמו לקולנוע, ערבבו ז'אנרים כאימה, קומדיה, אופרת סבון ופנטזיה בטירוף של אלכימאי, התעלמו מקונבנציות סיפוריות ובעיקר פתחו דלת להרבה מאוד סדרות שהלכו בעקבותיהם.

>>ראש בראש: "טווין פיקס" סדרה מושלמת או אוברייטד?

מאז חלפו הרבה מאוד פיקסלים מתחת לנהר. הטלוויזיה הפכה ליעד נחשק עבור שחקנים הוליוודיים, החלוקה ההיסטורית לז'אנרים טהורים נראית מיושנת, ועל זה יש להוסיף את השפע וההצפה הלא סבירים של תוכניות טלוויזיה חדשות. "טווין פיקס 2017" פשוט לא מתחרה באותו מגרש ישן משנות ה־90.

רק שכל זה לא משנה את העובדה שהלב רוצה מה שהלב רוצה, והלב רוצה "טווין פיקס". למרות כל הנאמר לעיל, ל"טווין פיקס" יש מקום נוסטלגי, והיא לא אמורה בכלל להתחרות בתוכניות שמסביב, רק בעצמה. במבט ראשון היא נראית קצת כמו השחקן הקשיש שכולם עומדים ומוחאים כפיים לכבודו ברגע שהוא עולה על הבמה, רק מפני שהוא עדיין סוחב. אבל "טווין פיקס" הרבה יותר מסתם סוחבת. היא עדיין מעולה.

אחרי 25 שנים שלוות בעיירה המנומנמת טווין פיקס, חוזר הרוע לשכון בה ולערער את המרקם החברתי העדין. הראשונה שמבינה ומתריעה על השיט שמתקרב במהירות אל המאוורר היא הגברת עם בול העץ, כמובן. חלפו הרבה שנים והיא לא במיטבה, אבל בול העץ מגיד העתידות עובד כמו תמיד, ואחרי מה שקרה אז עם לורה פלמר, אין מי שיעז לומר אחרת.

העלילה הלינצ'ית המרוסקת מציגה שניים או שלושה קווים מקבילים שעתידים להיפגש – תעלומת רצח משונה וגרפית של ספרנית העיירה ושל עוד אלוהים יודע מי. הסוכן קופר שנעלם ולא שמעו ממנו שב גם הוא אל טווין פיקס, נקרא בעקבות הסיוטים שלו והחשבון הלא סגור עם המקום. הפעם יש שניים ממנו, קופר המפוצל; האחד נראה כאילו קפא בזמן, סוכן ה־FBI משוח השיער, הנמרץ לגלות מה קורה סביבו. הוא זה שמתקשר עם דמויות העבר, מקבל מהן רמזים סתומים, ואולי נענש על העיסוק בעולמות שמעבר.

האייג'נט קופר השני נראה כמו פושטק שזוף מדי, עם אצבע קלה מאוד על ההדק, עיניים שחורות ומתות, ולא ברור מהן הכוונות שלו, והאם הוא נושא בתוכו מהאיכויות הרצחניות של בוב. חוץ מאלו, כיוון שזה לא מספיק דחוס ולינצ'י ומדיר שינה, יש עוד איזה פרויקט טכנולוגי תמוה – תא זכוכית המצולם ומנוטר 24/7 על ידי סטודנט צעיר, בתקווה שתופיע בתוכו איזו התגלות, רוח, או במקרה הממש גרוע – שד מהגיהנום.

החלומות המסויטים, הזליגה בין הפנטסטי למציאותי, האמריקנה האיטית שמסתירה ריקבון, וכל שאר הטיפוסים המנותקים והתמוהים של טווין פיקס – כולם עדיין שם, שמורים יפה למי שחיכה בסבלנות, אפקטיביים כתמיד. זה מפתה, דוחה, מכוער ויפהפה בדיוק כמו אז, ואין תחושה של בגידה במקור או במי שצפו בו. בשביל קאמבק של אחרי יותר משני עשורים, זה באמת כל מה שאפשר לבקש.

על מה הסדרה?25 שנה אחרי, רוע קדמון כלשהו חוזר לעיירה טווין פיקס.

לראות?כן, אבל חייבים להכיר קודם את שתי העונות הקודמות.

[interaction id="591971fb27f14f69495b0aa8"]

• המסך
• טווין פיקס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בעד: האמנותי והטלנובלי מסתנכרנים לכדי שלמות

אור נוף

"אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים", אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, ונראה שהדבר נכון גם לגבי סדרות טלוויזיה. בעידן של טלוויזיה כל כך מצוינת, העלאה באוב של סדרות מהעבר נדמית כמו חזרה לאקס נושן, חזרה לנהר שכבר שחינו בו. זה תמיד מעלה את השאלה "בשביל מה?" ואף פעם לא מצליח לשחזר את הקסם המקורי. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, הצופים נשארים גם עם טעם לוואי מבאס. אבל כמו כל כלל בחיים, גם כאן יש היתר לחריגה אחת, וכמה טוב שהחריגה הזו היא "טווין פיקס".

[tmwdfpad]רגע לפני שטרנד הרטרו לניינטיז מת סופית וכולנו נעבור לראות סדרות תקופתיות על 2006 ונרגיש זקנים במיוחד, הסדרה של דייוויד לינץ' והתסריטאי מארק פרוסט חוזרת לעונה שלישית. אל תתנו להייטרים להטעות אתכם, לא מדובר כאן בסתם נוסטלגיה, אלא באירוע משמח באמת לכל מי שאוהב טלוויזיה טובה ואמנות בכלל.

"טווין פיקס" שודרה לראשונה ב-1990 וגרמה לכל ארצות הברית לתהות "מי רצח את לורה פאלמר?", נערת התיכון האהובה והפופולרית שכמו כל שאר הדמויות הסתירה סוד אפל וגדול, שעומד, כמובן, בניגוד מוחלט לעיירה הקטנה והמנומנמת לכאורה. הסצינה שפתחה את הסדרה – גופתה היפהפייה של לורה שנמשית מהנהר – היא רק אחת בסדרת הדימויים ש"טווין פיקס" הורישה לעולם הטלוויזיה תוך שילוב מושלם בין עיצוב וסטיילינג חלומי לתימות קריפיות וספּוּקיות. או במילים אחרות: רצח מעולם לא היה יפהפה כל כך. והתשובה למי רצח את לורה התקבלה רק בעונה השנייה, שהייתה פחות טובה וקיבלה רייטינג נמוך יותר. אבל זה לא משנה, כי ב"טווין פיקס" לא צופים כדי לקבל תשובות.

בעשורים שחלפו מאז ירדה מהמסך, לא מעט סדרות ("פארגו", "בלש אמיתי") ניסו לשחזר את השילוב המדויק שהציגה "טווין פיקס" בין פגיע לקינקי, בין מוזר למתוק, אבל אף אחת לא באמת הצליחה להגיע ללב העניין. התסריטאי מארק פרוסט ניסח בזמנו את סוד קסמה של הסדרה בכך שהיא פשוט "משקפת את הספקטרום המלא של החיים, והחיים הם מצחיקים ומפחידים ומרגשים ורומנטיים".

"טווין פיקס" הצליחה להפוך לאיקונית בשמונה פרקים בלבד. היא עשתה זאת תוך שימוש בכל המרכיבים הנכונים: החל ממנגינת הפתיחה שהולחנה במיוחד וגורמת ללא מעט אנשים עור ברווז עד היום, דרך דמויות כמו הסוכן המיוחד אך המשונה דייל קופר (קייל מקלכלן), התיכוניסטית אודרי הורן (שרילין פן) ששמה את ה-ק' בקינקיות ועד לילנד פאלמר (רי וייס), אביה של לורה, שהראה שלכולנו יש עוד מה ללמוד בכל הקשור לדדי אישיוז, נושא שנותר רלוונטי מתמיד גם היום.

כש"טווין פיקס" שודרה לראשונה הנוף הטלוויזיוני של אמריקה היה שונה לגמרי ממה שהוא היום: שממה חסרת מניירות אמנותיות ומוצפת בערכי משפחה מחליאים. אם נהיה כנים, העלילה של "טווין פיקס" היא בעצם לא יותר מאופרת סבון ממוצעת – נערה יפה מתה והחיפוש אחר הרוצח מוביל למהומה בעיירה. אבל ייתכן שבדיוק בגלל זה הקסם של "טווין פיקס" עובד ועומד במבחן הזמן. להבדיל מחלק מיצירותיו האחרות של לינץ', כאן הסיפור לא קורס מכובד האמנות, אלא להיפך – ההפרייה ההדדית בין האמנותי והביאזרי למיינסטרימי ואפילו, לפרקים, הטלנבולי, מסונכרנת באופן מושלם. למעשה, "טווין פיקס" מעולם לא התיימרה לטעון שהיא יותר מאופרת סבון עם נטיות אמנותיות, פשוט כי "טווין פיקס" לא התיימרה לטעון כמעט שום דבר. כלומר, לא סתם התשובה לשאלה שכביכול מניעה את הסדרה מתגלה רק בעונה שאיש כמעט לא ראה.

בזמן שהסדרות של ימינו כל כך נואשות לטעון שהן "קולו של דור", "טווין פיקס" התרחקה מניסיון כזה כמו מאש. ולא מדובר בסדרה שמתרחקת מאש, כן? אחת הסצנות המפורסמות ביותר בסדרה, אם לא המפורסמת מכולן, היא סצינת החלום של הסוכן קופר. סצינה שהמילה סוריאליזם לא מתחילה להגדיר אותה וכוללת בין היתר גמד מרקד בחדר שכולו אדום. הסצנה הזו שהייתה מקור השראה לכל כך הרבה רגעי חלום טלוויזיוניים, שלא נדבר על מספר העבודות האקדמיות שנכתבו בעקבותיה, מבטאת את הרוח של הסדרה. אם צריך להמר, בטוח שהקאמבק של "טווין פיקס" יצליח, כי הסיפור הבסיסי שלה לא קשור לניינטיז כמו שהוא לא קשור ל-2017. "טווין פיקס", בדומה לחלומות, לפנטזיות ולסטיות שלנו, נפרשת מעבר למימדים של חלל וזמן. בדיוק כמו שהסטיות שלנו יכולות להתפרץ בתא שירותים בבית ספר תיכון בגיל 16 ולהמשיך ללוות אותנו עוד 20 ו-30 שנה מאוחר יותר. החלום לעולם אינו מובן עד הסוף ולכן הוא תמיד רלוונטי ומעניין.

בחדר האדום ההוא הבטיחה לורה פאלמר לסוכן קופר ש"נתראה עוד 25 שנה". מאז חלפו אמנם 26 שנה, אבל כשצוות הכותבים המקורי ורוב השחקנים שבים לשתף פעולה, אפשר לסלוח להם.

נגד: מציצנות פטישיסטית והאשמת הקרבן

מאיה פז

***אזהרת ספוילר***

דיויד לינץ׳ הוא אחת התרמיות הגדולות של הקולנוע העכשווי. כבר ארבעה עשורים שהוא מתחזק מוניטין מפואר של קולנוען סוריאליסטי חשוב בעל סגנון ייחודי ופורץ דרך, אבל הסופרלטיבים הללו — גם אם נכונים — תפקידם להוות מסך עשן להיות גוף עבודתו של לינץ׳ אסופת יצירות בלתי-מובנות ונטולות אמירה במקרה הטוב, ומרתיחות במקרה הרע. לקראת שובה למסך של סדרת הפולחן ״טווין פיקס״, צריך לעצור ולשאול איך קרה שהפכנו אותה לכזו.

״טווין פיקס״ ראויה לכל השבחים שהורעפו עליה. היא היתה זרה ומוזרה בנוף הטלוויזיוני של שנת 1990, וכל סדרה שהגיעה אחריה בסוגת ״סדרות האיכות״ חייבת לה את עצם שידורה. ״טווין פיקס״ מתחה את הגבולות הנרטיביים שהוצעו עד אז בטלוויזיה, עם סיפור בלשי מקופל בתוך מלודרמה שהיא גם קומדיית מתח ביזארית. אבל היא גם סדרה על נערה שעיירה שלמה מתעללת בה, נערה שאבא שלה אונס ורוצח אותה.

לינץ׳ ופרוסט מנסים לרדת לעומקן של המשמעויות העוטפות את הרצח הזה, אבל הם גם מבקשים לפרק באמצעותו את מעמד הביניים בעיירת פועלים באמריקה הלבנה. לינץ׳ עצמו הוא הראשון להודות שתעלומת הרצח אינה העיקר ב״טווין פיקס״, ואם זה היה תלוי בו, הרוצח לא היה נחשף לעולם. הקלות שבה משתמש לינץ׳ ברצח של נערה כטריגר לעיסוק בעניינים שהם כביכול חשובים יותר, חושפת למעשה את היצר המציצני והפטישיסטי המפעיל אותו כקולנוען ויוצר טלוויזיה.

את דיויד לינץ׳ לא מעניין מי רצח ואנס את לורה פאלמר ולמה. הוא מתעניין יותר במי הייתה הנערה היפה והטהורה שאת גופתה העטופה בניילון פלט הנהר. אט אט נחשפות פניה האמיתיות של לורה פאלמר, והצופים מגלים שמלכת הנשף לא הייתה טהורה כלל. לינץ׳ כל כך בטוח שהוא מבצע דקונסטרקציה מתוחכמת של אמריקה הפרברית, אבל מה שהוא מגיש לנו כאן הוא למעשה האשמת קרבן קלאסית. דמויות הנשים הצעירות ב״טווין פיקס״ חוטאות במתירנות, ונענשות על כך.

לשאלה ״מי רצח את לורה פאלמר?״ יש תשובה אחת: אביה, לילנד פאלמר. הוא ולא אלטר אגו, הוא ולא יצור דמוני בשם בוב. יותר קל לנו לעכל אדם אחוז דיבוק שאינו אחראי למעשיו מאשר אב שמתעלל מינית בבתו ולבסוף גם רוצח אותה. בהמשך יביט חוקר ה-FBI דייל קופר במראה ויראה בה את בוב, שהצליח לחדור גם אליו. בוב נמצא בבית, ברשויות החוק, הוא בכל מקום. רק שהוא לא שד שנכנס באנשים ומשתלט עליהם כאילו אין להם ברירה, זו תרבות האונס, זו הפטריארכיה. הן אלו שמאפשרות ללינץ׳ לעשות בנשים כאוות נפשו מבלי לעסוק בהשלכות, וההשלכה של כל זה על בוב קלה מדי.

אלימות ומיניות הם שני מושגים בלתי ניתנים להפרדה בסרטיו של לינץ׳. ״טווין פיקס״, על אף ששודרה בטלוויזיה ולכן נתונה תחת מגבלות בכל הקשור לביטוי הויזואלי שלהן, המשיכה את הקו הזה. לינץ׳ מציג את הנשים שלו כמזוכיסטיות, ובתמורה הוא נהנה להתעלל בהן. בין אם בדמותה של איזבלה רוסליני שעוברת תלאות מחרידות ומשפילות ב״קטיפה כחולה״, ובזו של לורה דרן ב״לב פראי״, שנאנסה בילדותה ועוברת התעללות מינית במהלך הסרט. גם ב״מלהולנד דרייב״ יש אזכור לתקיפה מינית בעברה של אחת הדמויות, אבל זה סרט שהוא חלום אז למה להרוס את הוייב והיי תראו, סצינת סקס לסבית!

בראיון למגזין הבריטי ״בליץ״, סיפק לינץ׳ הסבר לאלימות ב״קטיפה כחולה״: ״יש נשים שאתה רוצה פשוט להרביץ להן כי הן נותנות לך תחושה שהן רוצות את זה, או שאולי הן עצבנו אותך איכשהו. אני רואה את זה קורה, אבל לא לגמרי מבין את זה״. הראיון הזה נערך ב- 1990, וסביר להניח שכיום לינץ׳ לא היה מספק אמירות מסוג זה. עמדתו של לינץ׳ גורסת שאם זה קורה, אפשר וצריך לעסוק בזה, אבל זהותו כאמן סוריאליסט עם נטיה לביזאר ולנרטיבים רופפים כמו מורידה ממנו את הצורך לנקוט עמדה או לקחת אחריות.

לינץ׳ התרחק מיצירה קולנועית בעשור האחרון ולאחרונה אף הודיע שהוא לא יביים יותר סרטי קולנוע, ויכול להיות שהשטיקים הרגילים שלו כבר לא יעניינו כבעבר. ״טווין פיקס״ של 2017 תזדקק להרבה יותר מביזאר סוריאליסטי, כי אנחנו כבר מבינים בדיוק את מה הוא בא להסוות.

טווין פיקס, 21.5 בשואוטיים (ארה"ב); 22.5 ב-22:00 ב-yes

[interaction id="591971fb27f14f69495b0aa8"]

• המסך
• טווין פיקס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"בנות גילמור" (נטפליקס)

תאריך עלייה:לא ידוע (הפרק האחרון שודר במאי 2007), אבל הוכרז רשמית שהסדרה תחזור לארבעה פרקים (90 דקות כל אחד).

מי חוזר:לורן גרהם ואלכסיס בלדל, הלוא הן לורליי ורורי גילמור, כמובן. לצדן סקוט פטרסון (לוק), קלי בישופ (אמילי), שון גאן (קירק), קייקו אג'נה (ליין) ויאניק טרוסדייל (מישל) כבר אישרו את השתתפותם. ככל הנראה גם ליזה ויל (פריס) תחזור, אך המידע לא אומת בינתיים.

מי לא:אדוארד הרמן (ריצ'רד גילמור) הלך לעולמו בסוף 2014, ויש רק להניח שגם דמותו תישלח לעולם הבא. עדיין לא ידוע אם האקסים של רורי יחזרו ומה צפוי לסוקי (מליסה מקרת'י, שהפכה מאז לשחקנית עסוקה).

איפה עזבנו אותם:כשהסתיימה הסדרה רורי עמדה לצאת לעבודה העיתונאית הראשונה שלה כחלק מצוות העיתונאים שמלווה את הקמפיין של ברק אובמה, בעוד לורליי בדיוק התאחדה עם לוק לאחר שתי פרידות קורעות לב ונישואים זריזים לכריסטופר, אביה של רורי.

חלום רטוב:ג'ס חוזר כגבר מושלם ולא נער מרדן ומצטרף לרורי במשימת הסיקור שלה במדינה מוכת גורל.

מציאות עגומה:לורליי בטח תזכה סוף סוף לעמוד מתחת לחופה עם לוק, וארצות הברית השמרנית (ואמילי גילמור) תנשום לרווחה.

"תיקים באפלה" (FOX)

תאריך עלייה:24 בינואר (הפרק האחרון שודר במאי 2002).

מי חזר:דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסון בתור הסוכנים פוקס מאלדר ודיינה סקאלי ומיץ' פילגי כוולטר סקינר.

מי הצטרף:ג'ואל מקהייל ("קומיוניטי"), ריס דרבי ("טיסת הקונקורד") ולורן אמברוז ("עמוק באדמה").

איפה עזבנו אותם:בואו נדבר על מה שבאמת מעניין את מעריצי הסדרה – בסרט משנת 2008 הופיעו מאלדר וסקאלי כזוג מאוהב, אך לקראת עליית העונה העשירית נחשף כי בעוד התעלומות עדיין בנמצא, האהבה בין הסוכנים הנאים כבר מתה.

מה קיבלנו:עונה עשירית של שישה פרקים, מתוכם שלושה כבר שודרו. החזרה למסך של שני סוכני ה־FBI התקבלה בביקורות פושרות למדי, אבל עבור הגרעין הקשה של המעריצים מדובר בכל מקרה בצפיית חובה. הכימיה בין שני הכוכבים הראשיים עדיין מתפוצצת על המסך, אף שהם כבר מימשו את אהבתם ונפרדו, והפרקים עמוסים ברפרורים לקווי עלילה ודמויות עבר.

חלום רטוב:האמת נחשפת, הקונספירציה באה לסופה והחייזרים משתלטים על כדור הארץ ומסיימים את הקיום האומלל שלנו.

מציאות עגומה:האמת עדיין שם בחוץ. ממש רחוק שם בחוץ.

"Fuller House" (נטפליקס)

תאריך עלייה:26.2 (הפרק האחרון שודר במאי 1995).

מי חוזר:קנדיס קמרון, בתור האחות הבכורה דיג'יי, תככב כאלמנה התורנית שמגדלת שלושה ילדים (אולי הבית מקולל?), ולצדה כמעט כל הקאסט המקורי. אחותה סטפני והחברה הטובה קימי הן על תקן ג'סי וג'ואי של הסיבוב הנוכחי.

מי לא:מרי קייט ואשלי אולסן שגילמו ברוטציה את האחות הצעירה מישל, כי יש להן דברים טובים יותר לעשות (כמו לתחזק בית אופנה מצליח) מאשר לשחזר את נקודת השפל של הקריירה שלהן.

איפה עזבנו אותם:כמו בכל פרק של "צער גידול בנות", גם הפרק האחרון בעונה השמינית הסתיים עם מילות קיטש וחיבוקים דביקים בין בני המשפחה, בערב נשף סיום התיכון של דיג'יי וקימי. מישל, שנפלה מסוס ואיבדה את זיכרונה (כן כן), מקבלת אותו בחזרה בסצנה האחרונה של הפרק לשמחתם של בני משפחתה, שאומרים שכשחלק ממנה לא היה שם, גם חלק מהם לא היה. איכס.

חלום רטוב:התאבדות קולקטיבית.

מציאות עגומה:הבדיחות הדלוחות של קימי גיבלר בוודאי יחזרו יחד עם האימה האמיתית של הסדרה – הקאץ' פרייז הבלתי נלאה "קאט איט אאוט".

"טווין פיקס" (Showtime)

תאריך עלייה:תחילת 2017 (הפרק האחרון שודר ביוני 1991).

מי חוזר:קייל מקלכלן בתור סוכן ה־ FBI דייל קופר הוא היחיד שהשתתפותו אושרה רשמית, אך גם שחקנים נוספים צפויים לחזור. דיוויד לינץ' יחזור. נוסף להיותו תסריטאי ובמאי הסדרה (זה נראה מובן מאליו, אבל בשנה שעברה דווח שהוא לא ישתתף כלל בהפקת הסדרה החדשה. למרבה המזל זה לא מה שקורה), הוא יגלם כנראה את המפקד הישיר של קופר, גורדון קול.

מי מצטרף:שמות נוצצים כמו לורה דרן, אמנדה סייפריד, ג'ניפר ג'ייסון לי וכפי שפורסם השבוע – נעמי ווטס.

איפה עזבנו אותם:אודרי, אנדרו ופיט נהרגו ככל הנראה בפיצוץ (אבל על פי השמועות שרילין פן תחזור לגלם את דמותה של אודרי). קופר יוצא למסע להציל את אנני (הת'ר גרהם) ולכאורה מצליח, אך בסצנת מראה מצמררת אנחנו מגלים שעל גופו של הסוכן השתלטה רוחו המקריפה של בוב.

חלום רטוב:לורה פאלמר מתעוררת לתחייה ומככבת בסצנת שלישייה לוהטת עם קופר ואודרי (שרילין פן).

מציאות עגומה:יותר ביזאר ממה שהמוח שלכם מסוגל להתמודד איתו.

"חברים"

תאריך עלייה:21 בפברואר (הפרק האחרון שודר במאי 2004).

מה צפוי?לפני שאתם מתרגשים, חשוב להבהיר שלא מדובר באיחוד של ממש. מאז שירדה הסדרה מהאוויר, צצו רחשים ושמועות על איחוד מדי כמה שנים, אך השחקנים מיהרו להכחיש. האיחוד שלהם על מסך הטלוויזיה כנראה ריגש כל כך את המעריצים ואולי גם כמה עיתונאים לא כל כך אחראים, שהכותרות על קאמבק החלו להשתולל. בפועל מה שישודר בהמשך החודש הוא ספיישל מחווה לבמאי הטלוויזיה ג'יימס בורוז שחוגג אלף פרקים שביים לטלוויזיה האמריקאית. בורוז ביים 15 פרקים של "חברים", ולכן שחקני הסדרה (מלבד מת'יו פרי שלא יכל היה להגיע אך שלח הודעה מוקלטת) משתתפים בספיישל לכבודו, לצד צוותי שחקנים מסדרות אחרות שביים כמו "המפץ הגדול", "פרייז'ר" ו"חופשי על הבר". בקיצור, כפי שהמליצה סדרה אחרת (שדווקא הצליחה לעשות מעין איחוד של "סיינפלד") – תרגיעו.

• המסך
• תיקים באפלה
• חברים
• בנות גילמור
• צער גידול בנות
• טווין פיקס
• Fuller House
• תרבות