>> עינב קגן היא שחקנית ויוצרת, והצגתה החדשה "בואו לאכול אותי" – יצירה המציגה את האספקטים הקומיים והטרגיים שבאובססיה כפייתית (OCD), בבימויו של גיל עברי ובהפקת תיאטרון הקוקיה – היא מופע תיאטרון קולינרי אינטראקטיבי שבו הקהל יושב סביב שולחנות, כשבזירה הפנימית עינן (עינב קגן), שפית גורמה צעירה, ושגיר (שגיא פומרנץ) העוזר המעריץ, מארחים ועובדים בסנכרון מטורף; הם מזמינים את הקהל למסע אל ילדותה של עינן, דרך מנות פשוטות וזיכרונות אינטימיים מהם ילמדו להכיר אותה. עינן מורה לאורחים לעקוב אחר חוקי הארוחה, כך שלא יסטו מהמסלול ולא יהיו טעויות. רק כך עינן מאמינה שיהנו. מי שטועה – נענש על ידי השפית. "בואו לאכול אותי" מציגה בקביעות בהמרץ2,ההצגה הקרובה ב-10.3 והכרטיסים שלכם כאן.

>> מצבי רוח של מהפכה: שופן, רדיוהד והתנועה שביניהם // רועי אופנהיים
>> משפחות כאלה: שתיקה והרעבה וילדה אחת ששואלת למה // אוריה ג'ורג'י

יש לי חוקים לאיך אתם צריכים לאכול את האוכל שלי. אם לא תעמדו בהם, אני אקח לכם את הצלחת. זה נשמע הגיוני, לא? ברוכים הבאים לתוך הראש שלי.

הייתי בכיתה א׳ כשניגשתי למחנכת ואמרתי לה שאף אחד לא רוצה לשחק איתי. עולה חדשה, כל הילדים הכירו מהגן ואני לא. עברתי חרם פעמיים בשני בתי ספר שונים. הפסקות בהן הסתובבתי לבד בהפסקות, בניתי לעצמי עולם פנימי שלם רק כדי לא להיות בודדה. אז המוח שלי עשה את מה שמוחות עושים כשהמציאות לא משהו – הוא בנה מציאות חדשה. אם אעשה את זה בדיוק ככה, לא יפגעו בי שוב. כי זה לא שפוגעים בך – זה שאם תעשי הכל נכון, לא יפגעו בך שוב.

הכול נובע מאובססיה די פשוטה ואנושית: אני רוצה שכולם יאהבו אותי, ואני רוצה לשלוט באופן מוחלט על האינטראקציה שלי עם העולם. פשוט, לא? זה מה שקורה כשילדה בודדה מנסה להבין איך לא להיפגע שוב.שנים אחר כך, בסדנת חיילים בסמינר הקיבוצים, התבקשתי ליצור תרגיל אישי שמערב אוכל. הושבתי את כל הקבוצה סביב שולחן ואני מפרפרת סביבם, מנסה שיאהבו אותי. הקינוח היה אני. ממש אני. זה היה אמור להיות מטאפורה על רצון להיות אהובה, לקבל אישור.

ההומור הוא מנגנון ההגנה שלי, בכל תחום בחיים והוא גם דרך העבודה שלי – ברשתות, ביצירה וגם בהצגה הנוכחית. בחרתי לעבוד בפריזמה קצת ליצנית כדי שיעבור חלק יותר בגרון. הליצנות מורידה את האיום ויוצרת אמון. היא נותנת לי להקצין, להביא גוונים מורכבים, להגיד דברים קשים בלי שזה ירגיש כבד מדי. הקהל חושב שהוא בא לעשות צחוקים וכיף, ולאט לאט אני מושכת אותם לתוך העולם הפנימי והפצעים של הדמות.

זה לקח שש שנים להפוך את זה להצגה שלמה. פיתחתי את הגרעין במהלך לימודי בניסן נתיב ירושלים ובליוויים, וכש"תיאטרון הקוקייה" הרימו את הפרויקט, גילי עברי נכנס לתפקיד הבמאי ויחד עם שגיא פומרנץ התחלנו לעבוד. בהצגה אין ממש סיפור מסורתי. מה שחשוב הוא החוויה. ובשביל שהקהל יבין מה זה לחיות עם הצורך הזה – לשלוט באופן מוחלט על כל אינטראקציה, לרצות שיאהבו אותך אבל רק בתנאים שלך – הוא חייבים להיות חלק.

המוטיב של הארוחה: "הלקוח תמיד צודק" מול "אני תמיד צודקת". אני רוצה שהאורח הכי יהנה, אבל הוא הכי יהנה רק אם יעשה את זה איך שאני אומרת. זה המתח שמניע אותי – צורך עמוק להיות אהובה, לצד צורך עמוק לשלוט על כל פרט.ולכן כל ערב נראה אחרת. כי אם הקהל לא עומד בחוקים, העונשים משנים את מהלך הערב. אני יכולה לקחת להם את הצלחת, הם לא יקבלו עוד. אלו הרגעים בהם השליטה נמלטת, וזה הופך להיות הכי אמיתי. כי בעצם על זה ההצגה – על הניסיון הנואש לשלוט ועל ההבנה שאי אפשר.

הסיפור שעל הבמה לא כולו ביוגרפי. אבל התחושה אמיתית מאוד. התחושה שאם אעשה בדיוק נכון, אם אמלא את הכללים, אצליח למנוע את הפגיעה הבאה. זו תחושה שהרבה אנשים חיים איתה בשקט. בגלל זה היה לי חשוב שהקהל יחווה, לא רק יבין. שייכנס לנעליים האלו לרגע. שירגיש איך זה כשהמציאות תלויה בהתנהגות שלך.כי בסוף, אולי ההצגה היא בעצם על הרגע שבו מפסיקים לאכול לבד. ואולי, אם תעמדו בחוקים, נהפוך לחברים הכי טובים.
>> "בואו לאכול אותי" רצה עכשיו ב'המרץ 2', תל אביב

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• המרץ2
• טור אישי

>> "אמא שלי קראה לי רוטווילר" היא הצגת היחיד החושפנית של אוריה ג'ורג'י, שחקנית וסטנדאפיסטית, זוכת בפרס הכתיבה בפסטיבל ירושלים לתיאטרון. בהצגה נכנסת ג'ורג'י עמוק אל תוך האנומליה המשפחתית הבלתי מדוברת של ילדותה, בית רווי בהיפוכי תפקידים, עונשי שתיקה והרעבה, וילדה אחת שהיא הכל למעט ילדה – חיית מחמד, שליחה, מרגלת ומטפלת זוגית. לכבוד יום המשפחה ביקשנו ממנה לכתוב כמה מילים על המסע הנפשי שעברה בתוך היצירה. ההצגה הקרובה: ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.הכרטיסים שלכם כאן.

>> מדיטציה עם די.ג'יי ואופרה של יוני רכטר לילדים. זה פסטיבל
>> מי צריך את משרד התרבות: קבלו את פרסי התיאטרון של תל אביב
>> מי יודע מדוע ולמה: ביום שבת יוצאים עם המשפחה בפיג'מה

יש גם משפחות כאלה.
"הבית שלי באמת נשרף עכשיו? או שזה דימוי?"' שאלתי את השוטרת שגבתה ממני הצהרה על המדרכה בשפירא, מול מה שעד לפני רגע היה ביתי השכור ועכשיו הוא זירה אפופת עשן בה גיצי שריפה מסרבים להיכנע אל מול מאות גלוני המים המוזרמים כנגדם.

"נו?"' היא מזרזת אותי במבט כדי שאסיים לחתום על ההצהרה המילולית שמסרתי לה והיא הקלידה לאייפד המשטרתי ואני נעורה לגלות שאני עורכת מבלי שנתבקשתי, עושה יד וזכר לעצמי שאיבדה הרגע את כל רכושה אבל לא את הדחף להוסיף סימני פיסוק ולרווח טקסט מוקלד. הבית שלי באמת נשרף באותו הלילה, אך יותר מאשר נשרף ביתי הפיזי ששכרתי בשכונת שפירא, בעיקר נשרף אז כל יסוד לבית ממנו הגעתי.

כחודש וחצי לפני אותו לילה חגגתי 31 שנים. מלאכת ה"חגיגה" הייתה מורכבת מהרגיל, שכן הלב שלי היה דרוס ושבור וכנראה שגם סבלתי מאיזו ירידה קוגניטיבית זמנית, כי היה נדמה לי שהפתרון יהיה לרדת לסיני יחד עם הוריי, אלו שיחסי עימם מעולם לא ענו על גדר הנורמה. ואכן נסענו, ואכן חגיגה לא הייתה, ואכן גם ריב גדול היה ומאז – דממת מדבר. שנתיים וחצי עברו מאז, שנתיים וחצי ספציפיות מאוד בכל מישור – לאומי, אישי, מקצועי, מה ההבדל בינהם כבר – והשקט עודנו. הוריי עדיין לא החליפו איתי מילה.

השוטרת מבקשת חזרה את האייפד, אני חותמת על אף שלא סיימתי לערוך את הפסקה האחרונה. "לקחת את הפלאפון שלך? רוצה לצלצל למישהו? יש לך משפחה? איפה ההורים שלך גרים?", היא שואלת משל הייתי ילדה שהלכה לאיבוד במרכזון השכונתי. "הם אינם", אני משיבה ומשלימה רגע לפני שהיא מנחמת – "הם בחיים, פשוט לא בחיים שלי".

את הפרט ה"שולי" הזה בחיי – עונשי שתיקה כדרך חיים, אני מכירה מילדות. ה"מתנה" שקיבלתי באותו יום הולדת בסיני אינה חדשה, אפילו די ממוחזרת ובוודאי לא הפתעה למי ששפת האם שלה היא שתיקה. הפרט השולי הזה הוא הפרט הכי עקבי בחיי ועם זאת – זה שתמיד ביקשתי להסתיר מכרטיס הביקור שלי, ועשיתי זאת בהצלחה יתרה. תלמידה מצטיינת, חיילת למופת, כותבת למחייתי ודוברת באופן חלקי אך משכנע חמש שפות – לאף אדם בחיי לא היה ולו רמז לכך בשום שלב ששפת האם שלי היא שקט: החל מהטיפול הסטנדרטי של התעלמות הנעה בין שבועות לחודשים כשהילדה שהייתי לא שבה עם ממצאים מספקים מריגול אחר אבי אליו נשלחתי על ידי אמי שלי, שיח עשיר בחיקויים של נביחות-כלב שהחליפו מילים קוהרנטיות אם ממש התעקשתי לקבל התייחסות, הייתה גם אסכולת פינוי צלחת האוכל שלי מהשולחן בטרם הנחתי בה כף מזון אחת שדרשה אפס תנועת שפתיים מכל המעורבים.

גם כשביתי השכור והנאה עלה באש, בדיוק חודש וחצי אחרי ה-7.10 הזכור לכולנו בבשר, לא השתנתה עמדת הוריי המתבצרים בהקשחת העורף כמתודת אילוף והכנעה, ולכך אני רגילה. מה שלא היה רגיל, הייתה התקופה – המלחמה, מאות חטופים, העמידה בכיכר החטופים מידי שבוע לצד משפחות שנאבקות לקבל את אהוביהן חזרה. הדיסוננס הזה צרח עליי. בנסיעות ארוכות שבתי בראשי אל אותה שוטרת מהלילה ההוא וניסיתי להסביר לה "למה" הם לא מדברים איתי.

זו כנראה תגובת נגד, שככל ששקט בעורפי נושף כך אני מלל מלל ארדוף. אמנם בלדברר את הנושא הזה החוצה לא הצטיינתי במעגלים האישיים שלי, אך אחרי שנה של שיחות עם שוטרת בדמיון – כתבתי הצגה על המשפחה הא-נורמלית שלי. טראנס כתיבה סחף אותי פנימה וממנו התעופפתי החוצה יותר מפעם אחת, שומעת קולות שאומרים "אינך גולדה מאיר, על שום מה את כותבת אוטוביוגרפיה?", אבל העט המשיכה לבקש את הנייר, הדפים הועתקו בלילות אל קבצים בענן. איכשהו כבלתי אל הסיפור גם את אנה קארנינה ואת אנה פרנק.

בכל פעם שביקשתי לרדת מהנסיעה שאני ורק אני בחרתי לצאת אליה, הזכרתי לעצמי שאני עושה זאת עבור לב אחד בקהל. לב פלוני שאני כנראה עדיין לא מכירה. אם מישהו היה מספר לי אי מתישהו שיש גם משפחות כאלה, אולי הייתי פחות יצירתית בשקרים שהגיתי למורות בתיכון כדי לנמק מדוע הוריי לא יגיעו לאסיפת ההורים. אולי אם הייתי קוראת ספר כזה או רואה הצגה כזו הייתי פשוט ניגשת לרכזת ומסבירה שאמא שלי לא מדברת איתי, היא גם קוראת לי רוטווילר מידי פעם, ואז נובחת ונכנסת מחוייכת חזרה לחדרה.

שנתיים וחצי אחרי אותו לילה, ההורים שלי עדיין לא מדברים איתי. הדירה ההיא שופצה, אני לא גרה בה. החטופים חזרו, המלחמה לא תמה. אם אפגוש את השוטרת ההיא יום אחד, אבקש רק לסיים לערוך את הפסקה האחרונה בהצהרה שבאייפד שלה ולהוסיף: "יש לי משפחה, משפחה קצת אחרת אבל, הרכבתי אותה מחברים שנבחרו בקפידה. אני יכולה לצלצל לחברה?".
>>"אמא שלי קראה לי רוטווילר", ההצגה הקרובה:ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.פרטים וכרטיסים כאן.

• יוצרים כותבים
• יום המשפחה
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• צוותא
• טור אישי

יש רגע כזה, כמעט פיזי, שבו אתה מבין שעיר השתנתה: אתה הולך באותו רחוב שהלכת בו שנים, ואתה עדיין מזהה את הפנייה – אבל הגוף שלך כבר לא מזהה את המקום. הצל נעלם. הרעש התחלף. הקומה הראשונה נהייתה דלת זכוכית אטומה שמובילה ללובי. במקום ספסל יש “עיצוב נוף” שלא מיועד לישיבה. והכי מוזר: הכול חדש יותר, אבל אתה מרגיש פחות בבית.
>>ולנטיין דיי 2026: כל האירועים שתרצו להתאהב בהם ביום האהבה

עיר היא דבר חי. דינמי. משתנה. היא משתנה עם האנשים שעוברים בה, עם הנשים והגברים שחוצים רחוב, עם העגלות והאופניים, עם החנויות שנסגרות ונפתחות, עם השלטים שדוהים, עם העצים שגדלים או נכרתים, עם הבניינים שמזדקנים והופכים יום אחד ל”נוסטלגיה”, ויום אחר ל”בעיה”. עיר היא אורגניזם ולא מוצר.

תל אביב נמצאת בעיצומו של תהליך התחדשות מואץ. זה שינוי שמביא איתו הזדמנויות אמיתיות – בטיחות, חיזוק, תשתיות, סטנדרט מגורים – אבל גם שאלות שמעט מדי אנשים שואלים בקול רם. כי עיר שחושבת על התחדשות עירונית כפרויקט תרבותי וחברתי תרוויח צפיפות בלי לייצר ניכור, תשמור על אופי שכונתי גם בתוך מעברים חדים בין עבר לעתיד, ותשמור על מגוון אנושי רחב. ירוק זה לא טרנד, זו תשתית של חיים. וטכנולוגיה היא לא גימיק, אלא דרך לשפר איכות חיים, אם משתמשים בה נכון. קהילתיות היא לא “נחמד”, אלא מנגנון שמחזיק עיר ברגעי לחץ.

תל אביב של פעם ידעה להכיל אנשים שלא “סגרו אקזיט” – צעירים בשותפות, סטודנטים, אמנים, משפחות בתחילת הדרך. זה לא היה רומנטי, זה היה התנאי שהחזיק את התרבות העירונית שלה. היום כל פרויקט חדש מקפיץ את נקודת הכניסה לעיר. וזה לא רק “מחיר למ״ר”, זה סינון של מי יכול להישאר. כשמרכז העיר הופך למוצר פרימיום, הוא מפסיק להיות מרכז. הוא נהיה מועדון. וכשאין מקום למגוון אנושי, אין מקום גם למגוון תרבותי. עיר בלי צעירים ובלי מעמד ביניים היא עיר שמציגה תרבות כמו תצוגה – לא כמו חיים.

בימים אלה אני משתתף בתערוכת הבכורה של “קבוצת עליזה”. אנחנו קבוצה שהתגבשה מתוך קשר אנושי ויצירתי סביב עשייה אמנותית משותפת. בתערוכה אני מציג סדרת ציורים חדשה שעבדתי עליה בשנים האחרונות, לצד עבודות וידאו, צילום וסאונד של שירה קניג, שי צדוק, אסי בצלאל וורד אדיר – יוצרים הבאים מרקעים, מקצועות ופרקטיקות שונות. ההרכב האנושי של קבוצת עליזה ייחודי: כולם תל אביבים, אך כל אחד מגיע מעולם אחר. שי צדוק פועל בתחומי ה-AI והשפה; ורד אדיר היא צלמת סטילס לקולנוע ולטלוויזיה; שירה קניג מגיעה מעולם העיצוב והאופנה; ואני מגיע מעולמות התכנון וההתחדשות העירונית. החיבור בינינו הוא כל מה שטוב בעיר הזו.

התערוכה, בשם "לבד ביחד" עוסקת בין השאר בעיר ובחברה כמרחב שמתפרק ונבנה מחדש, בהשראת “אליס בארץ הפלאות”, ומוצגת בחלל “הסוטרה” – חלל חדש לאמנות בשכונת נווה שאנן. בחרנו להציג דווקא שם, במקום שמכיל בתוכו את כל מה שמורכב בעיר: פירוק והזנחה לצד חיים יומיומיים, ותהליך מתמשך של “התחדשות” שלא תמיד ברור למי הוא מיטיב. עבורי, העיסוק האמנותי הוא המשך טבעי לעולם המקצועי שלי. אמנות מאפשרת לשאול את השאלות שבטבלאות אקסל קל להחליק מעליהן: מה נשאר כשמשנים מקום? מי מרגיש בבית ומי מרגיש אורח? ומה קורה לזהות שלנו כשהמרחב משתנה.
איתי הוז הוא מייסד חברה בורסאית בתחום התחדשות עירונית ואמן, מרבה להתבטא בשיח הציבורי בנושאי תכנון עירוני ומדיניות דיור, ומבקש לקדם תפיסה של התחדשות עירונית אמיתית – לא רק ככלי תכנוני, אלא כפרויקט תרבותי וחברתי.
תערוכת "לבד ביחד" של קבוצת עליזה, סוטרה, רשי"ף 3, תל אביב. ד'-ה' 18:00-22:00, ו' 10:00-14:00, ש' 17:00-22:00

• טור אישי
• עירוני
• אמנות
• תערוכה

>> זיו בן הוא המנהל האמנותי של פסטיבל לטינו אמריקה, שחוזר בפעם הרביעית למוזיאון תל אביב (21.2-19.2) לשלושה ימים של מקצבים לטיניים סוחפים. בפסטיבל יקחו חלק כ-100 מוזיקאים ומוזיקאית, זמרות וזמרים, מתוכם לא פחות מ-14 אמנים מהשורה הראשונה של הסצנה הלטינית בעולם.התוכניה המלאה וכל הפרטים באתר הפסטיבל.

>> פילהרמונית בחאקי: השיר המטורף של הארץ // אמיר לקנר
>> הודעה חשובה מג'ון לנון: כולנו יתומים וצריכים טיפול // אורי משגב

הניהול אמנותי של פסטיבל "לטינו-אמריקה" הוא קודם כול עניין רגשי שמצריך קבלת החלטות אמנותיות מורכבות: איך בונים ליין־אפ בעידן של שפע מוזיקלי אדיר? איך יוצרים איזון בין מסורת לחדשנות– בין מחוות לאייקונים כמו סליה קרוז ומרסדס סוסה שכוכבם דרך לפני עשרות שנים, לבין קולות עכשוויים שמביאים שפה חדשה?

החיבור בין ישראל לאמריקה הלטינית אולי נראה מפתיע, אבל על רחבת הריקודים ועל הבמה הוא מרגיש טבעי לגמרי. סלסה, סמבה וטנגו מוצאים כאן בית, לא רק בגלל הקצב, אלא בגלל הרגש והסיפור האנושי שהם נושאים. כשהקהל הישראלי יפגוש את אמני הפסטיבל שלנו, הוא לא פוגש “מוזיקה זרה” אלא זהות אחרת שמשקפת משהו מעצמו – תשוקה, געגוע, שמחת חיים, וכן, גם התמודדות.

כשאני בונה את הפסטיבל, אני מדמיין מסע: מקובה של פעם ועד הלטין הבועט והמוחצן לעיתים, שנוצר כאן ועכשיו. לכן היה לי חשוב להזמין אמנים כמו הזמרת הקובנית ארהי מרטינז, שמביאה קול עמוק ומלא היסטוריה; החלילן הוונצואלי עומר אקוסטה, שמספר סיפור של קלאסיקה יחד עם אותנטיות מרשימה; הפסנתרן צ'וצ'יטו ולדס, שמחבר אותי למסורת של באך יחד עם זו האנרגטית של קובה היום; ופרננדו קנופ, נגן בס יוצא דופן ושותף קרוב לעשייה האמנותית של הפסטיבל.

מאחורי כל בחירה יש התלבטות, הקשבה, ואמונה שהקהל מרגיש כשמשהו הוא באמת אמיתי. המרכיבים החשובים לי ביצירת הפסטיבל הם החיבורים האמנותיים שלכאורה הם בלתי אפשריים, אך בפסטיבל כמו בפסטיבל הם אלו שנותנים את הצבע המיוחד של הפסטיבל – ומדגישים את העשייה האמנותית שאנו עושים כבר שנים.

השנה, בתוך מציאות של חוסר-ודאות ואיומים ביטחוניים, הבחירה לעשות פסטיבל בינלאומי הפכה לאמירה כמעט אישית. מתחילת פעילותנו אנחנו מחוייבים לקהל שלנו, וב-30 שנים האחרונות לא ביטלנו ואף לא מופע אחד – גם כאשר המצב היה על סף ייאוש. בחמש שנים האחרונות אני מרגיש קצת כמו איש משרד החוץ, שמסתובב בעולם וכל מה שהוא מחפש אלו אנשים טובים ואמנים מצוינים שיגיעו לכאן לישראל.

ואנחנו מביאים את המיטב. אנחנו גאים בכך שלאחר ביקור בישראל – אותם אמנים הופכים לשגרירים הנאמנים ביותר שלנו בעולם. אמנם אלו קולות קטנים וצנועים – אך הם מראים את ישראל ובמיוחד את התרבות בישראל כמשהו שהוא חיוני לכל אדם באשר הוא. דווקא עכשיו, המוזיקה עבורי היא מרחב של חיבור, נשימה ותקווה – מקום שבו אפשר להיזכר למה אנחנו ממשיכים ליצור ומדוע התרבות כל כך חיונית להמשך קיומנו.
>>פסטיבל לטינו אמריקה, 21.2-19.2, מוזיאון תל אביב לאמנות, שאול המלך 27 תל אביב.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה לטינית
• פסטיבל
• טור אישי
• מוזיאון תל אביב

בספטמבר 2017 נדרסה אישה פולניה מבוגרת שרכבה על אופניים כחולים צמוד לגדר מחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי אוטובוס תלמידים של המסע לפולין. בו הייתי אני. אני זוכרת שממש ראיתי אותה מהחלון של האוטובוס, רוכבת לה על אופניים כחולים עם סלסה מקדימה, ובתוך הסלסלה פרחים או מצרכים מהסופר (יש סופר ליד טרבלינקה?), עד ששמענו בום. אחר כך חילקו אותנו בזריזות בין האוטובוסים האחרים להמשך היום, וכבר בבוקר שלאחר מכן הגיע אוטובוס חדש עם נהג פולני חדש וביי ביי לאוטובוס הישן, לנהג הפולני הישן, לאישה המבוגרת ולאופניים הכחולים.

המסע המשיך כרגיל, רק שבתוך ההליכות במיידנק, באושוויץ ובבתי הקברות, חשבתי על האישה הזו. היה לי מוזר שלא אומרים לנו מה עלה בגורלה. גם כשביקשנו מהמורים לספר לנו, וביקשנו, וביקשנו, לא קיבלנו תשובה. בטיסה חזור, כשהצלחנו כבר להתיש את אחת המורות, היא הסכימה לספר לנו מהו סוף הסיפור של אותה אישה. אבל היא לא אמרה אף מילה, היא סיפרה רק במיצמוץ. אותו מיצמוץ הוא הפאנץ׳ שהגיע בסוף כל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה לאורך השנים. אישה נדרסה, חייה נגמרו, ובסוף – מיצמוץ.

אני לא יודעת מה עמד מאחורי המיצמוץ הזה. בתחושה הראשונית היה לי ברור שהוא מסמל משהו אסור. אולי היה למורים אסור לספר לנו מה קרה לפולנייה. אולי מתוך דאגה לרגשות שלנו? בני נוער עם מארג נפשי עדין מסוגלים אולי לספוג סיפורי זוועה ומראות קשים במשך שבוע, אבל להעמיס על זה טראומה נוספת זה כבר חסר אחריות. אולי. אולי אותו מיצמוץ מתקשר לסגירה המהירה של האירוע ולחזרה המיידית לתכנון המקורי. אולי לא רצו להפריע לנו בלהבין את הטראומה שבעקבותיה הוקמה המדינה, במיוחד כשבעוד שנה נהיה חלק מהכוח שמגן עליה. אולי. ואולי אותה מורה פשוט לא ידעה איך לספר. אולי היא יודעת לתווך מוות רק בקנה מידה של מיליונים, אבל כשהוא ברמת הבודד, האישי, שקורה מול העיניים, זה כבר סיפור אחר.

אבל דווקא באותו הרגע, המוח הטינאייג׳רי שלי לא התעכב על הספקולציות, אלא על איזושהי הבנה תמימה וראשונית. ההבנה שאני לא שולטת על מה שאני יודעת, ומה שאני לא. ההבנה שהחוויות שלי, הזיכרונות שלי, העמדות שלי, האמונות על פיהן אני חיה, נבנים על סמך מידע חלקי. מידע מישהו אחר מחליט אם אני אהיה חשופה אליו או לא, ואם זה לא הוא אז זה מישהו מעליו, או אחד שמעליו, או ההוא שמעליו, שמכתיב למערכות שלמות מה מספרים ומה לא מספרים. מה מפרסמים ומה גונזים, מה מעבדים ומה מדחיקים. והוא גם יודע למה.

חשבתי על האוזניות שמחלקים לתלמידים במסע לפולין. שזה מצחיק איך אתה בעצם נמצא באיזושהי חוויית סאונד וקריינות, במקום במציאות עצמה. ברור שזה איזשהו פתרון פרקטי כדי שתלמידים יוכלו לשמוע את המדריך בין שאר הקבוצות, אבל הטקסטים נשמעים כל כך אחרת כשהם קרובים לאוזן, מהדהדים בתוך המוח. ואין לך מושג מה שומעות הקבוצות האחרות. מה שומעת הקבוצה של התלמידים הפולנים, נגיד. ואם האוטובוס שלהם היה דורס אישה ישראלית למוות, להם היו מספרים?

בהצגה שיצרתי, הקהל מוזמן להרכיב אוזניות ולחוות את המסע לפולין דרך עיניה של מורה צעירה, שיוצאת למסע התמודדות מול המערכת, בניסיון לא להיות ״מורה״, אלא להיות ״בן אדם״. התפיסה הצינית וההומוריסטית שלה מקבלת טוויסט כאשר היא נסחפת לתוך מערבולת של הסתרות, הדחקות וטראומות שצפות ומציפות אותה, עד הסוף הבלתי נמנע – והספויילר בכותרת.
״המורה או: איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?", תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א, 26-26.2, 9-10.3.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• המסע לפולין
• תיאטרון
• שואה
• טור אישי