>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם

לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!

אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.

מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).

אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.

גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.

האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.

ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.

במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.

זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• קומדיה
• צוותא
• טיפול
• פסיכולוגיה
• טור אישי

>> "יוקה ומפלצות" היא קבוצה של מיזמים חדשניים בתחומי תרבות הפופ, האומנות והתקשורת החזותית, שהוקמה למען יוצרים וצרכנים של זרמים תרבותיים שנדחקו עד כה לשוליים. הקבוצה, שהוקמה ב-2021, מביאה לציבור הרחב את היקומים התרבותיים של גיקים, בוני עולמות, חולמי חלומות וגיבורי-על.אם עוד לא ביקרתם בחנות אז אנחנו מקווים שהכל בסדר איתכם.
המסיבאסה היא אירוע פתיחה של עוד שנת דיכאון קיומי, והיא תתרחש ביום שישי הקרוב (2.1 החל מ-10:00 בבוקר) בחנות הספרים והקומיקס של "יוקה ומפלצות" (מקווה ישראל 23 תל אביב), בכיכובן של ארבע קומיקסאיות שעבודותיהן מציגות את הצד המבאס של החיים, כולל דוכני קומיקס ומרצ', מוזיקה וקפה ופחמימה לנפש עצובה. ביקשנו מהקומיקסאית אפי קישון (תעקבו) להבהיר ולנמק.

>> כשהוט מתיימרים לספר את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם
>> אנושיים אחרי הכל: שכונת שפירא היא ה-DNA של תל אביב במיטבה

יש משהו נוח בלצחוק מדברים שלא מצחיקים. לא כי הם פתאום נהיו סבבה, אלא כי ברגע שהם נהיים בדיחה – הם יוצאים ממך. הופכים לפאנל. למשפט. למשהו שאפשר להסתכל עליו בלי להתפרק. וברגע שמישהו אחר צוחק, אפילו קצת, זה כבר לא סיפור אישי שלי אלא משהו משותף.

בקומיקס שלי אני עוסקת בחלקים הפחות מחמיאים של החיים. חרדות, דיכאון, עייפות כללית מהקיום והמחשבות הקטנות שמגיעות כשכבר אין לי כוח לעבד אותן כמו שצריך. הומור לא הופך את הדברים האלה לפחות רציניים, הוא פשוט מאפשר לדבר עליהם בלי נאום ובלי סיכום. לצחוק רגע, ולהמשיך להיות באי־נוחות.

הדמות שאני מציירת היא אני, אבל גם לא. אין לה שם, אין לה סיפור רקע, ואין לה שאיפה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמה. היא גנרית בכוונה. היא שם כדי שכל אחד ואחת יוכלו להיכנס אליה, להגיד "כן, זה מוכר", ולהמשיך הלאה. לא הזדהות גדולה. הזדהות קטנה. יומיומית.

הרבה פעמים אני מרגישה כמו חייזר שנחת בכדור הארץ וצופה בבני אדם. איך הם מדברים, איך הם מזיזים ידיים, איך הם אומרים “הכול טוב” ומתכוונים למשהו אחר לגמרי. גם על עצמי אני מתבוננת ככה. ההתנהגות האנושית מעסיקה אותי, בעיקר ברגעים שבהם היא לא לגמרי מחוברת למציאות. הציניות שלי מגיעה משם – לא מזלזול (למרות שגם את זה יש בשפע) אלא מעודף תשומת לב.

היום מותר לשתף קושי. מותר לבכות בריל. מותר להגיד "לא הכל זוהר למרות שנראה". וזה אחלה. ועדיין, איכשהו, גם הכנות נהייתה קצת מופע. אפילו ברגעים הפחות יפים, הכול נראה יחסית מסודר. עם התחלה, אמצע, וסוף אופטימי. הקומיקס שלי לא עובד ככה. הוא לא מחפש קתרזיס ולא פתרון. הוא פשוט עוצר על רגע אחד לא פתור, ומשאיר אותו שם.

יש גם עניין של עצלנות, אי אפשר להתעלם מזה. הקומיקס הפשוט שלי, שמצוייר תמיד עם אותו עט שחור, הוא הדרך הכי מהירה להגיד משהו ולהמשיך הלאה. אין לי כוח להסביר, להעמיק או ללטש. משפט אחד, ציור אחד, וזהו. אולי בגלל זה זה עובד – כי אין זמן להיות חכמים מדי.

ב-2.1 נחגוג את הקושי במסיבאסה – אירוע של ארבע יוצרות (ואני בתוכן) – שעוסקות באותם אזורים אפורים. לא כי זה טרנדי, אלא כי זה פשוט מה שיש. חרדות, דיכאון, ציניות, והתנהגות אנושית מוזרה. זה לא אירוע שנותן תשובות, ולא כזה שמבטיח ש"יהיה בסדר". זה מקום שבו אפשר לצחוק יחד על דברים שלא באמת מצחיקים, ולגלות שזה מספיק. 🙂
ואם זה בכל זאת לא מספיק – לפחות יש דוכנים, קומיקס, את יוקה ומפלצות ועוד אנשים שמרגישים קצת חייזרים.
>> מסיבאסה, 2.1 15:30-10:00, יוקה ומפלצות, מקווה ישראל 23 תל אביב

• יוצרים כותבים
• קומיקס
• יוקה ומפלצות
• אירועים בתל אביב
• טור אישי

>> אריאל קוצר הוא אמן ויוצר הפועל במרחב שבין וידאו, סאונד ובינה מלאכותית. לאחר קריירה ארוכה כמעצב וכמנהל קריאטיב בניו יורק ותל אביב, הוא יוצר כיום עבודות ניסיוניות המתמקדות ביחסים בין אדם, מכונה ודימוי – מסרטי AI ועד מיצבי וידאו ומוזיקה. יצירותיו מוצגות בפסטיבלי אמנות וקולנוע בעולם, והוא משמש כמנהל אמנותי של תערוכות ומיזמים העוסקים בנקודת המפגש בין טכנולוגיה ותרבות. הוא גם המנהל האמנותי שלתערוכת "המבנה" המדוברת, במסגרתה השתלטו 21 אמנים על בית אגוד שברחוב אחד העם והפכו אותו לספקטקל אמנותי של חמישה ימים עד ל-28.12 (כניסה חופשית בהרשמה מראש בלבד. רוצו).

>> הקו האדום: 21 תערוכות חדשות שיסמנו לכם את גבולות הסופ"ש
>> לכל אחד יש מטענים. השאלה היא מה הוא מעביר בירושה // יוצרים כותבים
>> בין כיכר החטופים לצילום חתונות, על הרצף האוטיסטי // יוצרים כותבים

מבנה נטוש במרכז תל אביב. לשעבר סניף ראשי ומשרדים של בנק. שלוש קומות, 2200 מ"ר. צומת ראשית, מתחת למגדל שלום. קבוצת הנדל"ן מבנה, בעלת הנכס, מעוניינת לעשות שם אירוע סוף שנה – אבל שיהיה מיוחד. אז בתור כאלה שראו חללים ערומים כאלה מתמלאים באמנות (למשל בוונציה או ב-dia), וראו מה שזה עושה לעבודות האמנות ולחלל עצמו, הצענו להם, האוצרת סיון סבג זלנסקי ואני, להרים תערוכה כזאת שבה העבודות מתפרסות בשטח, כל אחת מקבלת את הכבוד שלה, כל אחת מגיבה לחלל שסביבה. הכל תחת תמה של "מבנה" והרצון שלנו לאתגר את התפיסה של המונח הזה, הרבה מעבר למסגרת המקובלת של בניה וארכיטקטורה, ודרך האמנות והאמנים לאתגר גם את הקהל להיפתח לכל מה שמבנה יכול להיות, כלומר כל דבר שמורכב מחלקיו, כולל מבנים בטבע, בחברה, במוזיקה, בשפה.

הוצאנו קול קורא, קיבלנו מלא פניות מעניינות, ומתוכן בחרנו 21 אמנים שיציגו 20 עבודות מיוחדות ומגוונות שיתפרסו על פני 3 הקומות, כל אחת מהן שונה מהשנייה, חלקן עבודות site specific שנוצרו במיוחד לתערוכה ומתכתבות עם המושג ועם המבנה עצמו.מה שעמד בבסיס התערוכה הזו הוא הניסיון לקחת חלל שלא נועד לאמנות – חלל פונקציונלי, היררכי, כמעט ביורוקרטי במהותו – ולהפוך אותו לשדה ניסוי. לא לייפות אותו, לא לכסות את הקירות בלבן, אלא לעבוד עם מה שיש: עמודים עבים, תקרות גבוהות, צנרת חשופה, פינות מתות, מדרגות, מעברים, אזורים שלא ברור אם הם חלל או רק דרך לחלל אחר.

המבנה עצמו לא משמש כאן רק קונטיינר, אלא משתתף פעיל. לפעמים הוא תומך בעבודה, לפעמים הוא מתנגד לה, ולפעמים הוא זה שמכתיב לה את התנאים.המונח “מבנה” נבחר בכוונה ככותרת פתוחה. לא כהגדרה, אלא כנקודת מוצא. מבנה הוא לא רק בניין. הוא יכול להיות סדר חברתי, מערכת יחסים, שפה, קומפוזיציה מוזיקלית, אלגוריתם, גוף חי, או מערכת אמונות. הוא יכול להיות יציב או זמני, גלוי או סמוי, פונקציונלי או פיוטי. כל אחד מהאמנים בתערוכה התבקש לא "להמחיש" את המושג אלא להגיב אליו דרך הפרקטיקה האישית שלו, דרך החומר שהוא עובד איתו, ודרך המפגש עם החלל הספציפי שבו העבודה מוצבת.

כך, למשל, בקומת המרתף – החלל הטעון ביותר פיזית ורגשית בבניין – העבודות מתייחסות למבנה כמשהו תת־קרקעי: זיכרון, שכבה ותשתית, מה שמחזיק מלמטה ולא תמיד נראה. בקומת הקרקע, הפתוחה לרחוב, העבודות נעות בין שפה ותקשורת, גוף ותנועה, מבנים חברתיים ומבנים של כוח, ומנהלות דיאלוג ישיר עם תנועת האנשים והעיר שבחוץ. בקומה העליונה, המרוחקת יותר מהרעש העירוני, העיסוק הופך לעדין ומופשט: מבנים נפשיים ואווריריים שלעיתים מתפרקים תוך כדי צפייה. הלאונג׳ – לא ממש גלריה ולא ממש חלל מעבר – מציע קצב אחר, עם עבודות שעל התפר בין עיצוב, אמנות וזיכרון תרבותי, כולל מחווה לדן ריזינגר ז״ל, מגדולי המעצבים שפעלו כאן, שעבודתו תלויה על תקרת החלל.

גם מחוץ לבניין, הקרנת הווידאו של יואב שומאכר פותחת את התערוכה אל המרחב הציבורי ומטשטשת את הגבול בין פנים לחוץ. לצד אמנים בעלי שם כמו רונן שהרבני, מאיה ז"ק ורן סלוין, התערוכה נותנת במה גם לאמנים פחות מוכרים, חלקם מציגים בפעם הראשונה.

חשוב לומר: זו לא תערוכה “אחידה” במובן הסגנוני. אין כאן אסתטיקה אחת ואין ניסיון ליישר קו. להפך. הריבוי, החיכוך והפערים בין העבודות הם חלק מהעניין. כמו בכל מבנה מורכב, גם כאן החיבורים לא תמיד חלקים, והמעברים בין הקומות והחללים מייצרים חוויות שונות, לעיתים נינוחות, לעיתים צפופות, לעיתים מבלבלות. הקהל מוזמן לשוטט, ללכת לאיבוד קצת, לחזור אחורה, לעצור במקום שלא התכוון לעצור בו.

התערוכה תתקיים במשך מספר ימים בלבד, בשעות הערב והלילה, ותהיה פתוחה לקהל הרחב בהרשמה מראש. אין כאן ניסיון לייצר “אירוע תרבותי” במובן הרגיל, אלא הזדמנות להיכנס לרגע למבנה שנמצא בין עבר לעתיד, ולחשוב – דרך אמנות – על מה מחזיק אותנו, מה מארגן אותנו ואיפה המבנים שאנחנו חיים בתוכם מתחילים להיסדק.ובמובן הזה, אולי המבנה הכי מעניין בתערוכה הוא זה שנוצר בזמן הביקור עצמו: המפגש בין העבודות, החלל, והאנשים שמסתובבים ביניהם. מבנה זמני, שנבנה ומתפרק כל הזמן.

בימים האלה, בזמן הזה, אני חושב שלאמנות, ולתרבות בכלל, יש תפקיד מהותי ואפילו קריטי לחברה הישראלית. יש משפט שאני כל הזמן חוזר אליו בזמן האחרון: "במקום לקלל את החשיכה, הדליקו נר". חשוב לי להביע תודה עמוקה לקבוצת מבנה וליעל פרי, סמנכ״לית השיווק שהעזה והובילה את היוזמה, בליווי חברת ההפקה oproductions בניהול אסנת אהרון, על הפתיחות וההבנה של הצרכים של הקהילה הסובבת את המקום שבו ניצב המבנה ועל הבחירה לאפשר למהלך הזה לקרות. אני מקווה שחברות מסחריות נוספות יכירו בערך ובאחריות הגלומים ביוזמות מסוג זה, ויבחרו לאפשר עוד מרחבים ורגעים בהם יצירה וקהל, חיבור ומשמעות נפגשים.
>>המבנה, אחוזת בית 6 תל אביב, עד ל-28.12.כניסה בהרשמה מראש בלבד

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• תערוכות
• אמנות ישראלית
• פופ אפ
• טור אישי

כשעלתה לאוויר אופרת הראפ הראשונה של "שם טוב האבי" אי שם ב-2020, נדמה היה שמדובר בעוד מערכון מושקע מבית היוצר של תמיר בר. במבט ראשון, הציפייה הייתה לקטע קומי ארוך עם הומור נונסנס וכמה חרוזים נחמדים בצד. אבל אז הגיע הביט הראשון, ואחריו השני, ופתאום התברר שלא הגענו לעוד מערכון של תמיר בר, אלא לשיעור בתרבות.
>>לגסה סופר סאייה: איך ראפר אתיופי מעפולה מגיע לעשות ראפ ביפנית?

הפרק הראשון של "שם טוב האבי" היה, בבסיסו, חלומו הרטוב של כל חובב היפ-הופ ישראלי. השילוב בין ראפ מחתרתי, ביקורת חברתית נוקבת וקומדיה מדויקת, הביא ליצירה שאי אפשר להישאר אדיש אליה. תמיר בר וישי סוויסה לא באו לעשות עוד קטע קומי, הם גייסו את חוד החנית של סצנת ההיפ-הופ המקומית, כמו רביד פלוטניק, מיכאל סוויסה, שקל, לוקץ' ועוד, כדי ליצור אמנות אמיתית שתבעט בקהל בכל הכוח, במטרה להרים אותם גבוה.

בחלק הראשון בסדרה, התבלטה היכולת לפרוץ את גבולות הז'אנר. זה התחיל כנחלתם של ה"היפ-הופ הדס" שאוהבים את הטקסטים שלהם עם טיפה רעל וביקורת, ומהר מאוד הגיע לאוזניים של קהל רחב יותר שהתאהב מיד. בתוך כל ראפר מסתתרת דמות קומית שמחכה להתפרץ, ובכל סטנדאפיסט חבוי ראפר שרק מחכה לביט הנכון. תמיר בר הוא ההוכחה החיה לכך: דמות קומית פנומנלית שמצאה בראפ את הכלי האולטימטיבי לביטוי עצמי.

בחלק השני בסדרה, הכל כבר עלה שלב. הפרק השני לקח את האופרה לאקסטרים ופתח דלת רחבה למיינסטרים הישראלי. פתאום, לצד הביטים המושחזים, ראינו תוספת של ענקי תרבות כמו ברי סחרוף וארקדי דוכין – אמנים שראפ הוא לאו דווקא השפה הראשונה שלהם, אבל השתלבו בפאזל הזה בצורה מושלמת.

החוכמה של בר וסוויסה הייתה לשמור על ה-DNA של ההיפ-הופ גם כשנכנסו "התותחים הכבדים". הם צירפו אמנים כמו נגה ארז ותומר יוסף, שנמצאים באזור החיוג של ההיפ הופ, ויצרו גשר בין הרוק הישראלי הקלאסי לבין הסאונד החדש והבועט שמביא סוויסה להיפ הופ הישראלי.

למרות השדרוג בהפקה ובליהוק, הלב הפועם של היצירה נותר זהה: ביקורת חריפה, כואבת ומצחיקה בו"ז על החברה הישראלית. השימוש בשירים ככלי להעברת מסרים חברתיים, בשילוב עם משחק קומי משובח, הפך את "שם טוב האבי" ליצירת קאלט של ממש.

זו כבר לא עוד צפייה ביוטיוב של מערכון אלא תופעה תרבותית. את הקאלט הזה אי אפשר להשאיר כלוא בתוך המסך הביתי, לכן היה לי ברור שזה הזמן לתת ליצירה הזו את הכבוד הראוי עם הקרנה חגיגית ומשותפת. חברתי לבר הבירות "שניט" וביחד הרמנו ערב הקרנה משותפת שבסיומה תתגלגל למסיבת היפ הופ לתוך הלילה. מוזמנים לבוא, אנחנו באים להרים.
הקרנה חגיגית "שם טוב האבי" 1+2 ומסיבת היפ הופ לתוך הלילה, שניט, הארבעה 12, תל אביב. יום ו' (26.12), כניסה חופשית

• טור אישי
• שם טוב האבי
• היפ הופ
• תמיר בר

נרקיס רעם (למה שלא תעקבו) היא זמרת־יוצרת וגיטריסטית, קול חדש ומסקרן בסצנת האינדי־ג'אז הישראלית. הסאונד מחבר בין עולמות הג'אז, נאו־סול ופולק, עם טקסטים אישיים בעברית שמכוונים ישר אל הלב. קול רך, גרוב חצוף ומרענן ונוכחות ייחודית כבר הצליחו למקד בה תשומת לב בהופעות ברחבי הארץ, כולל פסטיבל הג׳אז קווינטה ותוכניות רדיו כמו "דיבור מקומי" בכאן 88 וציפורי לילה עם יוסי פיין (המלך!) בגל"צ. כעת היא מגיעה למרכז ענב להופעה חגיגית עם להקה מלאה לציון שנה לאלבום הבכורה שלה, "אחיזה אחרת", בו היא חוקרת את גבולות הבדידות והאהבה, לצד שירים חדשים מאלבומה השני שבדרך. ההופעה תתקיים ב-24.12 בשעה 22:00 (כרטיסים כאן) במסגרת "פסטיבל בכורות תל אביביות הראשון" (24-30.12) שנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו.

>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד
>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שלגמרי נמאס מהן ב-2025
>> סילבסטר ונובי גוד בתל אביב: 28 מסעדות לחגוג בהן סוף ל-2025

ישבתי עם חברה טובה שלי איוי לקפה, וסיפרתי לה שהציעו לי לספר על היצירה שלי ועליי. ישר חשבתי על זה שאני צריכה באמת להגיד ולספר. להיות כנה. הרבה יותר קל לי להגיד את האמת כשזה במוזיקה. הלחן והסיפור הכללי מרגישים כמו להיכנס לסיפור שמקריאים לך. כניסה לעולם מקביל, עם התחלה אמצע וסוף. משהו בכל הסטינג הזה הרבה יותר נוח לייצר כנות. אבל בטקסט אמיתי? שחור על גבי לבן? זה קשה. הבנו ביחד שעל זה אני צריכה לכתוב.

איוי אמרה – על זה את צריכה לכתוב. וכך יצא.
בזמן האחרון אני מרגישה שהחברה שלנו מתקשה להביא כנות. כזאת אמיתית, יפה, מכוערת וכואבת. הכל כביכול פתוח ומדובר אבל עדיין יש משהו ששומר פנימה. המון הגנות, לא לחשוף מדי, לא להראות חולשה, לא להישבר. אנשים מסתובבים עם שריונות מפוארים שמצד אחד מגנים על הלב ומצד שני כולאים אותו. שלא תתפסו אותי מבקרת, אני איתם. שריון זה מנגנון חשוב. אבל יש בו דילמה מובנית: כמה הוא באמת מגן? וכמה הוא פשוט מונע מאיתנו להרגיש או להתחבר עם אדם אחר?

המורכבות הזאת הולכת יחד עם משהו רחב יותר. אנשים מחפשים חיבור אבל מפחדים להיחשף. רוצים כנות, אבל רק בתוך גבולות שלא יערערו את הדימוי שהם בנו לעצמם. וכשכואב לנו אנחנו כמעט מתנצלים על הכאב ואומרים "הכל טוב, יהיה טוב". כאילו האמת שלנו עלולה להיות כבדה מדי לאחרים או לעצמנו.ובדיוק במקום שבו המילים הרגילות מפסיקות לעבוד נולדת האמנות. יש איזה משהו שמאפשר שמאפשר חופש, חיבור אמיתי ואפילו ריפוי.

האלבום“אחיזה אחרת”נולד בדיוק מהמקום הזה.
לפני 3 שנים הייתי במקום שהחזיק המון בפנים, חלומות, מחשבות וכאבים. עשיתי שינוי גדול בחיי. עברתי פרידה מזוגיות של תשע שנים, סיימתי תואר בפסיכולוגיה ומדעי המחשב, ובגיל 27, אחרי שנים שלא נגעתי בכלל במוזיקה, חזרתי לגיטרה והתחלתי לכתוב שירים. החלטתי לשנות מסלול בחיי ולנסות להיות מוזיקאית. ככה אמרתי לעצמי גם – אני רק מנסה. חוויתי פרידה מכל כך הרבה דברים בחיי – בן זוג, מסלול חיים, מקצוע, חברים. ובעיקר מהתפיסה שלי כלפי עצמי. מצאתי את עצמי צוללת חזרה פנימה ולאט לאט שירים התחילו לבוא. המילים, המקצבים והלחנים, הכל הביא ביחד את מה שהרגשתי. התהליך הזה ליווה אותי והרגשתי שהאפשרות לכתוב, לנגן ולשיר, פתחה וריפאה פצעים. הביאה ללידה מחדש.

כל השירים נכתבו מהמרחב הזה. לא רק על סוף של קשר, אלא על רגעים שבהם רציתי להיות כנה, עם עצמי, עם מישהו אחר, אבל עוד לא הייתי מוכנה. כל שיר הוא סוג של ניסוי בכנות: בין הרצון להתוודות בפחד לבין הפחד להיפגע שוב.כשאי אפשר להסביר את הפער בין מה שקורה בפנים לבין מה שאנחנו מסוגלים להגיד בקול, היצירה הופכת למקום שבו הרגש יכול להופיע בלי התנצלות. השיר, הציור והסיפור – כולם מרחבים שבהם אפשר לפגוש פחד שלא הודינו בו, כאב שלא ניסחנו, געגוע שלא משתחרר, אהבה שכבר לא קיימת אבל עדיין מחזיקה אותנו, ומה לא בעצם. כל מה שחי, יפה ועצוב ביחד.

ובסופו של דבר זו לא רק הפרידה האישית שלי. אני מרגישה שזו תופעה של החברה שלנו. הכל כביכול פתוח ומדובר אבל יש משהו ששומר פנימה. האומנות יוצרת עבורנו מרחב אחר: מקום בטוח לבדוק מה אנחנו מרגישים. אולי זו הסיבה שאנחנו כל כך נמשכים למוזיקה או לכל אומנות, כי היא מצליחה לומר את מה שאנחנו לא מצליחים לנסח לעצמנו.

ב-24.12 אני אופיע במרכז ענב בתל אביב בפסטיבל בכורות, עם עוד מוזיקאים בתחילת דרכם שעשו את הצעד האמיץ הזה. בהופעה שלי נחגוג את האלבום "אחיזה אחרת" ששינה את עצמי מבפנים החוצה. גם אם את או אתה לא תיקחו היום את הגיטרה או הצבעים ליד, אתם מוזמנים להופעה שלי ואולי להתחבר לעצמכם דרך אומנות של אחרים, שהיא בסוף של כולנו. אני באמת מאמינה שליצור זה הדבר הכי מדהים שיש לנו כאנשים בעולם הזה. ואני מאמינה ומקווה שכל אחד שאולי קורא את זה, יקח את עצמו לגעת באומנות שלו, לפגוש את עצמו, להרגיש חי ומחובר.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מרכז ענב
• בכורה