(הטור פורסם במקור במגזין את)
עוז זהבי עלה לכותרות בסוף השבוע האחרון כי הוא שם את הבושה בצד ואמר במגזין סוף השבוע של Ynet, קבל עם ואינסטגרם, שהוא שוכב עם נשים טרנסיות. "אני עוז זהבי החדש. לא מלך הסטרייטים. שוכב עם טרנסיות. זה חלק ממני. מה יש להתבייש? זה לא ביג דיל מבחינתי". הוא צודק וסחה עליו. החשיפה הזאת היא הרבה מעבר לסקס או להעדפה מינית כזו או אחרת. זו נקודת ברייק-ט'רו אמיצה, מרגשת, שבאה דווקא בזמנים חשוכים שבהם נדמה שהעולם כולו הולך ברוורס.
>>אחרי שנתיים בלי: מצעד הגאווה חוזר במתכונתו המקורית לצ'ארלס קלור

כששחקן מצליח וחתיך, שנתפס במשך שנים כסמל לגבריות, שם את זה על השולחן – הכי סטרייט-פורווד ובלי התפתלויות – זה ביג. גם בגלל התוכן, וגם בזכות הדרך: ישירה, טבעית ולא מתנצלת. ויותר מזה, כשהכותרות התחילו לרוץ והוא היה יכול בקלות לסגת, להכחיש, או לגלגל עיניים, הוא עמד מאחורי הדברים, הגביר ווליום, והסביר: יש לו חברות טרנסיות טובות, הוא רואה מה הן עוברות, כמה שיט הן חוטפות, ואילו מורכבויות הן נאלצות לשאת – רק כדי לחיות את האמת שלהן. אז כן, עוז, אולי אתה לא מלך הסטרייטים (ובינינו, למי אכפת? השנה היא 2026), אבל קח, נפל לך כתר של משהו אחר, חשוב הרבה יותר.

"רוצות וידוי? עוז זהבי הוא לא היחיד, שבת שלום", כתבה לינור אברג'ל, כוכבת "בואו לאכול איתי" ואישה טרנסית גאה. גם רון שחר, עוד שחקן גברי קלאסי,רמז על כך לא מזמן בשיחות עם בתו. השיח "המנרמל" (כן, סליחה על המילה השחוקה, אבל אין אחרת כרגע) הוא קריטי. נשים טרנסיות לא צריכות את האישורים של זהבי או שחר כדי להתקיים, שיהיה ברור – הן לא. אבל החשיפה הזאת שוברת את חומת ההסתרה והבושה, פותחת מרחב של הכרה – וממקמת אותן במקום שמתחיל סופסוף להכיל אותן, ולהבין שהן חלק בלתי נפרד וחשוב מהמרקם האנושי, החברתי, והתרבותי שלנו. זהבי לא זרק פה לאוויר סתם עוד מחווה, זו חובה בסיסית שלנו כחברה: להגן ולתקן. הלוואי שיום אחד גם נעמוד בזה באמת.

הדור החדש של נשים טרנסיות, כמו אלאיה הוף, סתיו סטרשקו, אוריאן ספיבק ואחרות – מדבר ברשתות בגלוי ובאומץ על מה שהן עוברות: אפליה יומיומית, אלימות פיזית ומילולית, יחס עקום מהחברה, וגיבורי מקלדת דושים, שלא יודעים איך להתמודד עם מורכבות שהיא כבר מזמן חלק מהמציאות. פעם, בעשורים הקודמים של המאה שעברה, דמויות כמו זלמן שושי או גילה גולדשטיין חטפו גרזנים בגינות חשוכות בתל אביב, רק כי העזו להתקיים.

היום, חשוב להגיד את זה בפה מלא: האלימות כלפי נשים טרנסיות היא תוצאה ישירה של יחס חברתי עיוור, שיפוטי ואדיש. את האלימות כמובן שצריך לגנות, את האפליה חובה עלינו לפרק, ואת מעגל השתיקה סביב זה, צריך לשבור. וכן, זה קרה עכשיו בזכות עוז זהבי. ברגע של אמת זעירה, הוא הדליק אור קטן לעבר עתיד ורוד יותר. כי זה כבר לא מספיק לא לשנוא, הגיע הזמן גם לאהוב בקול רם וצלול.

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להט"ב

בזמן שאתם עומדים בתור לקפה של הבוקר ברוטשילד או מתווכחים על נתיבי האופניים החדשים, מתחת לאף שלכם נרקחת עסקה שתשנה את ה-DNA של העיר הזאת להרבה מאוד שנים. ולא, הפעם זה לא קשור לעוד מגדל יוקרה או שיפוץ בכיכר, אלא למשהו הרבה יותר אישי: למי שיחזיק את המפתחות לשער הכניסה שלכם לעם היהודי. אני כותבת את המילים האלו כתל אביבית שאוהבת את העיר הזו בכל ליבה, אבל גם כדוברת רוסית וכמנכ"לית "לובי המיליון". עבורי, ועבור מאות אלפי ישראלים כמוני, המינוי של רב עיר הוא לא דיון תיאורטי על דת ומדינה – הוא קרב יומיומי על הזכות להרגיש שייכים בבית שלנו.

>>הפרדת הדת מהמדינה מתחילה עכשיו – בהפרדת הדת מתל אביב
>>מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית

אולי אתם חושבים לעצמכם שזה לא נוגע אליכם כי ממילא אתם לא דורכים בבית כנסת. זו טעות קריטית שמתעלמת מהמציאות של רבים בעיר הזו. רב העיר הוא הסמכות העליונה לרישום נישואין וגירושין, ועבור יותר מ-100 אלף יוצאי ברית המועצות שחיים בתל אביב, המינוי הזה הוא גזר דין של השפלה. הוא האיש שיחליט אם אתם "יהודים מספיק" או שישלח אתכם לבירורי יהדות פולשניים ומתישים רגע לפני החתונה. כמי שנלחמת יום-יום למען הזכויות של הקהילה שלי, אני יודעת מקרוב שכל מינוי של רב שמרן ומדיר הוא עוד טריקת דלת בפרצופם של אלו שחיים כאן, משרתים כאן ומשלמים כאן מיסים, אבל נדרשים להוכיח את יהדותם מול ממסד שפשוט לא סופר אותם.

מעבר לעניין הטכני של נישואין וגירושין, רב עיר הוא דמות בעלת השפעה עצומה על המרחב הציבורי ועל הרוח שמנשבת מהמוסדות הרשמיים אל תוך השכונות שלנו. אם הוד השרון הייתה הפרומו – שם הקואליציה ה"ליברלית" מטעם יש עתיד הצביעה במפתיע בעד מועמד חרדי שמרני – תל אביב היא המופע המרכזי. אם חולדאי יפקיר את המשרה הזו לש"ס בשביל שקט קואליציוני, הוא למעשה מוכר את הערכים של בוחריו במחיר חיסול. זו לא רק בגידה פוליטית, זו הפניית עורף לכל מי שמבקש לראות כאן יהדות מאירת פנים ולא כזו שבוחנת אותנו בציציות או במבטא.

זה לא חייב להיות ככה, כי על השולחן מונחות אלטרנטיבות ראויות בהרבה. ישנם מועמדים שהם או ילדיהם שירתו בצבא, שמבינים מה זה לחיות בעיר מעורבת ומחוברים להוויה הישראלית המודרנית.

רון חולדאי וחברי מועצת העיר מהמחנה הליברלי – אנחנו מסתכלים עליכם, והפעם לא נסתפק בהצהרות יפות בפייסבוק. תל אביב היא המבצר האחרון של החופש בישראל, ואם גם כאן נתפשר על רבנות מדירה בשביל דיל פוליטי, אין לנו זכות להתלונן על מה שקורה בממשלה. אל תתנו להם למכור את העיר שלנו בחדרי חדרים. הרימו טלפון לחברי המועצה ששלחתם לעירייה ודרשו מהם תשובות לפני שהדיל הזה הופך למציאות שכולנו נצטער עליה.

• טור דעה
• הבועה
• כפייה דתית
• חילונים
• העליה הרוסית

הפרדת הדת מהמדינה מתחילה עכשיו – בהפרדת הדת מהעיר. כעיר ליברלית עצמאית ופורצת דרך, יש לתל אביב-יפואפשרות לעשות כעת צעד נחוש ולא לקחת חלק בפסטיבל הבחירות לרב אורתודוקסי ראשי לעיר.אין לנו החילונים שום עניין במוסד הרבנות בתל אביב ובבחירת רב ראשי אורתודוקסי לעיר. מדובר בתפקיד מיותר וחסר כל השפעה על סוגיות מוניציפליות ועל ציביונה של תל אביב.

>>היום שאחרי נתניהו: מחנה שלם פיתח בו תלות. ולא המחנה שחשבתם
>>מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית

כנראה שגם מרבית הציבור הדתי בעיר חושב כמוני. בשמונה השנים האחרונות, מאז סיים הרב ישראל מאיר לאו את תפקידו כרב ראשי של תל אביב, איש לא התמנה לתפקיד. אם זה היה חשוב לציבור הדתי בעיר הם ודאי היו מקימים קול צעקה ויוצאים למחות על החלל ההלכתי שנוצר.

אסור למפלגות ונבחרי ציבור מקומיים שמגדירים עצמם כ"ליברלים", לתת יד להשרשת ההלכה בעיר ולהיות כלי בידי הממסד האורתודוקסי. אנחנו צריכים להיות פורצי דרך בכל הקשור להפרדת הדת מהמדינה

מה שכן, מדובר באחלה ג'וב. שכר גבוה, תנאים מצוינים, עוזרים, מעמד בכיר ועוד. לא פלא שיש כל כך הרבה מתמודדים. מבחינת המפלגות הדתיות הן כבר מזמן הפכו את התפקיד לפוליטי כדי לחזק אותן בקרב המצביעים שלהן בעיר.

צריך להבין: תל אביב-יפו אינה דומה לשום עיר אחרת במדינה. לא להוד השרון, לא לקצרין ולא לגדרה.כל מה שקורה בעירנו בעניינים הקשורים ליחסים שבין זכויות אזרחיות וליברליות לענייני דת, וכל קונפליקט שמערער לשיטתו של הממסד האורתודוקסי את ה"סטטוס קוו", הופך לכותרות מרכזיות באמצעי התקשורת הארציים. רבנים חשובים יוצאים במתקפות חריפות כנגד התל אביבים. חברי כנסת חרדים מתחרים ביניהם מי יהיה יותר בוטה כלפי הציבור החילוני ונבחריו.

שיתוף הפעולה של יש עתיד ומרצ בתל אביב עם סיעת "מאמינים" מבית מפלגת "הציונות הדתית", סביב העתירה לבג"צ בענייני הבחירות לתפקיד רב ראשי לעיר, היא בעיניי טעות. אסור למפלגות ונבחרי ציבור מקומיים שמגדירים עצמם כ"ליברלים", לתת יד להשרשת ההלכה בעיר ולהיות כלי בידי הממסד האורתודוקסי.

אנחנו צריכים להיות פורצי דרך בכל הקשור להפרדת הדת מהמדינה. נכון שזו משימה קשה, ובימים אלו קשה הרבה יותר, אבל חייבים להוביל קו ברור ואקטיביסטי בנושא ולא להסתפק בדיבורים. כעת, יש הזדמנות אמיתית לפעול כדי להפריד את הדת מהעיר. זה הזמן לעשות מעשה נחוש ולא לקחת חלק בבחירת רב אורתודוקסי לעיר.

לכן, אברהם פורז ואנוכי, חברי סיעת "חילונים ירוקים" במועצת העיר תל אביב-יפו, החלטנו להחרים את הבחירות לתפקיד הרב הראשי של העיר. אסור לתת לממסד האורתודוקסי לגיטימציה להמשיך לשלוט על אורח חיי הציבור החופשי באמצעות כפיית ההלכה על סוגיות אזרחיות.
>> ראובן לדיאנסקי הוא המשנה לראש העיר תל אביב-יפו ויו"ר סיעת "חילונים ירוקים" בעיריית תל אביב-יפו

• טור דעה
• עיריית תל אביב
• ראובן לדיאנסקי
• דתיים בתל אביב
• כפייה דתית

>> ד"ר איתמר כהן (כדאי שתעקבו) הוא פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול נפשי הנתמך בחומרים משני תודעה. ביום רביעי הבא (14.1) הוא יערוך בבית רדיקל ערב תחת הכותרת"הצד האפל של הוויד"על הסיכון להתמכרות בקרב משתמשים כרוניים ולפגיעה מהותית במנגנוני חשיבה, בוויסות הרגשי (חרדה ודיכאון), בחשק המיני, בפוריות ובאיכות השינה, כמ גם להשפעת הקנאביס על מערכות יחסים רומנטיות כאשר השימוש בו הוא אורח יומיומי בחיי הזוגיות. מה עושים עם זה? מהו שימוש נכון ובטוח? כיצד אפשר לצמצם את השימוש בדרכים יעילות, בטוחות ומבוססות מחקר עדכני? הייתם רוצים לדעת,והנה אתם יכולים לדעת.

>> מסך התודעה: 25 סדרות חובה לסטלנים (וגם לסטלנים בנפשם)
>> אחי, תעביר ת'לבונה: כמה זמן היהודים כבר מעשנים קנאביס?

הקנאביס רוכב זה שנים על רכבת הרים של דימוי ציבורי. בתיכון הכריחו אותנו להקשיב להרצאות שמטרתן הפחדה מאותו חומר. עברו כמה שנים והנה שכנעו אותנו שמדובר בחומר קליל, טבעי ובעל סגולות טיפוליות. התדמית החדשה של החומר מאפשרת היום לחוקרים מאסכולות שונות לבחון אותו ביתר קלות חושפת אט אט גם את צדדיו האפלים של הוויד.

לא אסמן את הוויד כאויב הגרוע מכל. הקנאביס הניתן במסגרת רפואית מסייע לרבים בהקלה מכאבים כרוניים, בצמצום התקפים באפילפסיה קשה ועוד. שימושים לגיטימיים אלה מדגישים שקנאביס אינו בהכרח "כולו רע", אבל שימוש עיוור הוא סיפור שונה לחלוטין, במיוחד בעידן שבו זני הקנאביס חזקים בהרבה מאלו שהיו נפוצים לפני עשורים.

מחקרים מצבעים כי 1 מכל 3 משתמשים כבדים יפתח הפרעת שימוש בקנאביס במהלך חייהם

ראשית, חשוב שנכיר את שני החומרים הפסיכואקטיביים המרכזיים:ה-THCאחראי לתחושת ה"high" ומשפיע על תפיסה, זיכרון, קשב, ויסות רגשי ותחושת זמן. ה-CBD לעומתו פועל במסלול שונה ומאזֵן חלק מההשפעות ה-THC. שוק הקנאביס לצורכי פנאי מנסה לדחוף כמה שיותר THC עבור כל ג'וינט, והיום ניתן לייצר זנים בעלי 20-30 אחוז של THC (בניגוד ל4% בשנות ה-90'), ולצמצם כמעט לחלוטין את אחוז ה-CBD. המשמעות – יותר high ויותר סכנות. הנה כמה מהן:

משתמשים כרוניים (כלומר, צריכת THC כפעמיים בשבוע למשך יותר משנה) חשופים יותר להפרעות חרדה ודיכאון, להפרעות בשינה, לקשיים בתפקוד המיני ואפילו בגזרת הפוריות. למה? כי החומרים בקנאביס "חוטפים" למעשה את מערכת הקנבינואידית הטבעית שלנו (זו גם בדיוק הסיבה שקנאביס נקרא בשם זה), האחראית על איזון תפקודי מוח וגוף בכל הקשור לייצוב מצב רוח, כאב, תיאבון, שינה, זיכרון ותגובה ללחץ. כאשר אנחנו מכניסים קנאביס עם THC גבוה מבחוץ, אנחנו שוחקים לאט, אך בהתמדה, את היכולת המאזנת הטבעית שלנו.

אם נתמקד בחרדה, נבדיל בין זו המתרחשת בזמן העישון, וזו המתפתחת עם הזמן. יש אנשים שעישון קנאביס יוצר אצלם רגיעה, ואחרים, בשל רגישות מוחית שונה, חווים דווקא חרדה חזקה. אבל, וזה אבל חשוב, הסיכוי לאתגרי חרדה בהמשך הדרך עולה אצל כל המשתמשים הכרוניים.זו למעשה "מלכודת דבש" עבור אלו אשר מעשנים וויד לצורכי רגיעה, דוגמת המתמודדים עם פוסט טראומה או אתגרים רגשיים נוספים.

מבחינת הסכנה להתמכרות ולדיכאון, הפעלה מלאכותית על ידי THC זר לגוף שוחקת באופן אינטנסיבי גם את מערכת התגמול, האחראית ל-"דרייב" ותחושת ההנאה מהישגינו השונים. שחיקה זו מאלחשת את תחושת הסיפוק מגירויים "יומיומיים", אלו שהיו מהנים במיוחד לולא אותה שחיקה. מכאן תחושת חוסר ההנאה וההתמכרות לאותו חומר זר אשר יבטיח כביכול את אותה הנאה שאבדה. מחקרים מצבעים כי 1 מכל 3 משתמשים כבדים יפתח הפרעת שימוש בקנאביס במהלך חייהם.

וויד גם פוגע לנו בשינה, ומונע מאיתנו להשלים מחזורי שינה מלאים. הוא אמנם עוזר לנו להירדם, אך כאן שוב נתקל במלכודת הדבש. נרדם מהר אבל לא נגיע לשנת REM, החשובה לשלמות נפשית וקוגניטיבית. בלעדיה, אנחנו אפתיים וחסרי מוטיבציה לנוע אל עבר מטרות ערכיות והמהותיות.

צד אפל נוסף הוא השפעת הקנאביס על הבריאות המינית והפוריות. שימוש כבד עלול לדכא באופן משמעותי את החשק והתפקוד המיני, ומחקרים רבים מדווחים על ירידה בליבידו, קושי בעוררות ואף וקושי להגיע לאורגזמה. כאן חשוב לציין שקיים מיעוט עבורם שימוש כבד לא יחליש את החשק והתפקוד, אך לא בדיוק יודעים למה. הערכות עדכניות מתמקדות בשחרור הורמון הנקרא פרולקטין, זה המפורש לאחר האורגזמה, אשר אחראי לסוג של "עיכוב" זמני של הדחף.

לא פחות מפחידה היא הפגיעה בפוריות. אצל גברים, שימוש קבוע פוגע בכמות הזרע, באיכותו, ביכולת התנועה שלו ואף בצורתו. אצל נשים, שימוש בקנאביס עשוי לשבש את האיזון ההורמונלי. אני בטוח שלא מעט מחבריכם שמעו את אותה ההנחיה להפסיק את השימוש בקנאביס בזמן שהם מנסים להיכנס להריון. כאן קיימת גם סיבה לאופטימיות, שכן, לפחות אצל גברים, חידוש תאי הזרע מאפשר חזרה למצב תקין בהינתן התנזרות מוויד, וייתכן שאצל נשים הדבר דומה, אך עבורן קיים עדיין מידע חסר.

והנה אנחנו מגיעים למקום חשוך נוסף, הפוגע באופן אינטנסיבי בצרכני הוויד פעם אחר פעם. לא מספיק מדברים על מה קורה למערכות היחסים שלנו, בעיקר אלו הרומנטיות, כאשר צד אחד משתמש בוויד והשני לא. מטפלים שונים מודעים לזה כבר שנים, ושווה להקשיב למחקרים שמראים כיצד דמותו של המעשן מתחילה לקבל גוון שלילי אצל בן הזוג "הסחי".

לב העניין נובע מההשפעה של הוויד על התפקוד הכללי של בני הזוג המעשנים. לאור ההשפעות השונות, בני הזוג שאינם מעשנים מוצאים עצמם כמבוגר האחראי, אלו אשר נושאים בעול שימור הקשר ואפילו כסוג של מטפלים. מעטים שמרסקים את תפיסת האטרקטיביות של הצד השני יותר מאשר הצורך להיות עבורו סוג של "הורה". תוסיפו לזה את העובדה שקשה במיוחד לקיים תקשורת בריאה עם אדם שנמצא ב-HIGH תמידי, ותחושת הבדידות שמגיחה כאשר הצד האחר נמצא במצב תודעתי שונה בתכלית.

אם נחזור לכותרת הכתבה, חשוב שנדע שהסיטואציה אינה שחורה או לבנה לחלוטין, ויש מקומות בהן השימוש בוויד נתפס באופן שונה, אפילו כמחזק, מרפא ומקרב בין אנשים. נראה אבל שמניעת הסכנות מצריכה חוברת הדרכה מפורטת אודות מינונים, תדירות ומידע מעמיק בהרבה על כל הפינות החשוכות של השימוש בוויד.

• טור דעה
• קנאביס
• סמים
• התמכרות

>> ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג ופעיל חברתי, תושב דרום תל אביב ומחבר הספר החדש "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי", לפיוהומניזם מעשיהוא צורך בוער בעידן מואץ של הקצנה, נטישת האנושיות והתרחקות מפיתרון בעיות ומהלך רוח מעשי, ונוגדן להלך רוח קולקטיבי של קיטוב, הטרלה והטלת רפש באחר בשירות האלגוריתם של הרשתות החברתיות. בספרו מציע מוהר "לקדם מודלים וכלים מעשיים לשינוי חברתי שכבר נוסו בהצלחה ברחבי העולם, ולהתרחק משקיעה בשיח מוסרני שעוסק אובססיבית באשמה, בזהות וביחסי כוח – מבלי לערער אותם כלל ומבלי לפתור את בעיות חיינו".תמכו בפרויקט ההדסטארטהמלווה את הספר ורכשו אותו כאן.

>> היום שאחרי נתניהו: מחנה שלם פיתח בו תלות. ולא המחנה שחשבתם // דעה
>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה

אני גר לא רחוק משכונת שפירא ומבלה בה הרבה. לכאורה שפירא אמורה להיות מיקרוקוסמוס מוקצן ובוער של המתחים בחברה הישראלית: גרים בה מצד אחד חרדיםוגרעין תורני שנע בין החרד"לי לדתי-לאומי, אוכלוסייה ותיקה בוכרית\מזרחית שנוטה למסורתיות ולימין, ואז אוכלוסייה חדשה, בעיקר של חילונים ליברלים, ביניהם הרבה מאוד אקטיביסטים מהשמאל הרדיקלי ומהפגנות בלפור ודומיהן, שמהגרים לשכונה על גלי ג'נטריפיקציה המאיימת על הוותיקים.

על השבר הזה תוסיפו אוכלוסייה גדולה של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה ואפילו קצת ערבים, וסוכני שנאה מקומיים כשפי פז, ותקבלו פוטנציאל נפץ מוגבר. והנה, למרות שהשכונה היא לא בגדר אידיאל נטול בעיות ושנאות, שפירא מתאפיינת בגדול בהרבה יותר הרמוניה ממה שהיינו מצפים. הלוואי שישראל בכללותה הייתה כזו.

"ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית-מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן"

מה עובד שם בשפירא? למה רוחה של שפי פז עם היד על התחתונה דווקא בהקשר כה נפיץ? מדוע אקטיביסטים לוחמניים יכולים להקים דוכן בשוק המקומי של חוות תל-חובז עם מאמות בוכריות ולשבת במעגל שירה עם חרדיות ומדוע מבקשי מקלט נצפים לא פעם יושבים ביחד עם ותיקי השכונה, משחקים שש-בש, שותים בירה וצוחקים? תשובה אחת, כמעט מובנת מאליה, היא העובדה שבמפגש מקומי, פנים אל פנים, יש פחות שנאה לעומת תקשורת מתווכת, למשל דרך האלגוריתם חובב העימותים של הרשתות החברתיות.

אבל לדעתי זה לא ההסבר השלם: בשפירא גם מתקיימים מערכים שלמים של קהילתיות שמה שמאפיין אותם הוא שימת בני אדם במרכז יחד עם התייחסות לשיקולים מעשיים, הנוגעים לחייהם.

כזהו בית הספר הממלכתי המקומי שיוצא מגדרו לקלוט טוב את ילדי מבקשי המקלט, ולשלבם עם הילדים הוותיקים, תוך כדי שמירה על יחסים טובים גם עם בית הספר הדתי שחולק איתו חצר בה משחקים יחד ילדים מכל שבטי מלחמת התרבות הישראלית. כזוהי החווה החקלאית בתל חובז שגם משולבת בפרויקט של המטבע המקומי – לירה שפירא – המאפשר רכישת "הון" באמצעות מסירת זבל אורגני למערכת קומפוסטרים שכונתית שהופכים את הנודלס הנשכח במקרר שלנו לדשן מזין ולמערכת מסחר אקס-קפיטליסטית; כזהו קומפלקס הדיור בר-השגה בשכונה שמאפשר לרבים שידם אינה משגת להישאר ולגור בה.

שפירא היא דוגמא מובהקת במיוחד, אבל הרוח הזו המשלבת אנושיות ומעשיות – הומניזם מעשי – מאפיינת את תל-אביב במיטבה גם באופן רחב יותר. על אף הביקורת שלי על העירייה, ועל אף שלטעמי ניתן לעשות עוד, בכל זאת צריך להודות שהעיר עושה הרבה יותר מהמדינה, למשל, כדי לתמוך ולקלוט היטב מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, לסייע לדרי רחוב, לתמוך בפרוייקטים של קיימות, לקדם בנייה ותפעול של דיור בר השגה לשכירות (מהמידע שהצלחתי להגיע אליו, בהיקף שעולה על זה של ערים גדולות אחרות בישראל), לתמוך בתרבות ואמנות (שלפעמים גם צומחת לעצמאות כלכלית ולהצלחה באמצעות החממה התומכת), ובלא מעט יוזמות חברתיות נפלאות – מיוזמת "לילה טוב" למאבק בהטרדות מיניות בסצינת חיי הלילה ועד לחללי עבודה חינמיים למי שאין ידם משגת לשכור משרד. חלק מהיוזמות מטעם העירייה וחלקן צמחו מלמטה, מהקהילות.

ללא ספק יש בתל אביב גם רוח אחרת – דורסנית, קפיטליסטית, לאומנית ומדירה לפרקים, ובכל זאת הרוח ההומניסטית-מעשית עוד מפעמת בה, גם אם נדחקת דרומה לאט לאט. והתל אביב הזו לא רק שונה מאוד ממרבית המרחב התרבותי-פוליטי בישראל, הנוטה לימין, אלא במיטבה היא שונה גם ממה שמקובל בשמאל ואפילו בשמאל הפרוגרסיבי. ההיגיון של ביוש, החרמה, מישטור השפה וציד גזענים שמאפיין את תרבות הווק קיים גם פה, אבל ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים, אינקלוסיביים (מעודדי הכללה), ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן.

ההתמקדות בניגוח מובילה פעמים רבות לאפקט הפוך וכושלת בהכתמה גורפת ולעיתים מוגזמת של בני אדם מרקע שונה. אז במקום רק להוקיע את שפי פז כגזענית – כפי שראוי – הרוח ההומניסטית של השכונה ממוקדת בלייצר מבנים קהילתיים שמכילים ומפגישים את כולם, כך שפגיעתה במרקם החיים המשותף מינימלית יחסית.

בספרי "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי" (הקיבוץ המאוחד), אני מנתח, כסוציולוג וכמי ששימש בתפקידים בכירים בארגוני זכויות אדם ושינוי חברתי, את הכשלים הרבים בתחביר הפרוגרסיבי הרווח – מהתגובה המעוותת לטבח השבעה באוקטובר ועד לפרקטיקות ביוש שמסייעות למנהיגים פופוליסטים הרבה יותר מאשר למאבק בסקסיזם, בהומופוביה ובגזענות.

הפעילות המעשית יחד, שיכולה לחבר קהילות ולערער חומות, שנאות והסתה, היא פיתרון הרבה יותר טוב למארג הדיכוי סביבנו בהיותה מעודדת "חיכוך חיובי". והסביבה האורבנית יכולה להיות מעבדה מוצלחת ומואצת למודלים כאלו שצומחים מהשטח וחלקם יכולים לעלות לאחר מכן לרמה הארצית (לפחות בהינתן ממשלה נורמלית). כמובן, הזירה האורבנית יכולה להיות גם זירת מלחמה מואצת לשנאות הכי קמאיות – כפי שראינו למשל בלונדון, בעימותים החל משנות ה-90' בין עובדי צווארון כחול למהגרים. שכונת שפירא – אולי השכונה המשמרת הכי טוב את הרוח האנרכיסטית-יצירתית של תל אביב – מציגה באופן המובהק ביותר את המודל האחר.

• יוצרים כותבים
• טור דעה
• ❤ תל אביב
• שכונת שפירא
• שמאל
• מרכז שמאל