תחבורה ציבורית

←אוטובוסים שלא עוצרים בתחנה.למה? כי הם החליטו, ואנחנו קהל שבוי

← תחנות אוטבוס ללא צל.אין צל, זו אשליה. זה הצל של שרדינגר.

← צפיפות מטורפת,גם לא בשעות העומס, בדגש על אוטובוסים מחוץ לעיר (ובמיוחד רמת גן וגבעתיים).

← אוטובוסים שנכנסים לצמתים וחוסמים אותם,כי הכביש הרי שייך לאבא שלהם.

← בכללי, אף אחד לא שם פס על קשישים בתחבורה ציבורית.מעניין לכולם ת'סבתא.

← אוטובוסים שלא מגיעים בזמן.זה פשוט בלתי אפשרי לתכנן לו"ז על בסיס תחב"צ בעיר הזאת.

← ג'וקים באוטובוס.איך זה עדיין דבר?

← תחנות מבוטלות בהפתעה.בסדר, אנחנו מבינים שבגלל הרק"ל צריך לשנות הכל כל הזמן בבת אחת, אבל למה אין מקום מעודכן שמרכז את כל השינויים? אם הציבור לא יודע איפה התחבורה, איך הוא ישתמש בתחבורה ציבורית?

← שהכל פה שכונה.לפעמים זה דווקא המזל שלנו.

← שהנסיעה מתל אביב להרצליה לוקחת שעה באוטו ושעתיים באוטובוסים.אנחנו לא מתמטיקאים, אבל משהו במספרים לא מסתדר..

← זה שיש 70 אפליקציות לזמני אוטובוסים ואף אחת מהן לא טובה.הכי סטארט-אפ ניישן שלנו.

← נהגים שמסרבים להעלות כלבים, למרות שהם חייבים.ובכלל, למה יש כל כך הרבה נהגים שעושים מה שבא להם, לרוב בניגוד לתקנות? הן נוצרו מסיבה מסוימת, והיא שלא נצטרך לריב עם נהגים.

← וגרוע מזה, נהגים שלא מחכים שאנשים ירדו וסוגרים עליכם את הדלת.אתם עם עגלת תינוק? אולי את קשישה עם הליכון? בהצלחה עם זה, ושלא נדבר על כמה פעמים תרדו באמצע הכביש.

← האוטובוסים הסינים החדשים.בטח נוצרו על ידי ילדים.

https://twitter.com/elad3/status/1558895119322988545

← נהגים שמסרבים לעצור ולהמתין למשטרה עם דלת נעולה כשיש מטריד מינית באוטובוס.עוד תקנה שלא סופרים, אבל מה זה כבר הטרדה מינית לעומת לחזור לתחנה בזמן?

← הזמנים המשתנים של באבל.בבקשה תיסגרו על זמן ותעדכנו אותנו בסוף.

← בולמי הזעזועים של הבאבל.יש לנו נוסטלגיה לנסיעות בעגלה עם סוסה, אבל בואו לא נגזים.

← שעדיין מחכים עם נתיבי התחבורה הציבורית.יאללה, כבר הבנו שזה רעיון מצוין. מהרו לנת"צ את כל העיר, זה קל.

← ומה הקטע שעדיין אין רכבת מחיפה לתל אביב ולהפך בסופש?מבטיחים לכם שגם תל אביב וגם חיפה רק ירוויחו.

←זה שבכלל יש שאלה אם להפעיל את הרכבת הקלה בשבת. וזה שהתשובה, לפחות כרגע, היא שהרק"ל לא תפעל בשבת.

← אוטובוסים לרמת החייל.המדור התשיעי בגיהנום של דנטה.

דו גלגלי

← אנשים שהולכים על שבילי אופניים.נו בחייכם, זה לא באמת כזה קשה.

← שבילי אופניים שנגמרים באמצע החייםכאילו היו רציף 9 ושלושה רבעים בהארי פוטר. למרבה הצער, במקום למצוא את עצמנו בהוגוורטס, בסופם פשוט נכנסים בדוכן לוטו.

← שהתל אופן לא מתאים לגובה של רוב הנשים.כמות האופניים המותאמים ממש קטנה.

← הפיקוח הרופס על קורקינטים.חיי אדם מעולם לא נראו כל כך לא חשובים.

← אנשים שרוכבים במהירות מטורפת.למה המדרכה הפכה להיות כביש?

← צפצופים של קורקינט.בנסיעה, בעמידה, באמצע הלילה, כשהסוללה חלשה, כשנוגעים בזה, כשיש גשם, כשהחיים עצמם. רעש הקורקינטים מלווה אותנו בכל רגע נתון. חאלס, מה עשינו רע שזה מגיע לנו?

← חניות קורקינטים שחוסמות את המדרכה.בחיינו, זה החליף את בעיית החרא של הכלבים.

← כמה אנשים שרוכבים על קורקינט אחד.מעבר לכמה שזה מסכן אותם ואת הסביבה, זה פשוט נראה מטומטם כמו לראות רכב מלא עם אדם נוסף על הגג.

← שליחים שמכסים את המספר כדי שלא יתלוננו.ימח שמכם, אם נצליח למצוא אותו.

← רוכבים שחושבים שהרמזורים לא תקפים עליהם.יש לנו חשק לשסות בכם את דובי הדוברמן.

← ואיך אף אחד עדיין לא הפנים למה מיועדים מעברי החציה לאופניים/קורקינט?זה באמת לא כזה קשה. רמז: זה מופיע בשם שלהם.

←אנשים שמעלים אופניים חשמליים לאוטובוס עמוס. אתם עם אופניים חשמליים, תיסעו בהם. נגמרה הסוללה? מזל טוב, אתם הבעלים הגאים של אופניים. תפדלו.

←מתי זה נהיה לגיטימי שקטנועים יעלו על המדרכה כדי לחתוך פקקאו כדי לקצר את הדרך ברחוב חד סטרי?

←שליחי וולט מתפרעים על הכבישים והמדרכות.כן וולט, ספציפית אתם. או שתקחו אחריות על הנציגים שלכם או שמתישהו תתחיל מלחמת אזרחים.

← התניידות בתוך רמת החייל.כמו בתשעת מדורי הגיהנום של דנטה.

רכב פרטי

← סגירת הכבישים בכל פאקינג מקום. מה הקטע שהעיריה סוגרת רחובות לשבועיים ברמה שאי אפשר לצאת עם האוטו?

←תחושת הפרנויה בעת נהיגה כי אולי פספסת שלט שמוסתר על ידי עץ.ובמקרה השלט הזה אוסר כניסה לרכב פרטים בין כל השעות, ויש גם מצלמה שאורבת בפינה.

←חניונים פרטיים מפקיעי מחירים. להלאים, להפקיע ולתת לנו לחנות בפחות משכר יומי.

← למה כולם שונאים אותנו.כן, הבנו, מכוניות פרטיות זה רע. אנחנו עדיין חייבים להגיע לעבודה.

←נתיבים מהירים. הרעיון לא רע, אבל הביצוע? תחבורה לעשירים בלבד.

← הפקקים ברמת החייל.בגיהנום של דנטה לפחות אין פקקים.

כללי

← אין מוניות.ואם יש מוניות הן לא רוצות לנסוע. ואם הן רוצות לנסוע זה עולה מליונים כי פקקים. אז אין מוניות.

← החסימה של אלנבי.זה אמנם עוד לא קרה, אבל עצם המחשבה על היום הזה היא סיבה מספיק הגיונית להתחרפן מראש.

←שאנשים חוצים את הכביש מתי שבזין שלהם, כאילו יש להם משאלת מוות. כן, הפכנו לדודות שלנו, אבל אנחנו צודקים.

←מדרכות צרות ובלתי עבירות. חצי מהעיר הפכה לסצינה מ"משימה בלתי אפשרית", ואנחנו לא טום קרוז. וזה עוד מבלי לדבר על יפו.

←כניסות לחניוני משרדים שתוקעות את כל הכביש.מתי אמרנו מכניסים את אגרת הכניסה לעיר?

← נהגי מוניות שעדיין מנסים את תרגיל "מחיר או מונה".חבר'ה, אנחנו לא באייטיז ולא תיירים. אפשר להרגע.

← המונופול של גט טקסי בתחום הזמנת הנסיעות באפליקציה.יש לזה כל כך הרבה אספקטים נוראיים שבאמת אין לנו מאיפה להתחיל.

← מחלף השלום.להפיל עליו פצצת אטום ולהתחיל מחדש, שלום ולא להתראות.

← התחנה המרכזית שעדיין קיימת, פועלת ומזהמת.אבל ממתי מישהו ספר את אזור הדרום?

← רמת החייל.הכניסה לרמת החייל, היציאה מרמת החייל, החניה ברמת החייל, תחנת הרכבת ההזויה בבני ברק מול דן דזיין, ולא מול רמת החייל. אנחנו לא אוהבים להגיע לרמת החייל, ורמת החייל כנראה לא אוהבת גם אותנו.

• #פיד_תחבורה
• עירוני
• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 909 // תנועה מגונה
• אוטובוסים
• קורקינטים
• מדרכות
• אופניים

מתכנני תחבורה ציבורית וערים, מהנדסים ואנשי מקצוע אחרים, משוגעים לדבר מטעם עצמם, ומספרים מפתיעים מנציגי מה שנקרא "הציבור הרחב" – זאת לא התחלה של נאום בחירות או בדיחה מאוד מוזרה, זהו "פיד תחבורה" בטוויטר. הם קוראים לזה #פידתחבורה, כמובן. פיד תחבורה (לצד עוד הרבה יותר מדי פידים מפולחים לפי נושא) הוא אמנם עדיין תופעה שגלויה בעיקר למשתמשי טוויטר בישראל – קבוצה שהייתה פעם נישתית אבל צומחת בשנים האחרונות בקצב די מסחרר – ובכל זאת משפיעה במידת מה על סדר היום הציבורי במדינה והשיח בה זולג בהדרגה לתקשורת המיינסטרים, ומשם – לחיים של כולנו.

הם כותבים על נושאים שרלוונטיים לכולם אבל עדיין יכולים להרגיש נישתיים, או לפחות סופר-ספציפיים, למיטיבי לכת ואנשי מקצוע: תכנון המרחב האורבני, תחבורה ציבורית ככלי חברתי, על הקשר בין תחבורה לכלכלה, דיור ואיכות החיים. הם מנתחים נתונים ותכניות, מעדכנים על שינויים ברחבי הארץ עד רמת רזולצית המיקרו של תחנה וספסל שהשתנו, מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם רכבים וחניות (בסדר, לא כזאת מורכבת: הם די שונאים אותם) ובאופן כללי מעלים את רמת הידע וההבנה של מי שעוקבים אחריהם לאופן בו מתנהל המרחב בתוכו אנחנו חיים.

"תמיד מצחיק אותי כשאנשים כותבים – פיד תחבורה הרס לי את החיים", אומראלון סיגלר(2992 עוקבים) תושב יפו, מתכנן ערים ותחבורה, עד לאחרונה בעיריית תל אביב, וכעת כעצמאי העוסק בתכנון תחבורה ציבורית, חבר של כבוד בפיד תחבורה. "מה שקורה זה שאנחנו מתרגמים לאנשים את החוויה שהם עוברים ביומיום, כשהם הולכים ונוסעים במרחב ופתאום הם מבינים דברים שלא שמו לב אליהם קודם. נגיד, העובדה שאין מדרכה ללכת עליה זאת לא ברירת מחדל, אלא מישהו בחר שזה יהיה ככה. אנשים מתחילים לשאול שאלות, להסתכל על המרחב ולהבין שהוא יכול להיות אחרת".

עשור אחורה, שיח התחבורה בתל אביב בכלל ובישראל בפרט נסגר ב"יש פקקים או אין פקקים", "יש חניה או אין חניה", מקסימום פתיחה של כביש משמעותי חדש. כתבי התחבורה היו, כפי שכינו אותם כמה מהמרואיינים לכתבה זו, "כתבי רכב" ובדרך כלל בשביל להצדיק את המשרה שלהם היו צריכים למלא את השבוע שלהם בלכתוב גם על נושאים נוספים כמו תיירות. בשנים האחרונות חלה עלייה גדולה בעניין הציבורי בנושא ובהתאם שיח התחבורה בתקשורת הפך מורכב יותר, גם אם לא מורכב מספיק. כתבים בכירים הכותבים על נושאים משיקים כמו כלכלה ודיור מתייחסים להשפעת התחבורה על הנושאים שהם מכסים, כתבי התחבורה עצמם יורדים לרוזולציות שלא היו קיימות קודם, והשיח מעורר עניין רב, שלא לומר – מכות ברשתות.

"לא הפתיעה אותי הזליגה הציבורית לנושא, הפתיע אותי שזה לקח כל כך הרבה זמן", אומרעומר רז(2423 עוקבים), מהנדס תאגיד יעוץ הנדסי המתמחה בתכנון תחבורה, שחי ועובד בלונדון (וגם יוצר ומגיש הפודקאסט "האורבניסטים"). "איפה כולם היו כל הזמן? הדברים האלו נוגעים לכל אחד מאתנו. תחבורה היא אחד הדברים שהכי משפיעים על חיי היום יום, היא קשורה לכלכלה, לדיור, למחירי הדירות. שיח הדיור תמיד נכח רק לא מהכיוונים הנכונים. פיד תחבורה מדבר על הדיור מכיוון רחב יותר ולא מספיק אנשים מקשיבים".

רז, חבר פעיל מאוד בפיד, מייחס חלק מהעניין המוגבר של הציבור למלחמה על הרכב הפרטי: "הרבה קולות מקצועים אומרים שיותר אנשים יכלו להתשמש בתחבורה ציבורית אם הם רק היו רוצים. זה כמובן נכון טכנית, אבל הבעיה היא מערכתית, היא לא בעיה של אינדווידואל. המערכת לא מאפשרת לאנשים להשתמש בתחבורה ציבורית באופן שבו היא מתוכננת".

"שיח הרשתות הוא חשוב ומשפיע על השיח הציבורי", אומרעדו קליין, עוד חבר פעיל בפיד, דוקטור לגיאוגרפיה ויועץ תחבורה. "הקורונה עזרה לאנשים להסתכל על דברים בצורה שונה, היא גרמה למעורבות הדיגיטלית להיות יותר משמעותית בעולם. מעצם העובדה שיצרנו מערכות קשרים רק מרחוק הבנו שאנחנו יכולים להשפיע על המציאות באופן הזה. לא מדובר באירוע אחד שמשפיע על השיח הציבורי, אבל השיח בפייסבוק בקבוצות כמו 'עירוניות מתחדשת בישראל' (קבוצה מייסודה של נעמה ריבה, עיתונאית "הארץ" המתמחה בנושאי אדריכלות ותכנון אורבני) ופיד תחבורה בטוויטר בהחלט השפיעו".

גם סיגלר מזכיר את השיח בקבוצת "עירוניות מתחדשת" אבל מציין שהופתע מהעוצמה של טוויטר בתחום: "השיח הוותיק בפייסבוק היה חשוב מאוד אבל לטוויטר יש כוח, הופתעתי מהעוצמה שבה הדברים מגיעים וכמה מהר זה מתגלגל לעיתונאים" – וכאן יכול מאוד להיות שזה עניין של הפורמט, כאשר השיח בקבוצות פייסבוק מתקיים, ובכן, בקבוצות, והשיח בטוויטר, גם אם מסווג באופן לא רשמי תחת פיד כזה או אחר עדיין מתרחש לעיני כל העוקבים (וכל הלא-עוקבים שהאלגוריתם החליט שצריכים להתעניין בזה).

טוויטר היא בהחלט הפלטפורמה של אנשי התקשורת בארץ והדיאלוג שמתנהל בה בין גולשים מהציבור הרחב לעיתונאים, לעיתים בכירים מאוד, שינה את המשחק לשני הצדדים. מה שמעניין הוא שחברי הפיד שיש להם את ההסמכה המקצועית הרלוונטית עדיין לפעמים נזקקים, גם בטוויטר, לתיווך של עיתונאים מנוסים בשביל שהסיפורים שלהם יתחילו להגיע לקהלים רחבים יותר. "כששאול אמסטרדמסקי מתייחס לדברים שעלו בפיד בטוויטר יש לזה ערך. זה לא עיתונאי שולי בערוץ נידח, אז ראש עיר או שרת התחבורה נדרשים להגיב. זה זולג והשיח הזה נשאר בתודעה", אומר סיגלר.

לדעתו של רז טריגר נוסף שהקפיץ את השיח הוא שהפקקים הפכו בלתי נסבלים. "אנשים שהיו רגילים שיש להם חניה תמיד. פתאום אין להם גם מחוץ לתל אביב, ובתל אביב כבר כמעט אין חניה חינם בשום מקום. היה עשור של ישראל כ"ץ כשר התחבורה, ותשתיות רכב רדפו אחרי הביקוש, כאנשי מקצוע ידענו כבר באזור 2015 שיש בעיה. אנשים התחילו פתאום לעשות תכניות לפי הפקקים, אבל השיח הזה טושטש באמצעות פלסטרים כמו כבישים חדשים שנפתחו, יצרו הקלה לרגע ואחר כך החמירו את המצב".

גם רז חושב שהקורונה העצימה דברים. "היו הרבה דברים שהתרגלנו אליהם, אבל כשהם חזרו פתאום אחרי הקורונה, אחרי הפסקה, פתאום לא יכולנו לסבול אותם. לגבי הפקקים, למשל, אנשים אומרים שהם גרועים יותר עכשיו. יש נתונים, זה לא נכון. אבל זאת התחושה של אנשים, שפתאום אי אפשר לשאת את זה וצריך שינוי". סיגלר מייחס חלק מההשפעה של פיד תחבורה גם ליכולת להציע פתרונות ולא רק להשמיע תלונות. "בחדשות מדברים על הדברים הגדולים שלאנשים דווקא אין השפעה עליהם, אבל פתאום הם מקבלים סט כלים ומושגים לשאול שאלות. אני אישית תמיד מנסה להציע גם פתרונות. גם אם זה רק ברשת, זה זולג לתקשורת ומשם לפוליטיקאים".

בין השאלות החשובות שנותרו פתוחות גם אחרי שיחות עם מרואייני הכתבה ועשרות שיחות רקע נוספות נמצאת שאלת הנוכחות הנשית. בתחום שיש בו נוכחות נשית מקצועית גבוהה – החל משרת התחבורה ומנכ"לית המשרד, דרך הרשויות המקומיות, למנהלות ועדות תכנון, מנהלות אגפי תנועה ועד לספסלי התארים והמסלולים למקצועות כמו אדריכלות ותכנון עירוני – לא ברור מדוע השיח בפיד נשלט באופן כמעט מוחלט על ידי גברים, כפי שמיוצג גם בקרב מרואייני כתבה זאת. כאשר שאלנו על נציגות נשיות בולטות בפיד תחבורה ותכנון עלו שני שמות בלבד – האקטיביסטית גלי פרוינד ועיתונאית "הארץ" נעמה ריבה, הכותבת, כאמור, במשך שנים על הנושא. אזכור שני השמות האלו רק מבליט את היעדר השיח הנשי הנדרש.

למרות שהפיד מורכב מאינדווידואלים אפשר לזהות בו מגמות ברורות כמו קידום מדיניות מתעדפת נת"צים (נתיבי תחבורה ציבורית) – לעיתים באובססיה שגובלת בסאטירה, כוללת ההאשטג #פורנונתצים – תיעדוף תחבורה ציבורית וכלי רכב דו גלגלים על פני רכבים ותנועה בין שרשורים מורכבים על גבול האקדמיזציה המציפים נתונים ומידע, לשרשורים נקודתיים ואפילו איזוטריים על אוטובוסים מפרקיים או התקדמות עבודות במקטע מסוים.

יש צייצנים שמתמידים בעדכון יומיומי וסיזיפי על איכות קווי האוטובוס, איחורים ותחנות, התקדמות עבודות תשתית ועוד. אחרים מושכים מידע מאתרי נת"ע, משרד התחבורה, הרלב"ד ועוד מנתחים ומגישים אותם לציבור העוקבים. לא תמיד ברור מי עומד מאחורי היוזרים השונים ומה האינטרסים שלהם. בין הצייצנים המעניינים ביותר ישנם מי שמגיעים עם ידע מקצועי מוקדם ומנגישים את עולם המושגים התחבורתי תכנוני. קרבות קשים מתרחשים בפיד על תכנון מגורים ותחבורה בפריפריה, האשמות מוטחות בפיד על היותו תל אביבי ומנותק (אנחנו כבר רגילים), למרות שצייצנים רבים אינם תל אביבים ורוב הכותבים מתחייחסים לתחבורה בשאר הארץ בשוטף.

ואיך מרגישים לגבי הפיד הזה בעיתונות הממוסדת? "לא כל כתב פעיל בטוויטר אבל זאת כן סצינה שיש בה הרבה אנשי תקשורת. פיד תחבורה קיים הרבה זמן והוא תמיד היה פיד דומיננטי, עם אופי. כשנכנסתי לתחום אפילו בעיתון צחקו שצריך לחשוש ולהכיר את האנשים האלו", מספר יובל שדה, כתב התחבורה של כלכליסט. ״קשה להגיד שהפיד עצמו משפיע על השרה מיכאלי ועל מנכ"לית משרד התחבורה, או על המתכננים ואנשי הביצוע בישראל. מנכ"ל חברת הנדסה לא מכיר את פיד תחבורה בטוויטר, אבל הוא כן קורא כלכליסט או גלובס. מנגנון ההשפעה של הפיד הוא דרך אנשי התקשורת, שלאט לאט השיח הזה מוטמע בהם והם משפיעים בעצמם על סדר היום ומקבלי ההחלטות. ההשפעה היא כמובן גם על כתבי כלכלה, נדל"ן, על עיתונאים בכללי. אני ככתב תחבורה לא חושב מה יגידו בפיד תחבורה. הידע שיש בפיד יכול לעזור ולתת ערך מוסף, אבל אני כותב את הכתבות שלי גם אם הפיד יאדיר אותי או יכנס בי".

מן הסתם, מתוך הפיד עצמו ההסתכלות היא אחרת. "רוב האנשים שמניעים את פיד תחבורה עם מידע הם אנשי מקצוע או חובבנים עם הרבה מאוד ידע, אבל השפעה בסוף זה לגעת בחיים של אנשים ולהעלות נושאים ששנים לא מדברים עליהם ועכשיו פתאום הם בפריים טיים", אומר סיגלר, "לא רק הכתבות הנפוצות שראינו תמיד אלא קולות חדשים, זוויות ראייה חדשות. זה קורה בקצב לא מספק אבל זה לאט לאט קורה וזה משפיע על הפוליטיקאים שרואים שזה נושא שמדברים עליו, אז הם כבר לא יכולים לבטל אותו. הם מתחילים להרגיש שעל זה הם נמדדים ולכן הם יתחילו לתת פתרונות".

>> איפה המטרו: כולם רוצים לנסוע ברכבת התחתית של תל אביב
>> הכתבה הכי מסוכנת שפרסמנו: מבחן הקורקינטים השיתופיים הגדול

• הבועה
• טוויטר
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 909 // תנועה מגונה
• #פיד_תחבורה
• תחבורה ציבורית

לאחר שלטון ארוך של שלוש חברות בשוק לאורך זמן (Lime, Bird ו-Wind), עוד ועוד חברות – בפרט Tier ו-Dott – מנסות לחדור לשוק הצפוף של מדרכות תל אביב. אבל האם הן טובות יותר, מביאות משהו חדש או פשוט משחזרות את ההצלחה של החברות הוותיקות יותר עם קצת פחות כאב לכיס הווירטואלי שלנו? יצאנו לרכב.

Wind

בשונה משמות כלליים כמו Lime ו-Dott, חברה שקוראת לעצמה "רוח" חייבת לעמוד בציפיות. ומה נאמר, היא אכן עמדה בהן. אם נסתכל מעבר לצבע הצהוב-מרקר המחריד שלהם ולרקורד הבעייתי שיצא להם בעבר כקורקינטים שלפעמים מחליטים להתפרק בעודנו נוסעים, אז באמת נמצא קורקינט להכיר להורים. הנסיעה היתה ממש נוחה ונעימה, בלי המון רעידות, ההאצה מתבצעת בדיוק במהירות הנכונה והברקסים נעימים ולא מפתיעים. הקסדה נפתחה לי בקלות והיתה במצב תקין יחסית. הסתכלתי לצדדים לראות שאף אחד לא מסתכל עליי ונתתי הסנפה וגיליתי שהיא גם מריחה לא רע בכלל.

>>חברת Lime תפרוס בתל אביב צי של אופניים שיתופיים
>>המלחמה על המדרכה: אלפי דו"חות חולקו לרוכבים בתוך שבועיים

ובכל זאת, אם להיות מעצבן, יש כמה דברים קטנים שהפריעו לחוויה. כשנסעתי ראיתי הרבה קורקינטים של החברה ללא קסדות ולפחדן כמוני זה אישיו. המתקן לפלאפון נסגר כך שלחיצה על הכפתור של הכיבוי וכמעט גרם לכיבוי של הפלאפון שלי. ודבר אחרון, גם אם זניח בסך הכל – האפליקציה של ווינד היא בפער המכוערת מבין כולן. ועדיין, בסך הכל חווית רכיבה טובה לכל הדעות.
עלויות:נסיעה של עשר דקות עלתה 12 ש"ח: 2 ש"ח לפתיחה ומאז עוד שקל לדקה.
ציון:4 קסדות ארומטיות

Dott

שניה לפני שעליתי על קורקינט החברה, ראיתי נוסע של קורקינט דוט נכנס ברוכב על קורקינט ליים. אחלה מטאפורה למצב שוק הקורקינטים בתל אביב (למי שתוהה איך הסתיים:: הנוסע של קורקינט Lime חיכה רגע שהרוכב של דוט יתרחק בכמה מטרים ואז סינן לעברו "יא בן זונה"). עכשיו לקורקינט עצמו: מאוד אהבתי את הפתיחה הקלה והנוחה של הקסדה שהיתה הכי מהירה מבין כל שאר החברות וגם עברה את מבחן ההסנפה בהצלחה. גם הברקסים היו אחלה, אולי מעט חלשים מדי אבל אני מעדיף על כאלה שמעיפים אותך כל פעם שאתה נושם עליהם (כן בירד, מדברים אליכם). אמנם ההאצה היתה ממש אחלה, אבל הנסיעה עצמה הייתה רועדת. גם לפתיחת הקסדה המהירה היה מחיר: בגלל שהקסדה לא מוחזקת הכי טוב היא עושה המון רעש מלחיץ תוך כדי הנסיעה, והרעידות בטח שלא עוזרות פה. פלוס חשוב הוא שהמתקן פלאפון של דוט ממוקם הכי נכון ומאפשר שימוש נוח באפליקציות ניווט למיניהן. אגב, לנהגים המצטיינים מבינינו, הקורקינטים של החברות החדשות מצטיידות בפיצ'ר הכי מצחיק שראיתי עד כה בתחום – איתותים.
עלויות:עשר דקות בעשרה שקלים. שקל לדקה, בלי עלות פתיחה. הכי הגיוני.
ציון:3 קסדות רועשות

Bird

למרות שהחברה קיימת בעיר כבר כמה שנים, לא רכבתי על קורקינט שלהם עד כה – משהו באינסטינקטים שלי אמר לי להתרחק. אחרי נסיעת המבחן הייתי מבסוט מעצמי על תחושת הבטן. הנסיעה היתה המסוכנת ביותר מבין כל הנסיעות, ההאצה חזקה נורא וכך גם העצירה. האפליקציה לא הגיבה טוב גם כשניסיתי לפתוח נסיעה וגם כשניסיתי לסגור אותה, לא היה מתקן לפלאפון בכלל והקסדה היתה כל כך שומנית ומלוכלכת כך שאפילו לא הגעתי למבחן ההסנפה.
עלויות:עשר דקות ב-13 ש"ח. 5 ש"ח לפתיחה ועוד 0.8 שקלים לדקה. לא הגזמתם קצת?
ציון: 1 קסדה שמנונית

Tier

בהמשך ל-Bird, גם חברת הקורקינטים החדשה Tier נכנסת לתחתית הטבלה. הדבר המרכזי שמפריע בקורקינטים שלה הוא שכשלוחצים על הגז הוא מגיע שניה-שתיים אחרי שלוחצים, ואז הגז נפתח במהירות שלא הייתה מביישת את גל גדות ב"מהיר ועצבני 6". גם הברקסים מאוד חזקים. בקיצור, נסיעה מלחיצה. ולשאר הפיצ'רים: מתקן הפלאפון מונח נמוך ולרוחב, מה שהרבה פחות אהבתי בהשוואה למתקן של דוט, למשל. דבר נוסף מרגיז הוא הקסדה, שמגיעה מפורקת ולמעשה דורשת ממך להרכיב אותה כסוג של פאזל. לקח לי שתי דקות עד שהצלחתי להרכיב אותה לכדי קסדה שימושית. אני מתאר לעצמי שהזמן מתקצר ככל שמתרגלים אבל עדיין, אנחנו בעולמות הקורקינטים השיתופיים וזמן זה כסף. היא עברה את מבחן ההסנפה בהצלחה.
עלויות:עשר דקות בעשרה שקלים. 2 ש"ח לפתיחה ואז עוד 0.8 לכל דקה.
ציון:2 קסדות מפורקות

>>הכנסת קבעה: הורכבו סמכויות הפקחים כנגד הרוכבים
>>חולדאי חושף: המשטרה אינה אוכפת כנגד קורקינטים ואופניים

Lime

כשעליתי על הקורקינט הבנתי למה הוא לא ייעלם בקרוב. למרות העלות הגבוהה שלו, הנסיעה בקורקינט נעימה, חלקה ויציבה. כשאתה נוסע על הקורקינט אתה מרגיש כאילו אתה קייט וינסלט בזמן שדיקפריו מחזיק אותך בבטחה ואתה חותך את הרוח. מה שכן קצת מבאס זה מתקן הפלאפונים הקטן שמתאים בגודלו אולי לנוקיה מהפרסומת של צביקה פיק ז"ל. גם הליך הוצאת הקסדה מבאס נורא והאנימציה שמראה איך אתה אמור להוציא אותה בקלות תמיד גורמת לי להרגיש כל כך מטומטם (למעשה, לא הצלחתי להוציא אותה אז אני גם לא יודע איך היא מריחה). אבל עדיין, הנסיעה מצדיקה את זה.
עלויות:עשר דקות ב13 ש"ח. 5 ש"ח לפתיחה ואז עוד 0.8 לכל דקה.
ציון:4 קסדות נעולות

• הבועה
• #פיד_תחבורה
• תחבורה בתל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 909 // תנועה מגונה
• קורקינטים
• ליים

עונת הפרידה של "סמוך על סול" היתה אחראית לכמה מתצוגות המשחק הכי מרשימות על המסך הקטן בעשורים האחרונים. כל אנסמבל השחקנים סיפק הופעות מדויקות, מאופקות, חדות ומרשימות. באמת, ספרתי לפחות שמונה שחקנים שאני חושב שראויים לפרס (כן, זה כולל את לייל, עוזר המנהל המסור ביותר בתולדות הפאסט-פוד). עם זאת, יש רק שחקן אחד שבלעדיו סמוך על סול לא היתה יכולה להתקיים, והוא נתן לאורך כל הסדרה הופעה שהתעלתה מעל כולם – כולל מעל סצינת הבכי המדהימה של ריאה סיהורן – וזה הוא בוב אודנקירק, שגילם כאמן את אחת הדמויות המורכבות ביותר שהופיעו בטלווזייה.

>> טוב שסמכנו על סול. ביקורת (מלאת ספוילרים) על סיום הסדרה

למעשה, אודנקירק גילם יותר מדמות אחת. הוא גילם את סול גודמן, כמובן, אבל גם את ג'ימי מק'גיל, את ג'ין טקוביק, ויקטור סיינט קלייר, סליפין' ג'ימי, מיילרום ג'ימי ולפחות פעם אחת, את קווין קוסטנר. או יותר נכון, אודנקירק גילם את ג'יימס מק'גיל מגלם את כל הדמויות האלה. והוא גילם אותן בסדר לא לינארי (הכרנו אותו לראשונה כסול, אבל רק מאוחר יותר בתור ג'ימי והשאר), מצליח להכניס ניואסים קטנים שמבדילים בין אחת לשניה מבלי להפרידן. מציג טיימליין התפתחות דמות שלא נראה כדוגמתו – כאילו גילם סכיזופרן שפוי, אדם בעל פיצול אישיות מטאפורי שמוביל אותו לאבדון.

הפוסטר שקידם את העונה הרביעית הציג את אדנקירק (בתור ג'ימי) עומד בצללים, מחזיק בידו מסיכה עם פרצופו המחייך של סול. הפרצופים הסותרים, כמו גם המסיכה שבפוסטר, מרפררים לסמל התיאטרון עצמו: צמד מסיכות הטרגדיה וקומדיה (המייצגת צמד מוזות יווניות – מלפומנה לטרגדיה ותאליה לקומדיה). בפשט, כמובן, הפוסטר מעביר את המסר שסול הוא המסיכה שג'ימי עוטה, אבל הוא גם מרמז על מנעד הפרצופים – כלומר, סגנונות המשחק – שהסדרה דרשה מאדנקירק. שלא לדבר על עבודת השכבות הרגשית – הוא מגלם אדם שמגלם דמות שמסתיר את כוונותיו מכולם, ואת רגשותיו אפילו מעצמו, ועדיין צריך להעביר לצופים את רגשותיו בין כל שכבות ההדחקה וההסתרה של ג'ימי/סול/ג'ין/שות'. עזבו שתי מסיכות, אודנקירק עטה לאורך הסדרה אלפים. שכבות בצל של משחק.

יש דמות טלוויזיונית נוספת שצצה בשנים האחרונות ומזכירה, בדרכים מסוימות, את זו של סול. גם הוא אדם פגום, הנבל הגיבור של הסדרה על שמו. גם הוא אלוף בלשקר ולהסתיר, מתרץ את מעשיו הרעים, ומגלם דמות עמוסת מסיכות והדחקה – בארי ברקמן, הדמות אותה מגלם ביל ביידר, שכנראה מתחרה בסול על תואר גיבור הסדרה המורכב ביותר. יש לי איזה תחושה עמומה שאם בארי היה פוגש את סול, הם היו מסתדרים. ולא סתם – הרי שניהם מגולמים על ידי שחקנים ויוצרים קומים.

רבים נוטים לשכוח – או פשוט לא להכיר – את ההיסטוריה של בוב אודנקירק לפני שהפך לסול גודמן ב-2009. כשוינס גיליגאן פנה אליו לגלם את הדמות, השחקן בן ה-47 דאז (כן, הוא כמעט בן שישים היום. הלם) היה מוכר בחוגים אחרים לגמרי מאלו שהתאהבו לאורך הזמן בשובר שורות. אודנקירק התחיל את הקריירה שלו בתור כותב קומי ושחקן בקבוצות אימפרוביזציה ברחבי שיקגו, יחד עם קומיקאים כמו כריס פארלי והכותב הפורה רוברט סמיגל ("טריימף כלב ההעלבות" ו-"אל תתעסק עם הזוהן", בין היתר). ב- 1987 הוא התחיל לכתוב ל-SNL – הדרים טים של כותבי הקומדיה דאז – יחד עם כותב קומי צעיר בשם קונאן אובריאן. הוא, למשל, היה זה שכתב עבור כריס פארלי את דמות דובר המוטיבציה המיתולוגית, מאט פוליי.

אחרי שהשאיר את חותמו על תכנית המערכונים הגדולה בעולם, הוא הפך לדמות מוכרת בתחומי הקומדיה האלטרנטיבית שפרחה בשנות ה-90, כותב ומופיע בתכניות מערכונים מוערכות כמו "המופע של בן סטילר" ומופיע בתפקידי משנה קומים קטנים, למשל בתפקיד סוכן השחקנים הנכלולי של לארי סנדרס (שמבוסס על הסוכן של אדנקירק דאז, ארי עימנואל, ששנים אחר כך יהווה השראה לארי גולד מ"הפמליה"). אבל התכנית שהפכה אותו לפנים מוכרות, לפחות בקרב דור שלם של ילדי קולג' בניינטיז, היתה מה שאודנקירק עצמו הגדיר בתור "המוח שלי על המסך".

"מיסטר שואו" היא פנינת קומדיה מעט נשכחת, ולא בצדק, משנות התשעים – המופע של מונטי פייטון לילדי דור האקס, תרבות הנגד מתה מצחוק. תכנית המערכונים שיצרו בוב אודנקירק והקומיקאי הנהדר דיוויד קרוס עבור HBO היתה פרועה, מטופשת ופורצת דרך עוד כשהחלה ב-1995, אבל הקומדיה הנהדרת שלה שרדה את מבחן הזמן, משאירה אותה מוזרה ומצחיקה גם היום. במשך ארבע שנים, אודנקירק היה הפנים של הקומדיה האלטרנטיבית – משפיע דרך תכנית הקאלט שלו על דורות עדכניים של תכניות מערכונים מוזרות (למשל "המופע של טים ואריק", "קי אנד פיל", "פורטלנדיה" ועוד).

כשוינס גיליאן פנה אליו לגלם את סול, אודנקירק סיפר שהוא חשב שוינס פונה אליו כי הוא אהב אותו ב"לארי סנדרס". בכל זאת, סוכן חלקלק, עורך דין חלקלק. הדמיון קל לזיהוי, וזה גם ככה הטייפקאסט שבוב לוהק אליו במהלך ראשית שנות ה-2000 בתור שחקן קומי מזדקן. הוא אפילו גילם שחקן פורנו מזדקן בעונה הראשונה של "תרגיע". רק מאוחר יותר הסתבר שוינס בכלל העריץ אותו מימיו ב"מיסטר שואו". הוא לא לקח אותו כי הוא יודע לשחק שקרן חלקלק, אלא כי בתור שחקן מערכונים, הוא גילם מנעד ענק של דמויות פרועות, מוזרות, אאוטסיידריות, עצבניות, שקרניות, מורכבות. הוא לא לקח אותו בזכות הטייפקאסט, אלא דווקא בזכות ריבוי הפנים.

למרות שסול הוכנס לסדרה בתור הפוגה קומית מובהקת, אודנקירק גילם אותו כאדם אמיתי. קריקטורה שקרמה עור וגידים – עו"ד חלקלק שאלוף בלהציל פושעים קטנים ומסתבך בפשעים גדולים. רודף האמבולנסים המצחיק שלא יכול לסתום את הפה. "רצינו דמות שהוא קצת ליצן", אמר עליו גיליגאן. הרי סול הוא השואו-מן האולטימטיבי, אדם שחי כמו מנחה קרקס, עם תנועות ידיים גדולות, חליפות נוצצת ולשון מסחררת שנועדה לשבות את הצופה. ומי מתאים יותר לתפקיד השואו-מן יותר מאשר ממיסטר שואו בכבודו ובעצמו?

והוא אכן החל מהשואו. הפרסומות המטופשות והסלוגן הזכיר של סול, הסמל והגאווה שלו, היו מהות הדמות בראשית דרכה. אבל ככל שהדרמה התגברה בחייו של וולטר ווייט, כך גם סול הפך לאפל ומרובד יותר. פתאום הדמויות הזועמות, הנבזיות, השקרניות, העלובות והפחדניות שגילם בתור קומיקאי מערכונים החלו להציץ מבעד למבטו של סול. כשהוכרז שסול גודמן יהיה הגיבור של סדרת הפריקוול ל"שובר שורות", הרבה פקפקו ביכולת של גיליגאן ופיטר גולד, יוצרי הסדרה, לבנות אותה על גב ההפוגה הקומית. אבל הם כבר ידעו איזה שחקן יש להם ביד, והם ידעו שהוא עוד לא הראה כלום מהמנעד הרחב שלו.

במהלך ששת העונות של "סמוך על סול", המנעד הזה נוצל במלואו. מעבר לשכבות המסיכות וריבוי הדמויות של סול, אודנקירק גילם באופן חסר תקדים, לעניות דעתי, דמות אחת בשלבים שונים בחייה. אחרי ארבע עונות בדמותו של סול, הוא חזר אחורה ונאלץ להמציא את ג'ימי מק'גיל, האדם שמאחורי סול, שהיה שונה לחלוטין מסול, שהיה שונה לחלוטין מג'ין העתידי. כל תקופת חיים כוללת לא רק שם, אלא גם מראה, מימיקות, הבעת פנים, צורת דיבור ואפילו קול מעט שונה. הן תמיד קשורות דרך אותו האדם, אבל לעד שונות בתכליתן – למעט אולי חוסר היכולת להסתפק במה שיש.

לא צריך ללכת רחוק מדי אחורה כדי למצוא דוגמאות לזה. במהלך העונה האחרונה, אודנקירק החליף בין חליפות הסול לזו של ג'ימי בהבזק עין. תמצמצו ותפספסו את המעבר, שלפעמים מתרחש במהלך אותו המשפט. באחד הפרקים בעונה – בלי ספוילרים – ג'ין נאלץ לאלתר כדי למשוך זמן, שולף מעצמו את הסול גודמן ומשתמש באמת הרגשית של ג'ימי בתור השקר הכי אמין. ואודנקירק הצליח להציג את כל מנעד הדמויות, הרגשות והשכבות האלה בסצינה שמצליחה להיות מותחת, מצחיקה ועצובה בו זמנית. בזכות היכולת הזו הצליחה גיליגאן וגולד להפוך את אחת ההפוגה הקומית של שובר שורות לאחת הדמויות הכי טראגיות בכל המת'אוורס (כך אני קורא ליקום של "שובר שורות" ו"סול").

הרקע של אודנקירק בקומדיה היה מה שהטעין את התפקיד של סול וכל רבדיו באנרגיה כמעט כאוטית. העובדה שחושל על במות האימפרוב, שלמד להגיב ולהביע כמעט כל תרחיש אבסורדי ככל שיהיה, היתה מה שבנה את סול. מה שאפשר לו רגע אחד להיות דמות קומית סוחפת, ורגע אחרי להיתפס כאדם שפל ועלוב. מה שיצר את הדיסוננס האינהרנטי בדמותו של סול – אנחנו אוהבים אותו, אבל שונאים את מה שהוא נהיה. כאוטיות באדם אחד. וזה לא מקרה שהדמויות הדואליות ביותר במת'אוורס מגולמות על ידי שחקנים עם רקע קומי. בריאן קרנסטון כיכב בסיינפלד לפני שהיה וולטר, מייקל מקיין הפך לאגדה בזכות ספיינל טאפ.

בשנים האחרונות, מאז התפקיד ב"שובר שורות", אודנקירק החל לקבל לראשונה תפקידים שונים מהטייפקאסט איש מערכונים/סוכן סליזי שהוכנס אליו. הוא קיבל תפקיד נהדר ב"נברסקה" של אלכסנדר פיין, שיחק בדרמה "לחיות את הרגע" וגם בחן את יכולותיו הפיזיות בתפקיד האקשן הראשון שלו, בסרט "סתם אחד". אף תפקיד, עם כל הכבוד, לא הציג את המנעד שאודנקירק הגיש בתור סול.

זה חטא שאודנקירק לא זכה עדיין בפרס האמי על תפקידו כסול, כי הסאבטקסט הקומי שבעבודות המשחק שלו היתה מה שנתן את הטון למאסטרפיס שהיא "סמוך על סול". זה מה שאפשר לתכנית על קרטלים ורציחות לערבב פנימה גם דמויות מצחיקות ורגעים מטופשים. מה שהכניס לתכנית סבלנית, מדוקדקת וכל כך חכמה גם קצת מאותה רוח כאוטית שהשאירה את ההרגשה שכל דבר יכול לקרות בכל רגע, בדיוק כמו במיסטר שואו. ובוב אודנקירק, אותו כותב קומי שכל חייו עבד בעסקי הטמבליות, האיש שקרא לאוטוביוגרפיה שלו "קומדיה קומדיה קומדיה דרמה", היה השחקן הכי נכון לשאת את הטון הזה על גבו ועל פניו. עם כל אלפי המסיכות השונות שלו.

>> מיסטר שואו: לא תאמינו אבל ב-2015 ריאיינו את בוב אודנקירק
>> שיטת הסמוך: לא כולם חושבים ש"סמוך על סול" היא יצירת מופת

• המסך
• סמוך על סול
• בוב אודנקירק
• משחק
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 909 // תנועה מגונה