פרסום ראשון: 11.11.22 // עדכון אחרון: 03.01.26
את הטור הזה פרסמנו ב-2022, כשהדומיננטיות של HBO בתחום סדרות האיכות הייתה עדיין ללא תחרות, ולפני סבב הפלופים של האחים וורנר שהוביל למכירתה נטפליקס בחודש שעבר. עכשיו כששירות הסטרימינג HBO max בדרכו אלינו (13.1) ואפל TV מזנבת בו בקרב על התארים, זאת הזדמנות מעולה להיזכר איך הגענו עד הלום (ישבנו מול הטלוויזיה כמו תמיד, זה איך).

>> מסך גדול מסך קטן: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> מריח כמו 2026: 27 הסדרות הכי טובות שבטח תרצו לראות בינואר

1. הוא לא נולד כערוץ עם התמחות בסדרות

כלומר, אולי כן ידעתם את זה, בכל זאת קוראים לו Home Box Office. הרעיון המקורי שהציג צ'ארלס דולן, מייסד חברה של שירותי כבלים, למשקיעים שלו מתאגיד Time-Life, היה ערוץ בתשלום חודשי שיציג סרטי קולנוע הוליוודיים וספורט בשידור חי, כמובן – ללא פרסומות. בהצעה נקרא הערוץ בשם "הערוץ הירוק" ובהמשך הוצע לו השם Sterling Cable Network, על שם חברת הכבלים שייסדה אותו.

2. השידור הראשון היה משחק הוקי

בנובמבר 1972 הושק הערוץ ושידר, ממש כפי שהבטיח, סרטים וספורט. החלוץ היה משחק של הליגה האמריקאית להוקי, ששודר לייב ממדיסון סקוור גארדן. אחריו שודר הסרט הנשכח "כל בניו היו גיבורים" בכיכובו ובימויו של פול ניומן. ביום העלייה לאוויר היו לערוץ 365 מנויים, כולם תושבי וילקס-בארה, פנסילבניה. אה, כן – החברה של דולן פעלה במקור בניו יורק, אבל ענייני רגולציה וזכויות שידור לא מאוד מעניינים אילצו את הערוץ להתחיל את דרכו בעיר אחרת – וילקס-בארה במדינת פנסילבניה. זה מסביר גם למה ב-1973 זכו המנויים מהצ'אנס להתעדכן בזמן אחת מה קורה בפסטיבל הפולקה של פנסילבניה, השידור החי הראשון בערוץ של אירוע שאיננו משחק או תחרות ספורט.

3. הוא היה החלוץ של טלוויזיה בלווין

אחרי כמה שנות התרחבות איטית שעדיין השאירה אותו בעיקר בפנסילבניה, ניו יורק והסביבה, הוחלט להפוך את הערוץ לזמין בכל רחבי ארצות הברית. הדרך לעשות זאת בלי להסתכן בשיבושים בשידור החי, בעיקר בימי חורף קרים מהרגיל, הייתה לפנות לטכנולוגיה החדשנית דאז של שידור דרך לוויני תקשורת. בספטמבר 1975 הוא הפך לערוץ הטלוויזיה הראשון שעשה זאת. שנתיים אחר כך הוא הגיע למיליון מנויים ב-45 מדינות.

4. הוא אחראי לתוכנית הכבלים הוותיקה בעולם

קוראים לה "Inside The NFL" והיא משודרת מדי שבוע מאז 1977 ועד היום. תוכנית הפוטבול השבועית שודרה ב-HBO עד 2008, ואחר כך עברה לשואוטיים ולפרמאונט פלוס, שמחזיקה בה כיום. מה קורה שם? אנא עארף, אמריקאיים והפוטבול שלהם.

5. עוד לפני הסדרות היו מופעים

את יומה האחרון של 1975 ציינו ב-HBO עם ספיישל סטנדאפ ראשון, "ערב עם רוברט קליין". בעקבות ההצלחה שלו עלתה לאוויר אנתולוגיה בשם "On Location", במסגרתה שודר כל חודש תיעוד של הופעת סטנדאפ במועדון לילה, במלואה וללא צנזורה. עד ירידתה מהאוויר ב-1989 שודרו באנתולוגיה הופעות של (רשימה חלקית מאוד) רובין וויליאמס, ג'ורג' קרלין, סטיב מרטין, פיליס דילר, אדי מרפי, בילי קריסטל, וופי גולדברג, רוזאן בר, רודני דיינג'רפילד, דייב שאפל וכריס רוק. המקבילה המוזיקלית-בימתית הגיעה לא הרבה אחר כך בדמות Standing Room Only, שכללה הופעות מוזיקה, ברולסק, קוסמות ושאר מופעי בידור שהוקלטו מול קהל חי.

6. סדרת המקור הראשונה שודרה רק ב-1983

HBO היו צריכים עשור של פעילות כדי לחשוב על הרעיון המבריק של יצירת תוכן מתוסרט מקורי כדי למשוך צופים, והחלוצה שלהם הייתה תוכנית מערכונים סאטירית בשם "Not Necessarily the News". היא התחילה כספיישל קומדיה והפכה לתוכנית של ממש שנה אחר כך, ב-1983. הייתה לה ריצה מכובדת עד 1990 והיום היא זכורה בעיקר כתוכנית שהיוותה השראה לדיילי שואו ותוכניות דומות. היא גם הכניסה לחיינו כותבים קומיים שקיבלו בה צ'אנס ראשון כמו קונאן אובריאן וגרג דניאלס.

7. הערוץ רימה כדי לשדר ראשון את "מלחמת הכוכבים"

כמה ערוצי טלוויזיה קיבלו בשנת 1983 את זכויות השידור של הלהיט ה(כבר לא כזה) חדש מבתי הקולנוע. כדי להפוך את הדיל לכמעט הוגן, איפשרו אולפני פוקס לערוצים השונים לשדר את הסרט באותו היום והחל מאותה השעה (שש בבוקר). ב-HBO, לעומת זאת, הסרט התחיל שידור כבר בחצות של אותו יום. איך? הם פשוט שילמו אקסטרה לאולפנים, בתנאי שלא יפרסמו את השידור המוקדם ללקוחותיהם. כך שהיחידים שזכו להנות מהעקיצה היו צופים מזדמנים שנפלו על הערוץ במקרה בזפזופ לילי. לשלם יותר כסף בשביל הזכות להשוויץ שאתם הייתם קודם – קטנוניות, קווים לדמותה.

8. הסיפתח הקולנועי שלו היה מבולבל

בשנות השמונים החל הערוץ להפיק סרטים מקוריים, מיזם שהכניס לחיינו לאורך השנים סרטים כמו "אמיסטד", "חיי עם ליברצ'י" ו"אלפנט" זוכה פסטיבל קאן. הסרט המקורי הראשון היה אמור להיות "Right of Way", שבו בטי דיוויס וג'יימס סטיוארט מגלמים זוג מבוגר שמחליט להתאבד יחד. ברגע האמת HBO השתפנו והחליטו לשדר קודם את הסרט השני שהפיקו – "The Terry Fox Story" שהיה סיפור מעורר השראה על אצן מרתון קטוע רגל שהשתתף במרתון כדי לגייס תרומות לחקר הסרטן.

9. הוא עורר את חמתו של קפטן מידנייט

בשעות היום, ג'ון ר. מקדוגל היה איש רגיל מפלורידה, מהנדס חשמל ומוכר של צלחות לווין. בשעות הלילה, כלומר, ספציפית בלילה של ה-26 באפריל 1986, ג'ון הפך ל"קפטן מידנייט". הוא הצליח לקטוע שידור לילי של הסרט "הבז ואיש השלג" ושידר במקומו שקופית מחאה על מחיר הערוץ. זה נגמר בקנס ושנה על תנאי.

10. הייתה לו סדרת כלא לפני "אוז"

"אוז" ידועה כניסיון הראשון של HBO עם דרמות איכות על נושאים רציניים ובוגרים. אממה, מסתבר שעשור וקצת לפניה, ב-1984, שודרה בערוץ סדרה בשם "Maximum Security" שבמשך שישה פרקים סיפרה על חייהם של אסירים בבית סוהר בלוס אנג'לס. טיירה בנקס לימדה אותנו שמה שמשנה זה לא מי עשה משהו קודם, אלא מי עשה את זה יותר טוב. מי יודע, אולי מדובר בפנינה נשכחת, אבל מה זה משנה אם אף אחד לא זוכר (או יודע) שהיא קיימת.

11. היוצרים של "חברים" התחילו שם

בשנות התשעים HBO הפך מהצלחה לאימפריה, עם שלל ערוצי משנה ועוד ועוד סדרות שזכו לאהדת הצופים והמבקרים. בין הברקות כמו "המופע של לארי סנדרס" ליציאות קאלט כמו "Mr. Show with Bob and David" הייתה גם הקומדיה "Dream On", סדרת הביכורים של מרתה קאופמן ודיוויד קריין, יוצרי "חברים" ו"אפיסודז". הסדרה עקבה אחרי חייו של זוג גרוש בניו יורק והשתמשה בקטעי ארכיון של סדרות טלוויזיה בשחור לבן כדי לחדד את רגשותיהם של הדמויות. למרות שדי נשכחה מאז, בזמן אמת היא שודרה למשך לא פחות משש עונות.

12. "הסופרנוס" שינתה הכל

"לארי סנדרס" הייתה משפיעה, חשובה ופופולרית בטירוף, אבל מה שבאמת הביא ל-HBO את הבכורה היה סדרות הדרמה האיכותיות שהיא התחילה להפיק ולשדר בסוף הניינטיז. הראשונה הייתה "אוז" ב-1997 ולא הרבה אחר כך "הסופרנוס", שעד היום משמשת כברירת המחדל לעצם הרעיון של "טלוויזיית איכות". לאורך שש עונות היא זכה ב-21 פרסי אמי מתוך 111 מועמדויות בסך הכל, שזה הישג מרשים באופן כללי אבל מרשים ספציפית בשביל סדרת כבלים באותה התקופה.

כשזכתה בפרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר היא הייתה הראשון לעשות זאת בלי להשתייך לאחת מרשתות השידור הגדולות – מה שסימן את השינוי ההולך וגדל בתעשיית הטלוויזיה של אותה תקופה. מאז 1988 ועד היום, תוכן מבית HBO היה מועמד מדי שנה לפחות בקטגוריה אחת בטקסי האמי וגלובוס הזהב, כשב-2019 מספר המועמדויות של תכני הערוץ לאמי הגיע לשיא עם לא פחות מ-137 מועמדויות בשנה אחת.

13. הוא שבר שיא למיני-סדרה היקרה ביותר, פעמיים

אחת הסדרות המוערכות ביותר של HBO אי פעם היא "אחים לנשק", מיני סדרה משנת 2001 המתרחשת במלחמת העולם השנייה. רוחב היריעה והשחזור התקופתי המורכב השפיעו על תג המחיר ועל פי הדיווחים הושקעו בסדרת 125 מיליון דולר. את הסכום הזה עקפה כמעט עשור אחר כך "הפסיפיק" – שעלתה 200 מיליון דולר – מעין המשך של "אחים לנשק" שהפעם מתארת את המתרחש בחזית שבאוקיינוס השקט. את שתי הסדרות הפיקו סטיבן ספילברג וטום הנקס.

14. "משחקי הכס" כמעט התרסקה על הפרצוף

הסדרה המצליחה בתולדות הערוץ (אולי אפילו הכי מצליחה אי פעם, בכל ערוץ) קבעה שלל שיאים ותקדימים, וגם עשתה עבור הפנטזיה הטלוויזיונית את מה ש"שר הטבעות" עשה בקולנוע. כלומר, הפכה אותו למשהו שכל שחקן מרכזי רוצה לעצמו ומוכן לשפוך עליו ארגזי כסף בלי חשבון. אך ההצלחה הזו לא באה בקלות, והיה רגע שבו נראה שהיא פשוט לא מצדיקה את ההימור.

הרגע הזה התרחש אחרי שקברינטי HBO ראו לראשונה את הפיילוט לסדרה, לא האחד שהצופים ראו בסופו של דבר אלא פיילוט אחר וידוע לשמצה. בין הפדיחות בצילומי פרק האימים: צילום החתונה של דאינריס בלילה ("הרבה כסף הושקע כדי שבכלל יראו משהו"), זין ענק של סוס ברקע של סצנת סקס, ג'ופרי בתספורת מטופשת, הלוק של סרסי (לנה הידי העידה שהיא נראתה "כמו דולי פרטון מימי הביניים") ובאופן כללי אווירה של התלהבות והתרגשות שפשוט לא הייתה שם. בסוף לא רק ש-HBO אישרו לסדרה להמשיך, הם הגדילו משמעותית את התקציב כדי לצלם את הפיילוט מחדש, הפעם כמו שצריך. אה, ועם שחקנית אחרת בשביל דאינריס.

15. הם ויתרו על הסדרות ש-AMC הפכו ללהיט

באופן מפתיע למדי, ל-HBO אין הרבה סדרות שאפשר להגדיר כ"האחת שחמקה". שלוש סדרות שחוזרות שוב ושוב בהקשר הזה הן "מד מן", "שובר שורות" ו"המתים המהלכים", כולן שודרו בערוץ AMC. לפני מד מן AMC נודע כערוץ די זניח שמשדר בעיקר סרטים קלאסיים, אחריה הוא היה שחקן במפת הטלוויזיה שכדאי לשים אליו לב.

למקרה שתהיתם למה HBO בכלל דחו את שלוש הסדרות האלה, כמובן שיש הסבר – במקרה של "מד מן" הם לא הסתפקו ביוצר מת'יו וויינר ורצו שהשם הגדול שחתום עליה יהיה דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס" שבה וויינר עבד כתסריטאי. על "המתים המהלכים" היא ויתרה כי היא הייתה אלימה מדי. במקרה של "שובר שורות" הסיבה לא לגמרי ברורה, אבל היוצר וינס גיליגן אמר ש-HBO ייבשו אותם תקופה לא קצרה וגם סיפקו לו את הפגישה הגרועה ביותר בחייו: "האישה שהצגנו את הסדרה בפניה הייתה הכי פחות מתעניינת שאפשר להיות, לא רק בסיפור אלא בעצם השאלה אם אני אחיה או אמות. היא פשוט ישבה שם והסתכלה בשעון, משדרת קרינת גמא רעילות של חוסר עניין".

16. היו גם כישלונות

היי, זוכרים את "ויניל"? תכלס גם אנחנו לא. הסדרה התקופתית שלחה את הצופים אל מאחורי הקלעים של סצנת המוזיקה בניו יורק של הסבנטיז, ובדומה ל"אימפריית הטיילת" המוצלחת היו מעורבים בה מרטין סקורסזה וטרנס ווינטר. זה לא עבד, בלשון המעטה – למרות ש-HBO הכריזו על חידוש לעונה שנייה כבר אחרי הפיילוט, התגובות השליליות מהצופים והמבקרים עשו את שלהן. בסוף העונה ווינטר פוטר מתפקיד השואו-ראנר ובמהרה הוחלט שלא להפיק עונה שנייה כלל, איתו או בלעדיו.

עוד כמה פלופים שנשכחו לגמרי מלב הציבור: "Unscripted", סדרה מוקומנטרית שהפיקו סטיבן סודרברג וג'ורג' קלוני ולא צברה באז למרות המון הופעות אורח של סלבס; "Luck", דרמה על מירוצי סוסים שבוטלה לאחר ששלושה סוסים מתו במהלך צילומי העונה הראשונה; "כאן ועכשיו" שיצר אלן בול ("עמוק באדמה" ו"דם אמיתי) ובוטלה אחרי עונה בינונית אחת ו"ג'ון מסינסנטי", הסדרה חסרת המזל שזכתה לעלות לשידור מיד אחרי פרק הסיום של הסופרנוס ולהבריח מיליוני צופים לערוץ אחר.

• המסך
• טלוויזיה
• HBO
• ❤ תרבות
• נוסטלגיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי

מעוניינים שהדירה שלכם תופיע במדור "דירה להכיר"? כתבו לנו

מי:לוקס שובה, 39, אמן וארט דיירקטור
איפה:רחוב אבולעפיה
ותק:שנתיים
מטראז':150 מ"ר (!)
כמה משלמים שכירות?8,500

ספר על עצמך.
"עליתי מארגנטינה לפני 14 שנים", הוא אומר בזמן שהוא לוגם מהמאטה, משקה דרום אמריקאי רווי קפאין, "החלטתי להגיע לארץ כדי להחשף למציאות חדשה ולקבל השראה לאומנות שלי. אמרו לי ללכת לפגוש את מנשה קדישמן, הוא קרוב משפחה שלי. הייתה לי את הזכות לעבוד איתו בסטודיו שלו ולקבלהשראה מבן אדם שהוא גדול בתחומו. כמו לנגן עם ג'ימי הנדריקס. קדישמן יצר מתוך האמת שלו בהצלחה ענקית והמשיך עד היום האחרון שלו. זה נתן לי את הפוש להחליט שגם אני רוצה להמשיך עם האומנות למרות שזה לא תמיד רווחי".

"למרות שהדירה שלי מאוד צבעונית, אצלי הדברים שחור או לבן. תמיד הרגשתי שאני נע בין קטבים.או שהבית מתוקתק או שהכל הפוך על הרצפה. מצד אחד אני אמן, ומהצד השני ארט דיירקטור,ביצירה יש לי חופש טוטאלי ובארט דיירקשן הכל צריך להיות מדויק. מטרות, תקציבים, אנשי צוות. לא מזמן חשבתי על זה גם שנולדתי בארגנטינה בדיוק בשנה שהמדינה עברה מדיקטטורה לדמוקרטיה. משליטה לחופש. וככה תמיד חוויתי את החיים שלי. רגע אחד אני חי פה בשקט ובדידות וברגע הבא יש חמישים אנשים. אני אוהב את האקסטרימים בחיים והקשר שנוצר ביניהם".

"גם המעבר לדירה הזאת היה שינוי מאוד קיצוני, לפני זה גרתי בדירה קטנטנה בכרם התימנים עם שותפה, פה אני גר לבד בדירה של 150 מ"ר.היה לי את הויז'ן ללופט. מקום שאני יוכל לתלות בו חלק גדול מהעבודות שלי ולהסתכל עליהן. קצת כמו גלריה. שיהיה לי מספיק מקום ליצירה אבל בלי שזה יחנוק אותי. קשה למצוא ספייס פתוח פה בעיר, גם אם מוצאים דירה גדולה בדרך כלל היא מחולקת לארבעה חדרים. כשקיבלתי את הדירה היא הייתה קוביה לבנה, בלי מזגן, בלי מנורות, בלי כלום.עברתירק עם רהיט אחד, הכורסה החומה. בתקופה של הקורונה בסוג של אובססיה הרמתי את כל הבית הזה".

איך בחרת לעצב ככה את הדירה?
"אני חושב שהבית הזה לא באמת מעוצב, לא עיצבתי אותו, הוא תוצאה של צרכים. באים אנשים, איפה ישבו? שמים ספות, כורסאות, כיסאות. יש לי עבודות יצירה, נשים אותן על הקיר. בדרך כלל אני לא מעצב כאלה חללים, אבל פה אני יכול לאפשר לעצמי לעשות מה שבא לי כי בסוף זה מה שיוצר את האווירה, וזה מספר את הסיפור שלי. אפילו מה שנראה פה הכי חסר משמעות יכול להיות הדבר הכי יקר לי".

הסלון

"הפסל היווני זאת מזרקה שלקחתי מפרסומת שהייתי בה ארט דיירקטור. היא אפילו פועלת. לפעמים הבית שקט ואני מקשיב לצליל פכפוך המים שהיא מוציאה. מי צריך טלוויזיה?"

"כשעבדתי עם קדישמן שמתי לב שהוא מזדקן. הבנתי שזה עומד להיות הסוף של הדבר ההיסטורי הזה. רציתי להנציח אותו, אז התחלתי לאסוף את כל מיני דברים שהוא עבד איתם שרצו לזרוק לפח, ועשיתי מזה יצירות. רציתי להפוך את הדבר הזמני הזה לנצחי. זאת דרך לחבר את כל הדברים ולהתחיל לגלגל את היצירה. ראיתי את היצירה עצמה וראיתי את הדברים שמשמשים ליצירה, את הכלי, ובדימיון שלי, בגלל שיש לי קרוהן, עברתי וראיתי שפורפרת שמכופלת באמצע לשניים, וכשלי יש כאב בטן אני מתקפל ככה לשניים. לקחתי את זה והתחלתי לאסוף דברים. זה היה כמו עבודה של ארכיאולוג, לגלות ולחשוף לאט לאט את הדברים. במקום להשתמש בפנדות שלו כרגיל הפכתי את זה ליצירה שמקבלת משמעות אחרת".

"משמאל יש תמונה שסבא שלי צייר. הוא היה אמן ואדריכל מפורסם שגר בניו יורק. הוא מאוד התעניין בעתידנות, כבר בשנות ה-60 הוא עם מחשב, העולם לא ידע מה זה מחשב, מהפכני לזמנו. הוא אהב לחבר בין אומנות לטכנולוגיה חדשה. העבודה הזאת משנת 1969. היא אחת העבודות הראשונות של אומנות עם מחשב והיא הוצגה במוזיאון לאומנות עכשווית בלונדון. בגלל שהיא מאוד יקרה לי היא תלויה מעל הראש שלי במקום שבו אני בדרך כלל יושב בו. לפני כמה ימים במקרה תליתי מימינה ציור של סבתא שלי, בלי לשים לב. בסוף הכל מתחבר. ככה היא נראתה בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני 5 שנים בארגנטינה. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, יפייפיה. כאן הבנתי שהיא הזדקנה. עד היום הרגע הזה עדיין חרוט לי בראש".

המטבח

"פה כל הבלאגן בבית מתרכז".

"בשנה הראשונה השקעתי כמה אלפי שקלים על רהיטים חדשים ואיכותיים. פתאום קלטתי שאני בלחץ על החפצים שלי. בלילה הראשון שהבאתי את השטיח הלבן היוקרתי לפה חברה שפכה עליו יין אדום. התבאסתי. התגובה שלי עשתה לי לא טוב. אמרתי לעצמי: 'רגע, בשביל מה יש לך בית אם לא בשביל שיחיו בו?' החלטתי שמכל טעות שקורית אני אעשה משהו חיובי, אתחיל יצירה. הבית הזה חי, נושם, משתנה בלי הפסקה. כל דבר שיקרה, ישנה את המסלול שלו".

"לא. אין את האפר של סבא וסבתא שלי בתוך הכדים הזהובים. אבל זה לגמרי נראה ככה. מגניב, לא?"

המסדרון (כן, יש הרבה ממנו)

"בגיל צעיר גילו שאני חולה בקרוהן. עברתי כמה ניתוחים לא פשוטים. מצד אחד הרגשתי צעיר, חזק, שאני אוכל את העולם ומצד שני בכל פעם שהייתי הולך לשירותים הייתי מדמם. גם בזה יש משהו שחור-לבן, אושר מאוד גבוה מצד אחד וטיפולים רפואיים חודרניים וקשים מהצד השני. היצירה הזאת זה מוכרבת מהמון ניירות טואלט. וזה הצבעים שיוצאים בשירותים. לא הכל ורוד בחיים".

"רק אחר כך שמתי לב שמתחת ליצירה על הקרוהן יש את האיש הדואג. הדברים לאט לאט מתחברים ומתיישבים בצורה מסויימת שגורמת לך גם לחשוב. עשיתי את השינוי הזה מהבטן. אני תמיד פועל משם. אולי בגלל זה חתכו לי אותה שלוש פעמים".

"סימן ההיכר של הרבה יצירות שלי זה מכחולים שתקועים בצורת לב. אני אוהב איך הצל שהם עושים על הקנבס משתנה בהתאם לזווית שהאור נשפך עליו. המכחולים לא מודבקים, הם תקועים בפנים בצורה חכמה. אם מתייחסים ליצירה בחוסר עדינות הם יכולים ליפול ולעשות קרע, ממש כמו עם הלב עצמו".

"ציור שקדישמן צייר לי.זאת אחת היצירות האחרונות שלו. אני ביקשתי את זה ממנו. מבחינתי זה ישראל. המילה אהבה כתובה בכל השפות והסימבולוגיה של הדתות שנפגשות בירושלים. בסוף כולם חיים בתוך אותה מסגרת".

"יש פה כל מיני סוגים של רהיטים, תלוי במצב רוח, תלוי באנשים שבאים. יש מלא אינטרקציות בבית. זה מאוד מעניין לראות איפה בוחר לשבת בן אדם שנכנס לחלל. איפה הוא מרגיש בטוח. זה גם כמו Open Space. לפעמים אני עובד בסלון וחבר אחר יכול לעשות שם שיחת טלפון".

"זה ציור של סבא שלי. תמיד דמיינתי שהאישה בתמונה היא אמא שלי".

הכניסה לבית

"התמונה של האישה זה מתערוכת עירום שעשיתי לפני כמה שנים. אני מאוד מסוקרן מנשים. כשגדלתי בארגנטינה הייתי בעיקר עם הנשים. הן אלו שלימדו אותי הכל, הן הדמויות החזקות ביותר בחיים שלי".

חדר השינה

"לכאן אני בא כדי לנוח. בגלל זה הכי רגוע פה".

• דירה להכיר
• מנשה קדישמן
• עיצוב
• תמונות
• יד שנייה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי

לא היה אמור להיות לי משבר גיל ה-40. ידעתי שלא יהיה לי. שנתיים קודם לכן נולד לי ילד ואמרתי לעצמי שלא יהיה לי זמן ופנאי בראש להתעסק בכלל במהות החיים כי אהיה עסוק בלחתל. הרי מה תפקידו של משבר גיל ה-40? לגרום לך לעצור, להביט על מה שעוד לא עשית ותמיד רצית לעשות. אבל אני בדיוק עשיתי את הדבר אולי הכי גדול שאפשר, אז לא הייתה סיבה שאשאל את עצמי "מה עושים עכשיו". אני יודע מה עושים עכשיו.

צדקתי, לא היה משבר, גיל 40 בא והלך. ואז בא גיל 41. שנה שלמה הייתי אותו אסי רגיל ואז התחלתי לראות כדורגל. זה התחיל בתקצירים: עבדתי אז כשכיר וימי ראשון נהיו נסבלים יותר כשראיתי תקצירי כדורגל מסוף השבוע. גם היו איתי במשרד שני חבר'ה שממש אהבו כדורגל ומשהו בהתלהבות שלהם נדבק אלי. אז רציתי לאהוד קבוצה. כילד כפר סבאי היו רגעים שהחלטתי שאני אוהד את הפועל כפר סבא. זה היה אך טבעי להמשיך מאיפה שהפסקתי.

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

טוב, "איפה שהפסקתי" זו קצת הגזמה. גם כילד, גם כנער וגם כל החיים עד אז ראיתי אולי שלושה משחקים מלאים של הפועל כפר סבא. בגיל חמש דוד שלי לקח אותי לראות משחק אבל בעיקר התמקדתי בנקניקיה והארטיק והגרעינים והעוד ארטיק אחד, אבל לא קרח, קסטה. בגיל 38 איכשהו הגעתי לשני משחקים ונהניתי, וזהו. ואז הסכר נפרץ. מה נפרץ, התפוצץ. תוך שנה עברתי מאדם שרואה כדורגל רק במונדיאל, וגם אז בעיקר את הגמר, לאדם שרואה הכל. בליגה האנגלית החלטתי שאני אוהב את מנצ'סטר סיטי כי הייתי משחק אותם בפיפ"א, בליגה האיטלקית חיבבתי את רומא, לא יודע למה, והתאהבתי בזלאטן איברהימוביץ' אז כל מקום שהוא שיחק בו אהבתי. ואהבתי גם את כל השאר. ליגת האלופות, יורו, סתם משחק בין ג'ירונה לריאל סוסיאדד בליגה הספרדית ככה ברקע.

אני לא יודע למה זה קרה דווקא בגיל הזה. אולי הגעתו של הילד הבהירה שאני הולך הרבה יותר להיות בבית בערב וחיפשתי משהו שימלא את הזמן. אולי העבודה במשרד הוציאה ממני את אסי הנורמלי. ואולי כמו שקורה לכולם בגיל 40 וחשבתי שלא יקרה לי, פשוט שאלתי את עצמי מה עשיתי בחיים שלי עד כה והתשובה הייתה: אני יודע מה לא עשית. לא ראית כדורגל. הנה, קח תחביב חדש, זה ימלא לך את הזמן יופי.

זה אכן ממלא את הזמן, זה בטוח. כשהפועל כפר סבא מפסידה ביום שישי אני צריך לשכנע את עצמי שכל שאר היום לא חייב להיות מבאס. אבל זה לא מילוי זמן, זו אהבה אמיתית. אמנם אני דביל שבגיל 41 יכל לבחור לעצמו את מי לאהוב והחליט ללכת על כזו שיהיה מאוד לא נעים איתה (הפועל כפר סבא, לא כדורגל באופן כללי), אבל זו עדיין אהבה. כשהפועל כפר סבא מנצחת אני שמח מאוד הרבה ממש. כל היום נראה טוב יותר. בעצם, אולי זה המשבר. המוח שלי החליט שהוא רוצה שאני אוהב עוד משהו, כי אין משהו שמוסיף עניין לחיים כמו אהבה – ובגיל 40 משהו בך רוצה עוד אחת. האהבה השניה שלי, אגב, אישתי, מאוד לא שמחה מזה. "התחתנתי עם מישהו שלא אוהב כדורגל", היא כל הזמן אומרת, "אז איך קרה שאני צריכה לשמוע את החרא הזה מהסלון לפחות פעם בשבוע?"

היא צודקת. אני לא יודע אם היא הייתה מעדיפה שפעמיים בשבוע אקום בבוקר, אלבש טייץ ואסע ליער בן שמן על אופניים שעולים 7500 שקל, אבל זה לא משנה כי אין מה לעשות, לחיים שלי יש רובד נוסף עכשיו והוא לא האופניים. אני ממש מבין בכדורגל כעת, מנתח מהלכים, בודק מי מגיע לאיזו קבוצה והולך עם הילד למשחקים. בעצם, אולי זו לא האהבה. אולי זה הילד. אולי רציתי משהו שיהווה חיבור בינינו וכדורגל היה הכי הגיוני? מצד שני, איזה אבא סדיסט מכניס את הבן שלו לאהוד את הפועל כפר סבא?

הוא כבר בן 7, הילד, וכרגע הוא אוהד מכבי תל אביב כי הוא לא טמבל, לאהוד קבוצה שמנצחת פעם בשלושה משחקים. גם הוא עמוק באהבה לכדורגל – מביא סטטיסטיקות, יודע משחקים שבועיים קדימה, שואל אותי המון שאלות. אנחנו משוחחים המון על כדורגל, אלא אם הוא שואל שאלות על דברים שקרו לפני יותר מחמש שנים. שם אני לא יודע כלום. ההיסטוריה שלי עם כדורגל הולכת בדיוק חמש שנים אחורה.

• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• כדורגל
• משבר גיל ה-40 שלי

בגיל 36 החלטתי להתייחס לאוטונומיה שלי כאילו הייתה התמכרות. עשיתי לעצמי התערבות, עברתי למקום שקט וירוק והתפללתי לשלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. השנה לקחתי את עצמי בידיים ונהייתי המבוגר האחראי של חיי. חזרתי להורים.החצי השני של שנות השלושים הוא זמן מופרע לכל אישה רווקה, שבה את מתנדנדת ממחוגי השעון הביולוגי שלך ומנסה לא להביט למטה. שואלת את עצמך שאלות על אימהות, הקרבה והגשמה שנשארות פרומות בקצה, מקבלת מדי פעם נזיפות ותזכורות לזה שאת לא כמו כולם.

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

בגלל שאין לי עדיין את הדברים הנדרשים לתינוק בנקודת הזמן הזו: זרע כדי לייצר אותו, כסף כדי לפרנס אותו וגם, ובכן, רצון בתינוק, החלטתי להקפיא ביציות ועל הדרך לעשות מזה פודקאסט דוקומנטרי. תיעדתי את עצמי ואת הסובבים אותי לאורך ההליך, או איך שזה הרגיש בזמן אמת – טיפול הלם באודיו ("למה את מחכה?" מבית רדיו ת"א, פרק ראשון ממש מתחת לפסקה הזאת). וממש כאילו הוא היה התינוק שלי, הפרוייקט הזה וכל מה שהיה כרוך בו נפשית ומעשית, דילדל אותי ממשאבים. הגעתי מובסת ליחידת הדיור הצמודה לבית שבו גדלתי. הבית שבו למדתי לדבר, לקרוא, לשחק, ללכת מכות עם אחים שלי, הבית שאליו הייתי אמורה לחזור ולשמח את ההורים שלי עם נכדות ומתנות לחגים, הוא הבית שאליו חזרתי עכשיו בודדה ועם מינוס בבנק. נאבקת בשאלות על כישלון, מתאבלת על חיים קודמים.

אחרי שנים שבהן הייתי כפייתית לחופש, הבנתי שאני בעצם כלואה בתוך עצמי, וזה לא ממש משנה איפה אני נמצאת גיאוגרפית. בזכות הפריווילגיה הלא מובנת מאליה – הורים יציבים נפשית – ביקשתי להניח אצלם לבינתיים את המשא הכבד ואת הבושה הנלווית אליו, להתנחם בזרועות של אלו שיודעים לצחוק כשאני אומרת שהם אחראים למחדל שהוא אני. לחזור למקום שעיצב אותי ולהסתכל עליו בעיניים אחרות. מחוץ לעיר מצאתי את המנוחה שחיפשתי, את הטבע והשינויים שלו, ואת התדר הנכון לזמן הזה.

המסע נמשך. אני עדיין חוטאת בניסיונות למצוץ מהם שאריות עבר ממה שלעולם לא אוכל עוד לקבל, עדיין לומדת לקבל את מלוא החיבוק הטהור שלהם. ובאופן מוזר, דווקא פה, מכל המקומות בעולם, ורגע לפני השער לעשור הבא אני מנסה להכיר את ההורים שלי כאישה, ולא כילדה. ואני מקווה שגם אלמד להיות הורה טוב לעצמי ומתישהו גם למישהו אחר.

חן זאוסמר (37) היא יוצרת פודקאסטים, מרצה וסטנדאפיסטית

• ❤ תל אביב
• פודקאסטים
• חן זאוסמר
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• משבר גיל ה-40 שלי

משבר גיל הארבעים. מה זה אומר בכלל? מבחינתי זה בכלל משהו שיצא מהקולנוע אמריקאי, קלישאה שמניעה עלילה של קומדיות. כל הסרטים של וודי אלן בשנות ה-70, או בילי קריסטל כעירוני שיוצא עם שני חבריו הטובים למסע הובלת בקר ב"תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת" כדי להחזיר את החיוך לחיים שלו (למען הדיוק, הדמות שלו שם בת 39 אבל המשבר הוא של 40). איזה רפרנסים כבר יש לנו לזה בישראל? בעיקר את הסרט "תל אביב לוס אנג'לס", שם דודו טופז משחק קומיקאי כושל בן 40 שלא הצליח לעשות עדיין את הפריצה הגדולה. בכל מקרה, זה תמיד היה משהו שנראה לי רחוק מאוד, בעיקר כי נחשפתי לסרטים ולתוכניות האלה לראשונה כילד וכשאתה ילד שהדאגה הכי גדולה שלו בחיים היא להספיק לסיים משימה לשיעור כלכלת בית. מגיל 10, המרחק לגיל 40 נמדד בשנות אור.

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

המשבר הגדול שלי היה בכלל המשבר של גיל 30. הייתי ממש אחרי לימודי קולנוע. בוגר טרי שעשה סרט גמר שזכה לשבחים והציג בפסטיבלים ברחבי העולם. הייתי בטוח שהעולם פרוש לרגליי, ואולי הוא באמת נפרש שם לרגע אבל מהר מאוד הפסקתי להרגיש ככה. היציאה לעולם האמיתי הייתה בשבילי נפילה קשה. בלי מסגרת לפעול בה, מצאתי את עצמי שוקע מהר מאוד להסתגרות בבית ההורים ולדיכאון שנמשך כמה שנים. אבל למזלי, הייתה ועדיין יש לי משפחה אוהבת ותומכת וחברים טובים שעזרו לי לצאת מהמשבר הזה. אבל במהלך העשור שאחרי חזרתי ליצור, הגעתי לשיאים חדשים בקריירה וניהלתי חיי חברה יותר מוצלחים מאלה שהיו לי בשנות העשרים של חיי ובגיל ארבעים מצאתי את עצמי בפריחה יצירתית שלא חוויתי כל השנים עד אז: הייתי בעיצומי הצילומים והעריכות סרט הביכורים שלי, סרט תיעודי באורך מלא על המועדון פטיפון, בו ביליתי את שנות ה-20 שלי. כאשר הסרט יצא מוקדם יותר השנה וזכה לשבחים, סוף סוף יכולתי לשכב במיטה ולהגיד לעצמי: "בואנ'ה, עשיתי משהו בחיים האלה". כמה אנשים יכולים באמת להגיד את זה?

בסרט הקאלט "Dazed and Confused" ("טריפ נעורים") של ריצ'רד לינקלייטר מופיעה הדמות של וודרסון, הסטלן המבוגר (יחסית) שמגולם בחינניות על ידי מת'יו מקונוהי. וודרסון הוא בעשור השלישי לחייו אבל עדיין מסתובב עם תיכוניסטים ומתחיל עם נערות צעירות. במשפט אחד שהוא אומר באמצע הסרט הוא מצליח לזקק את פילוסופיית החיים (הדיי פאתטית) שעל פיה הוא פועל: "מה הסיבה שאני אוהב תיכוניסטיות? אני מזדקן והן נשארות באותו הגיל". המקבילה שלי לזה היא לראות איך אני נהיה יותר מבוגר מהדמויות עליהן גדלתי בקולנוע ובטלוויזיה, אפילו ג'ורג' קוסטנזה שאמנם נראה בן 50 אבל היה בעצם בן 35. זה לא תמיד גורם לך להרגיש יותר טוב.

החודש אני אהיה בן 43. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתחבר יותר למייקל דאגלס בסדרה המעולה "שיטת קומינסקי", אפילו שהוא כבר בשנות ה-70 שלו. הוא מגלם שם מורה מוערך למשחק שקריירת המשחק שלו לא המריאה במהלך השנים, עד שבסוף הסדרה, סליחה על הספוילר, הוא חווה פריחה והצלחה מחודשת ומלוהק לתפקיד הראשי לו חיכה כל חייו. מגיל 40, המרחק לגיל 70 כבר לא נמדד בשנות אור. סתם בשנים רגילות.

• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• עמית איצקר
• משבר גיל ה-40 שלי