מסיבה ממש טובה לא הייתה בעיר מאז שבעה באוקטובר, ואפשר להבין למה. די.ג'ייאים גדולים מחו"ל כמעט ולא הגיעו לתל אביב מאז שבעה באוקטובר, ואפשר להבין למה. אז די ברור שעל פסטיבל טכנו עם הד-ליינרים כמו מייקל מאייר, עומאר אס ותומאס מלכיור אין על מה לדבר. אבל זהו, שלמרבה התדהמה דווקא יש: הפסטיבל של מועדון הבלוק וגאת'רינגס במדבר,עליו הוכרז במפתיע בחודש שעבר, פרסם לפני שעות מספר את הליינאפ שלו, והוא שומט לסתות.

>> הבלוק היה הבית השני שלי // וידויה של בלוקרית

כזכור, הפסטיבל יתקיים בסופ"ש של ה-28 וה-29 במרץ, 24 שעות של מוזיקה ללא הפסקה בשלוש רחבות, בנווה המדבר הקסום שיטים, אי שם בלב המדבר, באמצע הדרך בין מצפה רמון לאילת. הפסטיבל מציע לבאיו הסעות מתל אביב ואפשרויות לינה מגוונות עד כדי גלאמפינג על מלא, אבל מול הליינאפ המסתמן ספק אם מישהו מאלפי הבאים ירצה ללכת לישון. וכמו שאומרים בבלוק, שימו את זה ברקע:

הליינאפ מציג נבחרת מרשימה של אורחים מחו"ל בקליבר שמזמן לא היה כאן, ובראשם חביב הקהל הישראלי מייקל מאייר, אגדת הטכנו עומאר אס, מלך המיקרו תומאס מלכיור במופע לייב וגם ההרכב האיטלקי קרוס אבניו במופע לייב, דינו סבאטיני לייב בזריחה, ובנוסף מעיין נידם הברלינאית שלנו, MIHIGH הרומני ובסך הכל עשרה תקליטנים מחו"ל (שניים מהם ישראלים, מה שפייר) ועוד נבחרת אדירה של כישרונות מקומיים בהובלת הרזידנטים של הבלוק, טל כהן ועשהאל וייס, עם סט בק-טוק-בק של חמש שעות לא תמימות בכלל.הרשימה המלאה וסדר ההופעה והחלוקה בין הרחבות כאן.

ומה עם הכרטיסים, אתם שואלים. ובכן, בזמן ששאלתם נשארו עוד פחות. סבב הכרטיסים הראשון עף תוך 24 שעות, והסבב השלישי כבר נמצא בעיצומו ועם הכרזת הליינאפ המרשימה הזאת לא יעבור זמן רב עד שיסתיים. כרגע מחיר הכרטיס הוא 425 שקלים, בסבב הבא זה יהיה 450 שקלים, וזה עוד לפני שהתארגנתם על כל מה שצריך להתארגן (הסעה, לינה, אוכל, שתייה, בטח שכחנו משהו).במקומכם היינו מזדרזים, וכמובן מחזיקים אצבעות חזק חזק להמשך הפסקת האש. חמסה.

• ❤ תרבות
• טכנו
• הבלוק
• פסטיבל טכנו
• מוזיקה אלקטרונית
• מייקל מאייר

כבר התחלנו להתרגל לבידוד התרבותי החדש של ישראל ולעובדה שדי.ג'ייאים גדולים מחו"ל הפסיקו להגיע לתל אביב. חשבנו שיעבור הרבה זמן עד שיחזרו. אבל טעינו. הנה, ממש הערב, נוחת עלינו הורקהיימר, די.ג'יי הטכנו האימתני בעל המראה הויקינגי שהוא הרזידנט של רוברט ג'ונסון, הקלאב מספר אחת של פרנקפורט רבתי כבר 25 שנים ומוסד בעל שם עולמי בסצנת המועדונים הגלובלית.

>> עוד ריקוד אחד: מועדון הבלוק חוזר לפסטיבל מדברי תחת כיפת השמיים
>> כדור דיסקו במקום שנדליר: "המקום" שחלום לרשת את הבלוק
>> קלאבינג 101: חופרים על הרחבה בסדרת מפגשים מיוחדים לבליינים

הורקהיימר, בן 36, ינגן הלילה במסיבת אנדרגראונד טכנו בליין הנצחי פאקוטק, בערב מהפנט שיתרחש במועדון הסול:אר שברחוב החשמונאים 90, לפניו יעשו לכם חם וואן אייג'נט וג'קמן, אחריו ירצח את הזריחה המייסד צחי סוזאנה, אבל המנה העיקרית של הערב תהיה כזו שלא טעמנו כבר הרבה זמן: די.ג'יי בינלאומי מבוקש ומוערך שלא רק מסכים לבוא לבקר, אלא גם מקדם את המסיבה בעמוד האינסטגרם שלו בלי להתבלבל.

"יש די.ג'ייאים שלא צריכים שישכנעו אותם", מספר צחי סוזאנה למי ששואל איך הצליח לשכנע את הורקהיימר לבוא למחוזותינו מוכי המלחמה. "הוא בדיוק נחת בארץ ואמר לי שהוא יודע מה בולשיט ומה לא. ושביבי פושע שצריך ללכת לכלא. הוא בא לתקלט בשבילנו ובשביל אנשים כמונו, שהוא יודע שלא תומכים בממשלת ישראל.
ושיש הבדל בין אנטישמיות ובין אנטי-ממשלת ישראל. הוא רק היה צריך לשכנע את אמא שלו שדואגת לו וכבר כתבה לו פעמיים בשעתיים שהוא פה: 'r u safe!'.
הוא סיפר לה שנסע לתקלט באוקראינה ולא סיפר לה על תל אביב :)".

הורקהיימר מצטיין בסטים של טכנו עמוק ומהפנט, וידוע גם כתקליטן ורסטילי שמפתיע לא מעט בסטים שלו ומלהטט בין סגנונות טכנו שונים ללא קושי. "הוא אומן ומוזיקאי שבא מלמטה ועבר דרך ארוכה", מסביר סוזאנה. "הוא היה מתופף שנים בלהקת פאנק רוק, עד שעבר למוזיקה אלקטרונית, הפיק וניגן ברייבים והתקדם עד שהגיע להיות הרזידנט של הרוברט ג'ונסון ולנגן בכל העולם. הוא אוהב להגיע למקומות עמוקים והיפנוטיים בסטים שלו, אבל הוא גם יפתיע עם טראקים שהם לא בהכרח טכנו עמוק".

כמה סירובים קיבלתם מדי.ג'ייאים בחו"ל עד שמצאתם אותו שהסכים? וכמה זה כאב?
"האמת שלא שאלנו הרבה, כי היה לנו די ברור שקלוש שיבואו. אולי שניים או שלושה. מה שקצת כאב זה שגם כשהצענו שינגנו ללא פירסום שמם, הם העדיפו לא לקחת סיכון של פגיעה בקריירה. צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנשים עם משפחות גם מפחדים פיזית מהמלחמה.

יש דיבור שהסצנה מתחילה להתעורר. אתה מרגיש את זה?
"לא יודע מה זה להתעורר, לא חושב שהיא הלכה לישון. אני כן יכול לבשר שהורקיימר הוא רק הסנונית של אורחים מחו"ל, ושכבר סגרנו עם עוד כמה שמות (גם גדולים ואגדיים) לעתיד המאוד קרוב והקרוב פלוס".

מה השתנה השנה במסיבות, אם בכלל?
"קודם כל, הדי.ג'יי'ז המקומיים מחזיקים את הליינאפ ולא רק פותחים וסוגרים, ולגמרי הוכיחו שהם עושים את העבודה. מבחינת אנרגיות ובכלל, לפעמים יש הרגשה שלא השתנה הרבה, ואחרי הכל אנשים באים לרקוד ולהתפרק. כמו שהיה משחר ההיסטוריה. אני כן מרגיש לעיתים הרגשה של שחרור, של לחגוג כאילו אין מחר, ומצד שני תחושת מועקה מהאסון והמלחמה הלא נגמרת. יש הרבה חוסר יציבות. אם פתאום יש אזעקות באותו הערב אז אנשים פחות יוצאים. ומצד שני, יצא לי לנגן ולהיות במסיבות כשיש אזעקה והמסיבה ממשיכה ומלאה".

חגגתם לאחרונה 20 שנות פאקוטק. אתה יכול לסכם אותן במשפט?
"ממשיכים לאהוב מה שעושים ולעשות מה שאוהבים".
>> וורקהיימר X פאקוטק, חמישי 23:00, סול:אר 90, חשמונאים 90 (ליד "המקרר". יש כניסה גם מכיוון קרליבך ליד כניסת הספקים של קניון TLV אם אתם חייבים להתחכם כי אתם מיוחדים)

• טכנו
• חיי לילה
• די.ג'יי
• מסיבות מומלצות

מזמן לא היו לנו חדשות באמת באמת טובות, והנה 2025 מתחילה איתן: שנתיים וחצי לאחר סגירתו, מועדון הבלוק, שהוביל את חיי הלילה בתל אביב במשך כעשור והיה מהגורמים הבולטים לנעיצתה במפת הקלאבינג העולמית, חוזר אל חיינו באירוע חד פעמי שיש לקוות שלא יישאר כזה.

>> כדור דיסקו במקום שנדליר: "המקום" שחלום לרשת את הבלוק

בעמודים הרשמיים של מועדון הבלוק ברשתות החברתיות, שעדיין מתעדכנים מעת לעת בהודעות שונות, התפרסם היום בצהריים פוסט שכבר מבעיר את הסושיאל. תחת הכותרת "The Block Outdoors: Into The Wild" מתפרסם פוסטר שיגרום לכם לשריין מיידית את הסופ"ש של ה-29-28.3, בעוד 82 יום בדיוק מרגע זה, אבל מי סופר את הדקות (אנחנו). מאז סגירתו של המועדון אמר הבעלים לשעבר, ירון טראקס, במספר הזדמנויות כי בכוונתו לרתום את המותג לטובת אירוע מחוץ לתל אביב, אבל למציאות הקשה היו תוכנית אחרות. עכשיו, כך נראה, בשלה העת.

חוץ מהעובדה שמשהו אכן קורה בתאריך הזה ושהוא כנראה יקרה מתחת לכיפת השמיים ומחוץ לתל אביב, אין כרגע פרטים נוספים על הפסטיבל שיסמן את הקאמבק של המועדון לחיינו, וגם מכירת הכרטיסים טרם החלה. האיור היפהפה של פרופגנדה (גם אליו התגעגענו!) מציג אווירה מדברית משהו, אבל לכו תדעו. חברת ההפקה שמופקדת על האירוע, Gatherings, הפיקה ב-20 השנים האחרונות פסטיבלים רבים בלוקיישנים כמו כפר הנוקדים, חאן שיטים, בורג' בנימינה, גבעת חביבה ועוד, כך שהניחוש שלכם לגבי המיקום של האירוע טוב כמו שלנו.

בתקופה שחלפה מאז סגירתו של הבלוק הצהירו לא מעט קלאבים חדשים על כוונתם להיכנס לנעליו כגורם מוביל בעולם המועדונים המקומי, אבל שנה וחצי של מלחמה לא איפשרו לאף אחד לנסות את זה ברצינות. כך או כך, קשה יהיה להתווכח עם הקביעה שמאז סגירתו של הבלוק בטרם עת באוגוסט 2022, סצנת המועדונים העירונית לא הצליחה להתאושש, הוואקום שנותר בה רחוק מלהתמלא ואף קלאב לא הצליח לתפוס את מקומו הדומיננטי והמשפיע-תרבותית. בקיצור, אנחנו מתגעגעים מאוד.

• חיי לילה
• הבלוק
• פסטיבל טכנו
• מוזיקה אלקטרונית
• טכנו

מתישהו במהלך 25 השנים האחרונות לקחנו את הפנייה הלא נכונה. אפשר להתווכח מתי בדיוק, מאיזו סיבה ומה חשבנו לעצמנו בשעתה, אבל הפנייה הלא נכונה נלקחה והנה אנחנו כאן. כלומר, אתם שם. אני בכלל בברלין, עומד באמצע שדרת ה-17 ביוני וסביבי כ-400 אלף איש בכל הצבעים, מכל המינים והמגדרים, ורק מכנה משותף אחד ביניהם: כולם מחייכים ורוקדים במסיבה הכי גדולה בעולם. וזה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי את שנת 2000. זה מזכיר לי איפה היינו אז ולאן הגענו עכשיו.

>> המסיבה הכי טעימה: המסעדה שרוצה להחזיר את ניו יורק לתל אביב

איפה הייתי אז? בדיוק באותו מקום. באמצע השדרה הגדולה של ברלין, מוקף בשני מיליון איש שמחים ורוקדים, קראו לזה "לאב פארייד". ברלין הייתה אז עיר-אחות של תל אביב, קרחניסטית ופרועה וחופשית, מרופטת ומשתפצת בכל פינת רחוב. תל אביב הייתה אז בשיאה כעיר ללא הפסקה, מיטב הדי.ג'ייאים בעולם היו מגיעים אליה מדי סופ"ש, ואומת הדאנס חיבקה אותה מסביב לגלובוס. בין שתי הערים הפריד רק מרחק של חמש שעות טיסה. העולם נראה קטן וחמוד וכולנו היינו אזרחיו. תל אביב הייתה הראשונה לייבא את הלאב פארייד, וב-2001 כבר השתוללו 300 אלף איש על הטיילת הכי שמחה במזרח התיכון. אנחנו היינו העולם והוא היה חדש ומופלא.

הרבה מים עברו בנהר השפרה ב-25 השנים שחלפו. ברלין השתנתה. תל אביב השתנתה. עכשיו מפרידים ביניהן יקומים שלמים. תל אביב הייתה חלק אינטגרלי ואפילו מרכזי במארג החדש שנטווה אז בין צעירים בכל העולם סביב תרבות המועדונים, הרייבים והפסטיבלים. בלאב פארייד הברלינאי של שנת 2000 ניגנה אלה גוטמן בבמה המרכזית, הייתה משאית ישראלית של מוזיקה פלוס, ואלפי ישראלים הדליקו את עצמם ואת הרחובות בבירת גרמניה. אתמול, רבע מאה אחרי, לא נתקלתי אפילו בישראלי אחד. אנחנו כבר לא מוזמנים.

זו לא האנטישמיות שהרימה את ראשה המכוער, אם זה מה שמדאיג אתכם. מארגני המצעד דרשו שלא להגיע אליו עם דגלי לאום משום סוג – תנחשו למה – ומשטרת ברלין קיבלה אישור מיוחד להחרים דגלי מדינות אם יונפו כאלה. הלאב פארייד עצמו השתנה. כבר לא קוראים לו ככה. עכשיו זה "רייב דה פלאנט", הפגנה פוליטית שבמרכזה 30 משאיות סאונדסיסטם ו-300 תקליטנים, בלי כוכבים מחו"ל ובלי ספונסרים מסחריים גדולים, ועם רשימת דרישות מהממשלה הגרמנית לביטול איסורים דרקוניים על רייבים, השוואת התנאים והתקציבים בין המוזיקה האלקטרונית לאמנויות אחרות, ושימור מועדוני הטכנו של ברלין שזכו להכרת אונסק"ו כאתרי מורשת עולמיים, ולקינוח דרישה לשלום עולמי ופירוק כולל מנשק. את המונח "בלי פוליטיקה" לא מכירים פה.

במשך יותר מעשור לא צעדה האהבה ברחובות בעקבות האסון של מהדורת 2010 שנערכה בעיר דואיסבורג, כשבאירוע תדחוקת קהל נמחצו למוות 21 איש ונפצעו מאות נוספים. לקח לרשויות בגרמניה עשור להתאושש מהאסון ההוא ולאשר שוב אירוע דומה. ככה זה כשמפיקים לקחים במקום לטייח ולכסתח. בזמן הזה הלכה תל אביב והתנתקה מהמודל הברלינאי, כאילו החליט התת-מודע הקולקטיבי שלנו לוותר על מקומו כחלק מהעולם הגדול והשמח לטובת היטמעות במרחב המזרח-תיכוני האלים והנואש. ועכשיו המסיבה הזאת, עם משאיות שנושאות סלוגנים בעד שלום ופירוק מנשק וציבור גדול שנלחם למען התרבות שלו, נראית כמו הדבר הכי רחוק מישראל שרק יכול להיות.

כן, הכל השתנה. גם הקהל הקלאברי. המיקס הבינלאומי המשוגע של תחילת האלף פינה מקום לליינאפ מקומי וגרמני יותר, הצבעים הזרחניים והנצנצים נעלמו לטובת תלבושות מועדוני S&M קשוחות, הקרחנה שתודלקה אז באסיד ואקסטזי התמתנה והתפשרה על סמים פחות מוצלחים. אבל השמחה נשארה כאן. כולם מחייכים. שנים שלא ראיתי כל כך הרבה חיוכים. קשישים שהיו כאן ב-1989 במצעד הראשון, צעירות שלא נולדו עדיין כשהמצעד הגיע לשיאו במילניום, שוכני הברגהיין המקועקעים והמחוררים – כולם מחייכים זה לזה, סולידריים ואינקלוסיביים, מקבלים את האחר באהבה מאופקת כמנהג האירופאים. אני צועד איתם בשדרה כמו שצעדתי אז, הפעם עם ילדים ובלי צבעים זרחניים בשיער, וחושב איפה טעינו. למה טעינו. כמה טעינו. וכמה אנחנו הולכים להתגעגע.

• ❤ תרבות
• חיי לילה
• ברלין
• טכנו
• טור דעה

בשבועיים האחרונים אנחנו רואים איזשהו מצב של התכוננות לשגרת מלחמה מסוג שהיא. השגרה בהחלט כואבת, וכולנו מנסים לנרמל את העובדה שצריך להמשיך, על אף שמתנהלת מערכה צבאית ממש מעל הראש שלנו. גלריות מנסות לפתוח באופן מצומצם, כך גם בתי קולנוע, מסעדות וחנויות. כולם מנסים להתאושש, עד כמה שאפשר. ועכשיו גם חיי הלילה מרימים את הראש, ומנסים להבין איך ליצור מרחב מכיל ונעים עבור כולנו, שיוכל להוות מקום בטוח ומכבד, ועדיין לספק את מה שחיי לילה תמיד מספקים: מפלט, קהילה, ריטואל ושחרור.

תרבות חיי הלילה בתל אביב תמיד הייתה קשוחה ומומרצת במיוחד, אבל הפעם לוקחים צעד אחד אחורה, ומתפרקים. צחי סוזנה, ממייסדי הליין פאקוטק, החליט לפתוח ליין חדש בשם "Safe Zone" עם מגוון די.ג׳יים – ביניהם דימה פיקס, אנה הלטה, נורי ליזאראגה, סוזנה עצמו ואלעד שוורץ – שאמור לספק מרחב שכזה.

"הרגיש לי שיש צורך של אנשים להיפגש ולעשות דברים שהם אוהבים", הוא מסביר לנו על מקור הרעיון. "צורך אנושי כזה. יצא לי לבקר בשבועות האחרונים בצימר ובאוגנדה, שניהם עבדו כבר מהימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר. הצימר הוא מקלט, והאוגנדה עבד במתכונת מצומצמת, אינטימית ופמיליארית. כשראיתי את האנשים – ההרגשה הזו גדלה והתחדדה. במקום לשבת כל היום מול חדשות ורשתות חברתיות, יותר נכון עבור הקהילה להיפגש, להתחבק, לדבר ולחלוק תחושות".

"בן אדם הוא יצור קהילתי ושבטי", ממשיך סוזנה. "למוזיקה יש חלק משמעותי בקהילתיות והשבטיות. האדם הקדמון יצר מוזיקה וחלק אותה יחד, אם בטקסים או סביב למדורה בנגינה, ריקוד ושירה. המוזיקה והריקוד איחדו את הקהילה, והיו חלק מחיי האדם, לא בהכרח באירועים משמחים. לי זה היה טבעי ואינטואיטיבי לעשות מפגש שישלב גם תקלוטים ואולי ריקודים. היה חשוב לי שהוא יהיה במרחב מוגן, וקראתי לו "סייף זון". בסופו של דבר זו גם התחושה באירועים – מרחב בטוח לא רק פיזית, גם רגשית".

איך נראים האירועים שלכם?
"האירוע הראשון היה בג'ימבורי. מרתף עם קירות בטון וחצר נעימה. הוזמנו אליו רק חברים אישית. בהודעה כתבתנו: 'בחמישי ניפגש לדבר, להתחבק, לשמוע מוזיקה ואולי גם לרקוד'. באירוע הראשון רוב האנשים היו בחצר, דיברו אחד עם השני. באמת הורגש הצורך במפגש אנושי אחרי שהרבה זמן. מעטים ירדו למרתף לרקוד, וכן הורגש הצורך הזה גם לפרוק אנרגיות בריקוד, אבל זה הרבה יותר קרה באירוע השני שהיה במרץ 2, שגם בו יש מקלט".

רקדתם עם דמעות בעיניים?
"אני אישית תקלטתי עם דמעות בעיניים. הרגשתי אצל הרבה אנשים בקהל שהם התרגשו והתחברו מאוד עמוק. הרבה פנו אליי וכתבו לי אחרי האירוע כמה זה עשה להם טוב וכמה הם היו צריכים את זה".

יהיו מי שיגידו שזה לא הזמן למסיבות, גם אם הן לא ממש שמחות.
"מוזיקה מרפאת. גם למי שמנגן וגם למי שרוקד. מי שלא מרגיש לו שזה הזמן, זה לגמרי מובן. אבל לא הייתי מגדיר את זה כמסיבה. יותר כמפגש. לי הייתה תחושה של מיני-רייב, תחושה כמו שחוויתי כשהתחלתי להפיק אירועים, עם אווירה וקהל מגוון מכל הסוגים והגילאים. אבל עם משהו נוסף שקשה לי להגדיר. מול הרוע בעולם יש טוב. אמנות ומוזיקה שהיא הנעלה באומנויות, היא אולי הדבר הטוב ביותר שהאדם עשה ועושה. את הטוב הזה צריך להוציא ולחלוק".

איזה שינוי יצטרכו לעבור עכשיו חיי הלילה במין שגרת מלחמה כזאת, לדעתך?
"יכול רק להעיד על עצמנו – אני מרגיש שנוצרה פורמולה חדשה לתרבות חיי הלילה. אם זה באווירה ובתחושה של הקהל והדי.ג'ייאים, ואם במחירים הסמליים בכניסה ובבר".

מוזיקה שמחה פחות מתאימה כרגע, טכנו קודר וקשוח יכול להיות מלחיץ. איך רוקדים עכשיו? מה מנגנים?
"בפאקוטק תמיד היינו אקלקטים. כדי.ג'י אני אוהב לבנות סיפור, ולקחת את המאזין והרוקד למסע. אחרי 25 שנים, מה לנגן ומתי זה משהו שהוא כבר אינטואיטיבי אצלי. יצא לי בימים האחרונים להקליט סט לרדיו בקלן גרמניה שפנו אלינו שנקליט להם סט כתמיכה בישראל. בלי שתכננתי, כשהקלטתי אותו חוויתי הרגשה שאני חולק את כל הדרך שעברתי כדי.ג'יי ומפיק מסיבות. היה לי מין פלאשבק למסיבות טבע, שהן היו הראשונות שהפקתי, יחד עם מחשבה על מסיבת הטבע ברעים. הייתה תחושה שהסט הוא בשבילם. בשני האירועים שעשינו הייתה אנרגיה של לנגן עמוק, מרגש ומחבק וגם תחושה של פורקן".

וחוץ ממוזיקה, מה מכניס לך קצת אור בימים האלה?
"טבע, בעיקר ים. משתדל ללכת כל יום. בנוסף לזה גם עשייה, הילד שלי והחברים והבני דודים שלו. אני מבלה הרבה עם הילד. גם לפני האסון בילינו הרבה ביחד, אבל עכשיו הוא והחברים שלו הם באמת האור והתקווה. הבן שלי הוא מוזיקאי, יש לו כמה הרכבים ואני מלווה אותם. היה לנו מאוד חסר בימים הראשונים הנגינה ועשיית המוזיקה. בימים האחרונים הם חזרו להיפגש ולנגן וזו חוויה מצמררת, ממלאת, נותנת השראה ותקווה. מוזיקה היא החיים והילדים הם העתיד".
Safe Zone, שישי, 10.11, 23:30, שביל המרץ 2

• תל אביב נרתמת
• טכנו
• חיי לילה
• ❤ תל אביב