• Facebook
• Twitter
• Email

בשנה שעברה, לרגל יום האישה הבינלאומי,הרכבתי רשימהשל חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושעסקו בנשים. השנה, וכהמשך מתבקש לרשימה הקודמת, בחרתי בחמישה סרטים נוספים – הפעם של יוצרות ישראליות בלבד – אשר בעיניי נחשבים סרטי מופת של הקולנוע הישראלי. כמו שכתבתי גם לפני שנה, ראוי בעיניי להדגיש כי עצם החלוקה וההפרדה הדיכוטומית בין סרטים שונים על סמך המין או המגדר של יוצריהם הנה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, ובעייתית במקרה הרע. אולם, כאמור, תעשיית הקולנוע והמדיום הקולנועי בכלל נחשבים עדיין לגבריים במובהק, ומעט מאוד סרטים של במאיות יוצאים לאקרנים וזוכים להכרה, בהשוואה לסרטים של במאים. את חוסר האיזון הזה ראוי בהחלט לתקן דרך כתיבה ביקורתית שתבנה שוויון מגדרי, דרך פסטיבלים ואירועים המוקדשים לסרטים של נשים ודרך אירועים ומסגרות שונות שיאפשרו לתחום להפוך למאוזן יותר.

כידוע, החברה הישראלית נחשבת מלכתחילה לחברה מיליטנטית וגברית באופן מיוחד. אולם, ואולי דווקא בגלל המאפיין החברתי הזה, נוצרים בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים על ידי במאיות בישראל – רובן צעירות ובוגרות בתי-הספר השונים לקולנוע. סרטים אלה מתפקדים כתגובת-נגד לאופי הגברי של התרבות הישראלית ולקשר ההדוק שלה לצבא, למלחמות ולכיבוש, וזוכים ברובם להכרה ביקורתית בארץ ובעולם. ניתן אפילו לומר שהמספרים ההולכים והגדלים של סרטים אלו בשנים האחרונות משקפים היווצרות של גל קולנועי נשי-חתרני, המערער את יסודות חוסר השוויון המגדרי של התעשייה והמדיום.

כתמיד, חשוב לי לציין שהבחירה שמוצגת כאן מבטאת את טעמי האישי בלבד. העדפתי להתמקד הפעם בעיקר בסרטים שיצאו בשני העשורים האחרונים בישראל, ושאליהם ניתן להתייחס כחלק מגל היצירות הרדיקליות והביקורתיות אותו הזכרתי, ולא ביצירות מוקדמות יותר, שהיו חריגות מאוד בנוף הקולנוע המקומי (נכון לשנת 2015, רק כ-10 אחוזים מהסרטים שנוצרו בישראל מאז קום המדינה בוימו על ידי נשים!). למיטיבי הלכת שבין הקוראים, אציין כאן כמה סרטים מעולים של במאיות ישראליות שלא נכנסו לרשימה הפעם, אך יכולים להוות צפיית המשך ישירה לסרטים עליהם אכתוב:פרינססשל טלי שלום עזר,ההיא שחוזרת הביתהשל מיה דרייפוס והנותנתשל הגר בן אשר, למשל, אשר זכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, ונחשבים לסרטים מוצלחים וחשובים בקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. סרטים אלו, וכן הסרטים שאודותיהם אפרט, מתנגדים באופן ישיר להגמוניה הגברית בחברה הישראלית – בין אם בצבא, בשוק העבודה או במסגרות אחרות. אלו יצירות חריפות, ביקורתיות וקשות לצפייה לעיתים, המשקפות מציאות של דיכוי וחוסר שוויון מגדרי בישראל של ימינו. היחשפות לכל אחד מהסרטים הללו היא חוויה מטלטלת ומשמעותית, גם בגלל התכנים הקשים והחשובים שהם מבטאים, וגם בגלל היותם בעלי אסתטיקה ייחודית ואמיצה.

אור– קרן ידעיה, 2004

חוויית הצפייה בסרטה של קרן ידעיה היא לא פשוטה בכלל, אולם אין ספק כי מדובר בדוגמא הבולטת ביותר לקולנוע-נגד ישראלי חשוב ואיכותי, המנכיח סוגיות חברתיות-מגדריות משמעותיות. כאחד הסרטים הישראלים היחידים שעוסק בישירות בנושא הזנות, ״אור״ הוא ביטוי מדויק של קולנוע עוכר שלווה, אמיץ ורדיקלי. העלילה מתארת את ניסיונות ההישרדות הכלכליים-חברתיים של נערה בת 17 ואמה, אשר עוסקת מזה שנים בזנות. דאנה איבגי ורונית אלקבץ – אולי שתי השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – מביאות אל המסך תצוגות משחק בלתי נשכחות. ראויה לציון גם השפה הקולנועית של הסרט, שהיא מינימליסטית וסגפנית, בהשראת סרטה של שנטל אקרמן,ז׳אן דילמן– אחד מהסרטים החשובים ביותר בהקשרים של הקולנוע הפמיניסטי בעולם.

אפס ביחסי אנוש– טליה לביא, 2014

סרטה של טליה לביא הפך במהרה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של התקופה האחרונה בקולנוע הישראלי. אין ספק כי בקומדיה השחורה והעגומה הזו יש את כל המאפיינים של סרט קאלט, וכי היא כתובה ומבוימת בכישרון רב. אולם לצד זאת, הוא גם בעל מורכבות אמנותית שמעלה אותו לרמה גבוהה יותר מרוב הסרטים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות – והיא זו שמהווה את סוד הצלחתו של הסרט. העלילה עוקבת אחרי שגרת יומן המשמימה של חיילות בבסיס שלישות נידח, ומבטא באופן מקורי ומדויק את חוסר המשמעות והאבסורד הבלתי נתפס של שירותן הצבאי. כמו בסרטה הקצר והמעולהחיילת בודדה, לביא הופכת על פיו את הייצוג המוכר בקולנוע הישראלי – זה של הגבר הלוחם, המגן על המולדת באומץ – ומציגה לעומתו נשים ג׳ובניקיות שהנשק שלהן הוא אקדח סיכות, ושהמלחמות שלהן סובבות סביב משחק המחשב ״שולה המוקשים״. מצחיק עד דמעות, עצוב עוד יותר מכך.

לא פה, לא שם–מייסלון חמוד, 2016

סרטה של מייסלון חמוד עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות, השוכרות יחדיו דירה בתל-אביב. המציאות שהסרט משקף היא למעשה מציאות של דיכוי כפול – כלפי נשים, וכלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. זהו מצב קיומי ספציפי שלא הוצג קודם לכן בקולנוע הישראלי, ומכאן, בין היתר, נובעים ייחודו וחשיבותו של הסרט. בדומה לאפס ביחסי אנוש, גם סרטה של חמוד מייצר לצופיו רגשות עזים ובמנעד רחב מאוד, כשלאחר סצנה קומית מוצלחת יכולה להופיע סצנה קשה לצפייה ומדכאת באופן בלתי נתפס כמעט, ולהיפך. מדובר בדוגמא מדויקת לסרט חתרני, המתנגד להגמוניה היהודית-גברית בחברה הישראלית. מעניין לשים לב לכך שיש בו מעט מאוד דמויות של גברים או של יהודים: המדכאים למעשה לא נוכחים ברוב חלקי הסרט, ומי שנותרות הן הנשים והבעיות הקיומיות שלהן, אותן היוצרת מנכיחה על המסך.

סופת חול–עילית זקצר, 2016

כמו הסרט הקודם ברשימה, גם במרכז סרטה של זקצר מוצגת מציאות של דיכוי כפול שכזה, והפעם מדובר בדיכוי של הנשים באוכלוסייה הבדואית בישראל. עלילת הסרט עוסקת בנשים הנאלצות להתמודד עם מצב חברתי של חוסר שוויון וחוסר צדק, ומנסות לשנות את גורלן. כמו רבים מהסרטים שהזכרתי כאן, ורבים מהסרטים שמבוימים על ידי נשים בישראל לאחרונה (ומעניין מאוד לחשוב על הסיבה לכך), בבסיס היצירה ניצב סיפור התבגרות על נערה שמנסה לשבור את הערכים החברתיים הקיימים והמיושנים. בניגוד מסוים לסרטה של חמוד עליו כתבתי,סופת חולמבוים בידי במאית שאינה משתייכת למיעוט אותו היא מצלמת, מה שערער לדעת מבקרים כאלו ואחרים את הלגיטימיות של היוצרת להתמקד במסורת ובמנהגים הבדואים בסרטה. אולם בעיניי, מדובר ביצירה שמטפלת ברגש ועדינות יוצאי דופן בנושאים המורכבים בהם היא עוסקת, תוך הבנה עמוקה של התרבות הניצבת במרכזה – ללא אספקטים של מציצנות פולקלוריסטית במובנה השלילי. מדובר באחד הסרטים הישראלים החשובים והיפים של השנים האחרונות, אשר חושף פלג באוכלוסייה שנעלם לחלוטין מעיניהם של רוב הציבור הישראלי.

אשה עובדת– מיכל אביעד, 2018

מיכל אביעד היא אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמוערכות בתעשייה המקומית בעשורים האחרונים. רוב סרטיה הנם תיעודיים (אשה עובדתהוא בסך הכל סרטה העלילתי הארוך השני), וכמעט כולם עוסקים בדיכוי – מגדרי או אחר – בחברה הישראלית.אשה עובדתעוסק בנושא שדווקא כן נוכח במרכז השיח התרבותי בעת האחרונה – הטרדות מיניות במקום העבודה – אולם הוא מטפל בו באופן ישיר, אותנטי ומדויק להחריד. על אף התכנים הקשים שהוא מבטא, מהסרט משתקפות תפיסת עולם הומנית מאוד וחמלה גדולה. כשייצא לאקרנים באופן רשמי, בוודאי רבים יתייחסו אליו קודם כל כסרט שמתייחס אל סוגיות השעה ואל עידן ה-Me Too של ימינו, אולם בעיניי הוא הרבה יותר מאשר עוד סרט חברתי-ביקורתי על היחס לנשים בחברה: זוהי יצירה שמכאיבה לצופיה, אבל גם מעניקה בסופה כוח להמשיך הלאה, ותקווה לעתיד טוב יותר.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מי טו
• יום האישה הבין לאומי
• metoo#
• יום האישה הבינלאומי
• קרן ידיעה
• יום האישה
• במאים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• טליה לביא
• אפס ביחסי אנוש
• מייסלון חמוד
• ביקורת סרטים
• נשים בקולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

המושג ״סרטי נשים״ הוא בעייתי מאוד, אפילו אם מעדנים אותו ל״סרטים שבוימו על ידי נשים״. למה בכלל צריך לציין את המין או את המגדר של יוצרי סרטים בימינו? הרי ניתן לטעון שעצם ההבחנה הזו הנה שגיאה יסודית שרק מחזקת את ההפרדה והפערים הקיימים.

שוויון מגדרי שכזה עדיין לא מתקיים בעולם, ובטח שלא בקולנוע. נשים בתחום ממשיכות להרוויח באופן משמעותי פחות מגברים ולאייש הרבה פחות תפקידי מפתח בתעשייה. בטקס האוסקר האחרון הייתה מועמדת אישה לראשונה לפרס הצילום הטוב ביותר לאחר 90 שנים של טקסים, ובפעם החמישית בלבד אישה הייתה מועמדת לפרס הבימוי הטוב ביותר. רק 12% מתוך 250 הסרטים שנוצרו השנה בהוליווד בוימו על ידי במאיות, רק 17% נכתבו על ידי תסריטאיות ורק 4% צולמו ע״י צלמות.

אבל חוסר האיזון הזה בא לידיי ביטוי לא רק כשבוחנים את תהליך יצירת הסרטים כיום, אלא גם את תוכנם ואת הייצוגים המגדריים שבהם: רק 24 מתוך 100 הסרטים המרוויחים ביותר השנה בארה״ב סובבים סביב דמות ראשית של אישה. כל עוד חוסר שוויון מובהק שכזה ממשיך להתקיים, יש בעיניי מקום לחזק ולהבליט במופגן קולנוע שביימו ושמביימות נשים, על ידי פסטיבלים המיועדים לסרטי נשים ועל ידי גופים וארגונים שונים.

בהקשר זה ולכבוד יום האישה הבינלאומי, החלטתי לבחור חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושמציבים דמויות של נשים במרכזם. חשוב לי לציין שבאופן מכוון לא בחרתי בסרטים הפופולריים או הנודעים ביותר בהיסטוריה שבוימו על ידי נשים. לכן, בין היתר, החלטתי להשאיר בחוץ יצירות משמעותיות כגון סרטיה זוכי האוסקרים של קתרין ביגלו, והסרט עטור השבחים ״אבודים בטוקיו״ של סופיה קופולה. ניסיתי לאסוף לרשימה קצרה זו את הסרטים שנגעו בי באופן אישי ושמייצרים דיון ביקורתי חשוב בנושאים מגדריים.

העצמאי: וונדי ולוסי – קלי רייכהארדט, 2008

סרטה המינימליסטי של במאית האינדי האמריקאית קלי רייכהארדט נשען על הופעה אדירה של השחקנית מישל וויליאמס (שכיכבה גם בסרטה של רייכהארדט ״Certain Women״ משנת 2016, סרט ענק בפני עצמו, שבמרכזו סיפוריהן המשתלבים זה בזה של ארבע נשים ברחבי ארה״ב). הסרט עוקב אחר מסעה צפונה של צעירה בשם וונדי, בחיפוש אחר מקום עבודה ויציבות, אליו היא יוצאת ביחד עם כלבתה האהובה לוסי, שמהווה את כל עולמה. מבחינתי, מדובר באחד מסרטי הביכורים הטובים והמרגשים ביותר אי פעם, סרט שכמה שהוא קטן – כך הוא אפקטיבי, אותנטי וכואב. דרך האווירה החורפית והאפורה בה מאפיינת רייכהארדט את מסען של וונדי ולוסי, היא מציגה את ארה״ב של ימינו כמקום מנוכר ואדיש וכסמל לבדידות קיומית. סיומו קורע הלב של הסרט הוא דוגמא מובהקת לאופן שבו דווקא שימוש מינימליסטי באמצעים קולנועיים וסיפוריים יכול לעיתים לייצר אפקט רגשי ואמירה שהם ברורים, חדים וכואבים להדהים.

המאתגר: ז׳אן דילמן – שנטל אקרמן, 1976

מי שהמינימליזם והמינוריות בסרטה של רייכהארדט לא ירתיעו אותו, מוזמן לאתגר את עצמו בצפייה בסרטה המכונן של שנטל אקרמן, שאורכו כמעט שלוש וחצי שעות. הסרט מורכב משוטים ארוכים וסטטיים, המתארים את חיי היום-יום המונוטוניים של עקרת בית בבריסל. סדר יומה של אותה אישה מורכב בעיקר מביצוע עבודות ניקיון ובישול (כגון קילוף תפוחי אדמה), כשבמקביל היא מתפרנסת מקבלת לקוחות בחדר השינה שלה. יצירת המופת הניסיונית של הבמאית הבלגית נחשבת לאבן דרך בקולנוע הפמיניסטי והשפיעה על במאיות ובמאים רבים מאז יציאתה. זהו באופן מובהק סרט למיטיבי לכת, שכן האיטיות והסטטיות שמאפיינות אותו, צורנית ותוכנית כאחד, הן באמת יוצאות דופן. אולם לאלו שיצפו בו בסבלנות צפויה חוויה קולנועית עצומה, דווקא בזכות הניכור והמינימליזם הקיצוניים שבו. רק דרך צפייה סיזיפית וממושכת בשגרת יומה האפרורית של הגיבורה, נחשפת לצופה במלואה הביקורת החברתית-מגדרית הנוקבת של אקרמן על הנורמות והערכים הבורגניים של התקופה.

התיעודי: המלקטים והמלקטת – אנייס ורדה, 2000

איכשהו, תפוחי האדמה, להם תפקיד בולט בסרטה של שנטל אקרמן, מהווים מרכיב משמעותי גם בסרטה של התיעודי של אנייס ורדה (שנקרא באנגלית (“The Gleaners and I”. אמנם ניתן לטעון כי סרטה של ורדה לא מציב במרכזו דמות נשית (כפי שהתחייבתי בפתיחת הטקסט הזה) ושלא משתקף ממנו עיסוק מגדרי מובהק, אולם בעיניי הגיבורה המוחלטת של הסרט הזה הנה הבמאית עצמה. כמו כן, הסרט בהחלט עוסק, בין היתר, במקומה שלה כיוצרת סרטים במדיום שנשלט מאז ומעולם בידי גברים. ורדה בת ה-89 היא עדיין יוצרת פעילה, והשנה היא אף זכתה באוסקר של כבוד מטעם האקדמיה ובמועמדות לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר על סרטה הנפלא ״אנשים ומקומות״, אותו יצרה יחד עם האמן JR. הקריירה הארוכה של הבמאית הצרפתייה כוללת גם היא (כמו אצל אקרמן) שילוב של סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, החל מסרטים ברוח הגל חדש בצרפת של שנות השישים ועד סרטים תיעודיים, אותם היא מצלמת בעצמה במצלמות דיגיטליות פשוטות וקטנות – כמו הסרט ״המלקטים והמלקטת״. המסע המצולם של ורדה ברחבי צרפת הוא לא רק התבוננות מרתקת באנשים שנוהגים לאסוף שאריות מזון וגרוטאות לשימושים שונים, אלא גם יצירה ייחודית ואנושית, בה מהרהרת הבמאית על המדיום הקולנועי עצמו ועל מקומה בתוכו כאישה מבוגרת.

הקאנוני: הפסנתר – ג׳יין קמפיון, 1993

סרטה של ג׳יין קמפיון הוא אולי המוכר ביותר ברשימה זו, בעקבות זכייתו בשלושה פרסי אוסקר ובפרס הראשון בפסטיבל קאן. גיבורת הסרט, אדה (בגילומה של הולי האנטר, שגם ניגנה חלקים נרחבים מהפסקול המופלא), היא פסנתרנית אילמת מסקוטלנד שנישאת בהחלטת אביה לאיש עסקים ניו-זילנדי. היא נעזרת בבתה הקטנה פלורה, המדברת עמה בשפת הסימנים, על מנת לתקשר עם העולם. אך הסביבה החדשה, המנוכרת והגברית, לצד העובדה שהפסנתר שלה נלקח ממנה – מדרדרות אותה לבדידות איומה ומייסרת. הקושי של הדמות הראשית להתמודד עם הסמכויות הגבריות שסביבה ועם חוסר השוויון, כמו גם הסמליות שבהיעדר היכולת שלה לדבר – הופכים גם את הסרט הזה לאבן דרך בכל הקשור לדיון מגדרי בקולנוע. המציצנות מהווה תמה מרכזית בסרט כבר מהדימוי הראשון שבו, וכך נוצר גם כאן דיון על המדיום עצמו, ועל המבט הגברי בקולנוע.

העכשווי: ליידי בירד – גרטה גרוויג, 2017

הסרט האחרון והחדש ביותר ברשימה יוצא בישראל בדיוק ביום האישה הבינלאומי. סרטה של גרטה גרוויג (שקיבלה על הבימוי שלו מועמדות לפרס האוסקר, והיא האישה החמישית בהיסטוריה שמועמדת לפרס זה) מתאר את התבגרותה של נערה הלומדת בבית ספר קתולי בסקרמנטו ומתקשה (כמובן) למצוא את מקומה החברתי. החלטתי להכניס את הסרט הזה לרשימה לא רק בגלל שהוא מדובר וחדש, אלא מכיוון שהוא באמת סרט התבגרות נפלא, בעל סצנות שמעבירות את הצופה מנעד רחב של רגשות, במיומנות מדהימה. גרוויג היא ללא ספק אחת התופעות המרעננות ביותר בקולנוע האמריקאי של ימינו, ועושה רושם שהחיבור שלה עם השחקנית סירשה רונן (שגם קיבלה מועמדות לאוסקר השנה, ובצדק) הוא מושלם. דווקא מכיוון שהוא ״קליל״ יותר מארבעת הסרטים האחרים עליהם כתבתי, הוא מצליח להיות אפקטיבי ולרגש באופן מיוחד, בטח ביחס לז׳אנר סרטי ההתבגרות המושמץ. יחד עם זאת, הוא לא נטול ביקורת חברתית, ובין כל הכיף ההיפסטרי-נוסטלגי, שירי הפופ ומשחקי המילים השנונים, ניתן לראות בו גם מבט מדויק ונוקב על ארה״ב מבחינה כלכלית וחברתית, ואיך לא – גם מגדרית.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• קולנוע
• סרטים
• נשים
• יום האישה הבין לאומי