שמונים שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל השואה עדיין איתנו. חיה, נושמת, נמצאת בהווייה המרכזית שלנו.ובאופן מוזר ותמוה, באגף הסדרות של הטלוויזיה בישראל, השואה כמעט ולא קיימת. מתוך זכר השואה נוצרו יצירות דוקומנטריות נהדרות, סרטים גדולים וגם אלבום מופת – "אפר ואבק", של יהודה פוליקר ויעקב גלעד –אבל דווקא בטלוויזיה, המראה היומיומית של תת-המודע הקולקטיבי כביכול, היא מאוזכרת באופן נדיר ביותר.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

אולי אלה הדורות שהתחלפו – הדור שהקים את המדינה ואת הטלוויזיה העדיף לשכוח ולבנות ישראליות חדשה ומנצחת; הדור שבא בעקבותיו העדיף את החיים היפים, האפוסים הגדולים ולוחמינו יפי הבלורית, ומבחינת הדור הנוכחי של היוצרים זאת היסטוריה שהעיסוק בה שייך לדורות הקודמים.אספנו כמה רגעים בולטים ונדירים שבהם הטלוויזיה שלנו בכל זאת נזכרה באירוע המעצב של ההווייה היהודית. לא נשכח, ברור.

"כל עוד בלבב" // המסע לפולין

אפשר אולי להבין למה התייחסויות ישירות לשואה כבר כמעט ואין, אבל גם סדרות שמתייחסות לנושא באופן עקיף נדירות בהחלט. למשל, המסע לפולין, חוויה מעצבת עבור דור שלם של צעירים ישראלים. "כל עוד בלבב", סדרה בת ארבעה פרקים של כאן חינוכית ששודרה סביב יום השואה לפני שלוש שנים, עושה בדיוק את זה ומספרת את סיפורה של כיתה בתיכון שיוצאת למסע השנתי בפולין וחווה תהליכים חברתיים – וגם רומן בין אחד הבנים לבין נערה אוקראינית, על כל המשמעויות של זה. ממחישה היטב את היחס לשואה של הדור הצעיר, כמו גם את הנוכחות שלה בחייו.

"זגורי אימפריה" // לא עומד בצפירה

כנראה הקטע הזכור ביותר בתולדות הסדרה של מאור זגורי, וגם כזה שחולל סערה גדולה. במרכז הקטע, אלברט (משה איבגי), אבי המשפחה, מסרב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – על רקע היחס אליו ואל משפחתו. זה היה קטע מאוד לא פשוט (לדעתי האישית גם לא נכון), אבל הוא כן הבהיר את היחס הממסדי שהיה לשואה לאורך השנים. מה שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה בשנות השבעים והשישים, שודר ב"זגורי אימפריה" וניפץ טאבו שלא בטוח שחובה הייתה לנפץ. זה לא הפריע לסדרה להיות להיט עצום. אולי להפך.

"מדרסה" // הגרמנים באים

הדרמה הקומית היהודית-ערבית המעולה לנוער של כאן חינוכית ומכאן, בבימויו של גורי אלפי, היא עוד אחת מהסדרות שהצליחו – דווקא באיזורי הילדים והנוער – להתייחס לנושא השואה באופן עמוק ובוגר. בפרק "הגרמנים באים", משלחת של תלמידים גרמנים מגיעה לבית הספר הדו לשוני שעומד במרכז הסדרה. הסמטוכה הישראלית מוגשת במיטבה בסצנה שבה אחת הבנות מגרמניה מתנצלת על השואה בפני המשפחה שמארחת אותה, שמסתירה את העובדה שהיא בכלל משפחה ערבית כדי לא לאכזב את האורחת. מצחיק, עצוב ואומר כל מיני דברים על הזמן הזה.

"ארץ נהדרת" // מיסטר ריאליטי

לאורך שנותיה הצליחה "ארץ נהדרת" לגעת בשואה ובהדים שלה במספר הזדמנויות, בדרך כלל בסאטירה חריפה ומעוררות סערה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. השנה היתה 2011, ריאליטי היה הדבר החם ביותר בארץ ובעולם, ורבים רצו להיות מתמודדים ב"אח הגדול". אז הגיעה הדמות שגילם יובל סמו – מלהק ריאליטי חלקלק שמציע למועמדים (אנשים שבאמת חשבו שהם מגיעים לאודישן ריאליטי) פורמט חדש: יהודים גרים בהאנגרים, גרמנים במלון בוטיק, בשטח סגור שמעוצב כמחנה ריכוז – ואיפה אתם רוצים לחיות? כמיטב המסורת הסשה-ברון-כהנית, המועמדים לא ממש נבהלו מהמטאפורה הפסיכית שהוצבה בפניהם. חלקם אפילו קפצו על ההזדמנות להיות גרמנים. מערכון חזק שהיה ביטוי הולם של רוח התקופה.אין אותו ביוטיוב אבל אפשר לצפות בו כאן.

"החמישיה הקאמרית" // פלדרמאוס

גם כאן, השואה אמנם לא נוכחת באופן ישיר (והיו ל"חמישיה" התייחסויות ישירות יותר), אבל היא כל כך מרחפת ברקע שכמעט אפשר לשמוע את הצפירה. בלב המערכון הקלאסי, מופיעה האולימפיאדה בגרמניה, שם מתחרה הישראלי (דב נבון) קטן המידות, ומי שנחלץ לעזרתו הוא העסקן פלדרמאוס, שמעוניין לשפר את ההישגים של הישראלי דרך שימוש שיטתי בשואה כלפי המזניק הגרמני – כולל משפט המחץ "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?!". אתגר קרת באחד המערכונים הגדולים שלו, שעירב ספורט, רגשות אשם וטראומה לאומית.

"לא לפני הילדים" // יהודית

כנראה בדיחת השואה המוצלחת ביותר שנעשתה אי פעם, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. תכנית המערכונים קצרת הימים ששודרה בערוץ 10 לא הולידה הרבה קלאסיקות – אך זו שלפניכם היא פנינה קומית בכיכובו של מאסטר ושמו עידן אלתרמן, שהצליח לקחת את הרגישויות היהודיות – ולעשות מהן קומדיה משובחת. לא נעשה ספוילרים אם לא ראיתם את המערכון (בהזדמנות זו, נקווה שהאינטרנט שלכם יחזור לכשירות אחרי שלא הצלחתם להתחבר בעשור האחרון), אבל זו היתה בלדה למוס שוקולד, לרוברט רדפורד וגם להוא שאין לומר את שמו, אתם יודעים.

"היהודים באים" // אייכמן והתליינים

לסדרה הסאטירית המבריקה של כאן 11 יש סדרה שלמה של מערכוני שואה, שמהווה ביחד את העיסוק הטלוויזיוני הרציני והמקיף ביותר בשואה בעשור האחרון לפחות. ומה שטוב בקומדיית שואה היא הדרך שבה היא מצליחה לקחת את הנושא הכי כבד – ולשחרר אותו. זה מה שעשה המערכון הנהדר הזה, שלקח את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (הפעם בגילומו המבריק של מוני מושונוב) – והוציא ממנה קומדיה וסיבה לחייך, כולל קצת הומור על החפיפניקיות הישראלית, ששרדה את השנים ונמשכת עד היום הזה. וסרמן, הדלת.

"מקום לדאגה" // ביטול השואה

כנראה שהסיבה מספר אחת לכך שבטלוויזיה הישראלית נמנעים מהעיסוק בשואה, היא שטלוויזיית מיינסטרים רק רוצה לעשות גוד-טיים ומתקשה להנגיש את החומרים הקשים שהעיסוק בנושא מביא איתו באופן שיהיה נוח לעיכול בין הפרסומות. לא מפתיע שאת העבודה הכי אמיצה וטובה עושים מחוץ למיינסטרים. למשל, "מקום לדאגה" – תכנית המערכונים הקצת נשכחת של ימי וייסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון. במקרה שלפניכם מדובר במערכון יפהפה ואפילו מרגש, שעושה שימוש סאטירי עם הרבה נשמה בטרגדיה האיומה, בלי להוריד את העיניים מגודל האסון. דווקא מתוך היכולת לצחוק על זה, אתה יוצא מהמערכון מודע קצת יותר לעומק הפצע הענק שבלב.

• המסך
• יום השואה
• שואה
• היהודים באים
• ארץ נהדרת
• עידן אלתרמן
• כאן חינוכית

התרבות הישראלית רוויה בזיכרון השואה ובהתמודדות עם הטראומה. איפה שלא תסתכלו – בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמחול, בקולנוע ובדוקו, במרחב הציבורי ובאקטואליה הפוליטית – השואה וגלי ההדף שלה מזעזעים את הישראליות ונוכחים בה, והמטענים הרגישים שנלווים לעיסוק באפלה הזאת שמתוכה נולדה מדינת ישראל עשויים להתפרץ ולהתפוצץ בכל מקום ובכל רגע. גם 80 שנה אחרי הניצחון על הנאצים, יוצרים ישראלים מכל התחומים לא שוכחים ולא סולחים. חוץ מיוצרי טלוויזיה. אחרי יותר מרבע מאה של יצירה טלוויזיונית איכותית, אפשר כבר להביט לאחור ולומר במבוכה: אופס, שכחנו את השואה.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

עלייתה של "הגרמני" ב-yes השבוע, מותחן ריגול בינלאומי שמתרחש בקיבוץ בשנות ה-70 אך השואה והמלחמה ההיא הן שחקן מרכזי בו, רק מדגישה את האנומליה: היצירה הטלוויזיונית בישראל הצליחה כמעט ולא לגעת בנושא במשך עשורים. הרגע ההיסטורי המחריד הזה, שעדיין מהדהד בעוצמה בכל רחבי העולם ומספק השראה לאינספור סדרות וסרטים במדינות רבות, נשאר מחוץ לתחום המשגשג של יצירה טלוויזיונית מתוסרטת בעברית, בטח לא כפיצ'ר מרכזי בעלילה. זה חריג, זה מוזר, ויש לכך הסברים מתפתלים לא מעטים.

השורה התחתונה היא שמקבלי ההחלטות בגופי השידור השונים בישראל פשוט אינם נותנים אור ירוק לשום דבר שמתקרב לאזורים האלה. הצעות לסדרות שמתרחשות על רקע השואה וזכרה הגיעו בוודאות אל המשרדים הנכונים בגופי השידור, אבל לנצח יוחלט שזה כבד מדי, מדכא מדי, יקר מדי ובעיקר נפיץ ומסוכן מדי בעיתוי הנוכחי (שזה תמיד). בשני הערוצים המסחריים די ברור מדוע איש לא ישבץ דרמה שואתית בפריים טיים, אי אפשר למכור ככה קוקה קולה, אבל מה התירוץ של yes, HOT וכאן 11 שאינם תלויים ברייטינג, בפרסומות או בצפייה משפחתית?

גורמים בתעשייה הסבירו לי השבוע שזה בכלל עניין תקציבי: דרמות תקופתיות הן עניין יקר להפקה, כל התלבושות והתפאורה והאפקטים המיוחדים פשוט גדולים על התעשייה המקומית, ושחזור היסטורי של אירופה בימי מלחמת העולם השנייה פשוט גדול עלינו בכמה מספרים. זה נשמע סביר, אבל כבר ראינו כאן גם דרמות תקופתיות מושקעות להפליא ("הצבי") ודרמות שמצולמות באירופה ("טהרן", "ברלין בלוז" ועוד), כך שזה עדיין רק תירוץ טוב. זה גם לא מסביר מדוע אין סדרות שמתרחשות בארץ על רקע השואה, או עוסקות בניצולי שואה, או מתמודדות עם האפקט של השואה על הישראליות, או אפילו מפנטזות על נקמה טרנטינו סטייל בגדולי צוררינו.

מה שמותר בסאטירה אסור בדרמה. "היהודים באים" (צילום באדיבות כאן 11)

וזה גםלא שהטלוויזיה שלנו לא נוגעת בשואה בכלל: בתחום הדוקו נוצרו וממשיכים להיווצר לא מעט תכנים מהז'אנר, הסאטירה הטלוויזיונית מגיעה אליו כשהיא רוצה לזעזע באמת (מ"החמישיה הקאמרית", דרך "ארץ נהדרת", "מקום לדאגה" ו"לא לפני הילדים" ועד למערכוני השואה המושלמים של "היהודים באים"), וגם בסדרות ילדים ונוער איכותיות מצליחים לטפל בנושא בתבונה (ע"ע פרק יום השואה ב"שקשוקה" הנהדרת של כאן חינוכית). בדוקו, בסאטירה ובתוכניות הילדים עוסקים בה או מרפררים אליה כי היא שם, חלק אינטגרלי לא רק מההיסטוריה שלנו אלא מהחיים עצמם בארץ הזאת. זאת הוכחה די פשוטה לכך שאם רוצים – אפשר. אבל לא רוצים.

השואה היא טריטוריה שיוצרי טלוויזיה – ובעיקר מנהלי התוכניות שמאשרים את היצירות להפקה – מעדיפים בפירוש לא להיכנס אליה אם לא חייבים. והרי לא חייבים. זאת בסך הכל השואה, זה היה מזמן, מה קשור עכשיו נאצים וגזענות ורצח עם ושנאה לחיים היפים שלנו כאן. בכל הקשור לסדרות דרמה מתוסרטות, היהלום שבכתר הטלוויזיוני, צריך לחפור עמוק בזיכרון כדי לאתר נקודות מגע בין הקטסטרופה הגדולה בתולדות האנושות והעם היהודי ובין מה שמתחולל על המסך. היו לנו קצת נאצים בפנטזיה ההיסטורית של רשף לוי, "קרתגו", הייתה לנו את רבקה מיכאלי כניצולת שואה ב"בנות הזהב" של אריק שגב, אולי עוד כמה הבלחות פה ושם. כי מה לנו ולזה.

ניצולי שואה בטלוויזיה? זה אפשרי. "בנות הזהב" (צילום באדיבות ערוץ 1)

הטלוויזיה, יותר מכל מדיום אחר, מנסה לשדר לנו עסקים כרגיל. ההצלחה שלה תלויה בעסקים כרגיל. הקיום שלה תלוי בעסקים כרגיל. הדחקה ומחיקה של טראומות ופוסט-טראומות לאומיות זה מה שעושים שם על המסך מדי ערב, התעלמות מהפצעים הדלקתיים שאינם מגלידים בנפשה של האומה היא משימת העל של הטלוויזיה המסחרית. המטרה היא בפירוש לשכוח את השואה בכל ערב מחדש, כמו שאנחנו שוכחים את הכיבוש בכל מהדורת חדשות, כמו ששכחנו למה התכנסנו כאן מכל קצוות תבל. נזכור? בשביל זה יש את יום השואה.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• שואה
• יום השואה
• טור דעה

אנחנו מבינים, באמת. זה מורכב לשבת ביום השואה מול הטלוויזיה ולהרגיש כאילו מנסים לדחוף לכם עצם לגרון, רק להפעיל את בלוטות העצב. במדינה מוכת פוסט-טראמוה כמו שלנו, כל יום זיכרון מכל סוג מרגיש כמו הצפה רגשית אחת גדולה. אבל בין כל הטקסים שינסו לגרום לכם לבכות, או מופעי "זיכרון בסלון" שמשלבים בין עדויות של ניצולי שואה לשירים של זמרים מקומיים (כפי שישודרו בערוצי 12 ו-13), אנחנו מעדיפים למצוא את הזיכרון שלנו ביצירות דוקומנטריות, שלרוב מציגות זווית מעניינת, מחדשת ואפקטיבית לזיכרון השואה. לא בכי מאולץ, אלא משהו ללמוד, ולהפנים.

>>זוכרים דרך הקולנוע: 12 סרטי השואה האיכותיים ביותר

כך, למשל, בכאן 11 תוכלו לשקוע לתוך הסרט "ג'אדו – שואה במדבר" (21:30), שמבוסס על יומן סודי יוסף דעדוש, ניצול ממחנה הריכוז ג'אדו, שהיה ממוקם בלב המדבר הלובי. את היומן שמר דעדוש במשך 70 שנה, והסרט מביא את הדברים הכתובים בו בעזרת מודל ייחודי שנבנה עבור הסרט, וצולם במצלמה זעירה – במטרה לתת גם היאחזות ויזואלית בסיפורי זוועות שואת לוב, שלא פעם נעלמת בין כל סיפורי הזוועות האחרים.

צופי yes יוכלו לצפות בסרט הישראלי המסקרן "פרנצ'ישקה" (ב-yes דוקו ב-21:00, או ב-VOD), שמנסה לפתור את תעלומתה של בלרינה מפורסמת מוורשה, שעם כניסת הנאצים לפולין ניסתה להימלט, אך הגיעה לאושוויץ. לפי הסיפור שהתגלגל לאורך השנים, כשקצין SS הורה לה להתפשט, היא חטפה את אקדחו וירתה בו למוות, אבל גרסאות נוספות צצות לסיפור ומעלות שאלות על מה היא באמת היתה.

ב-8HOT ישדרו בבכורה סרט מסקרן במיוחד בשם "ההחלפה", שמתמקד בסיפור מטורף – בדצמבר 1941 נערכה החלפה: אזרחי פלשתינה/א"י שנשבו באירופה על ידי הנאצים הוחזרו, בתמורה לשבויים גרמניים שהוחזקו בארץ. בין אותם אזרחים טרום ישראלים היתה אמורה להיות מרים פינגרהוט, אבל כשבעלה מאיר ראה את האישה שנחתה, הוא צעק "זאת לא אשתי!", והבריטים עצרו אותה בחשד שהיא מרגלת. וזה הוא רק תחילת הסיפור הפתלתל, ועוד דרך לתפוס זווית חדשה על האתוס המזוויע שעלינו גדלנו, ואולי לנסות להבין מזה משהו חדש.

• מה רואים הלילה
• המסך
• יום השואה
• שואה

לרגל ערב יום השואה, מבקרת סרטי הקולנוע שלנו יעל שוב בחרה עשרת סרטי שואה איכותיים במיוחד, גם עבור מי שמחכה כל שנה להתבוסס בהיסטוריה הכואבת, וגם עבור מי שמעדיף למצוא זווית אחרת כדי לזכות את הזוועות. אלו עשרת סרטי השואה האיכותיים ביותר.

>> דברים שרואים משם: צריך להגיע עד לחו"ל כדי למצוא סדרות על השואה

להתראות ילדים (1987)

"הנער בפיג'מת הפסים", "ציפור לבנה: סיפור פלא" – לא מעט סרטי שואה מספרים על ילדים נוצרים טובים שמצילים ילדים יהודים, ונקודת מבטם הנאיבית אמורה להצדיק את הסנטימנטליות המזויפת שבה הסרטים עטופים. סרטו היפה של לואי מאל, שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, אינו חוטא בחטא הזה. בצרפת של 1944 ז'וליין בן ה-12 נשלח לפנימיה קתולית, שם הוא מתוודע לתלמיד החדש ז'ון, שלא מתפלל בתפילות הנוצרים ולא אוכל ארנבות וחזירים. ז'וליין מחליט לשמור את סודו של הילד היהודי והשניים הופכים לחברים טובים, אבל ביום שאנשי הגסטפו נכנסים לכיתה ז'וליין עושה טעות. מאל כתב את הסרט בהשראת זיכרונות ילדותו בפנימייה, ואת דמותו של הכומר הטוב ביסס על חסיד אומות העולם לוסיאן בונל שנספה במאוטהאוזן.

כאב אמיתי (2024)

זה היה יכול להיות סרט ישראלי, רק שאצלנו את המסע למחנות השמדה עושים בתיכון, כשהראש מלא בדברים אחרים. "כאב אמיתי" מבהיר שעדיף לצאת למסע הזה בגיל בוגר יותר, ולו משום שזה מניב קולנוע טוב יותר. סרטו השני של ג'סי אייזנברג כתסריטאי/במאי הוא מעין "באדי מובי" על שני דודנים בעלי אופי מתנגש, שיוצאים להרפתקה משותפת בדרכים. רק שהמסלול מתפתל בין מחנות השמדה לבית קברות יהודי ולבית סבתא בפולין, ולכן אף שלסרט יש גוון קומי, ככל שהוא מתקדם גירוד הטראומה היהודית הרחבה מעורר את הכאב האישי החבוי. דיוויד (ג'סי אייזנברג, שגם כתב) ובנג'י (קיראן קאלקין) לא התראו הרבה זמן. סבתם ניצולת השואה ביקשה בצוואתה ששני נכדיה יבקרו בבית שבו גדלה בפולין, ואף השאירה כסף עבור המסע. לכן אחרי מותה הם מצטרפים לטיול שואה מאורגן בהנחיית מדריך אנגלי, ולצד חברים נוספים בקבוצה – גרושה טרייה, זוג מבוגר, ופליט אפריקאי שהתגייר והחליט לקחת את זהותו החדשה ברצינות מלאה. כל אחד מהם מאויר היטב בקווים זריזים, ותורם את חלקו לדינמיקה בקבוצה, המשמשת כתיבת תהודה ליחסים הלא פשוטים בין בני הדודים.

הבן של שאול (2015)

סרטו הטוטאלי והמזוקק של לאסלו נמש היהודי הונגרי, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, שם אותנו בתוככי מכונת ההשמדה של אושוויץ, ובתוך שדה הראיה המצומצם של שאול אוסלנדר (גזה רוהריג) המשמש כזונדרקומנדו. המצלמה נצמדת אליו ורק בשולי התמונה או בעומקה, לעתים קרובות לא בפוקוס, רואים משהו ממה שקורה סביבו – האנשים מתפשטים בדרכם לתאי הגזים, גוויות עירומות נגררות החוצה, קצינים נאצים שיורים במי שמנסה לברוח. הפסקול מתפקד באופן דומה. רוב הקולות מגיעים מחוץ לגבולות הפריים – הפקודות הננבחות ללא הפסקה, זעקות האנשים הנחנקים למוות. זאת חוויית צפייה קשה מאוד, אבל מה שמצדיק אותה הוא הגילוי ההדרגתי שבתוך התהליך מוחק האנושיות הזה, כמה מהזונדרקומנדו נאבקים לשמר את נפשם. שאול מוצא את ייעודו הזמני בהתעקשותו להביא גופת ילד אחד לקבורה על פי ההלכה היהודית. המבט של רוהריג, מעומעם וחודר בו זמנית, מדביק אותנו למסך, והסיום השקט והפיוטי מהדהד באלפי קולות.

מר קליין (1976)

הסרט נפתח בבדיקה פיזית משפילה של אישה עירומה, שנועדה לקבוע אם היא מגזע שמי. אבל זה לא הסיפור שלה, אלא של רובר קליין (אלן דלון), סוחר אומנות בפריז הכבושה, שמנצל את המצב כדי לרכוש בזול יצירות אומנות מיהודים הזקוקים לכסף כדי לברוח מצרפת. יום אחד בינואר 1942 מונח בפתח ביתו עיתון יהודי, והוא מגלה שיהודי בשם רובר קליין סידר שהדואר שלו יועבר לכתובתו. קליין מדווח למשטרה על הטעות, אלא שזו חושדת בו שהוא יהודי המסתיר את זהותו, והוא נדרש להציג הוכחות לכך שהוא נוצרי. קליין יוצא לחפש אחר כפילו היהודי, בעוד העולם הולך וסוגר עליו. המותחן הקפקאי של ג'וזף לוסי מעניין יותר מרוב הסרטים הצדקניים שמשחזרים סיפורים אמיתיים מימי השואה, כמו "נקודת איסוף" מ-2010 שמתרחש באותו פרק זמן, ומתאר את איסוף יהודי פריז ושליחתם למחנות השמדה (אירוע שמופיע לקראת סוף "מר קליין"). לוסי עצמו לא היה יהודי, אך הכיר היטב את תחושת הרדיפה כמי שהיה קורבן למקרתיזם. הוא נולד ויצר בארה"ב, אך ב-1953, בעקבות הכנסתו לרשימה השחורה, הוא היגר לאירופה ויצר שם כמה מהסרטים הבולטים של שנות השישים והשבעים.

אזור העניין (2023)

הסרט מתאר את חייהם של בני משפחת הס, רודולף והדוויג וחמשת ילדיהם, המתגוררים בבית נאה ומטפחים גינה פורחת צמוד לחומת מחנה ההשמדה אושוויץ. רודולף הוא מפקד המחנה ומי שפיתח את מכונת ההשמדה היעילה שאפשרה לרצוח כמיליון ומאתיים אלף נפשות – 91 אחוז מהם יהודים – יותר מבכל אתר אחר במהלך מלחמת העולם השנייה. אבל הסרט אינו מלווה את רודולף אל תוך המחנה, אלא מתמקד בחיי היום יום הנינוחים ב"גן העדן" הקטן שלצידו. אפשר לומר ש"אזור העניין" נמצא בפער שבין מה שאנחנו רואים, לבין מה שאנחנו יודעים אך הסרט לא מראה לנו. זה ההיפך הגמור מפורנו-שואה. ובדומה ל"הבן של שאול", הסרט משמיע לנו מה קורה מאחורי החומה, ומייצר קונפליקט עז בין התמונה לבין הפסקול המורכב מרעשי מכונות ומשרפות, צעדי מגפיים, יריות וזעקות כאב.

ממזרים חסרי כבוד (2009)

פנטזיית הנקמה של קוונטין טרנטינו מתפקדת כמו מדורת ל"ג בעומר של פעם, שבה היינו מעלים באש בובות של צוררי ישראל. הסרט מגולל שני סיפורים מקבילים – האחד עוקב אחר שושנה דרייפוס (מלאני לורן), יהודייה צרפתייה שכל משפחתה נרצחה למול עיניה והיא ממציאה את עצמה מחדש כבעלת בית קולנוע בפריז; והשני מספר על יחידה של חיילים יהודים אמריקאים, בפיקודו של בראד פיט הלא יהודי, שמטילה חיתתה על הצבא הגרמני – חבריה מקרקפים את קורבנותיהם ומותירים אות קין בצורת קעקוע של צלב קרס על מצחם של הבודדים שהם משאירים בחיים. כריסטוף וולץ, בהופעה מרהיבה כצייד היהודים האנס לאנדה, נע בין שני הסיפורים שנפגשים בסצנת השיא המתרחשת בבית הקולנוע, שם מוצעת לנו היסטוריה אלטרנטיבית.

החנות ברחוב הראשי (1965)

לא תמצאו סרט שובר לב יותר מזוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר של שנת 1965. במסגרת תהליך האריזציה של עיירה סלובקית בזמן מלחמת העולם השנייה, הנגר טונו מקבל בעלות על חנות כלי תפירה השייכת ליהודייה קשישה וחרשת-למחצה, שאינה מבינה מה קורה סביבה. האיש טוב הלב גורם לאלמנה לאוטמן (אידה קמינסקה, שהיתה מועמדת לאוסקר על הופעתה) להאמין שהוא בן דודה שהגיע לסייע לה בעבודתה. הידידות שמתפתחת בין השניים, על רקע האנטישמיות הגואה מסביב, נבחנת כאשר רשויות החוק מתחילות לאסוף את יהודי העיירה לשם גירושם. הבמאי היהודי סלובקי יאן קדר היה עצור במחנה עבודה בזמן המלחמה. סרטו, שהניח את היסודות לתבנית האשלייתית שפותחה בסרטי שואה כמו "יעקב השקרן" ו"החיים יפים", הוא עיבוד לסיפור מאת לדיסלב גרוסמן, שגם השתתף בכתיבת התסריט. גרוסמן עלה לישראל בשנות השישים, התגורר בקריית אונו ולימד קולנוע באוניברסיטת תל אביב.

רשימת שינדלר (1993)

רק סטיבן ספילברג היה יכול להפוך סרט שואה בשחור לבן שנמשך יותר משלוש שעות ללהיט קופתי ענק, ואחר כך לשכנע את NBC לשדר את הסרט המלא בלי הפסקות פרסומות. הסיפור האמיתי על התעשיין הגרמני הבליין שפיתח מצפון והציל יהודים מהנאצים מצליח להיות גם מצמרר וגם מרומם לב, הוליווד סטייל. רייף פיינס מעולה בתפקיד קצין האס.אס. מעורר החלחלה שהפך אותו לכוכב, ליאם ניסן מרשים לא פחות בתפקיד האיש שבכותרת, והילדה באדום הפכה לאחד הדימויים הזכורים בקולנוע. הסרט גרף שבעה אוסקרים שהוענקו לתסריט של סטיבן זאליאן, למוזיקה שהלחין ג'ון וויליאמס, לצילום של יאנוש קמינסקי, לבימוי ולסרט עצמו.

הנוסעת (1963)

ב-1959 כתבה ניצולת אושוויץ זופיה פוזמיש תסכית לרדיו הפולני בהשראת ימיה במחנה. ארבע שנים אחרי כן התסכית עובד לסרט בידי הבמאי היהודי אנדז'י מונק, מחשובי הקולנוענים הפולנים. מונק (שבזמן המלחמה אימץ זהות בדויה וכך שרד) נהרג בתאונת דרכים במהלך הצילומים, והסרט נערך אחרי מותו על ידי שני במאים אחרים, שהוסיפו לו קריינות ותמונות סטילס במקום הסצנות החסרות. התוצאה היא יצירת מופת מרוסקת באורך 62 דקות, שזכתה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן ונשלחה לייצג את פולין באוסקר. ב-1960, במהלך הפלגה בספינה עם בעלה האמריקאי, ליזה מזהה אישה שהיתה אסירה באושוויץ בזמן שהיא הוצבה שם כקצינת אס.אס. ליזה מחליטה להתוודות בפני בעלה על ימיה במחנה, ומספרת שעשתה כל מה שיכלה כדי לגונן על האסירות, ובעיקר על מרתה כפויית הטובה. משם הסרט חוזר אחורה למחנה, ומספק תמונה מצמררת ושונה מאוד מזו שעולה מתיאוריה המעוותים של הסוהרת. חלק מצילומי הסרט המאוד מרשים הזה, שבמרכזו סיפור אהבה טראגי בין מרתה לאסיר אחר, נעשו במחנה עצמו. ב-1968 התסכית עובד גם לאופרה שהולחנה על ידי מייצ'יסלב ויינברג הפולני יהודי.

הזייפנים (2007)

הסרט האוסטרי הזה, המשחזר סיפור חריג ממלחמת העולם השנייה, זכור במקומותינו בעיקר כזה שלקח את האוסקר לסרט הזר מ"בופור", אבל הוא ראוי להיזכר בזכות עצמו. "מבצע ברנהרד" היה שמה של מזימה נאצית לערער את כלכלת בריטניה על ידי הצפתה בכסף מזויף. לצורך כך הוקמה במחנה זקסנהאוזן סדנה לייצור שטרות מזויפים, ובה עבדו יהודים שנאספו ממחנות ריכוז שונים. אין כאן סיפור גבורה או סיפור חידלון (שני הנרטיבים השכיחים בסרטי שואה), ודווקא ההסתרה של ייצוגי הזוועה מעוררת את הצופים לדמיין מה קורה מעבר לגדר. הדילמה המוסרית המרכזית היא בין לשרוד ולהתקרנף או למרוד ולמות. גיבור סרטו של סטפן רוזוביצקי הוא סלומון סורוויץ, זייפן בעל שם עולמי שלחזהו מוצמדים שני עיטורי גנאי – הצהוב של היהודים והירוק של הפושעים. סורוויץ (קרל מרקוביץ בהופעה מזהירה), מנציח כביכול את הדימוי האנטישמי של היהודי המזרח-אירופי, אך בהדרגה דמותו צוברת חיוניות ועוצמה כשהוא לוקח על עצמו את התפקיד האמיץ והאלטרואיסטי של המתווך בין המחנות.

שיעורים בפרסית (2020)

נקודת המוצא של הסרט הזה נדמית מופרכת, והוא לא לגמרי מצליח להפוך אותה למשכנעת ברמת המציאות. אבל הרובד המטאפורי העז הוא שמעניק לסרט סיום מהדהד שנשאר בזיכרון. רגע לפני שחיילים גרמנים יורים בו, ז'יל, יהודי בלגי, צועק שנעצר בטעות כי הוא בכלל פרסי. הם לא לגמרי מאמינים לו, אבל מביאים אותו אל קלאוס קוך, סגן המפקד של מחנה השמדה שרוצה ללמוד פרסית. קוך מטיל על ז'יל, המתכנה רזה, לתעד את שמות היהודים שמובאים למחנה, והוא משתמש בשמות האלה כבסיס לשפה שהוא ממציא על מנת להעניק לקוך שיעורים יומיים. לארס איידינגר הגרמני ("בבילון ברלין") ונהואל פרז ביסקיארט הארגנטינאי ("120 פעימות בדקה") מעולים בתפקידי הקצין והאסיר בסרטו של ואדים פרלמן היהודי אוקראיני, שכבש את הקהל הרחב, גם אם לא את המבקרים.

ג'וג'ו ראביט (2019)

טאיקה וואיטיטי יצר תרכובת קולנועית מוזרה, חצופה ומבריקה, שמעזה לחדור לטריטוריה הכי בעייתית שיש. זה מעין שילוב של "הדיקטטור הגדול", "החיים היפים" ו"ממלכת אור הירח". הטעמים מתנגשים, אבל הקומיקאי היהודי מניו זילנד הוא להטוטן שיודע לחבר דברים שלא מתחברים. ג'וג'ו בן העשר חי עם אמו (סקרלט ג'והנסון) בגרמניה הנאצית. אביו נעדר, וכדי להתמודד עם המחסור, הוא ממציא לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר (וואיטיטי). ג'וג'ו מאמין בכל נימי נפשו לתעמולה הנאצית, וחושב שיהודים הם מפלצות מוזרות. אבל אז הוא מגלה שבביתו מסתתרת נערה יהודייה (תומסין מקנזי) ונוכחותה מאתגרת את כל מה שהוא חושב שהוא יודע. הסרט משתמש בקומדיה כדי לתאר את נקודת המבט של ילד, המנסה לפענח את המסרים המעוותים שהוא מקבל מהעולם סביבו. ההתחלה שמדמה את ההערצה להיטלר לביטלמניה היא הברקה מצמררת. עם זאת, הסרט אינו מרכך את האימה, וזו מתפרצת במלוא העוצמה בחצי השעה האחרונה.

• המסך
• יום השואה
• סרטים מומלצים
• סרטים
• הכי טובים

סרטי השואה הפכו להיות קיצור דרך לאוסקר. "הברוטליסט", "אזור עניין" ו"כאב אמיתי" כבר גרפו פרסים בשנתיים האחרונות, אבל קשה לומר את אותו הדבר על המסך הקטן: אין יותר מדי סדרות שעסקו בנושא השואה – ועוד פחות מכך, סדרות ישראליות – אבל אלו שכן לרוב עשו זאת באופן מוצלח למדי, בין אם בזכות כתיבה טובה, קאסט מצוין או עיסוק אלטרנטיבי בשואה. אלו סדרות השואה הכי טובות שהגיעו למסך הקטן.

>>לגעת בשואה: סדרת היוקרה של yes מנפצת את הטאבו הטלוויזיוני

המקעקע מאושוויץ (2024) // פיקוק

סיפורו של שורד השואה לאלי סוקולוב, שחולק את סיפור האהבה שלו המסופר דרך פלאשבקבים טראומטיים. הסיפור מתחיל ב-1942, כשסוקולוב מחליט להתנדב ולעזור במאמצי המלחמה הסלובקים – אבל לבסוף מוצא את דרכו למחנה אושוויץ. על מנת שלא יהרגו אותו, הוא מקבל את תפקיד המקעקע של אושוויץ, ומתאהב באסירה מספר 4562. "המקעקע מאושוויץ" מרגיש קצת כמו סרט שואה מפעם, כאלו שעסקו גם בסיפורי האהבה והמשפחה שהיו במקומות החשוכים ביותר בתולדות ההיסטוריה. סיפורי הישרדות שנותנים שביב של תקווה, ונדחקו הצידה לטובת ניסיונות לשיח שונה על השואה. שזה גם הכרחי כמובן, אבל נחמד לפעמים כשיש משהו בטעם של פעם.

היינו בני המזל (2024) // דיסני+

מסע בן 9 שנים של משפחת קורץ, שמתפצלת ל-4 יבשות כדי לשרוד את זוועות השואה. היא כתובה היטב, מצולמת יפה ומתהדרת בקאסט אמריקני-ישראלי נהדר: לצד לוגאן לרמן וג'ואי קינג תמצאו את ליאור אשכנזי, הדס ירון, עמית רהב ומיכאל אלוני, והתוצאה היא אחד הסיפורים המרגשים והמרתקים שיצא לנו לראות בשנים האחרונות. מעבר לזה, הסיפור של משפחת קורץ הוא סיפור היהדות כולה – שבטים שצריכים להתפצל ולחוות אסונות גדולים כדי בסופו של דבר להתאחד. שיט, יצא לנו "ביחד ננצח".

אור קטן (2023) // דיסני+

עוד סדרת שואה מצוינת מבית דיסני+ היא "אור קטן", שמבוססת על הסיפור של משפחת פרנק, רק מזווית שונה. בדרך כלל אנחנו מכירים את הסיפור מנקודת מבטה של אנה פרנק, אבל הפעם יוצרי הסדרה טוני פלאן וג'ון רייטר בחרו להתמקד דווקא של מיפ חיס, המזכירה של אוטו פרנק שעזרה לו ולמשפחתו להתחבא מפני הנאצים. הסיפור של אנה פרנק הוא כנראה המפורסם בסיפורי השואה, ואני מאמין שבשל הרגישות של הנושא אין כמעט נקודות מבט אחרות לסיפור הזה. הצפייה שווה אפילו אם רק עבור תצוגת המשחק הנהדרת של בל פאולי בתפקיד מיפ חיס, ובכלל – מדובר בדרמה ביוגרפית נהדרת. ולמרות שבהחלט מדובר בסדרה מלאת רגעים מרגשים, אתם לא תרגישו שהיא מנסה להתעלל בכם רגשית או לזעזע בכל רגע נתון. אור קטן, זה כל מה שפה.

"שואה: סיפורה של משפחת וייס" (1978) // CBS

הסדרה הזאת, שאורכה הכולל הוא כמעט 8 שעות, מגוללת את הסיפור של משפחה יהודית שחיה בגרמניה בתקופת המשטר הנאצי, ובמקביל עוקבת אחר חייל אס אס שבהדרגה הופך לפושע מלחמה אלים וחסר רחמים. פה גם תמצאו את השם הכי גדול ברשימה הזאת – מריל סטריפ, שמשחקת נוצריה שמתחתנת עם הבן הבכור של משפחת וייס, אך למשפחתה זיקה למפלגה הנאצית. זאת תהיה כנראה המלצת הצפייה הכי קשה מכל ההמלצות ברשימה הזאת, ולא רק בגלל האורך שלה, אלא גם בגלל התוכן. שזה לא מפתיע, כי בכל זאת מדובר בבמאי של הסדרה "שורשים".

אל מעבר לאוקיינוס (2023) // נטפליקס

סדרה השניה של יוצרת "המורדת" עוסקת בעיתונאי וחסיד אומות העולם וריאן פריי (קורי מייקל סמית'), ומצליחה לגעת בנושא הכואב של השואה באופן מכבד, ועדיין להיות מבדרת גם מבלי להפחית בחשיבות הנושא. פריי נשלח על ידי הוועד לסיוע לשעת חירום להציל כ־2,000 אנשי רוח, יהודים ושאינם יהודים, מהנאצים ולהבריח אותם לארה"ב. כיאה להפקת נטפליקס, היא מאפשרת לחטט בצלקות והכאב בצורה קלילה יותר מהרגיל.

ציידים (2020-הווה) // אמזון פריים

"ציידים" אמנם לא מתרחשת בתקופת השואה, אבל מבוססת (מאוד בחופשיות) על סיפורים אמיתיים של ציידי נאצים. הסיפור מתרחש בשנת 1977 ומתחיל בניו יורק, שם גבר יהודי צעיר ומעורער מצטרף אל ארגון של ציידי נאצים שפועלים כדי למנוע רייך רביעי. שמעו – קשה לי להגיד שיש לה הרבה ערך מוסף, אבל לא צריך את זה כשיש כל כך הרבה נאצים מתים על המסך, ולצפות בה יכול להיות תחליף נהדר לצפייה הקבועה שלי ב-"ממזרים חסרי כבוד". אחרי הכל, יש להם את אל פאצ'ינו.

האיש במצודה הרמה (2015-2019) // אמזון פריים

זאת לא סדרת השואה הקלאסית שאתם רגילים לה. עיסוק אלטרנטיבי בנושא השואה תמיד מעורר מחלוקת, אבל גם מאתגר את החשיבה. הסדרה הזו מציגה מציאות אלטרנטיבית, לפיה הנאצים ניצחו את מלחמת העולם השנייה. הסדרה מתרחשת בשנות ה-60, כשארה"ב מחולקת בין הנאצים לבין היפנים, אז תושבת סן פרנסיסקו בירת הינים, מוצאת סרטים ישנים שמציגים מציאות אלטרנטיבית, שהיא בעצם המציאות שלנו. מהרגע הראשון קשה לא להישאב לסיפור הזה, שהפך להיות אחת הסדרות המוצלחות בשירות הסטרימינג של אמזון, במיוחד אם אתם מחובבי הז'אנר של היסטוריה אלטרנטיבית. הסיפור גם מבוסס על ספר בעל אותו השם ומומלץ מאד לקרוא אותו.

• המסך
• סדרות מומלצות
• יום השואה
• שואה