כש"הכבש השישה עשר" ניסתה להופיע עם האלבום שלה בשנות השבעים, זה נגמר בכישלון די חרוץ. 46 שנה אחר כך הכל התהפך – הדורות שהאזינו לאלבום כילדים התבגרו, ורפרשו את האתרים בהתלהבות כדי להשיג כרטיסים להופעה. האם היה כאן צורך בנוסטלגיה כדי להרגיש יותר טוב עם המציאות המבאסת? תנוחו.

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה של 7 באוקטובר
>> מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא חודש היסטורי בתולדות ההיפ הופ הישראלי

אני שונא את הניסיון לחפש סימבוליות בשקל, את הניסיון של כל מיני אנשים לתייג את ההופעה כ"אשכנזית" או כ"כזו שמתגעגעת לארץ ישראל הישנה והלבנה והיפה" (כפי שניסו לעשות לאריק איינשטיין ז"ל אחרי מותו). "הכבש", למרות הזהות הברורה של היוצר שלה, היא יצירה כלל-ישראלית שבאמת באמת מחבקת את כולםוהניסיון הסוציולוגי-עאלק לייחס להופעה איזה געגוע לארץ אבודה – הוא ניסיון דלוח וחסר ערך בעיניי. קודם כל כי הארץ האבודה ההיא לא הייתה נהדרת כמו שמספרים בדיעבד, ודבר שני כי "הכבש" מקבלת את האהדה שלה קודם כל בגלל שהיא יצירה מוזיקלית מדהימה, על-זמנית, מרגשת ונוגעת בכל נימי הנפש. וזה לא משנה מאיפה באת, מה צבע העור שלך או לאיזה מפלגה אתה מצביע. חלאס.

אבל אם "הכבש השישה עשר" היא ביטוי למשהו, הרי שהיא ביטוי ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן לאורך עשורים – לא רק של "הכבש", אלא גם שורת השירים המטורפת שהיתה בחלק השני של ההופעה. מ"מתחת לשמיים" ל"באה מאהבה", מ"לקחת את ידי בידך" ל"אין עוד יום", "סיגליות" ו"עטור מצחך" – שירים מתקופות שונות של יוצרים שונים, כולם חלק מתוך חתיכת קטלוג ישראלי שעומד בסטנדרט הכי גבוה שיש בעולם. וזה רק ממי שהופיע על הבמה בהיכל התרבות אתמול. יש עוד עשרות יוצרים כאלה בדיוק. במובן הזה, האירוע שחגג את המוזיקה המדהימה הזאת – של גפן ורכטר וסנדרסון ורוטבליט, הוא אחד האירועים הכי פטריוטיים שהייתי בהם בחיים שלי. כל כך הרבה דברים טובים עשינו כאן בתרבות העברית ששווה להילחם בשבילם.

למלכה יש כתר: יהודית רביץ ניצחה את הפחד

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לגידי גוב, דייויד ברוזה ובוודאי ליוני רכטר – החגיגה אתמול הייתה של יהודית רביץ שחזרה לבמה אחרי שמונה שנות היעדרות. אפשר היה להרגיש את זה מתחילת ההופעה ועד סופה – מהפאנצ'ים הקטנים והמחודדים שנזרקו לעברה (כולל היא עצמה, שאמרה: "לא יודעת מה אתכם, אני ישנתי שמונה שנים"), ועד הרגע שבו יוני רכטר שר ב"שוב היא כאן" – "היא עזבה את הבמה, והנה חזרה" (כשכולם יודעים למי הוא התכוון).

רביץ, מבחינתה – אחרי שמונה שנים שבהם לא הופיעה – הרגישה כאילו מעולם לא עזבה. הקול הצלול, הכריזמה המטורפת, ה"פיל" והרגש שהיא מבטאת – הכל נשאר שם. כנראה שהיא היתה צריכה את הנוכחות של גוב, רכטר וברוזה יחד איתה כדי לעבור את פחד הבמה המסוים שהיה לה – אבל כשהמיקרופון בידיים שלה, הפחד נעלם לחלוטין (כך לפחות זה הרגיש כצופה מבחוץ).

גם אריק איינשטיין ז"ל היה מאוד נוכח בהופעה הזו. לא מפורשות, כמובן – אין לו קשר אמיתי ל"כבש השישה עשר" – אבל כמעט יכולת לשמוע את קולו מבצבץ מבין השירים. מחרוזת שירי הילדים שלו, "מה עושות האיילות" שקפץ פנימה בין שירי האלבום וכמובן הרגע המדהים שבו "עטור מצחך" פרץ קדימה – ניסו למתוח את הקו שמחבר בין "הכבש" לבין היצירה של אריק לילדים: היכולת לדבר בגובה העיניים, ליצור לילדים כמו שיוצרים למבוגרים, עם נושאים טיפה אחרים. זה מה שהפך, גם את שירי הילדים של אריק וגם את "הכבש", לקלאסיקות ואולי קצת חסר ביצירה שנעשית היום לילדים.

ד"ש מכוורת (ובלי הולוגרמה של יהונתן גפן)

והיה עוד אדם אחד, שלא היה באולם – אבל רוחו ריחפה מעל העסק. כנראה שיהונתן גפן ז"ל היה מתייחס בצורה קצת צינית למופע הזה; אם הוא היה על הבמה, כנראה הוא היה זורק איזו בדיחה סאטירית עוקצנית כלפי הממשלה, או נתניהו, או בן גביר. ועדיין, א-פוליטית ככל שההופעה הייתה, זו היתה האנדרטה המושלמת ליצירה של גפן – אגב, לא רק דרך השירים של "הכבש"; אלא גם דרך שירי סולו כמו "סיגליות" ו"יהיה טוב", וכמובן דרך קטעי הקריאה (שהצליחו להימנע מהקרינג' של לעשות AI או הולוגרמות – מה שהיה החשש העיקרי שלי) והקול המאוד מזוהה שלו.

הרפרנס הברור של ההופעה, בין אם הוא מפורש או לא, היה הופעת איחוד גדולה אחרת – האיחוד האחרון של "כוורת" באוגוסט 2013. יש הרבה הבדלים בין שתי ההופעות – "הכבש", בסופו של דבר, היא אקט של אלבום אחד; "כוורת" חגגה רפרטואר של שלושה אלבומים. "כוורת" כבשה את פארק הירקון ובריכת הסולטן, "הכבש" הסתפקו בהיכל התרבות (למרות שאם הם היו רוצים פארק – כנראה שהקהל היה שם בכל מקרה). גידי גוב ויוני רכטר אמנם כאן, אבל גם יותר מבוגרים ב-12 שנה.

ועדיין, יש גם לא מעט קווים מחברים – הייתה רוח מאוד "כוורתית" שריחפה מעל ההופעה הזו. גם הוידאו ארט ברקע (שמאוד הזכיר את מה שהלך על הבמה של "כוורת"), כמובן גידי גוב ויוני רכטר – אבל בעיקר, נדמה לי, המתח המתמיד בין הרצון לחדש ולהפתיע לבין הלחץ הגדול (מהקופות, בעיקר) להישאר בגבולות הגזרה ולשמור על הביצועים כמו שהם. בסרט "שק של סנטימנטים", שעשה אבידע לבני על האיחוד של כוורת, יוני רכטר סיפר איך הוא היה זה שניסה למתוח את הגבולות – לפתוח את השירים, לייצר עיבודים חדשים, להפתיע; אבל די נתקל בחומה בצורה מצד דני סנדרסון וגידי גוב, שהם היו במידה רבה האבות המייסדים של הפרויקט הנ"ל. הם רצו לחזור למקור וזה מה שהיה.

על ההופעה הזאת קשה להגיד את זה. הביצועים מהאלבום הישן של "הכבש" הצליחו לקבל חיים חדשים על הבמה – "ברקים ורעמים" התפתח לשיר קאנטרי-טקסני, "כשאהיה גדול" שגם במקור קרץ לרגאיי הפך לשיר רגאיי פאר אקסלנס על הבמה, שלא לדבר על הברקות קטנות כמו הרגע שיהודית רביץ אימצה מהופעה משותפת עם יוני רכטר ועלי מוהר (מ-2004) – בית נוסף ב"יוסי, יוסי" שבו היא שרה (על אותו הלחן) על יתר חברי הלהקה "האחד הביא גיטרה, השני רק מזמר, השלישי בחור גבוה, מנגן על הפסנתר". רגע שגם העלה חיוך וגם הציף רגשית.

להגניב ולהפתיע: יוני רכטר עשה את זה שוב

לצד הרצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה, רכטר הרשה לעצמו גם למתוח טיפה את הגבולות וזה רק שירת את החוויה. הקהל קיבל חוויה הרבה יותר עשירה מאשר אם הם היו מסתפקים בשירים מפעם, כמה ביצועי סולו ויאללה הביתה. רכטר נתן לאנשים תמורה מלאה לכספם עם שירים שגם הצליחו לרגש ולנחם – אבל גם להגניב ולהפתיע. לא אני האיש שידבר על הזכויות שיש לרכטר בעולם המוזיקה, אבל עוד אחת נוספה לו אתמול.

"הכבש השישה עשר" נפלו על תקופה שבה מצב הרוח הלאומי קצת הפכפך, נע בין חזרת החטופות רק כמה ימים קודם לבין המציאות שעדיין מבעבעת ותחושת הערפל. ההופעה לא חיפשה לתת פתרונות למצב הזה – היא לא חיפשה להטיף, אלא בסך הכל באה לנחם. ויש בזה ערך.נחמה היא לא דבר שבהכרח צריך להיות מפורש; כל אחד בא להופעה עם הסרטים שלו, וכנראה שכל אחד התרגש משירים אחרים (אני פשוט בכיתי חצי ליטר דמעות כל ההופעה) – אבל נדמה לי שאם היה משהו קולקטיבי, זה עצם הרצון ביד המנחמת הזאת. זו קלישאה מאוד גדולה לשיר "יהיה טוב" כדי להאמין שבאמת יהיה טוב, אבל לפעמים זה כל מה שהיינו צריכים. גם אני באופן אישי לגמרי.

לחיות בישראל בשנה וחצי האחרונות הרגיש כמו לשחות באוקיינוס של כאב, מה-7.10, דרך החיילים שנהרגו כל יום והחטופים שעדיין בשבי, התחושה היא שמשהו עמד באוויר. זה קצת השתחרר עם החזרה של אמילי, דורון ורומי (שגם הוזכרה על ידי רביץ, שנייה לפני הביצוע הממיס ל"מילה טובה"), ועדיין כנראה שזה המטען שאיתו נכנס הקהל הגדול להיכל התרבות.אבל מה שקרה בתוך ההיכל, כשההופעה הזאת השתחררה, זה אוקיינוס של אהבה. אהבה שבאה מהאמנים על הבמה אל הקהל, והגיעה אליהם חזרה. היפי? קלישאתי? סאחי? תקראו לזה איך שתרצו. זו היתה פשוט חוויה שכזו שפירקה את כל מה שעמד על הלב, בדרך לא קלישאתית, עם הרבה הומור ומודעות עצמית, ובעיקר עם מוזיקה גדולה מהחיים.

"הכבש השישה עשר" הגיעה לסיבוב הזה עם ציפיות בשמיים. קשה לעמוד ברף הגבוה שמוצב לך כשאתה סולדאאוט תוך כמה שעות. נדמה לי שאיכשהו, הם הצליחו להתעלות אפילו על הציפיות האלה. מי שיילך להופעה הזאת, בין אם הוא מחפש איזה רגש נוסטלגי ובין אם הוא סתם רוצה להרגיש כמו הילד שהוא היה, יקבל תמורה מלאה לכספו ובדרך, אולי, גם קצת ירגיש יותר טוב.

• ביקורת הופעה
• הכבש השישה עשר
• מוזיקה ישראלית
• יהודית רביץ
• גידי גוב
• יוני רכטר
• דיוויד ברוזה
• יהונתן גפן

• Facebook
• Twitter
• Email

מילים.יש כאלה שזה הדבר הראשון שהם שומעים בשיר.יש כאלה ששוקעים למנגינה ואחר כך מתפנים להקשיב למילים.בין אם אתם כאלה או כאלה, הטקסטים במוזיקה הישראלית עברו דרך ארוכה,מהימים שבהם העברית נראתה כשפה קשה עד בלתי אפשרית לכתיבה, דרך כניסת השפה הדיבורית והיומיום אל תוך השירים.ניסינו לבחור עשרה שירים עם טקסט יוצא דופן, מעניין, מסקרן, חידתי, כזה שמושך את האוזן מעבר לטקסט רגיל.אז הנה עשרה שירים עם המילים העבריות הכי יפות שיש:

אריק איינשטיין – השיכור

אופנת שירי המשוררים ששטפה את ישראל בשנות ה70 הולידה לא מעט הלחמות מוזרות בין שירה שמיועדת לקריאה בלבד ולחנים מפותלים ומורכבים. אבל גם בגל הזה היו כמה יצירות בלתי נשכחות, ובראשן הרומן הלירי בין אריק איינשטיין ואברהם חלפי.חלפי, חבר של הוריו של איינשטיין, היה משורר ושחקן עם מבט של אאוטסיידר על החיים. איינשטיין זיהה את המבט הזה והזדהה איתו עמוקות. "השיכור", ללחן של יצחק קלפטר, תופס במילותיו את חווית האלכוהול במובן הכי מזוקק שלה, בלי להשתמש כמעט במילים מפורשות.״השיכור״ הוא טקסט קצר, שני בתים ופזמון שחוזר פעמיים, אבל הוא כולל כמה צירופי משפטים מרהיבים ומסתוריים, שאף אחד חוץ מחלפי לא יכול היה לכתוב: "כי מלא האויר נשימת ינשוף – אין לראות, אין לדעת שבילי מחר״ ״ואז אדמה, שהלילה ירד – ולבש גופי מגן".

יוני רכטר – שוב היא כאן

שירי אהבה הם, על פניו, הדבר הבנאלי ביותר שאפשר לכתוב. אבל עלי מוהר ידע תמיד לעשות את זה קצת אחרת. "שוב היא כאן", כמו שירים אחרים של מוהר, נכתב על רגע מאוד ספציפי. הרגע שבו הדובר רואה את אהובתי חוזרת. וזהו. אין התרחשות בשיר. רק מחשבות.

היופי ב"שוב היא כאן" הוא שלמרות שאין כאן סיפור או קונפליקט, מוהר אף פעם לא נופל לסנטימנטליות. המילים זורמות ורצות קדימה, ואפילו בקליימקס שגורם לכל שערה בגוף לסמור ("והכל פתאום אחר"), הוא ממהר לפרק את המתח ולא לעצור. במובן הזה, המנגינה של יוני רכטר (שבעצמה שווה כתבה נפרדת) הולכת עם הטקסט יד ביד באופן מוחלט. לא במקרה הם היו חברים ושותפים כל כך קרובים. המנגינות והמילים בשירים המשותפים משתלבות יחד באופן שהוא לא פחות ממושלם.

סוזן ופרן – לא דיברנו עוד על אהבה

אהוד מנור ומתי כספי הם עוד צמד שהמילים והמנגינות שלהם השתלבו אחד בשני בהרמוניה מושלמת. קשה למנות את כמות הקלאסיקות שהם כתבו יחד, אבל נדמה ש"לא דיברנו עוד על אהבה" הוא אחד הזיקוקים הכי טהורים של הדבר שאפשר לקרוא לו 'זוגיות'.אהוד מנור, אחד מכותבי הפופ הגדולים שהיו כאן, כתב (בלשון נקבה) על החוויה שבה שני בני אדם נפגשים וחיים את חייהם יחד, והכל רץ קדימה. בהתחלה זה אהבה, אחר כך זאת משפחה, ובסוף זה המוות. אפשר לנסות לברוח, לא לדבר, להדחיק. אבל הכל מגיע בסוף.

המסר הזה יכול להישמע קודר, אבל מנור מזכיר את הדבר שמשאיר אותנו שפויים מול החיים שרצים – הקירבה: "שים ראשך על כר".אגב, השיר הזה בוצע פעמים רבות, וזכור במיוחד בזכות הביצוע מפרק הלב של עפרה חזה וגידי גוב, אבל ראוי לתת את הקרדיט לביצוע המקורי והיפהפה של סוזן ופרן מ1973.

שמוליק צ'יזיק – אף אחד לא מזיל דמעה

בכתיבה של שמוליק צ'יזיק יש משהו שתמיד מרגיש קצת על הספקטרום. הרבה משיריו של הפזמונאי האבוד והמבריק, שסבל מקשיים נפשיים ואשפוזים ומת בגיל 42 בלבד, עוסקים בחוסר תקשורת. תחשבו על "סיוון", על "רוצי שמוליק", על "מה תאמרי", על "תני לי מחסה". בכולם הדובר אבוד. מול העולם, מול מושא אהבתו, מול השגרה.

ב1984 צ'יזיק החליט, לראשונה, להגיע למרכז הבמה. הוא הוציא תקליטון עם שני שירים קטנים ומקסימים, בהפקה מנצנצת ובביצוע קולי מוגבל אבל כזה שאי אפשר להישאר אדיש אליו. גם "אף אחד לא מזיל דמעה" עוסק באותה דמות אבודה, אבל הפעם צ׳יזיק מדבר על מישהו אחר. מישהי. אחת שיושבת לבד בחדר, מחכה, ולאף אחד לא אכפת.

הטקסט הזה היה כל כך עוצמתי, שהוא זכה לקאבר של לא אחר מאשר אריק איינשטיין. אדם שהבין, בעיקר בשנותיו האחרונות, את התחושה של לשבת בחדר ולהרגיש שבחוץ לאף אחד לא אכפת ממך.הגאונות בטקסטים של צ׳יזיק היא להכניס את כל המטען הזה לשיר פופ. פשוט, קליט ולא מסובך. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מזמזמים "האם תקדישי לי קצת זמן, עכשיו כשאת הרחק מכאן?".

מרגלית צנעני – חומות חימר

קודם כל, ונוציא את זה כבר בהתחלה, ההפקה המוזיקלית של "חומות חימר" הוא מלאכת מחשבת. אבל לא בכך עסקינן.רחל שפירא היא פזמונאית מבריקה שמזגזגת בלי להתרגש בין שירי זיכרון, שירי אהבה, שירים קלילים ושירים מורכבים. נדמה שהיא יכולה לכתוב הכל.ב"חומות חימר", שללא ספק נכתב במיוחד לביצוע של מרגול ומתאים לה כמו כפפה ליד, היא מכניסה משהו חדש לכתיבה המקומית – עוצמה נשית.

נכון שהיו קורין אלאל ויהודית רביץ וריטה וגלי עטרי, אבל השילוב בין הכתיבה הארץ-ישראלית של שפירא להגשה האוריינטלית של מרגול, ובעיקר הסיפור ההוא, על אותה דמות שבורחת ממשהו, וכולם בעקבותיה – יצר פופ נשי חדש.בסיפור של שפירא אין הפי אנד, וזה הופך אותו לעוד יותר עוצמתי. היא מזהירה אותה הגיבורה שלה – "אחות קטנה נפשך הצילי" – ומזכירה לה ש"חומות חימר את לא תפילי".

בניגוד ל"באה מאהבה" או "שביל הבריחה" – העוצמה כאן טמונה בריאליזם. שפירא ומרגול מכירות את תקרת הזכוכית, והן לא מנסות לצייר תמונה אופטימית או אידיאלית. אבל ברגע שמדברים על מה שבאמת קורה – זה השלב הראשון לקראת תיקון.

פורטיס – תחנה סופית

הכתיבה של פורטיס היא כמו ציור צבעוני ומבולגן שכולו מלא בשברי רעיונות ודימויים.קשה להאמין, אבל לפני "סיפורים מהקופסה" פורטיס לא כל כך כתב בעברית. הוא כתב את הטקסטים היותר אבסטרקטיים ב"פלונטר", עשור קודם לכן, וקצת טקסטים באנגלית מג'וברשת להרכב ז'אן קונפליקט.הטקסטים שלו ב"סיפורים מהקופסה", שנכתבו תוך כדי צפייה בטלוויזיה האירופאית, הם תמונת מראה לעולם הפוסט-אפוקליפטי של סוף האייטיז.

"תחנה סופית" הוא הטקסט הגדול ביותר באלבום. הוא לא שיר קונבנציונלי. אין בית ופזמון, אין אפילו פתיחה. פורטיס יורה את הדימויים שלו בלי הפסקה ובלי שליטה, מערבב מציאות וחלום, ידיעות חדשותיות, חוויות אישיות ותחנות רכבת עלומות (עם כל המטען של רכבות בתודעה הישראלית).אבל המנגינה לא מכה כמו המילים. להיפך, יש במוזיקה תנועה דומה לזאת שמבוטאת בטקסט. הם נעים ביחד עד לקליימקס הגדול בסוף, כשפורטיס מרעים בקולו – "תביט למעלה ותראה את השמיים צועקים".

להקה רטורית – סדר יום

שנות השמונים היו העשור המעצב של ישראל החדשה. עננת הציניות והייאוש הכבדה שמלווה אותנו נולדה אז, בלבנון, במשבר הכלכלי, באינתיפאדה, וגם בתל אביב האסקפיסטית. "סדר יום" של להקה רטורית שיקף בזמן אמת את התחושות האלו, וגם ניסה לראשונה להוציא את סצינת השוליים מהמועדונים למציאות הישראלית האמיתית.

חשוב להבין שבאותה תקופה הדגל שאותו נשאו להקות האנדרגראונד של תל אביב היה הניתוק. בלבנון נלחמים – והם עושים את שלהם. זה היה המרד לא רק בדור המדינה אלא גם בדור המחאה של מלחמת יום כיפור."סדר יום" מתאר בשפה יומיומית את חיי היומיום של צעירים תל אביביים, עם שימוש בביטויים שלא נכנסו לשירים עד אז ("יושב לשניה", "מסדר חיים"), ונותן מעין חלון לאלו שמנסים להישאר שפויים ולנהל חיים נורמליים בצל הענן השחור שמלווה את חיינו כאן.

טיפקס – עננה

בתחילת דרכו השוו אותו לדני סנדרסון, אבל קובי אוז היה נחוש להוכיח שהוא יודע לעשות כל מיני דברים. באלבום השני של טיפקס הוא פתאום מכניס שיר בסגנון אחר. רומנטי, איטי ומסתורי. "עננה" משלב בצורה יוצאת מן הכלל בין משלב לירי גבוה ("הרוח שתנשוב") לבין ה"איך את לא רואה שאת תקועה" הדיבורי. יש כאן המון יופי בטקסט, והמון מסתורין שמשאיר את המאזין עם סימני שאלה.בניגוד לשירים אחרים של טיפקס, אין כאן את משחקי הלשון, הקריצות המודעות לעצמן או פרודיות על דמויות משעשעות. אוז הגיע לשיר הזה, והוא הצהיר על כך, במטרה מוצהרת להציג פן אחר.

הדג נחש – זה לא אני

עלייתו של ההיפ הופ בתחילת שנות האלפיים שמה זרקור אחר על כל ההתייחסות לטקסטים במוזיקה הישראלית. פתאום אפשר היה לעשות ראפ אמיתי בעברית, ודור שלם של מוזיקאים ניסה לייבא את מה שאהב במוזיקה העולמית אל תוך המציאות המקומית.ב"לזוז", אלבומם השני מ2003, הדג נחש הביאו משהו חדש גם לסצינה המקומית. פחות גנגסטה-ראפ ויותר היפ הופ מסוגנן (בזמנו אמרו שהם מזכירים הרכבי ראפ צרפתיים) וכמובן מודע פוליטית.

אבל מכל להיטי הענק מאותו אלבום, דווקא "זה לא אני", השיר הסוגר, מגלם בתוכו את התמצית הכואבת של התקופה. סביב הסיפור על חבר של שאנן סטריט שנפל מרכב נוסע ונהרג, הדג זועקים על פיגועים, צה"ל, רגשות אשם, פשלות ישראליות טיפוסיות וההרגלים הרעים של כולנו.ועדיין, בין כל הקדרות, יש משהו מעט חלומי במוזיקה שמלווה את הפזמון. כמו מסר תת הכרתי שאומר "אנחנו שרים על דברים איומים ונוראים – אבל זה מה שיש, אז בואו לפחות נעשה מוזיקה יפה".

הילה רוח – תל אביב

כל כך הרבה שירים ניסו לפצח ולפענח את המטרופולין של ישראל, ולא מעט מהם עשו את זה בהצלחה רבה. אבל בשיר שסוגר את אלבומה הראשון, הילה רוח הצליחה לראות את תל אביב באור חדש. היא מדברת אליה ומסבירה לה מה מרגישים ילדי דור הY שהגיעו לעיר שכולם כל כך אוהבים להתלונן עליה, ללכלך עליה, לשנוא אותה, אבל חיים אותה עד הסוף. היא מתארת שברי חיים שכמעט כל מי שגר בתל אביב פוסט המחאה החברתית יכול לראות בהם את עצמו – שטיפת כלים, ביגוד אופנתי, אספרסו וכמובן החום. הו, איזה חום.

פלייליסט מלא:

• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• תרבות
• אריק איינשטיין
• מרגלית צנעני
• יוני רכטר
• רמי פורטיס
• טיפקס
• הילה רוח
• הדג נחש

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי 26.11

כוחה של המילה: מפגשי ספוקן וורד בבית אריאלה

מרכז התרבות בבית אריאלה של עיריית תל אביב-יפו מציג סדרת מפגשים מוזיקליים בלתי צפויים בין משוררים, ראפרים, אנשי ספוקן וורד ואנשי מילה היוצרים, מתוך אלתור, ביצוע חדש וחד פעמי המפגיש בין מילים למוזיקה.

מרכז תרבות בבית אריאלה, 21:00

הנחה למחזיקי כרטיס דיגיתל:כניסה חינם במקום 10 שקלים לכרטיס

לפרטים נוספים

פסטיבל הג'אז בסינמטק תל אביב

פסטיבל ג'אז תל אביב חוזר עם הפקות מקור של מגוון אמנים מהארץ ומחו"ל. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ובזאפה הרצליה, ומהווה את אחד מהצירים המרכזיים של סצנת הג'אז בישראל.

בין המופעים המרכזיים: מתי כספי, אחינועם ניני מארחת את אנה מריה יופק, Tierney Sutton , שם טוב לוי והאורקסטרה של אבי ליבוביץ', JD Allen Trio, רביעיית אוריאל הרמן, Richie Cole, רביעיית אלי דג'יברי מארחים את יוני רכטר ושלמה יידוב, דני סנדרסון, Joe Magnarelli, האחיות לוז מארחות את שלומי שבן, שלישיית עומרי מור מארחת את שלמה בר וזוהר פרסקו, חגיגת 80 לישראל גוריון ועוד.

הנחה למחזיקי כרטיס דיגיתל:50% הנחה על כל ההופעות

לפירוט נוסף על הפסטיבל

שישי 27.11

אירועי זריעה

אירועי הזריעה של עיריית תל אביב ממשיכים, והשבוע: הטמנת פקעות וזריעת פרחי בר בחורשת השקמים בצהלה, בקצה רח' יואב (ליד הצופים), וסיור אקולוגי באתר.

חורשת השקמים בצהלה, 12:00

לפרטים נוספים

סיור גרפיטי בדרום תל אביב

מי הם האמנים שיוצרים על קירות העיר, הרחק מהגלריות והמוזיאונים? בואו ללמוד על אמני הגרפיטי הבולטים בדרום העיר ועל טביעת האצבע הייחודית שלהם.

פלורנטין, 10:00

הנחה למחזיקי כרטיס דיגיתל: כרטיס שני חינם

לפרטים נוספים והרשמה

בלאק פריידיי במתחם התחנה

ביום שישי ה-27.11 יתקיים במתחם התחנה בת"א הפנינג שישי השחור המגיע היישר מארה"ב. חגיגות ה-Black Friday שיערכו השנה בשיתוף עיריית תל-אביב-יפו והמחלקה למופעים ו"קונספט – המכללה למקצועות העיצוב", יחלו בשעה 9:00 ויכללו, בין השאר: תצוגת אופנה שחורה, שירותי סטיילינג אישי וכמובן הנחות במגוון חנויות המתחם.

לפרטים נוספים

שבת 28.11

עונג שבת

בבית ביאליק מחזירים את המסורת של ח.נ. ביאליק ומקיימים אירועי תרבות ויהדות בכל שבת. והפעם: ב-10:00 שעת סיפור "האריה הרעמתן והג'ירפה גם" על פי ספרו של דב אלבוים. בשעה 12:00 סטנד-אפ פרשת השבוע עם גיל קופטש.

בית ביאליק, 10:00

לפרטים נוספים

ראשון 29.11

חודש העיצוב ברביעיית פלורנטין

בין התאריכים 22.11-18.12.15 רביעיית פלורנטין תארח את "שלוש ארבע", ותפיק תערוכות וסדנאות שונות של אמנים מובילים, לדוגמא: מידי יום רביעי בשעה 21:00 יתקיימו סדנאות אמן הפתוחות לקהל הרחב ביניהן סדנאות של תמר קרוון, טל מאור זינגרמן, דן לב ועוד.

רביעיית פלורנטין- דרך שלמה 43 ת"א, 19:00-23:00

לפרטים נוספים

שני 30.11

Rock4Life

ערב ההופעות לציון יום האיידס הבינלאומי. הופעות חינמיות של אמנים מובילים במגוון ברים בעיר, במטרה להעלות את המודעות למחלה. בין המופיעים: רונה קינן, קובי אפללו ודקלה.

מועדון האזור, קפה ביאליק, אברקסס, 21:00

שלישי 1.12

שוק תוצרת יפו

שוק חדש לתוצרת יפואית מקומית במתחם עמיעד בשוק הפשפשים. בכל שישי לאורך חודש נובמבר, יתקיימו בשוק דוכנים למכירת תכשיטים, בגדים ותבשילים תוצרת תושבי יפו. החל מחודש דצמבר ינתנו הנחות מיוחדות לקהל הרחב.

לפרטים נוספים

רביעי 2.12

נפגשים בנמל תל אביב – אודי סגל

אודי סגל ירצה על ספינים: מהו ספין, אילו סוגי ספינים קיימים ואיך מנהיגים משתמשים בהם כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית.

ג'פניקה, נמל תל אביב, 20:00

לפרטים נוספים

• שלומי שבן
• אחינועם ניני
• מתי כספי
• גיל קופטש
• אודי סגל
• בית אריאלה
• רביעיית פלורנטין
• שוק הפשפשים
• תוצרת יפו
• סינמטק תל אביב
• פסטיבל הג'אז
• נמל תל אביב
• סיור גרפיטי
• תל אביב-יפו
• דני סנדרסון
• דיגיתל
• עונג שבת
• ספוקן וורד
• שם טוב לוי
• שלמה יידוב
• יוני רכטר

• Facebook
• Twitter
• Email

תחילתו של הסוף יצוין ביום שלישי הקרוב (25.8.2015), זה יקרה בתיאטרון ירושלים, לאורך שלושה ימים בהם יתקיים ״פסטיבל סוף הקיץ״. הפסטיבל, שחוגג כעת תשעה קיצים להקמתו, הוא פסטיבל רב תחומי אשר מארח מדי שנה הפקות מקור המבקשות לקחת את השיח בין אמנויות הבמה לאמנויות המסך למחוזות חדשים. יצירות בימתיות, מוסיקליות ותיאטרליות, עוברות עיבוד מחודש לטובת האירוע, כאשר אמני מסך מגיבים להתרחשויות החיות על הבמה, ולהפך. התוצאה היא תערובת בין אמנויות הבמה, לצילום, וידאו ארט ואנימציה.

פסטיבל סוף הקיץ מתקיים כולו תחת כיפת השמיים, כשבמשך כל יום משלושת ימי הפסטיבל הופכת רחבת תיאטרון ירושלים למארחת בשתי משמרות: מופעים לכל המשפחה יתקיימו כל יום לפני השקיעה (17:30), כשהרכבת הלילית יוצאת לאחריהם, עם מופעים מוזיקליים לאחר השקיעה (21:30), ואל תוך הלילה.

הנה המופעים ששווה לראות בשלושת הימים הללו:

25.8.15

לפני השקיעה

שבת בבוקר- מחזמר לילדים המבוסס על שיריו של יוני רכטר

תיאטרון הקיבוץ מציג מחזה המציג את עלילותיה של חבורת ילדים בליווי שירי הילדים שכתב יוני רכטר: שבת בבוקר, גברת עם סלים, אדון שוקו ועוד רבים וטובים, על רקע עבודת מסך של אדם סופר.

אחרי השקיעה

בחברה טובה- שם טוב לוי והאורקסטרה של אבי ליבוביץ. אמן אורח: שלמה יידוב

בעקבות אלבום חדש ומשותף, חוברים הכוחות הללו למסע ברפרטואר של שם טוב לוי, משנות ה-70 ועד היום. שירים שהקליט, כתב לאחרים, וקטעים אינסטורמנטלים בליווי תזמורתו של ליבוביץ׳, המורכבת מ- 12 נגנים. כל זאת יבוצע על רקע אמנות המסך של היוצרת מירב שחם.

26.8.15

אחרי השקיעה

מעט פשטות- הדס קליינמן ואביב בכר חוגגים שנה לאלבום "מעט פשטות". אורחים מיוחדים: שלמה גרוניך ויעל דקלבאום

בהופעה יבוצעו כל שירי האלבום שנכתב ביחד ולחוד על ידי הצמד, ועוסק בכמיהה לפשטות בעולם מורכב. אמנית המסך שתלווה את ההופעה היא סוהיני טל.

27.8.15

לפני השקיעה

הקצב הפנימי שלי- הפקת שנוצרה במיוחד עבור הפסטיבל בביצוע חן צימבליסטה ותזמורת הסינפונייטה הישראלית באר שבע

מציגה את סיפור המחזה "הקצב הפנימי" מאת יקי מכרז, סיפור מוסיקלי עם הומור וקצב. המנצח ואמן כלי ההקשה חן צימבליסטה חושף בפני הילדים את סיפורו האישי ומזמין אותם להשתתף במופע, שבו הוא מגלה איך נוצרת מנגינה. אמן המסך המצטרף למסע: Jewboy

אחרי השקיעה

להקת ימן בלוז ומקהלת גוספל בת 20 זמרים

במהלך החודשים האחרונים נרקם שיתוף הפעולה בין תיאטרון ירושלים ורביד כחלני, שתוצאתו מסע מוסיקלי מאחד סגנונות ותרבויות, אל עבר מקורותיה העמוקים של מוסיקת הנשמה. הפקת מקור אשר שתנעל את הפסטיבל.

• יוני רכטר
• שלמה יידוב
• שם טוב לוי
• שלמה גרוניך
• חן צימבליסטה
• ימן בלוז
• אביב בכר
• הדס קליינמן
• יעל דקלבאום
• עירוני
• ירושלים
• קיץ