ביום ראשון שרף את הרשתות החברתיות סרטון המחאה של מיטב שחקני הקולנוע בישראל,תחת כותרת הקמפיין #SaveIsraeliCinema, בקריאה לעצור את הרפורמה בקרנות הקולנוע שמתכוון שר התרבות מיקי זוהר להעביר בשבועות הקרובים. בתגובה בחר השר להשתלח בשחקנים וביוצרים וטען כי "הוטעו בקמפיין שקרי", ואמש בכנס החירום של איגודי היוצרים בפסטיבל הקולנוע בירושלים אפשר היה להבין די בקלות מי כאן משקר.

>> בלתי הפיך: מיקי זוהר יחזיר את הקולנוע שלנו עשרות שנים לאחור // יעל שוב
>> מיקי זוהר בסרטים: שעתה הגדולה של המועצה הישראלית לקולנוע // טור דעה

איגודי היוצרים בחרו לנסח תגובה חריפה משותפת למתקפה של זוהר, ומסרו כי "השחקניות והשחקנים המוכשרים שהופיעו בסרטון אינם כאלו מטומטמים כחלק מעדר פרדות שמולך שולל, והקמפיין השקרי פה הוא לא שלהם. הקולנוע הישראלי הוא העבודה שלהם. הם חיים אותו, משתכרים ממנו (מעט מאוד) וחרדים חרדה עמוקה מהשלכותיה ההרסניות של הרפורמה שלך. במשך כל הזמן הזה תעשיית הקולנוע הישראלית ממשיכה לצמוח ומתרוממת לגבהים מפתיעים כל הזמן, בזכות עבודתם הקשה שלנו אותם השחקנים, היוצרים ועובדי התעשייה כחול לבן, שאתה כל כך מזלזל בתבונתם".

עוד הוסיפו כי "אם הרפורמה תצא לפועל, תוך זמן קצר יהפוך הקולנוע הישראלי למחולל בידור שתרומתו האומנותית לא תהיה שונה בהרבה מתכניות ריאליטי כמו 'האח הגדול' ו'המירוץ למיליון'. עדיין לא מאוחר להקשיב לכל גורמי המקצוע ולהטמיע שינויים הכרחיים ברפורמה, לכן מציעים שהשר זוהר יתמקד בתיקון הצעתו ופחות בהמצאת קמפיינים שקריים".

בכנס החירום שנערך בסינמטק בירושלים נכחו רבים מבכירי היוצרים ומובילי האיגודים המקצועיים של הקולנוע הישראלי. הבמאי יוסף סידר, שזכה בפרסים היוקרתיים של פסטיבל קאן ופסטיבל ברלין וסרטיו זכו גם להצלחות קופתיות יחסיות בארץ ובעולם, הסביר לבאים ש"הרפורמה הזאת מנסה לכבות כל שיח ביקורתי ודיון, זאת מטרתה. סרטים ביקורתיים אומרים את האמת, וברוב הסרטים הביקורתיים האלו זה מגיע מהמון אהבת ישראל".

רוני אבולעפיה, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, הוסיפה ושאלה "יש דבר יותר הזוי בלעסוק בתבחיני קרנות הקולנוע דווקא עכשיו? יש יותר סכין בגב מזה? חלק מהסעיפים כלל אינם ישימים, מה שרק מוכיח שאין מושג למי שכתב את הרפורמה הזאת מה הוא עושה. הרפורמה הזאת היא חלק מאותו הפאזל לגבי הנעשה במשרד התקשורת. השר מנסה להשתיק את הדוקו הישראלי, דווקא כי הוא מגיע להמוני אנשים".

הרפורמה המוצעת של זוהר מבקשת לשנות את תבחיני קרנות הקולנוע, שתמיכתן הכרחית למרבית הסרטים הנוצרים בישראל, ולשנות את שיטת הניקוד שלהן כך שתמיכתן תינתן רק לסרטים בעלי סיכוי הצלחה מסחרי מובהק. שיטת הניקוד תוביל לטענת הארגונים לצמצום דרמטי של התמיכה בסרטי סטודנטים, סרטי ביכורים, סרטים תיעודיים וקולנוע פריפריאלי שמעניק במה ליוצרות ויוצרים צעירים מכל קצוות הארץ, ותתמוך למעשה רק בסרטים בידוריים שהיו מופקים במרבית המקרים גם ללא תמיכת הקרנות.

"אסור להלבין את הפוליטיזציה שעוברת בין הצהרות על שוק חופשי ואמירות מרקסיסטיות, לבין מה שקורה כרגע בערוץ 13 והמתנות הנדיבות על חשבון הציבור שהממשלה מעניקה לערוץ 14", אמר הבמאי והמפיק לירן עצמור, ואת הכנס סיכם היטב המפיק כתריאל שחורי, לשעבר מנכ"ל הקרן לקולנוע ישראלי: "כל התכנון של הרפורמה חסר היגיון, אי אפשר לדעת כמה הקהל באמת יצפה במבחן המציאות עד שהיצירה לא עולה. אין חיה כזאת בעולם של קרן המתוקצבת בהתאם לנתוני כרטיסים, מדובר בפרמטר בלתי ניתן לחיזוי. בהפקת 'מאחורי הסורגים', למשל, חשבנו שנביא לקולנוע 20 אלף צופים ולבסוף הבאנו מיליון איש. התמיכה המוסדית לא מתקרבת למה שקורה מעבר לים אפילו ביחס למדינות זעירות כמו לוקסמבורג. היא מביאה לנו השקעות בינלאומיות ומכניסה כסף פנימה לישראל וכעת כל זה ייעצר. בינתיים כבר פספסנו אפשרויות בינלאומיות יקרות ערך בגלל כל זה. אם לא נפעל כעת, עוד שנה וחצי-שנתיים כבר כמעט לא יהיו יותר סרטים ישראלים".

הסרטון שעורר את זעמו של מיקי זוהר, הופק בהשתתפותם של ששון גבאי, דאנה איבגי, אורי גבריאל, נועה קולר, יגאל עדיקא, יוסי מרשק, אלברט אילוז, אסי לוי, גילה אלמגור, יפתח קליין, נלי תגר, לאורה ריבלין, שרון אלכסנדר, עלמה זק, שרה פון-שוורצה, אבי גרייניק, אסתי זקהיים, ריטה שוקרון, סוזנה פפיאן, נטע רוט, איימוס איינו, פיני טבגר, לנה פרייפלד, מורן רוזנבלט, אורי הוכמן ועירית קפלן.

ואלה הדברים המדויקים שהחרידו את שר התרבות: "אלה רגעים בלתי נשכחים. זה הדי.אן.איי של החברה שלנו. זה אנחנו. ואיך היו נראים החיים שלנו בלי הרגעים האלה? בלי הסרטים האלה? בלי הסיפורים האלה? בזמן שישראל נלחמת בכל החזיתות, שר התרבות הכריז מלחמה על הקולנוע הישראלי. שיטת הניקוד החדשה של מיקי זוהר, מורידה את המסך על הקולנוע של כולנו. לא יהיה יותר קולנוע דוקומנטרי. לא יהיו יותר סרטים על הפריפריה. לא יהיו סרטי סטודנטים. לא יהיו סרטי אנימציה. פחות סרטים. פחות קולות. פחות קולנוע לכולנו. שר התרבות, מיקי זוהר, אל תוריד את המסך על הקולנוע הישראלי".

>> סרטון המחאה הופק ונוצר בהתנדבות מלאה מצד כל השחקנים והעושים במלאכה. הפקה: גייל פילוסוף, במאים: אמרי דקל קדוש והילה רויזנמן. שלושתם כתבו את התסריט בסיוע ועריכה של טל מילר. עריכה נוספת: איילה בנגד ושאולי מלמד. צילום: מאי עבדי גרבלר ויוסי אולך. עורך הסאונד: רעי אלבז. עורך תמונה: ערן פלר. אנימציה: אסא ריקין. עיצוב גרפי: דניאל ויינברג. איפור: קרין גבע וגלית זילברשטיין. נוצר בסיוע אולפני מובי מובייל, אולפני אדיט, ארנה רביב והאיגודים המקצועיים של הקולנוע הישראלי

• ❤ תרבות
• קולנוע ישראלי
• משרד התרבות
• יוצרים

לאחר אחת ההצגות האחרונות שלאדיפוסבתיאטרון נוצרניגש אלי צופה מכובד שלחץ את ידי בחום ואמר: "ההצגה באמת מצויינת, מעניינת, סוף סוף מחזה קלאסי – אבל למה הייתם צריכים את כל האקטואליזציה הזאת? למה ישר על ההתחלה לפתוח ולדבר על מגפה-שמגפה? זה לא נחוץ". הזכרתי לו בחיוך שדווקא בהתחלה של המחזה לא נגענו בעיבוד שלנו. סופוקלס כתב מחזה על מגפה. ליתר דיוק – על שליט נערץ, פוליטיקאי מחונן, שמתמודד עם מגפה. לפני 2450 שנה.

אנשים זוכרים שאדיפוס "רצח את אביו ושכב עם אמו". פחות זוכרים שעניין רצח האב עולה מיד בהתחלה, כשאדיפוס מחליט לחקור את הסיבה למגפה שמפילה חללים בעמו. גם אני הוכיתי בהלם כשקראתי את הטקסט הזה מחדש לפני קצת יותר משנה, עד כמה הוא אקטואלי. וכן, זאת סיבה מצויינת להעלות אותו מחדש.

הצגת תיאטרון היא תמיד על כאן ועכשיו. כי היא מתרחשת כאן ועכשיו. כי הקהל שצופה בה חי כאן ועכשיו. כי מרחב האסוציאציות של השחקניות והשחקנים מתוחם לכאן ועכשיו. פעם אמרה לי איזו פסיכולוגית, שלא משנה מה אני אביים, זה תמיד יהיה על החיים שלי כאן ועכשיו.

אני זוכר שזה הדהים אותי, כי חלק מהכיף שהרגשתי בתור יוצר תיאטרון צעיר היה באמצעות התיאטרון דווקא קצת לברוח מהכאן והעכשיו. המפגש עם הקהל לא נותן לי לברוח. הברית בין הבמה לקהל נוצרת בבת אחת עם עליית המסך כמו במשחק כדורגל, כמו בקרב אכזרי. אוי לצד שירמה ויברח מההתמודדות: היוצרים והשחקנים יוכפשו באות קלון, הקהל יתבייש לראות את ההצגה, ההצגה תוכרז כפיאסקו.

הכאן והעכשיו מגדיר את תפיסת ההצגה. הנה, כולנו למדנו בבית הספר שאדיפוס מבקש לחקור אתהאמת.איך אני מביים מחזה על החיפוש אחרהאמתבתקופה שהאמת היצוקה, המוחלטת, האחת והיחידה הפכה זה מכבר לעניין יחסי? לפרופגנדה מחנאית? איך אני מספר על הבמה אודות המלך המפורסם, שגילוי האמת אודות עצמו הוא משבר חייו, בעת שבה אובדן האמת המוחלטת מסמל את המשבר הגדול של הקהל שלי? האם מישהו מהקהל עוד מתגעגע לאמת האחת והמוחלטת, עוד נוהה אחריה?

מישהי שראתה את ההצגה שלוש פעמים סיפרה בתדהמה שרק בפעם השלישית היא הבינה שקטע וידאו מסויים בהצגה מבוצע חי ולא מוקלט מראש. פשוט, השחקנית עשתה פתאום איזו ג'סטה שונה מבפעמיים הקודמות. "היא לא מצולמת. היא משחקת באמת".

>> אבישי מילשטיין הוא במאי ויוצר תיאטרון
>> המחזה "אדיפוס" עולה בתיאטרון נוצר במסגרת חגיגות ה-30 להיווסדו.פרטים וכרטיסים כאן בקליק.ההצגות הבאות:יום ד' 20.10.21 בשעה 20:30;יום ה' 21.10.21 בשעה 20:30;יום ד' 27.10.21 בשעה 20:30;יום ה' 28.10.21 בשעה 20:30;יום ג' 16.11.21 בשעה 20:30;יום ד' 17.11.21 בשעה 20:30;יום ה' 18.11.21 בשעה 20:30

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• עודד קוטלר
• טור אישי
• יוצרים

• Facebook
• Twitter
• Email

המוזיקאי הישראלי אורי פרוסט (כרמלה גרוס ואגנר) מועמד לפרס של HMMA) Hollywood music in media award) על כתיבת המוזיקה לסדרה התיעודית "לנוקס היל" של נטפליקס. בימים האחרונים פורסמה רשימת המועמדים השנתית, ובה מופיע פרוסט שהלחין את הפסקול לסדרה התיעודית שעוקבת אחר ארבעה רופאים בבית החולים הניו יורקי.

יוצרי הסדרה שעלתה בשירות הסטרימינג הפופולרי בשנה שעברה הם הישראלים רותי שץ ועדי ברש, שב-2013 יצרו את הסדרה "איכילוב" עם קונספט דומה – מעקב אחר שגרת יומם הקשה והתובענית של רופאים בבית החולים. מדובר, כמעט מיותר לציין, בנושא שקיבל לא מעט תהודה בשנה האחרונה בשל מגיפת הקורונה.

פרוסט נחשב ליוצר פורה ומוערך ובנוסף לחברותו בהרכבים דוגמת כרמלה גרוס ואגנר ופליז, הוא כותב מוזיקה לסרטים ולמחול, וכן משמש כמפיק מוזיקלי. פרסמי ה-HMMA היוקרתיים מוענקים מ-2009 למוזיקה שנכתבה למגוון נרחב של יצירות מדיה ובהן סרטים, סדרות, קליפים ואף משחקי מחשב.

לרשימת המועמדים המלאה

• ❤ תרבות
• נטפליקס
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקה
• יוצרים

כולם סובלים. לא משנה כמה המדינה תיקצבה או לא, כמה ירוק או אדום, כמה יש אופק ברור או פחחח הכל חוסר וודאות אחד גדול – תחושת הסבל והקושי היא קולקטיבית. אין מדינה שזה פסח עליה

כנסבינלאומישלתיאטרוןבימיםשלמגיפהוחוסרוודאות–מדכאאומעוררתקווה?התשובההיאשנראהלישגםוגם. לפני שבועיים ערךארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון (אי"ב)כנסזומיבמגווןנושאיםשקשוריםבתיאטרוןלצדהקוביד.מנהלותאומנותיות,יוצרות,ראשותשלמוסדותמובילים–כולןהתכנסובמשךיומייםלשתףאיךנראיתחלקתהדשאהקורוניתשלהם.

והריהמגיפההעולמיתהזאתבהחלטמתאפיינתבאלמנטההסתכלותהצידה,בלתינמנע.הולכיםעםמסכותברחובבניויורק?הבריםפתוחיםבמדריד?כמהכסףקיבלוהעסקיםהעצמאייםבקנדה?אבלכנסיםשמרכזיםעבורכםמידעהוליסטיבתחוםעיסוקכםזהענייןקצתיותרנדירולכןהיהמרתקלשמועולהשמיעמהנישעםעולםהתרבותמסביבלעולם.

אזדברראשוןולפניהכל:כולםסובלים.לאמשנהכמההמדינהתיקצבהאולא,כמהירוקאואדום,כמהישאופקברוראופחחחהכלחוסרוודאותאחדגדול–תחושתהסבלוהקושיהיאקולקטיבית.איןמדינהשזהפסחעליה,איןתרבותשהסבל,האתגר,והשביזותהקיומיתלאחלקממנה.אנייודעשזהעלוללהשתמעשאנימציעפהלשמוחלאידאבללא,ממשממשלא,אנימנסהלפנצ׳ראתהנרטיבשבולנופהאצלנובישראלהמשוחתתוחסרתהתרבותהכיגרוע.

זהמבלבלכיאכןאנחנותחתמתקפהאיומהמהממשלהשלנוואוזלתהידהיאבורללאתחתיתוישכלכךהרבהמדינותשבאמתדואגותלאזרחיםשלהם,אבל,וזהאבלמשמעותי–המגיפההיאעולמית.והיאאשכרהמשנהאתהעולםכולוללאיוצאמהכלל.האמפטידמפטינפלמהחומההקולקטיביתהגלובליתואטאטלכולםמתבררשאיאפשרלהדביקאותובחזרה.העולםהשתנהואיתוגםעולםהתרבות.

מה כן מוציא מוסדות לפעולה בימי סגר ומגיפה? הקשר שלהם עם הקהילה. אם החיבור בין המילים קהילה ותיאטרון נשמע לכם תיאורטי – זה כי בארץ הקשר הזה באמת לא קיים

רגע לפני שאני צולל לכנס, חשוב לי לשתף בתובנה מאירת עיניים לגבי מוסדות התרבות בארץ: הם לא מפסידים כסף כרגע. להפך, הם חוסכים וחלקם אפילו מכסים חובות שלפני הקורונה לא היה מושג אם אי פעם יצליחו לכסות. איך ולמה? תיאטרון לאומי הוא ים של הוצאות. בלי הצגות – אין הוצאות לבד השכירות ומי מהעובדים שעוד נשארו בשכר. מי שסובל זה העובדים שיצאו לחל"ת, אבל תקציב הפעילות עצמו נשמר לא נגוע וללא הוצאות. זה אומר שכל פעולה אמנותית של מוסד גדול אינה נובעת מניסיון של אותו מוסד לשמור את הראש שלו מעל המים. הראש שלו הכי מעל המים שהוא היה מזה הרבה זמן.

אזמהכןמוציאמוסדותלפעולהבימיסגרומגיפה?הערכיםשלהם,הקשרשלהםעםהקהילה,והרצוןבכלזאתלפרנסעובדיםשנמצאיםכרגעבמצוקהכלכלית. אםהחיבורביןהמיליםקהילהותיאטרוןנשמעלכםתיאורטיבתורצרכניתרבותואינכםמרגישיםשתיאטרוןמשייךאתכםלקהילה–זהכיבארץהקשרהזהבאמתלאקיים.תפקידושלהתיאטרוןבהרבהמקומותבעולםהואלהיותמיןפופיקפועםשמחווטתודעהקולקטיביתבאופןשלשיחתרבותי,מפתיע,מרגשומעמיק.

לצורךהעניין,אחדהפרויקטיםהמענייניםשדיברועליהםבכנסהיהשליוצרתומנהלתאמנותיתבשםג'סת'ורפשעובדתבתיאטרוןבסקוטלנד.באותותיאטרוןישמחלקהשלמהשהפואנטהשלההיאהיחסיםעםהקהילהשסביבלתיאטרון.לא,זולאמחלקתמנוייםשמטרתהמכירות,אלאמחלקה שמחברתאתתוכןהתיאטרוןלמרחבבוהואפיזיתממוקםולאנשיםשמהםהמרחבהזהבנוי.בימיהסגרהסקוטי הראשון,הגרסהשלהםל-100מטרהיה "הליכהאחתביוםשלשעה". זהמהשהתירולאזרחיםלעשות.אזהתיאטרוןנתןלקהלמשימותחמודותשקשורותלאותההליכה.לדוגמא:צלמואתעצמכןרוקדות,שטותיוכייפי,בזמןאותוסיבובבחוץ.ועשרותרבותשלאנשיםעשואתזה,הכיחמוד,הכימתוק,הכיקהילתי.הןערכואתכלהוידיאוזביחדויצאמקסים.מחולעכשוויקהילתיומנחם.

במציאות כזאת השוליים מרגישים יותר בנוח. יצירות נישתיות פתאום מקבלות עדנה מחודשת של רלוונטיות. האם הממסד יבין ששווה לו לאמץ יוצרים עצמאיים שבמהותם חושבים מחוץ לקופסה של אולם סגור מול קהל פרונטלי?

דמיינותיאטרוןפהבארץמבקשדברכזהמהקהלהמקומי?איןקשר.לאכךהואתופסאתהיחסיםשלועםקהלוללאהבונדוהאמוןיוזמותשכאלהלאיכולותלעבוד.תיאטרוןבארץאינושםקודלנתינה.אגב,מישבשנתייםהאחרונותלחלוטיןפועליםבאופןהזההםהאנשיםבעירייתתלאביב-יפו,ומרגיוראיהלוםשאמוןעליוזמותהתרבות.הםהצליחולייצרקשרשלנתינההדדית.העירייהבסגריםנתנההרצאותוסדנאותבחינם,חלליעבודהבחינםכשאפשרועודשפעפתרונותלימיםקשיםומסוגרים.ובהתאמה,תלאביביםמרגישיםמחובריםלעירשלהםדרךהעירייהוהיוזמותהאמנותיות/חינוכיותשלה.

חזרהלכנס.אחתהשיחותהמעניינותהיוביןשלושמנהלותשלמוסדותלימודיים:ג׳וליארדבניויורק,הקונסרבטוריוןהמלכותיבסקוטלנד,והתיאטרוןהחזותיבירושליםבניהולמיהלוי.הנשיםהחו"ליות,שמנהלותאתשניהמוסדותאוליהנחשביםוהחשוביםביותרבעולםלמשחק,תיארוכאפהשהןעדלרגעזהלאממשיודעותאיךלהפסיקלהרגישאתהצריבהשלה.גםהןהעבירואתהסילבוסכולותוךיומייםלזום,לימודיםומופעיםגםיחד.בתקציביםשלהןאפשרהיהגםלהזמיןמחזותזוםמקורייםולנסותלמקסםאתהמדיום,אבלהטוןהכלליהיהשבמוסדאליומנסותלהתקבלאלפיתלמידותכלשנה–ישתחושהעמוקהשלפספוסושלתסכול.

ומנגדדווקאמיהלוי,שמנהלתמקוםרבתחומישבמהותוהואשולייםולאמיינסטרים,הרגישהמאותגרתלחיובמהנסיבותהחדשות.ישפההזדמנותלתרגלעוררותיצירתיתמוגברתנוכחהנסיבותהקציניותשמבחוץ,שהןהריהלחםוחמאהשלהמוחהיצירתי.היהמנחםלהקשיבלמיה.הרגשתישאפילוהגברתמג׳וליארדהתבאסהשאיןלהאתהתעוזהאואתהיכולתלנהוגכזאתאנרכיסטיותפדגוגית.זהבדיוקההבדלביןהממסדלביןהשוליים:במציאותכזאתהשולייםמרגישיםיותרבנוח.יצירותנישתיותשמתרחשותאונלייןאובבתים,עודטרםימיהקורונה,פתאוםמקבלותעדנהמחודשתשלרלוונטיות.מענייןלאןזהיתפתח.האםהממסדיביןששווהלולאמץיוצריםעצמאייםשבמהותםחושביםמחוץלקופסהשלאולםסגורמולקהלפרונטלי?

ישראל גדושה ביוצרות מרתקות שימשיכו לעשות עבודות מעולות ומאתגרות, גם אם התיאטראות הפיזיים ישארו סגורים למשך שנים רבות. שאלת מליון הדולר היא עד כמה הממסד ילך עם להמציא את המציאות מחדש במקום להמתין שתשוב להיות כשהייתה

כולנוראינווחווינונסיונותשלתיאטראותויוצרותתיאטרוןלעשותהמרהלפורמטהדיגיטלי.אחתהשאלותהמהותיותשאנישואלאתעצמימולהתכניםהאלההיאעבורמיהםנוצרים.עבורהיוצריםשזקוקיםלאאוטלטיצירתי?האםישקהלשאכןצריך/רוצה/נהנהלצרוךאתהיוזמותהתיאטרליות/דיגיטליותהאלה?

אתמולדיברתיעםמנהלשלמוסדאקדמיאמנותישתההמדועאיןזעקהבעם,מצדצרכניהתרבות,עלהסגירהשלכלהמופעיםבאשרהם.לדעתיהתשובההיאפשוטה–גםבימיםשלסגרפיזיהאדםהעכשווימופגזבאיןסוףיצירה.ברורשישגעגועלהופעותמוזיקליותחיות,אבלזהשאיןהופעותלאאומרשאיןמוזיקה,הםשומעיםאותהכרגילדרךהרדיודרךהספוטיפייואינםמרגישיםיובש.אותודברגםעםהנטפליקס.אנחנורוויםבסיפוריםבדיוניים,חלקםמופתייםבהפקותשלמליונידולריםלפרק.האדםאינוצמאלתרבותכימשקיםאותוכלהזמן.מהשמחזיראותהלשאלההעקרוניתעבורמיעושיםאתהצגותהזוםהללו?

אחדהפרויקטיםהיפיםשנחשפתיאליהםבכנסהואשלהיוצרתזואיאירבין,אמניתשמתעסקתביצירותאודיו-טלפוניות.מהשהיאעשתההיהלפרסםמספרטלפוןאליוקהליכוללהתקשר.השיחההייתהמגיעהלאנשיםשעובדיםבמוסדותשכרגעסגורים.לצורךהענייןאישהיכולהלהתקשרויענהלהתאורןומספרלהאיזהמופעממשהיוםהואהיהאמורלהאירבאופרה.התוצאההייתהקשראנושי,וזואיאכןסיפרהשרובהאנשיםשהתקשרוהיוהקהלהמבוגרוהמבודדיותר,לפעמיםהםדיברו,לפעמיםהםרקביקשולשמועדרךהטלפוןמוזיקהביחד.

אזכן,כולנובחראהנגיפיביחדמסביבלעולם,אבלהסיטואציהשאנחנונמצאיםבהחושפתמנגנוניםומערכות.ישראלגדושהביוצרותמרתקותשעשווכנראהגםימשיכולעשותעבודותמעולותומאתגרות,גםאםהתיאטראותהפיזייםישארוסגוריםלמשךשניםרבות.שאלתמליוןהדולרהיאעדכמההממסד –והתקציביםהממסדיים –ילכועםלהמציאאתהמציאותמחדשבמקוםלהמתיןשהיאתשובלהיותכשהייתה,והאםבאותהמציאותחדשהיכוללהווצרסוגחדששלקשרביןיוצריבמהלקהלחדש,קשראנושי,משמעותיוארוךטווח. התשובה חייבת להיות כן.

• ❤ תרבות
• במה
• תיאטרון
• מחאת התרבות
• פרינג'
• מחול
• יוצרים
• הישרדות: קורונה

גניבה לאור יום ובלי בושה \ רפי ניב

כשקיבלתי ממנהלה האמנותי של הבימה, משה קפטן, את ההצעה לביים את המחזה "מקווה" בכיכובה של ליא קניג, לא היססתי לרגע ונתתי תשובה חיובית. זה היה הטלפון הראשון שקיבלתי עם סיום תקופת כהונתי כמנהל אמנותי של תאטרון באר שבע וכמובן ששמחתי מאוד לצאת לדרך חדשה.

אנשים רבים ובהם הסוכן שלי ו- כן, כן, מנהל הבנק שלי – בדקו שאני יודע שכשמדובר בהבימה את הכסף על עבודתי אקבל ככל הנראה באיחור גדול. הייתי מוכן לכך ובמשך כל תקופת החזרות לא דיברתי על כסף אף לא פעם אחת. לא כשלא הגיע הצ'ק של תשלום המקדמה, לא כשלא נכנס התשלום הראשון וגם לא כשלא הגיעו שאר התשלומים. ארבעה חודשים הייתי עסוק בעשייה האומנותית. ביצירה.

ההצגה שביימתי תמשיך לשחק, הבימה תמשיך למכור לה כרטיסים ולקבל כסף ממנהלי אולמות שרוכשים אותה. אבל לנו היוצרים לא ישלמו

ההצגה יצאה, זכתה להצלחה, בהבימה כולם מרוצים, האולמות מלאים ואני? עדיין לא קיבלתי שכר על עבודתי. עכשיו אני וחברי היוצרים שומעים מהנאמנים שהתמנו על מנת להציל את הבימה, שרוב הסיכויים שלא נראה שקל מהחוב שחייבים לנו.

ההצגה שביימתי תמשיך לשחק, הבימה תמשיך למכור לה כרטיסים ולקבל כסף ממנהלי אולמות שרוכשים אותה. אבל לנו היוצרים לא ישלמו. לא לי, לא למחזאית, לא למעצבי התפאורה התלבושות והתאורה וגם לא למוזיקאי.

גניבה לאור יום ובלי כל בושה.

אני פונה לנאמנים, וגם למנכ"ל הבימה החדש ועתיר הזכויות נעם סמל, לא לאפשר את הגניבה הזאת ולשלם לנו היוצרים על עבודתנו או להפסיק להציג את היצירה שלנו על במת הבימה לאלתר.

רפי ניב, במאי ההצגה "מקווה" שעלתה בתחילת יוני 2019 ומנהל תיאטרון באר שבע לשעבר. שכרו טרם שולם

"לאור המצב" ו"החשב המלווה": סיפור קפקאי\ אילן רונן

ההצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף " שביימתי במשך כמעט שלושה וחצי חודשים עלתה בהבימה ביולי 2018. קיבלתי צ'קים דחויים מהנהלת החשבונות של התיאטרון שפרעונם היה אמור היה להתחיל בנובמבר 18 ולהסתיים במאי 19. להפתעתי הצ'ק הראשון חזר , מנהל הכספים מסר לי שחשבון הבנק של התיאטרון בבנק לאומי נסגר ואקבל מיד צ'קים דחויים חלופיים של בנק דיסקונט שעכשיו התיאטרון עובד איתו.

הצ'קים יגיעו מתי? " עוד כמה ימים" שהפכו מהר מאוד ל"שבועות" ו"חודשים". וכך עברה לה שנה. כל הפניות שלי נענו בתשובות מתחמקות. שנה לאחר צאת ההצגה הראשונה שלי התיאטרון הזמין אותי לביים את "החולה המדומה". הייתי בטוח שעכשיו ישלמו את החוב על הפקה הראשונה וגם ישלמו מקדמה להפקה החדשה. הבטחות קיבלתי מכולם, כולל המנכ"לית הגב' אודליה פרידמן שהתנצלה על האיחור במסירת הצ'קים "לאור המצב" ו"החתימה של החשב המלווה שמעכב אותה כרגיל".

בהצגה הראשונה של "החולה המדומה" הצטלמה איתי המנכ"לית חיבקה אותי בחום עבור צילומי היח"צ ובירכה אותי ליד כל השחקנים והיוצרים, עשתה לי כבוד גדול אבל שכחה דבר קטן: את הצ'קים. והלכה.

ארבעה ימים אחר כך הודיע נשיא בית המשפט שהפכתי/הפכנו כולנו מיוצר/ים לספק/ים ולנושים. וגם שלצ'קים הדחויים שלי, להם חיכיתי שנה וחצי – אין כיסוי

"…אבל מה עם הצ'קים שלי עבור שתי הצגות שביימתי לתיאטרון הלאומי?"… או אז הפתיע אותי מנהל הכספים שהגיע בליווי החשב המלווה, לחצו את ידי בחום וגם הסבירו משהו שלא הבנתי על בעיות עם בנק דיסקונט ועל עיכוב קטן במסירת הצ'קים הדחויים שלי שישלחו תוך… נכון, "כמה ימים" שהפכו ל"כמה חודשים"… הקיץ בא, הסתיו הגיע ואפילו חג הסוכות נגמר וכלום, שקט, אף מילה. והרי הבטיחו "אחרי החגים" .

הלכתי להתייעץ עם עורך דין. שלח מכתב. לא ענו. כבר לא חשבתי שאראה אותם. את הצ'קים. ואז יום אחד בנובמבר פנה אלי עיתונאי של "דה מרקר" בעקבות התחקיר שעשה על הבימה. כתב את שמי ואת שמות שתי ההצגות שביימתי ושעליהן אפילו שקל אחד עד לרגע ההוא לא שולם לי . הוא כנראה מאוד התרגש מהידיעה הזו וכנראה שצלצל לברר בתיאטרון.

בערב קיבלתי טלפון בהול מפקידה לא מוכרת מהנהלת החשבונות של הבימה שהודיעה לי בסודיות שמחכה לי מעטפה עם צ'קים בקבלה. נסעתי לתיאטרון, פתחתי את המעטפה ומצאתי לשמחתי שמונה צ'קים דחויים עבור "וירג'יניה וולף" שפרעונם יחל בינואר 2020 ויסתיים "ב-ג-ל-ל ה-מ-צ-ב" באוגוסט 2020. ארבעה ימים אחר כך הודיע נשיא בית המשפט שהפכתי/הפכנו כולנו מיוצר/ים לספק/ים ולנושים. וגם שלצ'קים הדחויים שלי, להם חיכיתי שנה וחצי – אין כיסוי . על התשלום עבור "החולה המדומה" אין אפילו עם מי לדבר. "בגלל המצב".

אילן רונן, היה מנהלו האמנותי של תאטרון הבימה בין השנים 2004-2016.במאי ההצגות "מי מפחד מוירג'יניה וולף" ו"החולה המדומה". שכרו על בימוי ההצגות עדיין לא שולם

משחקים על הדם \ הדר גלרון

"כל הכובש שכר כאילו נטל נפשו ממנו"("משנה תורה לרמב"ם, פרק י"א, הלכה ב')

דמי כיס, דמי אבטלה, דמי חבר, דמי חסות, דמי שתיקה, דמי חנוכה… למה כסף נקרא דמים?

אחד האיסורים החמורים בדיני כשרות הוא לא לאכול את הדם של החיה (הכשרה). הטעם לכך הוא שהדם הוא חלק מהנפש. כלומר, דם משול לנפש – לכן כסף נקרא 'דמים'. בכסף שלנו, השקענו את זמננו, כשרוננו, מקצועיותנו, אהבתנו – הדם זורם מהלב אל כל הגוף. כך, לפי הקבלה, הנפש מגיעה לכל חלקי הגוף.

גם האמנות מביאה את נפש האמן. כשאנחנו קוראים ספר טוב, רואים סרט או הצגה שנחרטים בנו, שומעים יצירה מרגשת, הרי שאנחנו מקבלים פיסת נפשו של האמן שכתב\ ביים\ הלחין את היצירה.

"אמנות אינה, 'תוצר לוואי של אבולוציה', אלא הסתגלות אבולוציונית – תכונה אינסטינקטיבית – שעוזרת לנו לשרוד מכיוון שהיא חיונית לרווחתנו"(אלכסנדר קפקא, Eric Kandels' vision)

כשמנכ"לית תיאטרון חותמת על חוזה עם אמן ויודעת מראש שהיא לא תוכל לשלם, זו פגיעה בנפש, פעמיים. פעם על הלנת שכר, ופעם על הצגת נפשנו לקהל הרחב בלא תמורה. דמינו לא הפקר. נפשנו לא הפקר .

"מקווה" היא הצגה שמדברת על סולידריות חברתית. אני גאה לעמוד יחד עם חבריי.ותי היוצרים.ות, עד שהאחרון שבהם.ן ת.יקבל את שכרו.ה. כשאתם מתלבשים הערב יפה לצאת לתיאטרון, משלמים לבייביסיטר, לחניון, לקפה שאחרי, תזכרו שאנחנו, יוצרי ההצגה – עדיין לא קיבלנו את שכרנו.

הדר גלרון. מחזאית במאית ושחקנית. המחזה שכתבה "מקווה" עלה בהבימה בתחילת יוני 2019 מוצג בימים אלה בכל רחבי הארץ ושכרה לא שולם

מכתב פתוח לנאמני הבימה \ מוטי לרנר

דברים אלה מופנים אל עו"ד דורית לוי טילר ואל רו"ח חן ברדיצ'ב. שניכם מוניתם בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב לנאמנים זמניים של תיאטרון הבימה. אינני מכיר אתכם. לצערי, לא טרחתם עד כה להיפגש עם חבריי ואיתי, יוצרי תיאטרון הבימה.

אינני יודע עד כמה אתם מודעים לתהליכי היצירה בתיאטרון, אבל אתם ודאי יודעים שכל הצגה העולה על הבמה נוצרת ממחזה שנכתב על ידי מחזאי, בוים על ידי במאי, התפאורה שבו עוצבה על ידי תפאורן והמוזיקה הולחנה על ידי מוזיקאי. בלעדי היוצרים האלה לא עולה על במה בימינו שום הצגה בעולם. לכן מעמדנו שונה בתכלית ממעמדם של הנושים האחרים שתרומתם עקיפה. מעמדנו שונה משום שאומנותנו היא עיקר חיינו וזהותנו, והיא זאת שמגדירה את עיקר חייו של התיאטרון ואת זהותו.

אל תשכחו שמוניתם לא רק כדי לגבש הסדר חובות, אלא גם כדי להשיב את תיאטרון הבימה לפעולה תקינה ופעולה תקינה לא תיתכן בלעדינו

אנחנו מודעים לכך שהחוק קובע את סדר החזר החובות לנושים – קודם הבנקים ואחריהם בעלי הנדל"ן, אחר כך השכירים – ואנחנו בסופה של השרשרת. עם זאת, אנחנו מודיעים לכם קבל עם ועדה: לא נשלים עם הסדר הזה. אל תטעו בנו ותחשבו שאנחנו אמנים ואנשי רוח שאינם מסוגלים להילחם על החומר. להפך, יצירת הצגה היא מאבק קשה ומפרך וכולנו למודי קרבות.

דרישתנו הינה דרישה צודקת, מוסרית, ומובנת לכל בר דעת. אל תשכחו שמוניתם לא רק כדי לגבש הסדר חובות, אלא גם כדי להשיב את תיאטרון הבימה לפעולה תקינה ופעולה תקינה לא תיתכן בלעדינו. בבואכם אפוא לגבש הסדר, דעו שלא נשלים עם דחיקתנו לתחתית סולם הנושים. אנחנו נמשיך להיאבק למען קיומו ושגשוגו של תיאטרון הבימה, אך לא נהסס לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותנו במאבק על שכרנו.

מוטי לרנר, מחזאי. המחזות "עושה כרצונו" ו"סיבת המוות אינה ידועה" שכתב מוצגים בהבימה ושכרו טרם שולם

התפאורה שלי לא תוצג בתיאטרון שלא משלם לי \ סבטלנה ברגר

תיאטרון הבימה חייב לי 30 אלף שקל על עיצוב התפאורה להצגה "מקווה". עבדתי ימים ולילות, חגים וסופ"ש. יצרתי עם הבמאי ושאר היוצרים את מה שכל צופה רואה באולם. בלי עבודתי לא היה מה לראות. והכסף? טוב, את יודעת את המצב, טוב, לא הבטחתי לתת לך את הצ'ק, הבטחתי להשתדל. טוב תבואי שבוע הבא, אה, רגע, עכשיו שבוע הבא אבל מינו לנו נאמן אז זה מאוחר מדי.

זה שהתיאטרון מגדיר אותנו כ"ספקים עצמאים" כדי לא לשלם לנו תנאים סוציאליים לא אומר שאנחנו לא עובדים. בפועל זאת הלנת שכר. גניבה. חמישה חודשי משכנתא, מחיר של מכונית יד שנייה, 150 תשלומים חודשיים לחוג הדרמה של הבת שלי, 200 כרטיסים להצגה. 30 אלף שקל.

הפחידו אותי שמי שיעשה רעש ויגיש תביעה לא יעבוד יותר בעולם התיאטרון. זאת הייתה אחת מהשיטות של הבימה להשתיק את החייבים שלו שבעזרתן הוא הצליח לצבור חובות ענקיים כאלה

זה מרתיח אותי אבל שתקתי על זה עד עכשיו. הפחידו אותי שמי שיעשה רעש ויגיש תביעה לא יעבוד יותר בעולם התיאטרון. זאת הייתה אחת מהשיטות של הבימה להשתיק את החייבים שלו שבעזרתן הוא הצליח לצבור חובות ענקיים כאלה.

אבל השקט נגמר. אנחנו נילחם על הכסף הזה. מי שנדמה לו שהוא יכול להמשיך לא לשלם לאנשים שעבדו, כדאי שישים לב לסעיף בחוזים שהבימה חתם איתנו, שאומרשהשימוש של התיאטרון בזכויות היוצרים על היצירה מותנה בכיבוד החוזה על ידי התיאטרון.זה אומר שאם התיאטרון לא ישלם לנו, היוצרים, המחזאים, הבמאים והמעצבים, אף הצגה לא תעלה על הבמה. זה אומר שאם הם לא ישלמו, לא יהיה תיאטרון הבימה.

סבטלנה ברגר, מעצבת תפאורה ותלבושות. לא קיבלה שכר על עיצוב התפאורה להצגה "מקווה" שעלתה בתחילת יוני 2019

על פיטר פן וקפטן הוק \ תום ווליניץ

שנים חשבנו ש"קפטן הוק" הוא השודד הנורא ביותר בהבימה, עד שגילינו שהבימה היא השודד הנורא ביותר בהבימה. במשך חמש שנים התארחנו בתיאטרון עם ההפקה שלנו "וונדי ופיטר" (פיטר פן בעיבוד למבוגרים). בתחילה חשבנו שמדובר בטוב-לב מדהים של התיאטרון הלאומי שלוקח תחת כנפיו הפקה עצמאית של יוצרים צעירים שזה עתה סיימו בית ספר למשחק; אך עם השנים התגלה לנו שהמדינה מתגמלת היטב את הבימה בעשרות אלפי שקלים על אירוח הצגות כמו שלנו.

רבות מספור ה"תקלות" שספגנו בתור ההפקה החלשה והצעירה ביותר שם – טלפנים ש"בטעות" אומרים שאין יותר כרטיסים להצגה שלנו ומציעים כרטיסים ל"עלובי החיים", אירוע של בנק (עם כיבוד) שמתקיים באולם שלנו עד שעה לפני ההצגה, הצגות שנעלמות מאתר מכירת הכרטיסים וכמובן גולת הכותרת – מוסר התשלומים.

אנחנו לא תיאטרון, הכסף לפרסום יוצא מהכיס שלנו, מאות השקלים העלובים שמרוויחים להצגה הם השכר החודשי שלנו. הצ'קים שחזרו השבוע הם צ'קים על הצגות ינואר 2019, לא פחות

במשך חמש שנים נאלצנו לרדוף אחרי הבימה חודשים ארוכים כדי לקבל את חלקנו מהכנסות ההצגות ובכל פעם קולות אדיבים ופרצופים מחייכים נידבו לנו שקרים על "שבוע הבא", "חודש הבא", "הבנק נסגר" ועוד. אנחנו לא תיאטרון, הכסף לפרסום יוצא מהכיס שלנו, מאות השקלים העלובים שמרוויחים להצגה הם השכר החודשי שלנו. הצ'קים שחזרו השבוע הם צ'קים על הצגות ינואר 2019, לא פחות.

אולי אם במשך חמש השנים שהתארחנו שם היה יורד מישהו מההנהלה לצפות בהצגה ורואה את כספו של מי הוא עושק הוא היה מרגיש קצת רע. ואולי לא. הכסף שלנו, כנראה יישאר ב"ארץ לעולם לא".

תום ווליניץ, במאי הצגת הפרינג' "וונדי ופיטר" שהתארחה בהבימה. הכסף עבור ההצגה לא הגיע עד עצם היום הזה

חירות, שוויון, אחווה \ רות טון מנדלסון

ברגעים אלה של התפרצות וולקנית מגג התיאטרון הלאומי, בואו נתעכב רגע על מילה שצריכה להכנס מחדש לחיינו: "סולידריות".

איך התפוצצה מורסת הבימה שהייתה רדומה כל כך הרבה שנים? איך התגלה ביום בהיר אחד גרעון ענק שלא ידענו על קיומו? ואיך הגענו לחובות אסוניים כאלה כלפי קבוצה של יוצרים מרכזיים וחייבים נוספים?

מדוע, לא התלכדו החייבים ויצאו כאיש אחד לדרוש את המגיע להם כשהחובות עוד היו קטנים? כי הפחד שלט, והידיעה שאם יעשו כן לעולם לא יוזמנו שוב לעבוד בהבימה. זו הייתה השיטה

גם באמתחתי חוב על סך 6,500 ש"ח שהבימה השאירו לי כמזכרת לאחר שנפרדו דרכנו בינואר 2019. אך מה לי כי אלין, לעומת חובות ענק כלפי יוצרים שרובם פרי-לאנסים וביניהם כאלה שזה היה מקור הכנסתם היחיד. מדובר באנשים שכתבו, תרגמו, ביימו, הלחינו, צילמו, עיצבו הצגות ונאלצו לחכות חודשים ושנים, מתוך מחשבה תמימה שיום אחד החוב ישולם. נושא אי-תשלום הפך בהבימה לשיטה, להרגל, להווי… ולמה, תשאלו, עבדו בהבימה למרות שידעו על בעיית מוסר התשלומים הירוד? כי אין הרבה ברירות ואין מספיק תיאטרונים שיכולים להציע עבודה לכולם והבימה היה גם מעסיק מרכזי וגם שורה טובה בקורות החיים.

סיבות רבות ומורכבות הביאו לקריסה, אך אין לי ספק שחוסר סולידריות בין היוצרים היא אחת מהן. ותשאלו מדוע, אם כך, לא התלכדו החייבים ויצאו כאיש אחד לדרוש את המגיע להם כשהחובות עוד היו קטנים? כי הפחד שלט, והידיעה שאם יעשו כן לעולם לא יוזמנו שוב לעבוד בהבימה. זו הייתה השיטה. רק עתה כשגודל המכה התברר, החלו אנשים לשלב ידיים ולפעול יחד. יתכן שזה מעט מדי ומאוחר מדי והחובות גדולים מדי ואולי כבר אבודים.

אם היינו צרפתים, היינו עולים מזמן על בריקדות ושורפים את המועדון, אך אנחנו לא, וכך נותרנו עם הנהלה שפוטרה וחובות ביד.

רות טון מנדלסון, מנהלת מחלקה אמנותית וקשרי חוץ בהבימה בשנים 1978-2019

• הבימה
• התיאטרון הלאומי
• תיאטרון
• יוצרים
• במה
• פרינג'
• רפי ניב