>> עינב קגן היא שחקנית ויוצרת, והצגתה החדשה "בואו לאכול אותי" – יצירה המציגה את האספקטים הקומיים והטרגיים שבאובססיה כפייתית (OCD), בבימויו של גיל עברי ובהפקת תיאטרון הקוקיה – היא מופע תיאטרון קולינרי אינטראקטיבי שבו הקהל יושב סביב שולחנות, כשבזירה הפנימית עינן (עינב קגן), שפית גורמה צעירה, ושגיר (שגיא פומרנץ) העוזר המעריץ, מארחים ועובדים בסנכרון מטורף; הם מזמינים את הקהל למסע אל ילדותה של עינן, דרך מנות פשוטות וזיכרונות אינטימיים מהם ילמדו להכיר אותה. עינן מורה לאורחים לעקוב אחר חוקי הארוחה, כך שלא יסטו מהמסלול ולא יהיו טעויות. רק כך עינן מאמינה שיהנו. מי שטועה – נענש על ידי השפית. "בואו לאכול אותי" מציגה בקביעות בהמרץ2,ההצגה הקרובה ב-10.3 והכרטיסים שלכם כאן.

>> מצבי רוח של מהפכה: שופן, רדיוהד והתנועה שביניהם // רועי אופנהיים
>> משפחות כאלה: שתיקה והרעבה וילדה אחת ששואלת למה // אוריה ג'ורג'י

יש לי חוקים לאיך אתם צריכים לאכול את האוכל שלי. אם לא תעמדו בהם, אני אקח לכם את הצלחת. זה נשמע הגיוני, לא? ברוכים הבאים לתוך הראש שלי.

הייתי בכיתה א׳ כשניגשתי למחנכת ואמרתי לה שאף אחד לא רוצה לשחק איתי. עולה חדשה, כל הילדים הכירו מהגן ואני לא. עברתי חרם פעמיים בשני בתי ספר שונים. הפסקות בהן הסתובבתי לבד בהפסקות, בניתי לעצמי עולם פנימי שלם רק כדי לא להיות בודדה. אז המוח שלי עשה את מה שמוחות עושים כשהמציאות לא משהו – הוא בנה מציאות חדשה. אם אעשה את זה בדיוק ככה, לא יפגעו בי שוב. כי זה לא שפוגעים בך – זה שאם תעשי הכל נכון, לא יפגעו בך שוב.

הכול נובע מאובססיה די פשוטה ואנושית: אני רוצה שכולם יאהבו אותי, ואני רוצה לשלוט באופן מוחלט על האינטראקציה שלי עם העולם. פשוט, לא? זה מה שקורה כשילדה בודדה מנסה להבין איך לא להיפגע שוב.שנים אחר כך, בסדנת חיילים בסמינר הקיבוצים, התבקשתי ליצור תרגיל אישי שמערב אוכל. הושבתי את כל הקבוצה סביב שולחן ואני מפרפרת סביבם, מנסה שיאהבו אותי. הקינוח היה אני. ממש אני. זה היה אמור להיות מטאפורה על רצון להיות אהובה, לקבל אישור.

ההומור הוא מנגנון ההגנה שלי, בכל תחום בחיים והוא גם דרך העבודה שלי – ברשתות, ביצירה וגם בהצגה הנוכחית. בחרתי לעבוד בפריזמה קצת ליצנית כדי שיעבור חלק יותר בגרון. הליצנות מורידה את האיום ויוצרת אמון. היא נותנת לי להקצין, להביא גוונים מורכבים, להגיד דברים קשים בלי שזה ירגיש כבד מדי. הקהל חושב שהוא בא לעשות צחוקים וכיף, ולאט לאט אני מושכת אותם לתוך העולם הפנימי והפצעים של הדמות.

זה לקח שש שנים להפוך את זה להצגה שלמה. פיתחתי את הגרעין במהלך לימודי בניסן נתיב ירושלים ובליוויים, וכש"תיאטרון הקוקייה" הרימו את הפרויקט, גילי עברי נכנס לתפקיד הבמאי ויחד עם שגיא פומרנץ התחלנו לעבוד. בהצגה אין ממש סיפור מסורתי. מה שחשוב הוא החוויה. ובשביל שהקהל יבין מה זה לחיות עם הצורך הזה – לשלוט באופן מוחלט על כל אינטראקציה, לרצות שיאהבו אותך אבל רק בתנאים שלך – הוא חייבים להיות חלק.

המוטיב של הארוחה: "הלקוח תמיד צודק" מול "אני תמיד צודקת". אני רוצה שהאורח הכי יהנה, אבל הוא הכי יהנה רק אם יעשה את זה איך שאני אומרת. זה המתח שמניע אותי – צורך עמוק להיות אהובה, לצד צורך עמוק לשלוט על כל פרט.ולכן כל ערב נראה אחרת. כי אם הקהל לא עומד בחוקים, העונשים משנים את מהלך הערב. אני יכולה לקחת להם את הצלחת, הם לא יקבלו עוד. אלו הרגעים בהם השליטה נמלטת, וזה הופך להיות הכי אמיתי. כי בעצם על זה ההצגה – על הניסיון הנואש לשלוט ועל ההבנה שאי אפשר.

הסיפור שעל הבמה לא כולו ביוגרפי. אבל התחושה אמיתית מאוד. התחושה שאם אעשה בדיוק נכון, אם אמלא את הכללים, אצליח למנוע את הפגיעה הבאה. זו תחושה שהרבה אנשים חיים איתה בשקט. בגלל זה היה לי חשוב שהקהל יחווה, לא רק יבין. שייכנס לנעליים האלו לרגע. שירגיש איך זה כשהמציאות תלויה בהתנהגות שלך.כי בסוף, אולי ההצגה היא בעצם על הרגע שבו מפסיקים לאכול לבד. ואולי, אם תעמדו בחוקים, נהפוך לחברים הכי טובים.
>> "בואו לאכול אותי" רצה עכשיו ב'המרץ 2', תל אביב

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• המרץ2
• טור אישי

"לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם", הכוריאוגרפית פינה באוש.
זו יצירה לתזמורת בתנועה שמתחילה בשופן ומסתיימת ברדיוהד, ובדרך עושה משהו מעניין: היא לא מנסה להסביר או לרגש – אלא גורמת לנו לחוות אותו, ואז לחשוד בכל ההסברים שלנו לעצמנו. הפתיחה היא בעצם הצהרה בימתית, המנצח עולה לבמה ריקה – בלי תזמורת, בלי כיסאות, בלי עמודי תווים – ומתחיל לנגן אתהפרלוד במי מינור של שופן, על פסנתר שלא קיים. זה רגע שמצחיק אותך, ואז תופס אותך בגרון, כי פתאום מתגלה הבנה – המופע לא מתחיל בצליל, הוא מתחיל בדמיון. ובשאלה הפשוטה אך מטרידה: איפה באמת מתקיימת המוזיקה? באוזן? בגוף? או בראש שלנו, עוד לפני שנוגן התו הראשון?

מכאן והלאה מתחיל מסע של מטמורפוזות. אנסמבל כלי קשת מנגן בעל־פה תוך כדי תנועה בחלל, וכל פרק הוא "מצב רוח" אחר: פעם איטי ומלנכולי, פעם חד ועצבני, פעם כמעט קליל, כמו שיר שאתה לא מודה שהוא תקוע לך בראש. ההרכבים משתנים כל הזמן – רביעייה, טריו, סולו – כמו מופע מחול, וכל שינוי כזה מרגיש כמו מעבר בין גרסאות שונות של אותו אדם: אותו אתה, אבל ביום אחר.

בין הקטעים המקוריים שהלחין זהר שרון משובצים אזכורים שמדלגים באלגנטיות בין קלאסי לפופולרי: באך, אנטוניו קרלוס ז’ובים (How Insensitive) וגם Exit Music של רדיוהד. זה לא משחק זיהוי ציטוטים, אלא תחושה של זיכרון שמופיע משום מקום. מוזיקה בתוך מוזיקה, כמו מחשבה בתוך מחשבה. במה שמעוררת את המאזין לפרשנות, בדיוק כמו שז'ובים ורדיוהד עשו לשופן, וכמו ששופן עשה לבאך.

אבל "מצבי רוח" הוא לא רק מה שמנגנים – הוא גם מה שרואים. הנגנים זזים, מתקרבים, מתפצלים, לפעמים כמו כוריאוגרפיה ולפעמים כמו סערה פנימית. התנועה (בעיצוב אריאל וולף) לא מלווה את המוזיקה – היא מתווכחת איתה, מחזקת אותה, מתרגמת אותה לגוף. הווידאו־ארט (יואב כהן) והתאורה (קרן גרנק) הופכים את החלל לגמיש ומשתנה, זמני וחד פעמי: רגע אחד הבמה נקייה ומינימליסטית, רגע אחר רועשת, מהבהבת, לא יציבה – בדיוק כמו מצב רוח אמיתי.

ואז מגיע הסדק והריב שבתוך היצירה – מעל הבמה תלוי מסך כתוביות. בהתחלה הוא נראה תמים, כמעט טכני. אבל בהדרגה הוא מתעורר והופך לדמות בפני עצמו: קול פנימי של קהל שמנסה להבין, לפרש, לשפוט, לנסח. הוא מפתה, מציק, מטיף – ובעיקר חושף אמת פשוטה: אנחנו כמעט לא מסוגלים להיות בתוך מוזיקה בלי להסביר אותה לעצמנו, לנסות שוב ושוב לתרגם אותה למילים ומחשבות ולהיכשל. או כמו במילותיו של מסך התרגום על הבמה: "אתם יושבים במסעדה מול נתח בשר עסיסי, ומעדיפים לאכול את התפריט".

וכשהמסך הזה מדבר, אנחנו כצופים מופעלים על ידיו – ושוכחים את המאזין המוזיקלי שבנו. זה שממהר לקרוא לכל רגש בשם, כדי לא להרגיש אותו עד הסוף. בסוף, "מצבי רוח" מציע אפשרות ייחודית: לחשוף לרגע קט אחד את ה"אני" שמסביר, ולהיזכר בגוף שמרגיש. לא להגיע למסקנה, אלא לעבור חוויה. To move and to be moved.
ד"ר רועי אופנהיים הוא מנצח ומנהל אמנותי של תזמורת המהפכה, ד"ר לפילוסופיה של החינוך וראש מסלול קומפוזיציה לאמנויות המסך והבמה בבית הספר למוזיקה רימון. המופע "מצבי רוח" של תזמורת המהפכה יועלה ב-19.3 במרץ במוזיאון ת"א, וב-21.3 בהיכל אמנויות הבמה הרצליה.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• תזמורת המהפכה
• מוזיקה

>> "אמא שלי קראה לי רוטווילר" היא הצגת היחיד החושפנית של אוריה ג'ורג'י, שחקנית וסטנדאפיסטית, זוכת בפרס הכתיבה בפסטיבל ירושלים לתיאטרון. בהצגה נכנסת ג'ורג'י עמוק אל תוך האנומליה המשפחתית הבלתי מדוברת של ילדותה, בית רווי בהיפוכי תפקידים, עונשי שתיקה והרעבה, וילדה אחת שהיא הכל למעט ילדה – חיית מחמד, שליחה, מרגלת ומטפלת זוגית. לכבוד יום המשפחה ביקשנו ממנה לכתוב כמה מילים על המסע הנפשי שעברה בתוך היצירה. ההצגה הקרובה: ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.הכרטיסים שלכם כאן.

>> מדיטציה עם די.ג'יי ואופרה של יוני רכטר לילדים. זה פסטיבל
>> מי צריך את משרד התרבות: קבלו את פרסי התיאטרון של תל אביב
>> מי יודע מדוע ולמה: ביום שבת יוצאים עם המשפחה בפיג'מה

יש גם משפחות כאלה.
"הבית שלי באמת נשרף עכשיו? או שזה דימוי?"' שאלתי את השוטרת שגבתה ממני הצהרה על המדרכה בשפירא, מול מה שעד לפני רגע היה ביתי השכור ועכשיו הוא זירה אפופת עשן בה גיצי שריפה מסרבים להיכנע אל מול מאות גלוני המים המוזרמים כנגדם.

"נו?"' היא מזרזת אותי במבט כדי שאסיים לחתום על ההצהרה המילולית שמסרתי לה והיא הקלידה לאייפד המשטרתי ואני נעורה לגלות שאני עורכת מבלי שנתבקשתי, עושה יד וזכר לעצמי שאיבדה הרגע את כל רכושה אבל לא את הדחף להוסיף סימני פיסוק ולרווח טקסט מוקלד. הבית שלי באמת נשרף באותו הלילה, אך יותר מאשר נשרף ביתי הפיזי ששכרתי בשכונת שפירא, בעיקר נשרף אז כל יסוד לבית ממנו הגעתי.

כחודש וחצי לפני אותו לילה חגגתי 31 שנים. מלאכת ה"חגיגה" הייתה מורכבת מהרגיל, שכן הלב שלי היה דרוס ושבור וכנראה שגם סבלתי מאיזו ירידה קוגניטיבית זמנית, כי היה נדמה לי שהפתרון יהיה לרדת לסיני יחד עם הוריי, אלו שיחסי עימם מעולם לא ענו על גדר הנורמה. ואכן נסענו, ואכן חגיגה לא הייתה, ואכן גם ריב גדול היה ומאז – דממת מדבר. שנתיים וחצי עברו מאז, שנתיים וחצי ספציפיות מאוד בכל מישור – לאומי, אישי, מקצועי, מה ההבדל בינהם כבר – והשקט עודנו. הוריי עדיין לא החליפו איתי מילה.

השוטרת מבקשת חזרה את האייפד, אני חותמת על אף שלא סיימתי לערוך את הפסקה האחרונה. "לקחת את הפלאפון שלך? רוצה לצלצל למישהו? יש לך משפחה? איפה ההורים שלך גרים?", היא שואלת משל הייתי ילדה שהלכה לאיבוד במרכזון השכונתי. "הם אינם", אני משיבה ומשלימה רגע לפני שהיא מנחמת – "הם בחיים, פשוט לא בחיים שלי".

את הפרט ה"שולי" הזה בחיי – עונשי שתיקה כדרך חיים, אני מכירה מילדות. ה"מתנה" שקיבלתי באותו יום הולדת בסיני אינה חדשה, אפילו די ממוחזרת ובוודאי לא הפתעה למי ששפת האם שלה היא שתיקה. הפרט השולי הזה הוא הפרט הכי עקבי בחיי ועם זאת – זה שתמיד ביקשתי להסתיר מכרטיס הביקור שלי, ועשיתי זאת בהצלחה יתרה. תלמידה מצטיינת, חיילת למופת, כותבת למחייתי ודוברת באופן חלקי אך משכנע חמש שפות – לאף אדם בחיי לא היה ולו רמז לכך בשום שלב ששפת האם שלי היא שקט: החל מהטיפול הסטנדרטי של התעלמות הנעה בין שבועות לחודשים כשהילדה שהייתי לא שבה עם ממצאים מספקים מריגול אחר אבי אליו נשלחתי על ידי אמי שלי, שיח עשיר בחיקויים של נביחות-כלב שהחליפו מילים קוהרנטיות אם ממש התעקשתי לקבל התייחסות, הייתה גם אסכולת פינוי צלחת האוכל שלי מהשולחן בטרם הנחתי בה כף מזון אחת שדרשה אפס תנועת שפתיים מכל המעורבים.

גם כשביתי השכור והנאה עלה באש, בדיוק חודש וחצי אחרי ה-7.10 הזכור לכולנו בבשר, לא השתנתה עמדת הוריי המתבצרים בהקשחת העורף כמתודת אילוף והכנעה, ולכך אני רגילה. מה שלא היה רגיל, הייתה התקופה – המלחמה, מאות חטופים, העמידה בכיכר החטופים מידי שבוע לצד משפחות שנאבקות לקבל את אהוביהן חזרה. הדיסוננס הזה צרח עליי. בנסיעות ארוכות שבתי בראשי אל אותה שוטרת מהלילה ההוא וניסיתי להסביר לה "למה" הם לא מדברים איתי.

זו כנראה תגובת נגד, שככל ששקט בעורפי נושף כך אני מלל מלל ארדוף. אמנם בלדברר את הנושא הזה החוצה לא הצטיינתי במעגלים האישיים שלי, אך אחרי שנה של שיחות עם שוטרת בדמיון – כתבתי הצגה על המשפחה הא-נורמלית שלי. טראנס כתיבה סחף אותי פנימה וממנו התעופפתי החוצה יותר מפעם אחת, שומעת קולות שאומרים "אינך גולדה מאיר, על שום מה את כותבת אוטוביוגרפיה?", אבל העט המשיכה לבקש את הנייר, הדפים הועתקו בלילות אל קבצים בענן. איכשהו כבלתי אל הסיפור גם את אנה קארנינה ואת אנה פרנק.

בכל פעם שביקשתי לרדת מהנסיעה שאני ורק אני בחרתי לצאת אליה, הזכרתי לעצמי שאני עושה זאת עבור לב אחד בקהל. לב פלוני שאני כנראה עדיין לא מכירה. אם מישהו היה מספר לי אי מתישהו שיש גם משפחות כאלה, אולי הייתי פחות יצירתית בשקרים שהגיתי למורות בתיכון כדי לנמק מדוע הוריי לא יגיעו לאסיפת ההורים. אולי אם הייתי קוראת ספר כזה או רואה הצגה כזו הייתי פשוט ניגשת לרכזת ומסבירה שאמא שלי לא מדברת איתי, היא גם קוראת לי רוטווילר מידי פעם, ואז נובחת ונכנסת מחוייכת חזרה לחדרה.

שנתיים וחצי אחרי אותו לילה, ההורים שלי עדיין לא מדברים איתי. הדירה ההיא שופצה, אני לא גרה בה. החטופים חזרו, המלחמה לא תמה. אם אפגוש את השוטרת ההיא יום אחד, אבקש רק לסיים לערוך את הפסקה האחרונה בהצהרה שבאייפד שלה ולהוסיף: "יש לי משפחה, משפחה קצת אחרת אבל, הרכבתי אותה מחברים שנבחרו בקפידה. אני יכולה לצלצל לחברה?".
>>"אמא שלי קראה לי רוטווילר", ההצגה הקרובה:ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.פרטים וכרטיסים כאן.

• יוצרים כותבים
• יום המשפחה
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• צוותא
• טור אישי

>> זיו בן הוא המנהל האמנותי של פסטיבל לטינו אמריקה, שחוזר בפעם הרביעית למוזיאון תל אביב (21.2-19.2) לשלושה ימים של מקצבים לטיניים סוחפים. בפסטיבל יקחו חלק כ-100 מוזיקאים ומוזיקאית, זמרות וזמרים, מתוכם לא פחות מ-14 אמנים מהשורה הראשונה של הסצנה הלטינית בעולם.התוכניה המלאה וכל הפרטים באתר הפסטיבל.

>> פילהרמונית בחאקי: השיר המטורף של הארץ // אמיר לקנר
>> הודעה חשובה מג'ון לנון: כולנו יתומים וצריכים טיפול // אורי משגב

הניהול אמנותי של פסטיבל "לטינו-אמריקה" הוא קודם כול עניין רגשי שמצריך קבלת החלטות אמנותיות מורכבות: איך בונים ליין־אפ בעידן של שפע מוזיקלי אדיר? איך יוצרים איזון בין מסורת לחדשנות– בין מחוות לאייקונים כמו סליה קרוז ומרסדס סוסה שכוכבם דרך לפני עשרות שנים, לבין קולות עכשוויים שמביאים שפה חדשה?

החיבור בין ישראל לאמריקה הלטינית אולי נראה מפתיע, אבל על רחבת הריקודים ועל הבמה הוא מרגיש טבעי לגמרי. סלסה, סמבה וטנגו מוצאים כאן בית, לא רק בגלל הקצב, אלא בגלל הרגש והסיפור האנושי שהם נושאים. כשהקהל הישראלי יפגוש את אמני הפסטיבל שלנו, הוא לא פוגש “מוזיקה זרה” אלא זהות אחרת שמשקפת משהו מעצמו – תשוקה, געגוע, שמחת חיים, וכן, גם התמודדות.

כשאני בונה את הפסטיבל, אני מדמיין מסע: מקובה של פעם ועד הלטין הבועט והמוחצן לעיתים, שנוצר כאן ועכשיו. לכן היה לי חשוב להזמין אמנים כמו הזמרת הקובנית ארהי מרטינז, שמביאה קול עמוק ומלא היסטוריה; החלילן הוונצואלי עומר אקוסטה, שמספר סיפור של קלאסיקה יחד עם אותנטיות מרשימה; הפסנתרן צ'וצ'יטו ולדס, שמחבר אותי למסורת של באך יחד עם זו האנרגטית של קובה היום; ופרננדו קנופ, נגן בס יוצא דופן ושותף קרוב לעשייה האמנותית של הפסטיבל.

מאחורי כל בחירה יש התלבטות, הקשבה, ואמונה שהקהל מרגיש כשמשהו הוא באמת אמיתי. המרכיבים החשובים לי ביצירת הפסטיבל הם החיבורים האמנותיים שלכאורה הם בלתי אפשריים, אך בפסטיבל כמו בפסטיבל הם אלו שנותנים את הצבע המיוחד של הפסטיבל – ומדגישים את העשייה האמנותית שאנו עושים כבר שנים.

השנה, בתוך מציאות של חוסר-ודאות ואיומים ביטחוניים, הבחירה לעשות פסטיבל בינלאומי הפכה לאמירה כמעט אישית. מתחילת פעילותנו אנחנו מחוייבים לקהל שלנו, וב-30 שנים האחרונות לא ביטלנו ואף לא מופע אחד – גם כאשר המצב היה על סף ייאוש. בחמש שנים האחרונות אני מרגיש קצת כמו איש משרד החוץ, שמסתובב בעולם וכל מה שהוא מחפש אלו אנשים טובים ואמנים מצוינים שיגיעו לכאן לישראל.

ואנחנו מביאים את המיטב. אנחנו גאים בכך שלאחר ביקור בישראל – אותם אמנים הופכים לשגרירים הנאמנים ביותר שלנו בעולם. אמנם אלו קולות קטנים וצנועים – אך הם מראים את ישראל ובמיוחד את התרבות בישראל כמשהו שהוא חיוני לכל אדם באשר הוא. דווקא עכשיו, המוזיקה עבורי היא מרחב של חיבור, נשימה ותקווה – מקום שבו אפשר להיזכר למה אנחנו ממשיכים ליצור ומדוע התרבות כל כך חיונית להמשך קיומנו.
>>פסטיבל לטינו אמריקה, 21.2-19.2, מוזיאון תל אביב לאמנות, שאול המלך 27 תל אביב.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה לטינית
• פסטיבל
• טור אישי
• מוזיאון תל אביב

>> בעוד כשבוע (15-21.2) רגע אחרי יום האהבה וסביב יום המשפחה, אירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי" יתקיימו זו הפעם השנייה בהובלת "אנו – מוזיאון העם היהודי" ו־FOODISH, אגף הקולינריה של המוזיאון, במסגרתו מזמינים במוזיאון את הציבור לקיים ארוחה משפחתית וקהילתית משותפת, גם דרך הצעה לפעילות סביב הארוחה המשפחתית, שתהיה זמינה באתר המוזיאון. במקביל יתקיימו אירועים ומפגשים במוזיאון ומחוצה לו – גם בבתים פרטיים, ובמרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, כמו מפגש בן דורי עם מיכל ושרי אנסקי, פרק לייב של פודקאסט הקולינריה "מדברים מהבטן" ואירועים נוספים (את כל הפרטיםתמצאו ממש כאן). ביקשנו ממרב אורן, מנכ"לית FOODISH, לכתוב לנו מעט על איך "סיפורים מהמטבח המשפחתי" הפך לאירוע דגל של המוזיאון.

״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ לא נולד כרעיון גדול. הוא נולד לאט, מתוך הצטברות של רגעים. שנים שאני מתעסקת באוכל ובזהות דרך FOODISH. נפגשתי וראיינתי אנשים מוכרים יותר ופחות, אנחנו עובדים עם בני נוער, ילדים ואזרחים ותיקים – תמיד מתוך הבנה שאוכל הוא לא העניין. הוא הפלטפורמה. בהשראת ״זיכרון בסלון״ עלתה לי מחשבה פשוטה: מה אם לכל אחד ואחת תהיה האפשרות לארח ולהתארח, ולספר את הסיפור המשפחתי שלו דרך האוכל? לא צריך במה, לא צריך הפקה. בית, שולחן, עוד אנשים, וזהו.

אז ניסיתי אצל ההורים שלי בבית. הזמנו את החברות של אמא שלי למפגש קטן. כל אחת התבקשה להביא משהו מהבית – טעימה, חפץ, זיכרון – לא משהו גדול, לא “אירוע”, סתם לשבת יחד. אבל אז קרה משהו שלא צפיתי. פתאום הכרתי את החברות של אמא שלי מזווית אחרת לגמרי. לא כ״החברות של אמא״, אלא כנשים עם סיפור. שמעתי סיפורים שלא הכרתי, גם על אמא שלי, כאלה שלא עולים בשיחות יומיומיות. לא דרמטיים, לא היסטוריים – פשוט אנושיים. והבנתי שמה שקורה סביב שולחן, כשיש אוכל במרכז, הוא אחר – פתוח יותר, חשוף יותר, כן יותר.

במפגשי “סיפורים מהמטבח המשפחתי”, עולים שוב ושוב רגעים מהסוג הזה. לא רגעים מתוכננים, אלא כאלה שקורים מעצמם: מישהו שמספר על אבא שעלה לארץ עם דלעת ממולאת בכסף, מישהי שמדברת על אחותה שהייתה מחטופי תימן, ומישהי שגילתה קרובת משפחה באירוע רק דרך מאפה שטעמה. אלו לא סיפורי גבורה, אלא סיפורים שנחבאים בין שורות של מתכון.

הרגע שהכי נשאר איתי קרה באחד האירועים הראשונים. הגיע לשם גבר בן 92. הוא לא יצא מהבית מאז הקורונה. ובכל זאת, הוא הגיע במיוחד כדי לספר על הקובנה של אמא שלו שעלתה מתימן. על הריח, על הטעם, על הגעגוע. בגיל 92 געגוע לאמא לא נעלם, הוא רק משנה צורה. כשהוא דיבר, החדר כולו השתתק. שם הבנתי סופית: זה לא פרויקט על עבר, זה פרויקט על קשר. על הצורך שמישהו יקשיב, על הרצון שהסיפור שלך יסופר.

אני באה מבית חילוני, ובישול לא היה הצד החזק אצלנו. דווקא מתוך העבודה שלי הבנתי עד כמה אוכל הוא עוגן. בלי ששמתי לב, ארוחות השבת אצלנו בבית הפכו ממשהו שעושים מתוך הרגל לרגע מאחד שכולם מחכים לו. בעולם שבו מדברים כל הזמן על בדידות, זה כמעט נראה מובן מאליו, אבל זה לא. לנו, כעם, יש טקס שבועי קבוע שגורם לנו לשבת יחד, לדבר, להקשיב. דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים – לכולנו יש מסורת כל כך מיוחדת סביב שולחן השבת.

בשנה שעברה, ״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ הפך לאחד מאירועי הדגל של "אנו", מוזיאון העם היהודי עם סדרת מפגשים בתוך המוזיאון וגם מחוצה לו, בבתים, בקהילות ובמסעדות ברחבי הארץ. השנה זו הופכת למסורת של ממש, והפעם גם משרד החינוך משתף איתנו פעולה. בעיני, המהות של המיזם כולו היא פשוט לספר את סיפור הזהות שלנו דרך האוכל, כי לכל מטבח משפחתי יש סיפור. לא צריך לדעת לבשל, לא צריך מתכון משפחתי מפואר, צריך רק מי שיספר ומי שיקשיב. לפעמים זה כל ההבדל בין זיכרון שנשאר סגור לסיפור שממשיך לחיות.
לכל הפרטים המלאים לאירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי"

• יוצרים כותבים
• מוזיאון אנו ANU
• פודיז
• סיפורים