במציאות הישראלית, בוודאי בתקופה הנוכחית, קשה למצוא נקודות של אור. גם אם היא מורגלת כבר בנבואות זעם שבדרך כלל לא מתגשמות, הנפש הישראלית חטפה השנה מכה אחר מכה וארבע השנים האחרונות, בין הקורונה לבין המלחמה, נראות כמו תקופה שחורה אחת ארוכה. אבל בסוף, בני אדם הם יצור אופטימי – כאלה שמנסים כל הזמן לחפש את האור, לחפש את הנקודה שאפשר להיבנות ממנה. את התקווה.

>> שידורי קשת: 16 הסדרות הכי גיי פרינדלי של העשור הזה
>> ורוד מהבהב: האם הגל הקווירי בטלוויזיה היה בסך הכל טרנד?

רגע אחד בלתי צפוי של תקווה הגיע מכיוונו של אחד העיתונאים העולים (והחשובים) בתקשורת הישראלית: זה קרה ב-14 בפברואר 2023, כאשר יאיר שרקי, עם הכיפה הגדולה והפיאות, הודיע בצניעות אופיינית ובלי רעש וצלצולים שהוא אוהב בנים. לכאורה דבר פשוט, והלוואי שנגיע למצב שבו הרגע הזה כבר יהיה מובן מאליו ולא יעשה רעש (הוא כבר עושה פחות רעש מפעם – וזה סימן טוב). בפועל זה היה רגע חשוב בהווייה הישראלית. לא פחות מזה.

שרקי הוא בן הציונות הדתית. ילד שגדל בשכונת קריית משה בירושלים, בן לרב קהילה ולחוקרת ביולוגיה. כשהתגייס לצבא, אולי בהוראתו הישנה של אורי אורבך ז"ל, הוא הלך לגלי צה"ל, שירת שם שלוש שנים, והמשיך באופן טבעי לחדשות ערוץ 2 בתור כתב לענייני חרדים. מסלול קלאסי. ראינו רבים כמוהו. בהמשך הוא גם הגיש תכנית ברדיו "גלי ישראל", קיבל טור ב"בשבע" ואח"כ ב"מקור ראשון". המסלול הצפוי.כשאתה בתוך המסלול הזה, נורא קל להישאר בו. להיצמד לדרך הבטוחה, להשתיק את הקולות הפנימיים ולהמשיך הלאה. אבל שרקי הלך עם האמת שלו ועשה צעד שלא פשוט לעשות, בטח בהתחשב בסביבה שבה הוא גדל ובמה שיש לו להפסיד.ובכל זאת הוא עשה את זה. כי זה מה שהוא. ונמאס לו להסתתר.

אפילו יותר מהרגע הזה, שהיה בוודאי רגע משחרר מאוד מבחינתו של שרקי, התרגשתי מהתגובות. צעד של יציאה מהארון בישראל הנוכחית, גם אם אתה לא דתי, הוא צעד ריסקי. אבל למעט מספר אנשים מאוד קטנים, המהלך התקבל באהבה די גורפת על ידי אנשים מכל הצדדים הפוליטיים, מכל המינים ומכל הגזעים. פתאום, בתוך האווירה הסופר מתלהמת בישראל, זה היה נורא פשוט – בנאדם שמצהיר על אהבתו, ואנשים שמחבקים, כי אין בכך דבר. פתאום, אחרי כל הסיסמאות והמחלוקות, כולם היו בני אדם והביעו את התגובה האנושית המתבקשת.

לרגע אחד, הכל התחבר – אנשים דתיים וחילוניים התרגשו מהטקסט הצנוע והחכם של שרקי באותה המידה. כן, יש הרבה אנשים שמנסים לפלג בינינו – ופעמים רבות הם גם מצליחים, אבל התגובה האוהדת לרגע היציאה של שרקי היתה הדבר הכי אופטימי שקרה כאן. היא המחישה שבסוף בסוף בסוף, מתחת לסלוגנים, הרוב הגדול של ישראל כן נוטה לליברליות (לפחות בתחום הזה). הקהילה הלהט"בית, שפעם חיה במחשכים ונחשבה אפילו על ידי "השמאל של פעם" (האמיתי או המדומיין) לשוברת טאבו, נראית הרבה פחות מאיימת ב-2024. וכך, אדם כמו שרקי יכול היה התקבל באהבה – ולא בגידופים.

הגישה הקיצונית-דתית והאולטרה-שמרנית שמנסה לקנות לעצמה אחיזה בישראל 2024 לא באמת מצליחה לטעת שורשים. כן, יש דתיים בממשלה, ויש אנשים ביניהם שאוהבים להכריז על רצונם להכרית את ההומואים. אבל הטיפשות של אנשים כמו אבי מעוז, או ח"כ יצחק פינדרוס, היא סחורה שאין לה קונים באמת. מדובר באנשים בודדים, גנרלים בלי חיילים שאיבדו את המיינסטרים הישראלי מזמן. המיינסטרים הישראלי הרבה יותר קרוב לעומר אדם – שמצד אחד מחובר למסורת, ומצד שני שר את "תל אביב יא חביבי" (המנון מצעד הגאווה) – מאשר לאלימות המחליאה של פינדרוס.

אם לחזור לשרקי – הצעד הזה, בדיעבד, רק שיפר את מיצובו בתקשורת. שרקי, אולי גם בעזרת המהלך, צעד צעד משמעותי קדימה גם בתוך העולם של חדשות 12, והתקדם לעמדת פרשן עוד יותר בולט ומגיש מוכשר. בתוך העולם המתלהם והסנסציוני של האקטואליה, שרקי הפך לקול של היגיון; מישהו שלא מחפש את השיח המפלג אלא בכל זאת את נקודת האמצע; מישהו שמנסה בכל כוחו לא להתמכר לסיסמאות, לא של הצד הזה ולא של הצד השני, ומנסה בפשטות לפרש את המציאות כמו שהוא רואה אותה. לא מחויב למחנה כזה או אחר, אלא להשקפת עולמו הבסיסית – ותו לא. במצב התקשורת הישראלית, שברובה מחולקת היום למחנות מאוד ברורים, זה ממש לא מובן מאליו.

וזה עוד משהו אופטימי שהסיפור של שרקי מבטא: הוא הוכיח שאפשר להיות גם וגם. במציאות שהרבה פעמים מכריחה אותך להיות בצד אחד או בצד אחר, ומיד להתחייב לכל העקרונות של אותו מחנה; הוא יכול היה להיות גם ימני, אבל גם להבין בצדדים מסוימים את ההתנגדות לנתניהו; גם דתי, אבל גם כזה שמסוגל להבין את הנפש החילונית; גם בן הציונות הדתית וגם הומו. וזה בסדר גמור – ככה בני אדם צריכים להיות. מורכבים. לא חד מימדיים. לא בנויים לפי שטאנץ. מיוחדים.

המילה "אומץ" עברה הוזלה מאוד גדולה בשנים האחרונות. פעמים רבות, מה שקוראים לו "אומץ" אינו באמת אמיץ. להגיד את מה שהקהל שלך ממילא חושב וללטף לו את האג'נדה – זה לא באמת אומץ. זה מתגמל, כמובן (בלייקים, בכסף, באהבה), אבל זה לא באמת דורש ממך הקרבה. מה שיאיר שרקי עשה באותו לילה של פברואר, לפני יותר משנה, דרש אומץ אמיתי. גם כלפי הסביבה הקרובה שבוודאי לא היה פשוט לצאת מולה ככה; גם כלפי הדת ואלוהים, והמכשולים שזה מציב; ובעיקר כלפינו, כולנו, שמנסים לשים אנשים במגירות.

אחת הסיבות שנורא קשה להיות ישראלי בשנים האחרונות, היא העובדה שכבר אין מקום למורכבות. שאתה חי בתוך סביבה מאוד קשוחה, מאוד קפדנית, שמקשה עליך לראות את הדברים כמו שהם. סביבה שבה אסור לך להביט ימינה או שמאלה, אחרת תיחשב ל"בוגד" או ל"משת"פ". וברגע אחד מפואר, ואמיץ על אמת, יאיר שרקי הוכיח שאפשר אחר ועשה שירות ענק לכולנו. חשוב מזה, הוא הדליק אור קטן בתוך החושך גדול. וכמה אור שזה עושה.

• שבוע הגאווה
• יאיר שרקי
• החדשות
• ערוץ 12
• יציאה מהארון
• להט"ב
• טור דעה

גילוי נאות, כשראיתי לראשונה את הפרומו לראיון היציאה מהארון של ניקי גולדשטיין הרמתי גבה. לא מהסיבה של ״זה היה ברור״ שתכף אדון בה, אלא מתוך תהייה האם יציאה מהארון כהומו היא עדיין חדשה מרעישה בשנת 2022? עברו בדיוק 20 שנה מאז יציאתו המתוקשרת של עברי לידר בראיון מול האיש שלא אזכיר את שמו, ונשאלת השאלה – האם אנחנו עדיין שם?

בהשוואה לספיר ברמן, שהמורכבות הגדולה ביציאתה מהארון כטרנסג׳נדרית ברור מאליה, יציאה מהארון כהומוסקסואל לעיתים כבר נתפסת כבאנלית. היציאה מהארון היא אירוע טראומתי עבור כל אחד ואחת. עבור חלק היא טראומטית יותר ועבור חלק פחות. למעשה, כל עוד המושג ״יציאה מהארון״ מתקיים הוא תמיד יהיה מלווה במורכבות, בהדחקה ובתקופה קצרה או ארוכה של הסתרה וערך עצמי נמוך. לאחר סיום התהליך, רבים מאיתנו מודים על ההווה ומשאירים הרחק בעבר את הקשיים שעברנו. הדבר נכון גם עבור אלה שהגיעו מבתים נאורים ומקבלים יותר, ונכון פי כמה וכמה עבור אלה מבתים שמרניים.

אז האם יציאה מהארון של סלב כהומו היא עדיין חדשות? לחלוטין כן. הראיון של דנה וייס עם ניקי גולדשטיין אמש בערוץ 12 אינו מכוון לאוזניהם של הומואים תל אביביים ציניקנים שהתייחסו אל הסיפור בזלזול, והרשו לעצמם ״להתפזם״ על גולדשטיין כאילו להט״ביות היא עניין של ותק. דבריו של גולדשטיין צריכים להישמע על ידי אלה שעדיין מגלים את עצמם ואלה שמתמודדים או עשויים להתמודד עם יציאה מהארון של קרוביהם.

כחלק ממטר התגובות הארסיות נשלפו קטעי ארכיון של גולדשטיין מחקה נשים או מופיע לצלילי שירי אירוויזיון כאילו היו אלה ״ראיות״ להיותו הומו מודחק מאז ומתמיד. הדיון הזה נראה מגוחך במיוחד כשהתנהל במקביל למתקפה המוצדקת בהחלט כנגד דבריה של טל גלבוע בשבוע שעבר, שטענה כי ״אנחנו (הנשים) לא רוצות גברים שמשחקים בבובות ובבובים״. מגדר ונטיות מיניות יכולים לבוא לידי ביטוי באינספור דרכים. הניסיון לצייר תמונה לפיה גולדשטיין מאז ומתמיד חי בשקר כהומו מודחק, בניגוד מוחלט למה שהוא עצמו מעיד, הוא בריוני ובעיקר לא רלוונטי.

בניגוד לראיונות היציאה מהארון של לפני עשור ושני עשורים, הראיון אמש מעורר שיח מורכב יותר. הוא עורר דיון על יציאה מאוחרת מהארון, על יציאה מול אישה וילדים, על מעבר בין חברות להתאהבות ועל בריחה מהטרונורמטיביות. יותר מהכל, החשיבות הייתה במה שהיה כמעט ולא היה נוכח וזה הצורך בהגדרה. ניקי גולדשטיין ובן זוגו הטרי אייל שלום לא הגדירו בצורה חד משמעית את נטייתם המינית וגם לא נדרשו בכך בעיקשות מצד המראיינת. הם סיפרו באומץ את סיפורם כגברים שבאמת ובתמים אהבו נשים לאורך שנים ארוכות, עד שיום אחד התאהבו זה בזה.

האם הם הומואים מודחקים? ביסקסואלים? פלואידים? הוכחה ניצחת שנטייה מינית היא ספקטרום? זה פשוט לא משנה. בואו נקווה שנשמע עוד שלל סיפורים כאלה ואחרים, מגוונים ושונים, שינערו את כולנו מציניות ומתפיסות מקובעות. ובעיקר נייחל ליום הרחוק בו המושג ״יציאה מהארון״ יהיה חסר משמעות מלכתחילה. בהצלחה וחיבוק גדול לניקי ואייל.

• טור אישי
• טור דעה
• להטב"ק
• יציאה מהארון

• Facebook
• Twitter
• Email

סאבלימינל והצל

מה קורה כשרגשות זעם וצדקנות נמזגים עם זרועות חשופות מכוסות קעקועים, מגיני דוד וזקנים מסותתים? הרבה הרבה מתח מיני. או לחילופין, הרבה שנאה עצמית שיכולה גם לבוא לידי ביטוי בסלידה מעמים או מגזרים אחרים. קוראים לזה השלכה, יואב.

עוד כתבות מעניינות:
ניבר מדר עילפה באירוע של ריהאנה
מה לעזאזל קורה בעמוד של בארבי ישראל?
דירה מושלמת שעוצבה על ידי האדריכלים שחיים בה

רוני דניאל ואמנון אברמוביץ'

טילים? מחרמן. מטוסי קרב? מחרמן. אזעקות? מחרמן. לפחות, ככה זה כשאתה רוני דניאל, או כפי שאמנון אברמוביץ' מכנה אותו, "חלק מכוח ההרתעה של ישראל". תכלס? כינוי מחרמן. יפה לך עניבה אדומה, אמנון.

דידי הררי וחנן דרוב המדרוב

כבר 25 שנה שדידי הררי וחנן דרוב (הידוע גן כ"מדרוב") סגורים יחד באולפן, קצת כמו בכלא. האווירה משוחררת, הבדיחות העדתיות זורמות כמו יין והדינמיקה ידועה מראש: חנן הוא מדרוב ודידי משחק אותה קול, יורד על המדרוביות של חנן ששוב לא עשה ניקיון פסח אבל כן ניקה את המקרר (חחחחחחחח!), אבל בסתר נמשך לפרי ספיריט שלו ויעשה הכל כדי להיות קצת כמוהו או לפחות להריח את האפטר שייב שלו.

אייל ברקוביץ' וראובן עטר

פעם היה לאייל ברקוביץ' שיער ואף אחד לא ידע שהוא איש חשוך, בהמי ומלא שנאה, כי הוא היה עסוק מדי בלכבוש שערים עם ראובן עטר. לעולם לא נסלח לעטר על שעזב לפועל חיפה ובסופו של דבר אולי מבלי לדעת הסיט את מסלול החיים של ברקוביץ' לכיוון אולפן הטלוויזיה. לפחות תמיד יהיה לנו את הניצחון על צרפת.

פולה וליאון

נכון, פולה כבר אמרה לליאון שהיא משמשת עבורו כאליבי – הוכחה ניצחת לזה שהוא לא גיי. אבל אולי זאת בעצם דווקא ההוכחה שהוא גיי? תיאוריה נוספת: יש כל מיני ארונות שאפשר לצאת מהם, כמו למשל ארון השנאה :(.

• להט"ב
• רחוב סומסום
• פאוור קאפלז
• זוגות
• יציאה מהארון
• אינטרנט