באופן מסורתי, חגיגת הלהט"ב הגדולה של השנה מתקיימת בקיץ סביב חודש הגאווה ואירועי מצעד הגאווה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לחגוג גם באמצע החורף, בעיקר אם יש סיבה ממש טובה למסיבה. ובכן, הסיבה: 50 שנה לאגודה למען הלהט"ב; והמסיבה: פסטיבל "זן נדיר" מהמרכז הגאה של עיריית תל אביב-יפו, פסטיבל הצדעה לגאווה הישראלית בדגש על עולמות התרבות של הקהילה.

>> תל אביב באורות: שוק חנוכה בכיכר הבימה, שוק כריסמס בנמל יפו
>> גדולים בתחומם: 7 מתחמי התרבות והבילוי הכי חמים בתל אביב

ויש לא מעט מה לחגוג: האגודה למען הלהט"ב הוקמה ביולי 1975 והייתה ההתארגנות הראשונה של הקהילה הגאה בישראל למאבק על זכויותיה, ומי שברבות השנים הובילה לשורה ארוכה של שינויים חברתיים מהותיים וניצחונות דרמטיים בבג"ץ ובכנסת במסגרת המאבק המתמשך של הקהילה להכרה, קבלה ושוויון.

בלב אירועי הפסטיבל יעמוד מופע מחווה לקורין אלאל ז"ל, במלאת שנה לפטירתה, במסגרתו יתקיים מפגש בימתי של רבים מאמני הקהילה הצעירים, בהם אודי שניידר, אופק יפרח אזולאי, אלה לביא, אנוש, חן אהרוני, חן כהן, מירב הלינגר, ענת אסתר חיטמן, רון רווח, שי גבסו, שיר פופוביץ' ושקד מילר. במופע תתארח גם רותי אלאל (מפיק מוזיקלי: אסף אור).

מופע מסקרן נוסף בפסטיבל הוא "ערב סטנדאפ הומופובי" שבו יארח הקומיקאי אור ברגמן את מיטב אמני הסטנדאפ הגאים על במה שבה מותר לצחוק על הכל, ובעיקר על הקהילה. בין הסטנדאפיסטים שיעלו על הבמה: אבי דנגור, לאון בור, שחר קפלן, תאיר שויקה, הדס בודסקו ונעם גלעד. וגם: סרטי דוקו גאים, תערוכות מחווה, הקרנת פרק גנוז של סדרת הרשת "פאטוץ'" והרצאות על תרבות.

במעמד זה ייפתח לראשונה לציבור גם ארכיון הקהילה הגאה, שנאסף בעבודה יסודית של שנים בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. פריטים מיוחדים מתוך הארכיון יוצגו במרכז הגאה לצד הסברים מיוחדים על האופן שבו נבנה ארכיון הקהילה. ברגע השיא של הפסטיבל תתקיים הדלקת נרות קהילתית בהובלת סגנית ראש עיריית תל אביב יפו ומחזיקת תיק הגאווה מיטל להבי ולצדה חמש דמויות שמייצגות חמישים שנה של גאווה ישראלית.

"חמישים שנה לאחר שקמה האגודה למען הלהט"ב מתוך שוליים מוחלטים, אנחנו עומדות ועומדים כאן, בלב תל-אביב, כקהילה משפיעה, חכמה ומובילה שינוי חברתי", אמרה להבי, "אבל ההיסטוריה שלנו לא רק מאחורינו – היא משימה לעתיד. כי שוויון לא קורה מעצמו, וזכות לחיות בלי פחד לא מובטחת לאף אחת ואחד. כשכוחות קיצוניים מנסים להחזיר אותנו לארון ולהוציא אותנו מהמרחב הציבורי, האחריות שלנו היא לא רק לחגוג את ההישגים, אלא גם להמשיך להיאבק בנחישות. לכן הפסטיבל הזה הוא מבט גאה לאחור וקריאה ברורה קדימה: אנחנו ממשיכות וממשיכים להיאבק על מדינת ישראל שהיא בית לכולנו".
>> פסטיבל זן נדיר, 18.12 19:30, המרכז הגאה בגן מאיר.עוד פרטים וכרטיסים למופעים

• הבועה
• האגודה למען הלהט"ב
• להטב"ק
• המרכז הגאה
• עיריית תל אביב
• קורין אלאל

כשהתחלתי את התהליך המגדרי שלי, באיחור לא אופנתי (גיל 40 וקצת), ידעתי שברגע שאהיה מוכנ.ה לזה יש לי כתובת ברורה: המרכז הטרנסי שהוקם לפני שלוש שנים ביד אליהו. זה לקח רגע, אולי אפילו שניים, אבל בסוף אזרתי אומץ, ולקחתי את עצמי אל המרכז. זה היה נורא מפחיד בהתחלה, אבל עם הזמן המקום הזה הפך עבורי לבית, למשענת ולמקום בטוח שבו אפשר להכיר, לחשוב, ללמוד ולבחון מה נכון לי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הגעתי למרכז, עם חברה טובה לתמיכה. פגשתי שם את לי, מנטורית שהקשיבה, הכילה, והסבירה לי על השירותים שהמקום מציע. דרכה הכרתי אנשים נוספים, ובתוך זמן קצר המקום הפך לבית. בהמשך, כשהחלה להתגבש הקבוצה של א-בינארימות בוגרים, מעל גיל 40, דרך קבוצת פייסבוק, ידענו שיהיה לנו שם בית. כבר כמעט שנתיים שאנחנו נפגשות שם ומקבלות תמיכה וסיוע בבנייה וחיזוק של הקהילה הקטנה שלנו.

זה לא רק מקום שבו אנחנו מקבלים שירותי רווחה או מגיעים לפעילות תומכת, מפגשי ייעוץ או קבוצות חברתיות. הלב הפועם של המרכז הטרנסי הוא הסלון – מרחב בטוח ומרפא, שאליו כל איש.ה על הקשת הטרנסית יכולים להגיע כדי לשאול, ללמוד ולפגוש עוד אנשות ואנשים מגוונים, כמונו. המקום הזה, שמשרת אלפי א.נשים מתל אביב-יפו ומחוץ לה, ייסגר בעוד כחודשיים. ההבנה, שהחל מעוד זמן קצר, לא יהיה לנו את המרחב הזה, שמנגיש בצורה כל כך חשובה מגוון של מענים קהילתיים משמעותיים, פשוט שוברת לי את הלב.

גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום. המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו

>> וכעת למלחמה אחרת: תל אביב של פעם והיוצר שיצא לקרב על יצירתו
>> זה אחד הסרטים הגדולים של השנה. הוא עבר לכולם מתחת לרדאר

לשמחתי, עיריית תל אביב-יפו בחרה לקחת אחריות, לממן ולהפעיל את כלל הפעילויות של המרכז ולדאוג שהשירותים החשובים לקהילה ימשיכו לפעול. המרכז הגאה, שהעירייה השקיעה בו עשרות מיליוני שקלים (ובצדק!), ימשיך להפעיל את כל הפעילויות החברתיות והקהילתיות של המרכז הטרנסי; אגף הרווחה ימשיך להפעיל את תוכנית הליווי והמנטורינג וייתן מענה מקיף לטרנסים ולטרנסיות – לא רק תושבי העיר, אלא מכל הארץ.

אני גאה בעיר שלי, שגם בתקופה שבה הקהילה הטרנסית נמצאת תחת מתקפה גלובלית (שכבר מורגשת פה היטב), בוחרת העירייה להשקיע משאבים משמעותיים בקבוצה הכי פגיעה ורגישה בקהילה הגאה. אני גאה בה על כך שבאקלים הפוליטי הנוכחי, שבו בחסות המלחמה ומתוך קריצה לבוחרי הימין משרדי הממשלה מושכים את ידיהם מכל דבר שיש לו ניחוח להטב״קי, היא מבינה את התפקיד שיש לה במדינה, בתור הגוף היחיד שרוצה ומסוגל להמשיך את הפעילות החשובה הזו. מדובר במשאבים בהיקפים שאי אפשר היה בכלל לדמיין שיושקעו על ידי גוף ממסדי לפני 3 שנים, כשהחל פיילוט המרכז הטרנסי ביוזמת האגודה למען הלהט״ב ופרוייקט גילה להעצמה טרנסית.

כל זה באמת משמח ומעודד, אבל האמת היא שזה פשוט לא מספיק. כי השירותים הללו, כשהם מפוזרים בין מחלקות העירייה ולא מרוכזים במיקום פיזי ייעודי, עדיין לא עונים על הצורך המהותי של הקהילה הטרנסית: בית חם ומרחב בטוח שמספק את מגוון המענים שהיא זקוקה להם.

בעולם אידאלי, א.נשים מכל גווני המגדר היו מרגישים בנוח להיכנס למרכז הגאה המפואר בגן מאיר, אבל אנחנו לא חיות בעולם אידאלי. במקום ובזמן הנוכחי, הרבה מהטרנסים והטרנסיות עדיין לא מרגישות בטוח במרחבים משותפים עם שאר הקהילה הגאה. למה? כי גם בתוך הקהילה הגאה יש היררכיות, וגם בתוכה פנימה הקהילה הטרנסית סובלת מהדרה. בעוד הומואים ולסביות זכו בעשורים האחרונים לנראות ולכוח, אנחנו עדיין נאבקים על הזכות הבסיסית לביטחון ולשייכות. גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום.

המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו. המהלך הזה של שילוב הפעילות הטרנסית במרכז הגאה יכול להביא איתו חיבור חשוב ומבורך, אבל לצידו – הקהילה הטרנסית צריכה, לפחות בעת הזו, את האינטימיות. מקום משלה.

אנחנו רואות שזה מה שעושות ערים אחרות בעולם. המודל של המרכז הטרנסי לא הומצא כאן. בניו יורק, סן-פרנסיסקו, לוס אנג׳לס, ברלין, אמסטרדם, לונדון, מונטריאול, בכל הערים האלה ובאחרות הוקמו ב-20 השנים האחרונות מרכזים קהילתיים ייעודיים לקהילה הטרנסית, המציעים תחת קורת גג אחת שילוב רחב של שירותים חברתיים, רפואיים וקהילתיים – ובהם ליווי בתהליכי שינוי מגדרי, ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית, שירותי בריאות מותאמים, סיוע תעסוקתי וכלכלי, פעילות חברתית ועוד – והכול בסביבה בטוחה ומכילה עבור הקהילה.

אם עיריית תל אביב-יפו רוצה לחזור ולתפוס מקום של הובלה כעיר פלורליסטית וליברלית, ולא להמשיך להשתרך מאחורי רמת גן במדד הגאווה, היא חייבת לעדכן גרסה, ללמוד מהעולם ומהניסיון המקומי המוצלח, ולהקים מחדש את המרכז הטרנסי תחת הגג שלה.
>> כרמל אלוני אוחיון הוא ממובילי הקבוצה הא-בינארית במרכז הטרנסי ופעיל.ה בתנועת עיר סגולה

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להטב"ק
• עיריית תל אביב
• המרכז הגאה

המחזמר "נשיקת אשת העכביש", עם ג'ניפר לופז בתפקיד הדיווה מהחלומות, יפתח אתפסטיבל הקולנוע הגאהב-23.10. יניב ביטון וליעוז לוי ינחו את טקס הפתיחה, שבמהלכו יוענק אות הוקרנה לדנה אינטרנשיונל האחת והיחידה. הפסטיבל יינעל 11 ימים אחרי כן ב-2.11, בטקס סיום בנוכחות היהודייה הגאה (במובן הסטרייטי של המילה) דברה מסינג ("וויל וגרייס"). מסינג תשוחח עם המייסד והמנהל יאיר הוכנר על הקריירה שלה, ועל הקשר שלה עם קהילת הלהט"ב. במהלך הפסטיבל יוקדש פוקוס מיוחד ל"הקוסם מארץ עוץ", כולל פאנל בהנחיית הדראג קווין גלינה פור דה-ברה. לצד העיבוד המפורסם לספרו של פרנק ל. באום, עם ג'ודי גרלנד כדורותי גייל, יוקרנו שלושה עיבודים נוספים (בהם סרט אילם מ-1925 עם אוליבר הארדי כאיש הפח), וסרט תיעודי על איך הפכה דורותי לאייקון תרבותי. בשורות הבאות תמצאו המלצות על חמישה מסרטי הפסטיבל.
>>יש אותנו: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

1. בלו מון

על הסרט הזה כבר המלצתי כשהוקרן בפסטיבל חיפה. אבל הוא כל כך יפה שאני שמחה להמליץ עליו שוב, מה גם שהוא לא יופץ בארץ כך שלא יהיו יותר מדי הזדמנויות לראותו על המסך הגדול. בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה לורנץ הארט וריצ'ארד רוג'רס כתבו יחד רבים מהפזמונים האמריקאים האהובים ביותר, בהם "My Funny Valentine" והשיר שבכותרת. הארט נמוך הקומה נהג להתאהב באנשים שלא התאהבו בו בחזרה והטביע את יגונו במשקה. האלכוהוליזם שלו העיב על השותפות היצירתית, ובתחילת שנות הארבעים רוג'רס החליט לכתוב עם תמלילן אחר – אוסקר המרשטיין ג'וניור. סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר מתרחש ב-31 במרץ 1943 – ליל הבכורה של "אוקלהומה!", שמונה חודשים לפני מותו של הארט. מסיבת הפרמיירה נערכת בסארדי'ס שבמנהטן, ואשף המילים המריר (אית'ן הוק בתפקיד חייו) מקווה לשכנע את רוג'רס (אנדרו סקוט הנפלא) לשוב לכתוב איתו. הוא גם מאמין שהלילה יצליח לשכנע את בת טיפוחיו אליזבת (מרגרט קוואלי) לשכב איתו. רוברט קפלאו כתב תסריט נבון, שנון ועצוב על איש נבון, שנון ועצוב, ולינקלייטר ושחקניו הוציאו ממנו את המיטב. "בלו מון" חודר עמוק ללב ונשאר שם שעות אחרי תומו.

2. ערב יפה, יום יפה

המועמד של קרואטיה לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי נפתח בסצנת סקס מפורשת, ומציע עוד כמה כאלה בהמשך. פרט לכך מדובר בעשייה קולנועית קלאסית, בשחור לבן. הסרט עוקב אחר ארבעה פרטיזנים הומואים חתיכים, שאחרי תום הכיבוש הנאצי הופכים לקולנוענים ונדרשים ליצור סרטי תעמולה עבור המשטר הקומוניסטי. כשהם מנסים לשתול מסרים קצת פחות פטריוטיים, הם עולים על הכוונת, ונציג של המפלגה ממונה לנהל את האולפן ולהכשיל אותם על בסיס העדפתם המינית. הממונה מטעם הוא הדמות הכי מעניינת בסרטה של איבונה יוקה, שהתסריט פרי עטה מושקע יותר בפרטי העלילה מאשר בפיתוח הדמויות. ועדיין, הפרטים ההיסטוריים מרתקים והסיום מהדהד.

3. גאווה נגד דעה קדומה

סרט תיעודי מרתק על מאבק משפטי היסטורי ששינה באופן מהותי את זכויות הלהט"בים בקנדה וברחבי העולם. ב-1992 דלווין ורינד גילה שהוא עומד להיות מפוטר מהאוניברסיטה באדמונטון בשל העדפתו המינית, ושהחוק להגנת זכויות האזרח אינו כולל אותו. הוא החליט להגיש תביעה נגד ממשלת אלברטה, ואחרי כישלון בשלבים המוקדמים הוא הגיע עד לבית המשפט העליון של קנדה. כשנדמה היה שהשופטים שם עומדים לפסוק לטובתו, ממשלת הפרובינציה נלחמה עד הרגע האחרון, בדרכים עקלקלות. ורינד, עורכי הדין שייצגו אותו ואקטיביסטים נוספים משחזרים את סיפורם למול מצלמתו של הדוקומנטריסט דארין האגן, וקטעים מצולמים מהמשפט עצמו תורמים רבות לדרמה של הסרט. מן הסתם לא ירחק היום והסיפור ישוחזר גם בסרט עלילתי.
לפני הקרנת הסרט בשבת ה-25.10 ייערך פאנל בנושא זכויות להט"ב בישראל: מעמד בג"צ ומה יקרה אם המהפכה המשטרית תעבור.

4. חיים שניים

בפריז, ביום פתיחת האולימפיאדה, אליזבת כבדת השמיעה (אגת רוסל מ"טיטאן") מתרוצצת בין דירות כדי לחלק מפתחות לתיירים ששכרו אותן. הבוס דורש שתהיה נחמדה ותצבור ציונים טובים באפליקציה, אבל היא טרודה ומצוברחת מכדי לחייך. אחד הלקוחות, צעיר ידידותי עם שיער ורוד (אלכס לות'ר מ"סוף הפאקינג עולם") נדבק אליה, ומתעקש לשובב את רוחה. סרטה של לורן סלאמה ניזון מהמראות והרעשים של העיר החוגגת, כשלא פעם אליזבת מורידה את מכשיר השמיעה שמחבר אך גם חוצץ בינה לבין העולם. זאת לא קומדיה רומנטית, אלא דרמה עדינה ונוגעת ללב על הידידות המתפתחת בין שני אנשים אבודים.

5. מכבסה יפהפיה שלי

במסגרת "קלאסיקה ורודה" יוקרן סרטו האהוב של סטיבן פרירס מ-1985, עם דניאל דיי-לואיס הצעיר בתפקידו המקסים ביותר. התסריט של חניף קוריישי, שקטף מועמדות לאוסקר, מספר על עומאר (גורדון וורנק), צעיר בריטי ממוצא פקיסטני, שמטפל באביו האלכוהוליסט בשנים הקשות של עידן תאצ'ר. דודו נותן לו לנהל מכבסה עלובה בשכונת פועלים בדרום לונדון, ועומאר מציע לחבר ילדותו ג'וני (דיי-לואיס) לעבוד איתו. זה מתפתח לרומן סקסי המאוים על ידי דעות קדומות. למרות הגזענות והאלימות שמסביב, הסרט, שנותר רענן כשהיה, מלא חמלה ומותיר את הצופים עם חיוך.

פסטיבל הקולנוע הגאה,לפרטים וכרטיסים.

• המסך
• קולנוע גאה
• סרטים מומלצים
• להטב"ק

הניינטיז היו שנות השיא של הקומדיה הרומנטית, עם להיטים אהובים בכיכובם של מג ראיין, ג'וליה רוברטס ויו גרנט. במאה הנוכחית הז'אנר הלך והתדרדר, ובהדרגה הוגלה למחוזות הסטרימינג. הסיבות לכך רבות ומגוונות, אך אציין רק את הצורך למצוא מגבלות ומעצורים שיעכבו את האיחוד הרומנטי, שלא פעם הניב המצאות מלאכותיות עד זרא (בעידנים שמרניים יותר, המגבלות הציעו את עצמן). לפני שהתיישבתי לכתוב על הקומדיה הרומנטית המקסימה "בקרוב אצלך", חזרתי לרשימתהקומדיות הרומנטיות הכי טובות של העשור הקודם, שהרכבתי בדצמבר 2019, ומצאתי שרובן חרגו מהתבנית הבסיסית של "בחור (לבן) פוגש בחורה (לבנה), בחור מאבד את הבחורה, בחור משיג את הבחורה בחזרה", או לכל הפחות הרחיבו אותה.
>>בקטע רדיקלי: ערב בלי טלפונים משתלט על מוזיאון תל אביב

"בקרוב אצלך", המבוסס על מחזה מאת מדהורי שקאר ההודית-אמריקאית, לא עושה שום דבר שלא נעשה לפניו. יש בו אפילו דמות משנה של החבר השמנמן והקשקשן, שנשאלה ממחסן הדמויות המשומשות. אך הוא עושה הכל בחן רב ובסימפטיה עמוקה לדמויות, והוא גורם לנו להתאהב בכולן. וכפי שמציינת אחת הדמויות, התוספת של ניחוח בוליוודי גדול מהחיים תואמת את העובדה שמדובר בסיפור אהבה הומואי.

הסרט נפתח בחתונה הודית תוססת, המצולמת דרך עיניו של אחי הכלה. נאבין (קאראן סוני, שגילם את דופינר בסרטי "דדפול") מספר לנו שארונדת'י (סוניטה מאני מ"מר רובוט") נישאת לגבר ששידכו לה ההורים, ושגורל דומה אינו מחכה לו. הוריו המסורתיים יודעים שהוא הומו, אבל הם מעולם לא ראו אותו מתנהג כהומו, והוא מתקשה לדמיין את עצמו מציג בפניהם בן זוג. זה משחרר אותו מהלחץ למצוא כלה, אבל זה לא אומר שהוא בחור משוחרר. כפי שעולה מסצנה מרגשת לקראת סוף הסרט, נראה שהעיסוק ברפואה לא היה הבחירה הראשונה שלו. אחת ממעלותיו הרבות של "בקרוב אצלך" היא שאינו מילולי מדי, והוא משאיר דברים מרומזים.

יום אחד נאבין פוגש את הצלם ג'יי (ג'ונתן גרוף מ"לוקינג" ו"מיינד האנטר") – בחור לבן עם נשמה הודית. ג'יי מספר שאומץ בנעוריו על ידי הורים הודים זקנים, ואימץ בחפץ לב את המסורת התרבותית שלהם. בדייט הראשון הוא לוקח את נאבין לראות את הסרט הבוליוודי "Dilwale Dulhania Le Jayenge" מ-1995, שכולל סצנה רומנטית מפורסמת בשדה פרחים צהובים, והרגשנות והפתיחות של ג'יי מרתיעות את נאבין המסוגר. אנחנו מזדהים עם נקודת מבטו של נאבין, גם כי גרוף נראה פחות חתיך מהרגיל, והתספורת הלא מחמיאה שסידרו לו תורמת למבוכה שנוצרת כשהוא פורץ בשיר מתוך "DDLJ" באמצע הרחוב.

המכשול הראשוני מתפוגג די מהר, ומפנה מקומו למכשול האמיתי – הפגישה עם ההורים. וכאן מתגלה תבונתם של התסריטאי אריק רנדל והבמאי רושאן סת'י. המבוכה הקומית הצפויה שעולה במפגש, מתנגשת בתסכולה של האחות ארונדת'י, שמוסיפה חמיצות מרעננת. היא גם שולחת את ההורים לבחון את נישואיהם שלהם. אמנית הסטנד אפ זארנה גארג והשחקן ההודי הוותיק האריש פאטל נהדרים בתפקידי האם המשתדלת (שצופה ב-OUTtv בניסיון להבין את בנה) והאב השתקן והבשלן.

קאראן סוני שבתפקיד הראשי הוא מותק של שחקן, והוא מגלם מבוכה באופן לא פחות מלבב מיו גרנט בזמנו. וגרוף, שקנה את עולמו בתפקיד המלך הלבן בקאסט של שחקנים שחורים ב"המילטון", שובה לב בתפקיד הבחור שעונד את ליבו על שרוולו, כמו שניסח שייקספיר. שניהם גאים (סוני נשוי לבמאי הסרט) והכימיה ביניהם נהדרת, ומקפיצה את הלב – משהו שכבר מזמן לא קרה לי בקומדיה רומנטית.

אבל לא פחות משזו קומדיה רומנטית שהיא גם באמת רומנטית וגם באמת מצחיקה, זאת דרמה משפחתית מרגשת על אנשים טובים שבוחנים את עצמם ואת חייהם, ופתוחים לשינויים. "בקרוב אצלך" אמנם נצמד לתבנית המוכרת של הז'אנר, אך הוא כמעט נטול קלישאות, וניחן בזרימה טבעית. הדבר היחידי הלא מוצלח הוא השם הגנרי שניתן לסרט בעברית. מן הסתם המפיצים חשבו שהשם המקורי, "בחור הודי נחמד", לא יביא קהל.
4 כוכבים
A Nice Indian Boy בימוי: רושאן סת'י. עם קאראן סוני, ג'ונתן גרוף. ארה"ב 2024, 96 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קומדיה רומנטית
• הודו
• להטב"ק

את אוחנה (או איתי אוחנה בתעודת הזהות) הכרנו לראשונה כחצי הווקאלי בצמד "אוחנה וברקת", שב-2021 הוציאו אלבום בכורה שכשמו כן הוא, הגיע "משום מקום" והציג ראפ אוטוטיוני חכם, חד ולפרקים גם נושך. בהמשך הראפר מחיפה יצא לקריירת סולו עם מוזיקה הזייתית שדוחפת את גבולות הז'אנר לקצותיו,והופעות אנרגטיות ופרועות שסימנו אותו כתופעה יוצאת דופן בראפ העברי. מעבר לכך, מי שהאזין לשירים גילה צד נוסף – טקסטים המרמזים על היותו ראפר גיי. לפני כחודש הוציא בלייבל "רעש" את אלבום הסולו השני שלו, בעל השם הבלתי נשכח "הרגתי אותך בחלומות שלי", בו הוא מדבר בפתיחות וכנות על הקשיים והשריטות של לגדות כנער להטב"קי בישראל, ומשלים עם הילד שהיה. לקראת הופעת ההשקה השנייה של האלבום, שתתקיים מחר (חמישי, 23.7) בלבונטין 7, כתב עבורנו אוחנה טור מיוחד שמתאר את העבודה על האלבום, מסביר את התמות שבו ומספק הצצה לראשו של אמן שאנחנו מסמנים בתור הדבר הגדול הבא, לא רק בראפ, אלא בישראל.
>>זאת לא גלריה. זה לא בר ולא קפה. זה לא מועדון הופעות. זה מבצר
>>רגיש ומרגש: חנוך דאום נתן לשורדות הזנות את הבמה הראויה להן

השם של האלבום הזה, "הרגתי אותך בחלומות שלי", מרפרר לרגע בילדות שלי, בערך בגיל 15, בו עמדתי מול המראה ונשבעתי לעצמי שאם מישהו יגלה שאני אוהב בנים, אני באותו היום אפרד מהעולם הזה. כל כך התביישתי בזה, ועכשיו אני שם את זה הכי בוטה ועירום, בפנים של כולם. כמו איזה ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג.

רצה הגורל ואת המילים האלו התיישבתי לכתוב בחדר של אחותי, בבית של ההורים, זה שהיה החדר שלי בזמנו. בחדר הזה הכל התחיל. בחדר הזה הפכתי מילד לנער לגבר, בחדר הזה אכלתי סטלות ראשונות, עשיתי אהבות ראשונות, ניסיתי, התנסיתי, נשברתי ונבניתי מחדש. אחלה סגירת מעגל. כשחושבים על זה, גם האלבום הזה הוא בעצם סגירת מעגל עם אותו הילד המבולגן והמבולבל שהייתי באותו החדר. אותו הילד שרצה לרקוד על כל החתונות, ושיאהבו אותו כולם.

אני זוכר איך יום אחד היו פה כל החברים לטורניר פיפא עד שעות הבוקר, ויום אחרי זה גיליתי את המיניות שלי – עם בת, ואז עם בן – ואז ניסיתי להבין מה לא בסדר בי. אני יודע שהקללה והברכה הכי גדולה שלי היא שתמיד הייתה לי הבנה וחמלה לכולם, לכל צד וכל ציבור פה במדינה. מבחינתי כולם צודקים, כולם טובים ובעיקר כולנו קורבנות של המציאות, אבל כשעוצרים רגע להקשיב לצד השני ומנסים לפחות להבין, אז או שרואים הכל, או שמפתחים איזה פיצול אישיות חריף. ואני מרגיש איפשהו באמצע.

הזיכרון הראשון שלי ממר אופק עבוד זה איך שרפנו ארבע שעות על ללכת מכות עם איזה ביט חצי ג'אזי, ורק בסוף, בחצי שעה האחרונה לסשן, יצרנו את "מולוטוב", שזה בעיניי מסכם את התהליך שלנו הכי טוב. הלכנו הכי רחוק, ניסינו כמעט כל סאונד וכל סגנון שיכולנו לחשוב עליו, נלחמנו ממש בשיניים, ובסוף הרגעים הכי יפים הם אלו שהתגנבו לחדר ויצרו את עצמם.ידענו שאנחנו רוצים לעשות פרויקט שייקרא בשם "הרגתי אותך בחלומות שלי", ושיהיה בו את השירים "מולוטוב" ו"ילדימתים" – אבל חוץ מזה, חושך מוחלט. מעבר לכישרון והיכולות הבלתי נגמרות של האיש הגאון הזה, הוא לא דופק חשבון ויגיד לך הכל בפנים. גם אם זה ירסק אותך לרגע, אתה יודע שזה רק מקדש את היצירה.

מדי יום חמישי נפגשנו, ונתנו לאיזה רגש להוביל אותנו, כל פעם קצת. מדי פעם יואב (הלא הוא הראפר/מפיק שאיי) היה נכנס, ומשלים את החתיכה החסרה. מה לא עברנו שלושתנו? אני חושב שנוצר בינינו חיבור כל כך עמוק, שזה מה שאיפשר לי להיחשף ככה בלי להתבייש מכלום. כשישבנו אצל שפריר לעשות את המיקסים, אופק אמר לי "וואלה אחי, אם הייתי הומו הייתי מתחתן איתך". החרא הזה ריגש אותי ברמות.

עוד דבר ששיחק תפקיד זה שבישלנו את זה על אש קטנה. אף אחד לא ישב לנו על הראש, תמיד נתתי לשוביק (מנהל הלייבל "רעש") תאריך סופי, ותמיד זה נדחה – אבל כולנו ידענו לסמוך על התהליך, להבין שיש פה משהו גדול. אני זוכר לילות שעשינו שיר שעד הבוקר כבר שנאנו, כי אסור להתאהב ברעיון. אני מודה שלא היה תמיד כיף לעבוד על זה כמו שכיף לנו להאזין לזה עכשיו, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ההפך.

בכנות, מבחינת הכתיבה של האלבום, ניגשתי לזה קצת כמו מישהו שמת כבר. אולי זה היה בגלל ה-7 באוקטובר, שגרם לי להתבייש בעובדה שנשארתי בחיים, ואולי זו היתה פרידה די מכוערת ממערכת יחסים של מעל שנה שהשאירה אצלי לא מעט שאלות, וגרמה לי לחפש את עצמי בתוך תהום של סטוצים וסטלות. זה בעיקר היה זה שלא מצאתי אלבום בעברית שמדבר את זה.

החלטתי שאם יש לי אויב אחד בחיים האלה, זו הבושה. זה משהו שמלווה בערך כל נער גיי בעולם, וזה הופך להרגל מאוד מגונה. אני לא חושב שיש לי חבר אחד, ובטח לא קרוב משפחה, ששיתפתי באמת עד הסוף מה עובר עליי. תמיד שנאתי את הצורך להסביר את עצמי, ויותר את הצורך לתרץ למה אני מתנהג כמו שאני מתנהג. אני רק זוכר שפתאום חצאי דברים היו יוצאים ממני ברגעי זעם בשעות מאוחרות או תחת השפעה, והכל היה שבור ולא ברור. אתה לא רוצה לשתף כי אתה רגיל להתבייש ולהסתיר, וזה משהו שהופך למנגנון. אבל שמה, מהמקום הזה, כותב בן אדם שהוא כבר מת – כי עדיין יש רצון לספר ולהיזכר. כי אם לא תעשה את זה אף אחד לא יידע. חברים הכי טובים, אחיות שלי, ההורים שלי ואחרים כאילו זכו לראות לתוכי לראשונה רק אחרי שהאזינו לאלבום, והאמת שזה הוריד לי את כל האבנים מהלב.

יחד עם זאת, אולי האתגר הכי מרכזי שהתמודדתי איתו בכתיבה היה לקחת את הסיפורים הכי אישיים וספציפיים שיכלתי לחשוב עליהם בנוגע לחיים שלי, ולכתוב עליהם באופן שכל אחד יוכל להזדהות איתם. ממש ללכת מסביב לזה. אני לא מעוניין שרק מי שכמוני ישמע את זה ויגיד "אה איזה מגניב". בדיוק כמו שאני לא מת על המצעד גאווה בתל אביב, ותמיד העדפתי את זה של ירושלים – מבחינתי איפה שיש התנגדות יש התקדמות. מה גם שכולנו מרגישים את אותן רגשות, רק בנסיבות אחרות. אני מאמין שככה אתה יכול להגיע לכל לב שתרצה.

תמיד צחקנו ששורה כמו "הייתי מתפלל רק שלא יעמוד לי עכשיו" תהפוך למימ בטיקטוק, אבל מה שקיבלתי בסוף זה תמונות סלפי של ראפרים חברים בוכים באוטו כשהם מאזינים לאלבום, וזה שלח אותי לחשוב. אבל הבנתי ששברתי איזו תקרת זכוכית רק כשהתחלתי לקבל תגובות מאנשים שלא נמנים עם קהל ההיפ הופ בארץ, בלשון המעטה, ומצאו בית במילים שלי. כל אחד עובר משהו גדול בחיים שלו, והצלחתי אפילו קצת לעזור לו עם זה, זה משהו שחונק אותי מרוב רגשות. לא אכפת לי אם זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה מסוג הדברים שמזכירים לך למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

הכי מרגש אותי שאני התמודדתי עם כל כך הרבה לבד, ועכשיו איכשהו הצלחתי לגרום לאיזה ילד או נערה להיות פחות לבד עם עצמם. זה למה באתי לעולם הזה, וזה למה לא הרגתי את אותו הילד אז. לדעתי זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בהיפ הופ, וטוב שכך. היפ הופ בעיניי תמיד היה יותר שפה מאשר ז'אנר, ואתה יכול להשתמש בשפה הזאת כדי להגיד מה שבא לך. ויש משהו בהיפ הופ שהוא אינסופי, שתמיד יקום. משהו חדש, משהו מוזר, משהו שונה שיתפוס אותך. אני מת על זה.

אנשים לא יודעים שעבדנו על זה קשה, ממש קשה. היו ימים שלמים באולפן שלא נכתבה בהם מילה, ואם נכתבה אז נמחקה. על כל צעד קדימה הלכנו שלושה אחורה. לא יודעים על המשברים, על החרדות ועל הייאוש. ישנתי לילות באולפן בלי אפילו מברשת שיניים, ובבוקר הסתתרתי ברכבת מהבושה. שנייה לפני שהגיעה ההצעה להצטרף ל'רעש' הייתי על סף הצטרפות לאיזה קורס היי טק אקראי. אבל זה היופי, זה השיעור שלומדים. זה מה שאבא שלי תמיד אמר לי – "מרה ההתמדה אך פירותיה מתוקים".

אני מאמין בבורא עולם ומאמין שהכל קורה מסיבה מסוימת. הוא נותן לנו מה שאנחנו יכולים לסחוב, ואנחנו צריכים לומר תודה על הזכות, לצאת ולחיות. החיים קצרים מדי וכלום לא מובטח לנו, ואני חושב שעברתי המון בחיים שלי, אבל היכולת שלי להביע את זה במילים גרמה לי להבין שעברתי את כל זה רק כדי שהבאים אחרי לא יצטרכו לעבור את זה גם. נראה לי שזה התפקיד שלי, ואני עף על זה. תהיו מוזרים, תמצאו משהו שאתם משוגעים עליו ותשתגעו עליו עוד יותר, תרשו לעצמכם להיות מורכבים, להיות הפכים. זה הצבע שלכם, וזה הכי גאנגסטה.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• ראפ ישראלי
• להטב"ק
• מוזיקה