רות שועלי עבדה על אלבומה השני בזמן היריון שהסתיים בלידה שקטה. הוא יוצא רק עכשיו, שנתיים אחרי // "לאנשים רחוקים נדמה שפשוט איבדת הריון, כאילו שאיבדת תיק או מעיל. אבל יש גם את הפרידה מהעובר. ההיכרות איתו אמיתית מאוד. זה קשר שאין איך להוכיח אותו, הוא במימדים הנסתרים של החיים" // טור אישי
בגיל 34 התחלתי להרגיש שיש תינוק בדרך אלי. אחרי מחשבות והתלבטויות הגוף שלי דיבר – אני רוצה ילד.
אני וחברת ילדות החלטנו שננסה להיכנס להריון ביחד. קבענו מתי נתחיל ודמיינו כמה נהדר זה יהיה לגדל יחד ילדים. זה היה רעיון טיפשי מאוד; החברה נכנסה להריון מיד, אני נכנסתי לניתוח ברחם. ככל שההריון שלי איחר להגיע, ככה התגברו הרצון, הכאב והתסכול. פתאום כולן בהריון סביבי – הבוסית שלי, המטפלת שלי, כל החברות שלי. אצלי בנתיים ניתוח נוסף. כל עגלה ברחוב מעוררת קנאה, כל התינוקות עושים לי צביטה בלב. עוד בדיקה, עוד דחיה, עוד ניסיון, עוד אכזבה.
>> שירים שמתאימים ליין: תרצה קצת רוזה עם הנוגה ארז שלך?
>> אש בשמיים ורוח גדולה: הציור העקשן היה לי עוגן בתוך הסערה
אחרי תקופת החלמה ארוכה וניסיון נוסף, הגיע טלפון מאחות מכבי: "תשובה חיובית" זה קרה. הצלחנו.
הריון מסעיר, מרגש, אין לי בחילות, אני מרגישה יפה, מלכת העולם, יש לי כוחות ויש לי מזל. החלטתי שלפני שאני מקדישה את עצמי לאמהות, אני אתן דחיפה לקריירה המוזיקלית שלי. בטרימסטר הראשון התחברתי עם אמנית בובות ויצרנו קליפ שהייתי גאה בו, בחודש חמישי הטיסו אותי במפתיע להופיע באל.איי, עבדתי במרץ על אלבום שני, כדי שיצא לפני הלידה. עוד קצת ויגיע אלי הילד שלי.
תחילת מרץ, חודש שישי להריון, הקליפ ששקדתי עליו לשיר שלי"טובה בלהיות אמא" יצא כטיזר ליציאת האלבום. באמצע מרץ הוזמנתי להתראיין ברדיו, ומיד אחרי הראיון קפצתי למנהלת שלי והמצאנו רעיונות יצירתיים לקידום המוזיקה. הרבה זמן לא הייתי כל כך מאושרת.
באמצע הפגישה אשתי התקשרה בוכה. בטח משהו קרה לאבא שלה. אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת. היא באה לאסוף אותי כמה שיותר מהר. זה בקשר להריון. צריך לנסוע.
סוף מרץ. אנחנו מחכות בתור באיכילוב להפסקת דופק. "טובה בלהיות אמא" קיבל משמעות אחרת.
לאלבום שהיה אמור לצאת קראו "פרץחיות" ואני בדיוק להיפך, המוות אצלי. הציצי שלי מתמלא בחלב, ואין לי למי לתת אותו. כלום לא מעניין, רק להיות במיטה, לאכול, לכעוס על אלוהים. הקריירה המוזיקלית שלי לא חשובה יותר. הכל עצר. כל השירים מעירים בכי ממעמקי הבטן. רציתי להפוך את התינוק שלי לקיים, שתלתי עץ בגינה של ההורים, עשינו קעקוע, יצרנו בבית פינה עבורו עם נר ואבנים ונוצות. הכאב בלתי נסבל, התינוק שלי לא יחזור, הוא לא יתקיים.
לאנשים רחוקים נדמה שפשוט איבדת הריון, כאילו שאיבדת תיק או מעיל. שהלידה השקטה היא רק פרידה מרעיון, מאפשרות, מהפנטזיה של להיות אמא. זאת באמת פרידה מכל אלה, אבל יש גם את פרידה מהעובר. ההיכרות עם העובר היא אמיתית מאוד, זה פשוט קשר שאין איך להוכיח אותו, הוא במימדים הנסתרים של החיים. אז את מתאבלת על זה שאת אמא בלי ילד, ואת מתאבלת על הפרידה מהישות הקטנה הזאת שהכרת ולא הספקת להכיר יותר. גבריאל שלי.
אמרו לי "תכתבי על זה! תנגני!", אבל אפילו שיר אחד לא כתבתי בתקופה הזאת. לא נגעתי בפסנתר, רק הקשבתי למוזיקה ונשברתי. הייתי חייבת להתרחק מהכל, מכל החברות ההריוניות והמניקות, מכל מי שאיחל בטעות מזל טוב, ומהניסיונות החוזרים והכושלים להיכנס שוב להריון. קנינו כרטיס טיסה, לערבב מחדש את הקלפים.
בפורטוגל הטבע ניחם אותי, בהודו כעסתי ובניו זילנד השלמתי עם מה שקרה לנו.
היום, כמעט שנתיים אחרי הלידה השקטה, אני חיה בפורטוגל. ביד אחת אני כותבת וביד השניה מניקה את בתי. אני רוצה לכתוב בתי הבכורה ולא מצליחה, בתי שאיתי.
מעט לפני שהיא נולדה הרגשתי שמתאפשר לי לחזור אל השירים שהשארתי מאחור עם הלידה הראשונה. האלבום נולד מחדש. פרץ חיות.
