לינה דנהאם אולי לא התכוונה להיות הקול של הדור החדש של הקומדיות הרומנטיות, ומאז ההצלחה הפנומנלית של "בנות" (2017-2012) גם עשתה כל שביכולתה כדי לברוח מהייעוד הזה, אבל דרישת הקהל והתחרות הגוברת בין שירותי הסטרימינג – כלומר, הכסף הגדול של נטפליקס – החזירו אותה לז'אנר על מלא. התוצאה היא "מוגזמת", קומדיה רומנטית חריפה ומעודכנת – ויש שיאמרו מדויקת – על ג'ס (מייגן סטלטר), ניו יורקרית חולמנית שמגיעה ללונדון בתקווה למצוא אהבה ומפנטזת על אחוזות כפריות מפוארות וגברים בלבוש ג'ורג'יאני כמו בסרט של מרצ'נט אייבורי.

במקום זה היא מוצאת את עצמה בדירות האקניות מתפרקות, מסיבות היפסטרים מתודלקות קוקאין במערב לונדון על רקע נוטינג היל (רומנטי!), ובמקום אציל על סוס לבן היא מקבלת את מוזיקאי האינדי המגניב-אך-מורכב פליקס (וויל שארפ), וכמובן שמתברר שאהבת אמת היא מסלול זרוע לוחמים אקולוגיים ראסטאפריים ואקסיות צרפתיות מתנשאות.

כמו הגיבורה שלה, "מוגזמת" בוערת מאהבה לז'אנר, עם קריצות תכופות לקומדיות רומנטיות קלאסיות כמו "אישה יפה" (וגם הדלת מ"נוטינג היל" מופיעה בהופעת אורח), ולמרות הביקורות הבינוניות מדובר בממתק כיפי שבו נראה כאילו דנהאם מתפייסת עם ההצלחה שלה בז'אנר. ביקשנו ממנה לבחור את הקומדיות הרומנטיות הכי טובות בכל הזמנים בעיניה וקיבלנו תשובות יפות.

>> שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שכבר ראינו בפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם
>> סינמה חמסין: 18 הסרטים שאנחנו הכי מחכים להם בקיץ 2025

3. ביי ביי בירדי // Bye Bye Birdie // (1963)

"זה לא נראה כמו קומדיה רומנטית, אבל זה כן: קומדיה רומנטית מוזיקלית. צפיתי בסרט שוב ושוב, זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שממש מצאתי את עצמי מעודדת את סיפור האהבה כמו צ'ירלידר. אני בטוחה שמישהו יגיד שזה לא נחשב, אבל אני מאתגרת אתכם לא לבכות מסיפור האהבה עם ג'נט לי. ואני מאתגרת אתכם לא לבכות כשצופים בקים והוגו מוצאים את דרכם זו לזה אחרי שקונרד בירדי מבלבל את כל העיירה".

2. החתונה של החבר הכי טוב שלי // (1997) // My Best Friends' Wedding

"אני אוהבת את זה כי זה רומנטי, זה מפתיע וזה מספר את הסיפור הישן והטוב של נשים והחברים ההומואים הכי טובים שלהן בצורה יפהפיה. מבחינתי, זה סיפור האהבה האמיתי של הסרט הזה. אני אוהבת שהוא לוקח את הז'אנר והופך אותו קצת על הראש. והקאסט פשוט מדהים".

1. ארבע חתונות ולוויה אחת // (1994) // Four Weddings and a Funeral

"המקום הראשון בז'אנר מבחינתי הוא סרט שעיצב אותי. זה קשור לרגע ולאופן שבו סרט מכה בך לראשונה, וכשראיתי את 'ארבע חתונות' חשבתי שזה פשוט לא יכול להיות טוב יותר מזה. רציתי להיות עם האנשים החכמים, המצחיקים והמורכבים האלה. רציתי ללכת לארבע חתונות וללוויה אחת. רציתי לעשות הכל. כמו כן, זה סיפור המקור של דינמיקת היחסים בין בחורה אמריקאית וגבר בריטי, שזה מה שהלכתי עליו גם בחיים שלי".

• המסך
• קומדיה רומנטית
• לינה דנהאם
• נטפליקס

לינה דנהאם היא אחת מהיוצרות הכי חשובות של המאה ה-21. היא הפכה להיות מודל לחיקוי עבור יוצרות אחרות שרוצות לדבר על מה שנקרא "נשיות אמיתית". לרוב אלה נשים שלא מדברות או מתנהגות כפי שגברים מצפים מהן, לא מעודנות, לא דוגמניות צמרת ועם יצר הרס עצמי חזק במיוחד. כיף.

גם בסדרה החדשה שיצרה יחד עם בעלה לואיס פלבר עבור נטפליקס, "מוגזמת", היא עוסקת בדמויות כאלה, אבל במהלך הצפייה בסדרה תמצאו את עצמכם מתחברים למעט מאד דמויות, למרות שהיא עוסקת בנושאים די אוניברסליים הנוגעים למערכות יחסים רומנטיות. המסע של הדמויות הוא לרוב מייגע, חסר השלכות וגורם בעיקר לתהות: איך סדרה עם יריית פתיחה כל כך מוצלחת הופכת להיות כל כך מתישה?

"מוגזמת" עוקבת אחרי החיים של ג'סיקה סלמון, אישה בשנות ה-30 של חייה שסיימה מערכת יחסים של כמעט 8 שנים ומפתחת אובססיה לוונדי ג'ונס, בת זוגו של האקס שלה. כמה האובססיה עמוקה? יש לה משתמש פיקטיבי פרטי שאליו היא מעלה קטעים בהם היא פונה אליה באופן ישיר. לאחר שהוא מציע לוונדי להתחתן איתה, ג'סיקה פורצת לבית שלהם כשהיא שיכורה. התקרית המצערת הזאת גורמת לה להחליט לפתוח דף חדש בלונדון, שם היא פוגשת את פליקס, מוזיקאי אינדי שהוא גם מכור נקי עם טראומת ילדות. יריית פתיחה מעולה שאמורה לעשות לי חשק לעוד. לצערי, לא הצלחתי למצוא דמות להריע לה לאורך הסדרה, אולי מלבד סבתא של ג'סיקה (ריה פרלמן האדירה) שמופיעה לעתים על המסך.

בואו נדבר רגע על התרגום של שם הסדרה – את "Too Much" תרגמו כאן למילה "מוגזמת", אבל למען האמת היה אפשר לקרוא לזה פשוט "יותר מדי", כי ג'סיקה היא באמת יותר מדי. היא לא חביבה במיוחד, היא וולגרית, היא לא מודה בטעויות שהיא עצמה עושה ולמעשים שלה בקושי יש השלכות. למען האמת, הדמות שלה (וגם כל הסדרה) מרגישה כמו גרסה של "אמילי בפריז" שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. אין לי בעיה עם דמויות פגומות, לרוב אני אפילו מעדיף דמויות פגומות, אבל גם להן צריכה להיות תכונה או מטרה שתגרום לי להיות בעדן.

ג'סיקה עושה טעויות על ימין ועל שמאל, כמו כמעט לשכב עם הבמאי שלה בזמן שהיא במערכת יחסים עם פליקס (וגם לזה יש מעט מאוד השלכות), פליקס גונב מהבית של הבוס של ג'סיקה סבונייה יקרה ממרוקו, ג'סיקה משקרת על דברים וכועסת על דברים שהיא בעצמה עשתה, ולמרות שזה מאוד אנושי, פשוט לא יתכן שאין השלכות לכל הדברים האלה. אני לא יודע, אולי יש נשים שיוכלו להתחבר לדפוסי ההתנהגות האלה, אבל בסופו של דבר אני רואה כאן מערכת יחסים מאד רעילה שאין לי שום סיבה לרצות שהיא תצליח. למעשה, אני לא מבין למה שהשניים יתאהבו ככה אחד בשנייה מלכתחילה.

פליקס הוא הגבר הראשון שפונה אל ג'סיקה והיא קופצת על המציאה הראשונה שהיא נתקלת בה. היא מטפלת בו כמו אמא, ולא מסוגלת לחוות שום נקודת ראייה שהיא לא שלה. גם פליקס הוא כזה. כשהוא רוצה להתבאס על היום המסריח שעבר עליו הוא לא רואה שום דבר אחר מלבדו וכשהיא עוברת יום מדהים היא פשוט מנחיתה את זה עליו מבלי הכנה מוקדמת ומתבאסת כשהוא לא מגיב כמו שהיא רוצה שהוא יגיב. אלו בעיות אמיתיות של מערכות יחסים אמיתיות אבל זה תמיד מרגיש כאילו דנהאם רוצה שהצופה יהיה בעד הזוגיות, כשהתוצאה היא זוגיות רעילה שלא צריכה לשרוד – בטח לא לשרוד עונה שלמה.

הבעיה היא לא רק הדמויות, אלא גם העובדה שאין רגע לנשום ולחוות לכל אורך הסדרה שעוברת בין קרייסיס אחד של ג'סיקה לאחר. אולי אם ג'סיקה הייתה חווה קצת דייטים וסטוצים או קצת מטיילת בלונדון זה היה מייצר אמינות כלשהי, אבל היא נוחתת וישר מתחילה לעבוד, ישר נכנסת למערכת יחסים ואולי זה חלק מהאופי שלה כי היא "יותר מדי", אבל זה גם יותר מדי בשבילי כצופה.

למעשה, זה נהיה מתיש יותר ויותר ככל שהסדרה נמשכת – וחוסר האחידות באורך הפרקים לא תרם לזה. פרק אחד יכול להימשך חצי שעה בעוד פרקים אחרים יכולים להגיע ל-40 ואפילו ל-56 דקות. אני האחרון שיתלונן על אורך של יצירה – כל עוד זה מוצדק. צפיתי בגרסה המלאה של "היו זמנים באמריקה" שזה כמעט 4 שעות ונהניתי מכל רגע. האורך כאן מרגיש פשוט לא מוצדק עבור סיפור שאפשר היה לסגור גם בשישה פרקים. יש בסדרה הזאת הרבה יותר מדי רגעים מיותרים ולא רלוונטיים בכלל לעלילה, כולל עלילת צד מיותרת להחריד על השכנות של ג'סיקה שרבות על גבר מסוים. הסיפור שלנו היה יכול לשרוד גם בלעדיהן.

כשהייתי בלימודי תיאטרון היה ביטוי שתמיד היינו אומרים כשאנחנו מציגים בכיתה יצירה שאנחנו לא שלמים איתה – "זאת עבודה בתהליך". גם ג'סיקה מעידה על עצמה שהיא "עבודה בתהליך" ואולי זה גם הקטע של "מוגזמת", שהיא "עבודה בתהליך", אבל למסך בכל זאת צריכה להגיעה יצירה מוגמרת. דנהאם לא מצליחה לגרום לצופה לרצות שהזוגיות הזאת תעבוד. ייתכן שאני לא קהל היעד של הסדרה, אבל זאת הייתה אחת הצפיות הכי מייגעות שהיו לי בשנים האחרונות, וזה אפילו לא כזה גרוע. זה מצולם טוב ומשוחק כל כך טוב שאני באמת לא מסוגל לסבול אף אחת מהדמויות שם. גם אם זו רק "עבודה בתהליך", אני לא רואה סיבה לחזור על החוויה הזאת בעונה הבאה, אם תהיה כזאת. תכלס? עדיף לצפות כבר ב"אמילי בפריז". לפחות שם יש מודעות עצמית.

• ביקורת טלוויזיה
• לינה דנהאם
• נטפליקס
• קומדיה רומנטית

כאשר "בנות" באה לעולם לפני כ-13 שנים, לינה דנהאם הפכה בן רגע לבת ה-26 הכי מעוררת מחלוקת בעולם. היצירה ההיא הגיעה על זנבו של עידן קומי שנשלט על ידי גברים מגושמים וסטלנים שמגלים שיש להם רגשות, ואף נתמכה על ידי האב הרוחני של הז'אנר ג'אד אפטאו, אבל בניגוד לכל מיני סת' רוגנים למיניהם, דנהאם התמקמה על התפר שבין המצחיק לפרוגרסיבי, משלבת בדיחות שפיך עם הומור מי טו לסדרה שאולי בסוף לא היתה קול של דור, אבל בהחלט היתה המקום שבו הדור רואה את עצמו במלוא הריכוז העצמי. ואז הריכוז העצמי ניצח, ונשארנו עם יצירה שלא באמת נגמרה, כי חתכנו אי שם בעונה הרביעית. אבל את הגעגוע לכתובה המחודדת של דנהאם קשה להשכיח.

>>העונה החמה: 35 הסרטים והסדרות שאנחנו הכי מחכים להם בקיץ 2025

"מוגזמת", הסדרה החדשה שיצרה עם בעלה לואיס פלבר, מצליחה לענות לגעגוע הזה ממרום גיל 39 עם מה שמרגיש כמו התפתחות טבעית אחרי "בנות". ראשית, דנהאם עצמה מסתפקת בתפקיד משנה, ומשאירה את הבמה למייגן סטלטר ("האקס") שמגלמת את ג'סיקה, שעוברת פרידה קשוחה בשלהי גיל ה-30 ומחליטה לרדוף אחר חלומות ה"אנקת גבהים" שלה למצוא איזה בריטי שרמנטי ועוברת לאנגליה. עוד באותו הערב בו היא נוחתת בממלכה היא פוגשת את מי שיהיה בן זוגה לסדרה, פליקס (וויל שארפ, "הלוטוס הלבן"), מוזיקאי אבוד שרק מתחיל להתאפס על חייו.

הסיפור הרומנטי של הסדרה מבוסס באופן רופף על מערכת היחסים של דנהאם ופלבר, כך שהפרטים אולי שונו אבל הרוח בהחלט דומה. לכן קל לראות את ג'סיקה בתור גרסה מבוגרת יותר של הדמויות ב"בנות", עם קצת פחות ריכוז עצמי וטיפטיפה יותר מסוגלות. אבל רק טיפה, כי עדיין מדובר על סיפור אמריקאית פרווילגית שמגיעה ללונדון ומתאהבת במוזיקאי. עם זאת, הרוח הטובה סך הכל, האווירה רומנטית באמת גם כשהיא מחטטת ברגעים הגרועים של החיים והכתיבה החדה של דנהאם רק השתפשפה מאז שהיתה בת עשרים פלוס עם חוצפה. עם 10 פרקים בלבד וסיפור מתוק שכזה, שום דבר לא מוגזם פה.
"מוגזמת", עונה 1 עכשיו בנטפליקס

• המסך
• סדרות מומלצות
• נטפליקס
• לינה דנהאם

כשספר הנוער "קתרין המכונה ציפור קטנה" יצא לאור ב-1994, לינה דנהאם היתה בת שמונה. בהגיעה לגיל עשר היא קראה אותו לראשונה, התאהבה בו והשתוקקה לראותו כסרט. "יש ספרים שכשאת קוראת אותם כילדה הם גורמים לך להרגיש שאת יכולה להתמודד עם העולם, וזה מה שהספר הזה היה בשבילי", היא אמרה לאחרונה למגזין "וראייטי". דנהאם, כידוע, התמודדה עם העולם בהצלחה יתרה באמצעות יצירת הסדרה האולטימטיבית על בנות דורה, ועכשיו בגיל 36 היא מגשימה את חלום הילדות שלה. על כוונתה לעבד למסך את "קתרין המכונה ציפור קטנה" היא הכריזה עוד במהלך העבודה על "בנות", והתוצאה החביבה מבהירה היטב מה בספרה של קרן קושמן דיבר אל דנהאם. עם זאת, ממה שקראתי על הספר התרשמתי שדנהאם די התעלמה מחלק מהמרכיבים שהעניקו לו את ייחודו.

הסרט, שעלה לאמזון פריים, מוגש לנו כיומנה של ליידי קתרין בת ה-14, המתגוררת עם הוריה (אנדרו סקוט ובילי פייפר) באחוזה כפרית בבריטניה של המאה ה-13 – התקופה הידועה כימי הביניים. הנערה השובבה, המכונה בירדי, כותבת ביומנה ש"התשוקות הכי אמיתיות שלי הן להתחמק מהמטלות שלי, לבקר את כישורי הסייפות האיומים של אבי, לחולל מעשי קונדס בכפר, ולהקשיב דרך דלתות שאני לא אמורה להקשיב דרכן". כך היא שומעת שאביה הפזרן מתכוון למצוא לה בעל עשיר במטרה לממן את הוצאות המשפחה. מכאן והלאה היא עושה הכל כדי להבריח את החתנים הפוטנציאליים, ולהסתיר את העובדה שמבחינה ביולוגית היא כבר יכולה ללדת ילדים (את התחבושות המוכתמות בדם היא מטמינה מתחת לקרשים ברצפה).

כמקובל בעידן הברידג'רטוני של עיבודים לספרים תקופתיים, הליהוק עיוור צבעים (אם כי רק בתפקידי המשנה), הבימוי תזזיתי, המוזיקה אנכרוניסטית במכוון (בין השאר משולב בפסקול "Honey to the Bee" שבילי פייפר שרה בגיל 16), והגיבורה הצעירה מוציאה לשון לתפקיד שייעדה לה החברה. מה שחסר כאן הוא יותר תשומת לב לפרטי התקופה, מעבר לתפאורה ולתלבושות, שהיתה עשויה להעניק לסרט החמוד הזה מעט יותר עומק ולייעד אותו גם לקהל בוגר. לזכותו ייאמר שבניגוד לחלק מהקריאות הפמיניסטיות העכשוויות של טקסטים תקופתיים, בירדי אינה גיבורה שאפתנית שיוצאת להגשים את עצמה כנגד כל הסיכויים, אלא ילדונת מרדנית שבעיקר יודעת מה היא לא רוצה, ויש לה עוד הרבה מה ללמוד על החיים ועל עצמה (היא בהחלט יותר אגוצנטרית מכפי שהיתה רוצה להודות).

ההצלחה הכי גדולה של הסרט היא הליהוק של בלה רמזי לתפקיד הליידי הסרבנית. רמזי הותירה רושם אדיר כשגילמה את המנהיגה הילדה ליאנה מורמונט בעונות האחרונות של "משחקי הכס". השחקנית הצעירה שניחנה בפנים של ציפור מביאה לסרט את אותה עזות חציפה שאפיינה את דמותה בסדרה המיתולוגית, רק שהפעם היא מלווה בנאיביות ילדותית וברוח טובה. הנאיביות, דרך אגב, אינה מגיעה מהספר – בו לבירדי יש מושג ברור איך נולדים ילדים מצפייה בהזדווגויות של חיות המשק.

את האב מגלם, כאמור, אנדרו סקוט שהעולם התאהב בו כשגילם את הכומר המקסים בעונה השנייה של "פליבג". סקוט יודע לשחק גם נבלים (הוא היה מוריארטי מעורר חלחלה ב"שרלוק") וכאן הוא משלב היטב את שתי הנטיות בתפקיד האב המאוד בעייתי, אך בסופו של דבר גם אוהב. אף שאמה של בירדי הרבה יותר מבינה לליבה, ברור שהסרט מעוניין יותר בדמות האב, והדרמה מתגבשת סביב יחסיה איתו (באופן שמשנה את הסוף המקורי של הספר). לזלי שארפ הוותיקה והטובה ממלאת יפה את תפקיד המטפלת האוהבת והנבונה, שנוכחותה בחייה של בירדי מהותית יותר מזו של אמה המתקשה ללדת ילדים.

חבל ששאר הדמויות מקבלות פחות תשומת לב בתסריט ובסרט, בהן שני אחיה הבוגרים ממנה, חברתה הטובה ביותר, והדוד החתיך שבירדי מאוהבת בו (ג'ון אלווין). בתפקידי אורח צצים קומיקאים בריטים ידועים כראסל בראנד, ג'יימי דמטריו ופול קיי שאינם מותירים רושם. נראה שדנהאם השקיעה את כל כולה בדמות הגיבורה השובבה שאיתה הזדהתה בילדותה, וקצת הזניחה את השאר. ולכן הסרט החמוד הזה פחות שלם מכפי שיכול היה להיות.
3.5 כוכבים
Catherine Called Birdyבימוי: לינה דנהאם. עם בלה רמזי, אנדרו סקוט, בילי פייפר. ארה"ב 2022, 108 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• אמזון פריים
• סטרימינג
• לינה דנהאם
• בנות

• Facebook
• Twitter
• Email

"קמפינג" היא סדרה גרועה מאוד. היא כל כך גרועה שרק על מגרעותיה אפשר לכתוב 3,000 מילים. יכול להיות שפעל כאן העיקרון הפיטרי:לינה דנהאםעשתה הכל נכון ואפילו הצדיקה בזמנים שונים את ההצהרה העצמית "קולו של דור", עד ש"בנות" הסתיימה והיא בחרה בפרויקט פחות אישי אבל לא רחוק מקודמו – רימייק לקומדיה בריטית בשם "קמפינג" – ושם כשלה. בסדרה, אותה כתבה יחד עם שותפתה מ"בנות", ג'ני קונר, הכל מוכר מדי: יש בה מרכז כאוטי כמו זה שהיה ב"בנות", פועלות בה דמויות מהמעמד הבוהמייני כמו אלה שהיו ב"בנות", רובצת בה אי נוחות חברתית כמו זו שהייתה ב"בנות" ונדמה שכל הסדרה נושאת את המטען הגנטי של האנה הורבאת'.

השוני המהותי הוא שבניגוד למסרים המתריסים של "בנות", שפגעו אנושות בדיקטטורות בנות מאות שנים שקבעו מהו מודל היופי הנשי והתעכבו על האינטלקט העירוני החדש והצעיר – "קמפינג" מנסה לעשות דברים דומים אבל חופרת לעצמה את הבור הכי עמוק ביער, וזה רק כי אין משהו טוב יותר לעשות בשממה שאוחזת בה. "בנות" הייתה של ברוקלין – המקום בו דנהאם יצרה כל חייה, בזמן ש"קמפינג" מתרחשת בטבע העממי, והעיר – על כל משקלה – כאילו הובהלה לשם מתוך מצוקה הולכת ומתגברת של היוצרת. הרעיון היה לזרוע מעין כאוס עירוני של בני ארבעים פלוס בין עצים וסביב מדורה, אלא שהתוצאה היא קיום סתמי של דמויות במשקל נוצה.

עוד כתבות מעניינות:
שנה לפרק ההוא של "בנות": האם הטלוויזיה שלנו השתנתה?
לינה דנהאם עברה כריתת רחם – ומספרת על ההחלטה הקשה
למה בוטלה אחת הקומדיות המרעננות על המסך?

הדמיון הכי משמעותי ל"בנות", שאולי עליו אפשר להתעכב בלי ליפול לתרדמת ארוכה, הוא בדמות הראשית שאמורה לעורר אמפתיה לצד סלידה עמוקה – בדיוק כמו שעשתה האנה בזמנה. ג'ניפר גארנר, שמגלמת את קת'רין סידל-באוארס – היפוכנדרית ליברלית בסווטשירט שמשליטה סדר צבאי על חבריה ומשפחתה – הייתה אמורה לעמוד בקריטריונים היבשים, אבל היא כל כך מלאכותית ומייסרת לצפייה שקשה לסיים אפילו את ארבעת הפרקים הראשונים שניתנו לעיתונאים. הדמויות האחרות, חסרות נפח וחן, מתרוצצות סביב גארנר כמו קלישאות מיניאטוריות של סדרות בינג' קומיות מהשנים האחרונות – וזה יותר מעיק משזה נשמע.

גם אווירת המאניה וההתפרצות הקומית שלכאורה עומדת לקרות בכל רגע מזכירה את "בנות", אבל לא באמת מתממשת. יש דמות אחת מבין כמה שיישכחו מהר מאוד, שקווי האופי שלה ברורים יותר ואפילו יש בה קמצוץ של הומור – ג'נדיס (ג'ולייט לואיס), היפית מתערטלת שמצטרפת למחנאות בלי הזמנה ומטלטלת את עולמה הקונסטרוקטיבי של קת'רין. גם היא, מה לעשות, לא באמת מצילה את "קמפינג" מהשעמום הפטאלי.

דנהאם ספגה לא מעט ביקורת בעבר על היהירות, על העירום ועל העולם המצומצם והבושוויקי של "בנות", אבל אף פעם לא נחשדה או הואשמה ברשלנות. "קמפינג", סדרה שבסך הכל עברה אדפטציה על מנת להתאים למידות הגדולות של אמריקה, היא יותר מהכל רשלנית: למעט העובדה שדנהאם הוסיפה לדמות הראשית פרטים ביוגרפיים (כמוכריתת רחםונרקיסיזם כרוני) שאמורים לקרב אותה ליוצרת, אין בה שום אמירה – חתרנית או לא; היא מינימלית עד כדי זעומה; אי אפשר למצוא בה בדיחה אחת טובה; והעשור החמישי מעוצב כמו מחקר קליני בהפרעות שינה – לא קורה בו כלום ועדיף לוותר עליו.

"קמפינג" לא חורצת את גורלה של דנהאם אבל היא ללא ספק מבשרת רעות. דווקא היוצרת המרעננת ביותר בשנים האחרונות, אקטיביסטית של תרבות הפופ, פמיניסטית רדיקלית, אחת הנשים הוורבליות והחרוצות של הוליווד, ששיחררה המונים מהמבט החלול והמגונה על נשיות – בוחרת ברימייק לא מאוד מורכב ומגישה בסופו של דבר קליפה ריקה. זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה עבור דנהאם להגדיל את הטווח שבו היא פועלת, לעמוד בעוד הצהרות – הפעם על גילאי השלושים למשל, ולהשתכלל כתסריטאית. אבל הבחירה ב"קמפינג" עושה בדיוק את ההיפך ועוברת קצת יותר כפרויקט שנעשה מתוך תאוות קרדיט ולא מתוך חשק גדול ליצור ולשנות את פני הטלוויזיה והשיח.

"בנות" החזיקה שש עונות בזכות רגעים מופלאים של טלוויזיה בוחנת ומיקרוסקופית, ובסופו של דבר גם הגיעה לקליימקס (עונה 6 פרק 3) שפרץ את המדיום ועורר דיונים מסוג נדיר. ל"קמפינג" אין שום יכולת לגרד אפילו את ההומור הקז'ואלי של "בנות", בגלל שדנהאם פורשת עליו אך ורק חסות פורמלית אבל לא רגשית – ונחסכת ממנו הדינמיות והאמפתיה למאבקים ריאליסטיים. זה מה שהופך את "קמפינג" לטריפ רע ותקוע, והקול שהיה לדור נדם – לפחות בינתיים.

← "קמפינג", ימי שני (החל מ-15.10), yes OH ב-23:00, ב-HOT VOD ובסלקום טיוי (בשידור שבועי סמוך לשידור בארה"ב); ימי שלישי (החל מ-16.10) ב-HOT HBO ב-22:00

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• HBO
• בנות
• לינה דנהאם
• תרבות