>> ד"ר גיא מורג-צפלביץ' וקרן שפילשר נפגשו לפני 15 שנה בדייט שסידרה לה חברה ומאז לא הביטו לאחור. בשישי הקרוב (14.11) תיפתח במוזיאון ANUהתערוכה הקבוצתית "הפרשת חלה", הוא אוצר התערוכה והיא מפיקת התערוכה ואחת מ-54 האמנים והאמניות שמציגים בה, והתערוכה עצמה היא אחת מאירועים רבים שמתרחשים במסגרתפסטיבל החלה הראשון של Foodish, הזרוע הקולינרית של מוזיאון העם היהודי. ביקשנו מהם לכתוב משהו על החיבור בין החלה לתרבות הישראלית ועל החיבור ביניהם, ותראו מה יצא.

קרן:לפני כ-15 שנים, חברה טובה סידרה לי דייט עם בחור שפגשה במקרה שעתיים קודם.
"הוא רופא, בן של רופא, ואתם ממש מתאימים. הוא גם אוהב אמנות", היא אמרה. זה נשמע מבטיח.
נפגשנו בסושי בר בשדרות רוטשילד, ואני התאהבתי מהרגע הראשון. הוא היה יפה תואר, דברן, מלא בסיפורים שחלקם נשמעו כמעט דמיוניים. ידעתי שאיתו לעולם לא יהיה משעמם. מרוב התלהבות לא שמתי לב בכלל שיש לו כיפה על הראש. אף אחד לא טרח לספר לאמנית החילונית בת ה-32 שגרה בפלורנטין שהבחור דתי.

גיא:הנושאים שאני בוחר לעבוד איתם כאוצר הם תמיד כאלה שנוגעים בי אישית. האהבה לאוכל מלווה אותי מילדות. את העולם הדתי פגשתי לראשונה בגיל 16. החיבור בין קדושה ליומיום, בין טעם ומשמעות הוא לא מקרי, אלא מתבקש בעיניי.
אני בא לספר סיפור, לחשוף צדדים שהצופה לא תמיד מכיר ולהתעמק במצווה כחוויה אנושית ותרבותית. בסופו של דבר – אנחנו, האנשים, הם כל הסיפור.

קרן:כבר בדייט השני היה ברור שזה זה. הוא הזמין אותי לארוחת קידוש שישי אצלו בבית. כששאלתי מה הקונספט, הוא ענה: "אני אשמח אם תבואי לפני כניסת השבת להדליק נרות – אישה בבית, אור בבית. אני מבשל מרק קובה סלק, ואת לא צריכה לעשות דבר". אז התחתנו. נולד לנו ילד, ולפני שנתיים עברנו לכפר תבור שבצפון.

גיא:התערוכההפרשת חלהנולדה לפני שלוש שנים, כהמשך טבעי לשורה של תערוכות שאצרתי ועוסקות באוכל ובתרבות, בהן "אם אין לחם שיאכלו עוגות", "המנגליסטים", "דימוי גוף והפרעות אכילה", ו"עץ הדעת". על הפרשת חלה עבדתי יחד עם אשתי, קרן, והיא מספרת בעצם את הסיפור שלנו – כמו דיוקן זוגי הנצבע באהבה, בחום ובלי חוקים. מסביב לשולחן יש שמחה, אבל כמו בחיים, לפעמים גם ימים פחות טובים. בבית שלנו – ובחלה עצמה – יש הרבה נחמה. וזה דבר שכולנו זקוקים לו בעולם הזה.

החלָּה – לחם השבת היהודי – היא לא רק מאפה, אלא סמל. סמל של מסורת, של בית, של זהות.
במקורה, הפרשת חלה הייתה פעולה שבה הופרש חלק קטן מן הבצק וניתן בתרומה לכוהנים בבית המקדש. עם השנים הפכה המצווה לסמל של השבת, של קהילה ושל שייכות. החלה הקלועה, שמקורה ביהדות אשכנז, אומצה בחום על ידי עדות ישראל כולן והפכה לאחד הדימויים המובהקים של התרבות היהודית־ישראלית.

התערוכה עוסקת בחלה כסמל, בלחם השבת שהפך בשנים האחרונות לאייקון קולינרי ואמנותי. היא מעוררת בדמיון דימויים של שולחן שבת, חיטה, חלות מפתח, מסיבות רווקות, סגולות וברכות נשיות עתיקות.

הפרשת חלה היא מצווה עתיקה, אך גם פעולה טעונה יופי ורגש. היא מגלמת את הקשר שלנו לאדמה, לשפע ולחיים עצמם. במשך דורות העבירו נשים את המנהג מאם לבת, מסבתא לנכדה — טקס של אחווה נשית וברכה. בשנים האחרונות אימצו גם נשים חילוניות את הטקס, והעניקו לו משמעות עכשווית של קהילה ותקווה. אחת התמונות הזכורות ביותר הייתה כשאִמה של החיילת החטופה אורי מגידיש קיימה טקס הפרשת חלה בשידור חי, יומיים לפני שבתה שוחררה מהשבי — רגע שבו הפכה המסורת לאקט של אמונה וכוח נשי.

בעינינו, כאוצר וכמפיקה ומציגה, ובעיניי 54 האמניות והאמנים המשתתפים, פעולת לישת הבצק, הפרשת חלק ממנו ועיצוב החלה הם מעשה אמנות לכל דבר: פעולה חושית, גופנית ויצירתית, שבה האישה הופכת את החומר לרוח. כל אחד מהמשתתפים מציע פרשנות אישית לחלה – סמל של זהות, אמונה וגעגוע.זוהי הזמנה להביט מחדש במנהג עתיק ולגלות כיצד טקס של בצק, אור ונשמה ממשיך לעורר השראה באמנות הישראלית העכשווית.
>> תערוכת "הפרשת חלה" תתארח בגלריה ע"ש ליידי שרה כהן ב"אנו – מוזיאון העם היהודי". הפתיחה בשישי, 14.11.25 במסגרת פסטיבל החלה של FOODISH, החטיבה הקולינרית של המוזיאון. תאריך סיום: 26/12/25.

משתתפים: שירה אבידור / נעמי אבליוביץ' / אלינור אבני / ורד אהרונוביץ' / עדן אוחנא / גילת אורקין / מתן אליקים / סטודיו אמית / קובי אסף / תמרה אפרת / כוכבית בן עזרא גולדנברג / כרמל בר ומיכל אביתר- סטודיו מ.ל.א. / לילך בר עמי / מוטה ברים / שמואל גולדשטיין / קובי גולן /דנה גור קרן / אהרון גניש / שירה גפשטיין / צביה גרין / החמ"ל של ענבל/ אופיר הללי / אריק וייס / שגית זלוף נמיר / נועם חורב / לי חן / ליהי חן / חן חפץ / איה טלשיר / דנה יואלי / אמילי יחזקאל / קרן יפרח / שאול כהן / עפרי ליפשיץ / שירלי מוניהון / דבי מורג / שרון לשם מורד / נועה מכבי / שחר מרקוס / נעמה נחושתאי / אילה נצר / אביבית סגל / שלי סתת, שלי בונה ואילון סתת / נסטיה פייביש / גליה הילי פסטרנק / רני פרדס / מיטל קובו / אלישבע ריוח / נעמי רפפורט (מערבי) ואיה רפפורט מערבי/ סיון שטרנבך / ליאורה שירר סער / רחלי שלו / ליהי שני / קרן שפילשר

• יוצרים כותבים
• חלה
• מוזיאון אנו ANU
• יהדות
• ❤ תרבות

במבט ראשון, פסטיבל החלה הראשון ב-FOODISH, אגף הקולינריה של "אנו – מוזיאון העם היהודי", עלול לעורר חשד פרנואידי להדתה בעוד מוסד ציבורי. במבט שני, לאור העובדה שהמוזיאון פועל בשבת, אפשר להשמיע צפירת ארגעה כי בסך הכול מדובר באירוע שתכליתו לחקור עוד פן במטבח היהודי-מסורתי. ואם האמן המולטידיסציפלינרי אילן פלד, לעולם מירי וטרילילי טרללה, נמצא ברשימת המשתתפים – אפשר לנוח ולתלוש עוד פיסת בצק רכה ומתוקה.

"אנחנו מתעסקים בזהות ותרבות יהודית דרך האוכל, ואם יש מאכל אחד שכל מי שיראה אותו בכל מקום בעולם ירגיש בית – זוהי חלה", מסבירה מרב אורן, מנכ"לית FOODISH. "בחלה יש כמובן אספקט דתי אבל גם תרבות, אמנות וקהילה. היא מנחמת ושמחה, היא סנדוויץ' ביום שישי בצהריים ונושא למאות אלפי חשבונות אינסטגרם. כל אלה הם הבסיס לפסטיבל החלה הראשון, שקיבל את שמו הרשמי לאחר שהחטופים החיים שבו הביתה ואפשר שוב לנשום קצת".

מצאנו את העוגה: 21 הקונדיטוריות הכי מומלצות בתל אביב
מבורקס אנשובי ועד קרוקומבוש: בתי המאפה הכי טובים בתל אביב

כדי לסקור את החלה מכל צדדיה, בנו אורן וצוותה יחד עם היזם הקולינרי דוד קישקה תוכנית פעילויות מגוונת, בתוך המוזיאון ומחוצה לו. את פני המבקרים במוזיאון מקבל המיצב "אולי תגיע יונה" של פלד, כחלק התערוכה הקבוצתית "הפרשת חלה", בהשתתפות עשרות אמנים ואמניות. כל הכלים שעל השולחן הם מאוספו הפרטי של פלד, והסידור שנותר פתוח בפרשת השבוע של שמחת תורה מדבר בעד עצמו.

הפופ אפ "חלה על מקל" מכוון לקהל רעב לא רק לתרבות ואמנות, אלא לפחמימות ממש. "זאת גולת הכותרת הפרטית שלי, שאני חופרת עליה כבר שלוש שנים", צוחקת אורן ומספרת שפיתוח המוצר ארך זמן רב כדי להקנות לבצק את התכונות הנחוצות. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים נוצרו ארבע חלות על מקל קטנות ומתוקות בהגזמה: "החלה היוונית שלי" בהשראת מלבי, במילוי קרם קוקוס, ציפוי שוקולד לבן, רוטב פטל ושברי קדאיף; "מלכת אסתר" בהשראת המטבח הפרסי, עם מילוי קרם לימון ועלי ורדים; "בבושקה" בהשראה מזרח אירופית עם מילוי דובדבנים, קצפת וציפוי פטל קראנץ' ו"הדודה מאמריקה" במילוי חמאת בוטנים, זיגוג בייגלה מלוח ושברי אוריאו, מיני מרשמלו וסוכריות צבעוניות.

החלות יימכרו ברביעיית פלורנטין (חמישי 17:00-23:00, שישי 9:00-14:00) ב-18 ש"ח ליחידה, וכל הרווחים יוקדשו לפעילות תרפיה באוכל לתושבי העיר שפונו מבתיהם במערכה מול איראן. "מאז השבעה באוקטובר אנחנו עושים כאלו פעילויות בכל הארץ למפונים מהצפון והדרום, אבל יש תושבים מתל אביב שעדיין חיים בדירות שכורות ומלונות. זו הדרך שלנו לתמוך בהם".

איך נראית חלה עוד לפני שהיא כזו תוכלו לגלות בסיורי מאפיות בתל אביב, ירושלים וחיפה וגם בבני ברק, שבלעדיה אי אפשר. את הסיור בבאר שבע מחליפים סיורים בעוטף בהנחיית אשת הקולינריה דפי קרמר (סיר לסלאם), ושת"פ עם רולדין מניב סיור מאחורי הקלעים וסדנת אפייה במפעל המשוכלל של הרשת בקדימה צורן.

לילדים מיועד משחק בלשי חווייתי בשם "מי אכל את החלה?" שיתקיים במוזיאון, ובאירוע הפתיחה יוענק אות חלת הזהב של FOODISH ליצירה תרבותית וחברתית באמצעות החלה למאפיית אבולעפיה, מאפיית 'ילדודס', האמנית אלישבע ריוח ונסיך החלות עידן חבסוב (challahprince). האות יוענק גם לחמ"ל של ענבל, שישניצל וחבורת השניצל – שלושה מיזמים אזרחיים להכנת סנדוויץ' חלה ללוחמים מאז השבעה באוקטובר.

חגיגת חלה פתוחה לקהל תתקיים בפארק הירקון – פיקניק קהילתי ענק (חמישי, 13.11, 16:30, מול רח' קוסובסקי 56) עם סדנת אפיית חלות לילדים ומתחם משחקים של פעם כגון משחק זיכרון, קפיצה בשקי קמח וחיפוש מטמון בקמח. מוזיקה ואווירה כבר בילט אין, וסלטים, שתייה ומחצלת תביאו מהבית, רק לנגב וליהנות כי הכניסה חינם.
פסטיבל החלה, חמישי-שבת (13-15.11),קלאוזנר 15, קמפוס אוניברסיטת תל אביב, פרטים באתר FOODISH

• אוכלים שותים
• חלה
• מוזיאון אנו ANU
• רביעיית פלורנטין
• פופ אפ

>> ד"ר אורית שחם-גובר היא האוצרת ראשית של "אנו – מוזיאון העם היהודי", המציג בימים אלה את התערוכה החדשה"20/20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות". התערוכה מפגישה בין יצירות של 20 אמניות צילום מהעת הזאת לבין יצירותיהן של 20 חלוצות יהודיות שפרצו דרך בתחום הצילום במחצית הראשונה של המאה ה-20, אך נשכחו לאחר מלחמת העולם השנייה וכעת מקבלות משהו מההכרה שמגיעה להן. הטקסט שלפניכם פותח את קטלוג התערוכה שתרצו לרכוש אחרי שתבקרו בה.

>> במדינת ישראל הפז"ם דופק מהרגע שהבנים יוצאים מהרחם // טור אישי
>> יוצרות הסדרה "אל עצמי" מסבירות איך מעבדים ספר בן 50 לשנת 2025

במסורת היהודית, המונח "תיקון" הוא בעל משמעות תרבותית ואמונית עמוקה – מעשה ידי אדם, אבל נוגע במהות אלוהית. תיקון יכול להתרחש בין אדם לחברו, בין אדם לחברה או בין אדם למקום. התערוכה"20&20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות"באה לתקן עוול היסטורי שנעשה למי שנסיבות חייהן והטלטלות ההיסטוריות של תקופתן גזלו מהן את ההכרה שהיו ראויות לה.

זהו סיפורן של נשים יהודיות במחצית הראשונה של המאה העשרים: נשים אשר שברו את תקרת המרתף שקודמותיהן היו כלואות בו במשך אלפי שנים, ובאמצעות המצלמה פרצו אל האור, אל העצמאות האישית והכלכלית, אל המימוש העצמי ואל היצירתיות האמנותית.

זה היה דור ראשון לגאולה נשית, ובנותיו היו נשים עצמאיות בעלות סטודיות מצליחים, שעמדו על רגליהן מבחינה כלכלית ללא תמיכת גברים או בני משפחה. נשים יוצרות, שידעו להפוך את הצילום ממלאכה לא-נחשבת לאמנות נחשבת ופרצו דרך בתחומי הפרסום, האוונגרד, צילומי האופנה והצילום החברתי והעיתונאי. בידיהן הפכה המצלמה מכלי ללכידת פורטרטים מבוימים, אישיים ומשפחתיים, שצולמו בסטודיו בלבד, לכלי הנושא מסרים אמנותיים וחברתיים גם מן הרחובות, מציג ומנכיח את מי שלפני כן לא היו להם קול ופנים.

אלא שהצלחתן היתה קצרת ימים. העבים שהתחשרו עם עליית הנאצים העיבו על פרץ ההצלחה הנשית הזה – ומלחמת העולם השנייה מחתה אותו כמעט לבלי השב. מי שלא נספתה בשואה נאלצה להשאיר את הצלחתה מאחור כדי להציל את נפשה. רובן לא הצליחו לשחזר את הצלחתן בארצות המקלט שאליהן נמלטו, ושמן ותרומתן לאמנות הצילום שקעו בתהום הנשייה.

כעת בשלה השעה לעשות איתן צדק. התערוכה מייצרת לפיכך דיאלוג בין-דורי ומפגישה עשרים מאותן צלמות חלוצות עם עשרים צלמות מצליחות בנות זמננו. התוצאה היא מפגש מרתק בין דור הנשים ששכבו על הגדר עבור הבאות אחריהן לבין ממשיכות דרכן בנות זמננו, שמנהלות איתן דיאלוג היסטורי ואמנותי. ההתבוננות ביצירותיהן של בנות שני הדורות הללו מעלה לפרקים תהייה: מי "מאז" ומי מהיום? מה הישן ומה החדש?

השאלה אינה אמנותית גרידא. כעת, ממרחק של כמעט מאה שנים, נשאלת גם השאלה: מה נשתנה? האומנם הוסרו כל המחסומים? האם לאחר תקרת המרתף נשברה גם תקרת הזכוכית החוסמת את דרכן של נשים בעולם האמנות? התשובה כמובן מורכבת, ונעה בין אנחת רווחה לחיוך מיואש או לפחות נבוך.

בטווח השנים שבין דור החלוצות ובין ממשיכות דרכן נמצאים גם אנחנו, קהל המבקרים, שהרי גם בידינו מצלמה והיום כולנו צלמים. גם אנחנו שואלים באמצעותה אותן שאלות שהעסיקו את דור החלוצות: מהו דימוי מעובד ומהי אמת מצולמת, מהי מציאות, מהי אמנות, ומי ואיפה אנחנו בתוך כל הערבוב הזה?אני רואה זכות גדולה באפשרות לעשות את התיקון עבור דור החלוצות ולייצר מפגש בין-דורי המאפשר לכוכבות של ימינו להציג לצד כוכבות העבר שנשכחו.
התערוכה "20&20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות" מוצגת ב"אנו – מוזיאון העם היהודי", רחוב קלאוזנר 15, תל אביב-יפו //אוצרי התערוכה: מיכל הומינר ואסף גלאי | אוצרת משנה: רעיה ספיר | אוצרת ראשית: אורית שחם־גובר //פרטים נוספים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיאון אנו ANU
• צילום
• נשים
• טור אישי

טליה רסנר היא הבעלים והמייסדת של נולה אמריקן בייקרי, הקפה-מאפיה הייחודי שמתמחה במאפים ומאכלים אמריקאים איכותיים (דיזנגוף 197). היום (שני, 24.2), במסגרת "סיפורים מהמטבח המשפחתי", מיזם של מוזיאון העם היהודי "אנו" וחטיבת האוכל שלו FOODISH, תקיים רסנר מפגש בבייקרי ובו היא תספר על "קייג'ון יהודי: האוכל של הקהילה היהודית בניו אורלינס" ותגיש לאורחים גאמבו כשר.הכניסה חינם. עוד פרטים כאן.

>> ריח של תל אביב הישנה וסמל של קוליות // העיר של ענת ברזילי
>> יופי אנושי שלא קיים בשום מקום אחר // העיר של רון מיכאל

ב-7.10 הייתי בבית, במיטה עם ארי הבן שלי (היום 5.5). חדר השינה שלנו הוא הממ"ד, אז האזעקות לא היו דרמה גדולה. בכל זאת, באזעקה השנייה ההורים שלי כבר עדכנו שיש טבח במסיבה ברעים, ואני זוכרת שזה היה נשמע לי הזוי לגמרי. זה עדיין נשמע לי ככה.הייתי בשוק לגמרי בהתחלה, כמו כולן.ם. בהיתי יום שלם בטלוויזיה (ארי היה כל היום בטלוויזיה השנייה ולא הבין מאיפה כל הטוב הזה נפל עליו…).
למחרת הלכתי לתרום דם בסנטר. יש לי סוג דם o, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, לעזור. הייתי שם כל היום עד שבע בערב ולא הצלחתי לתרום. הגיעו כל כך הרבה אנשים, שלא הגיעו אלי בכלל. התור היה עוצמתי. במהלך היום, כשאני עדיין בתור, קיבלתי שיחה מחברה שסיפרה לי שהודיעו שמי שהיה יד ימיני בשנה הראשונה בנולה, עמרי מיכאלי, נהרג.
עמרי היה בן אדם שהיה כולו לב, כזה שרואים אותו בעיניים ובחיוך ובכל דבר שהוא עשה. פרינס צ׳ארמינג, באמת, מהקלישאות. הרגשתי תמיד בטוחה לידו, כמו כולן.ם. הוא היה בלתי מנוצח. אני עדיין לא קולטת שהוא מתושכל זה עדיין כל כך רחוק מלהיגמר.

1.שקיעות בים

הכי קלישאה תל אביבית, אבל לא מזמן הגעתי להבנה שכולנו קלישאות של עצמנו… אני אישה של הצפון הישן אז גבעת הילטון זה ה-go to שלי.

2. פארק הירקון

זה באמת נכס מטורף שיש לעיר, שני רק לים. יש בפארק כל כך הרבה חלקים שונים עם אופי אחר. אני אוהבת מאוד את האזור שקרוב לשכונת חרוזים ברמת גן, איפה שהפארק מרגיש יותר טבע אמיתי. לא מזמן גיליתי גם את הגן הטרופי, מקום מהמם באמצע הפארק שלא הבנתי איך לא הייתי בו קודם. זה בדיוק מה שאני אוהבת – שאני תמיד מגלה בפארק משהו חדש.

3. קפה יעל

אני אוהבת מקומות אמיתיים וזה מקום ממש אמיתי בעיניי. נעים, לא מתיימר, אגבי במובן הכי טוב של המילה, עם אוכל שהוא תמיד ממש טעים ומוקפד.
צייטלין 18

4. הקיר של דור

דור פלג, חבר קרוב ואמן מוכשר, עשה קיר לעירייה ברחוב ראש פינה 25 פינת הרכבת. עבודה מרגשת ויפהפיה, שבקטע מצמרר העבודה עליה הסתיימה ב-6 באוקטובר 2023, מה שהפך אותה למדויקת יותר מתמיד, כמו חץ בלב וכמו חיבוק חם מלא בנחמה.
ראש פינה 25

5. מסעדות שיושבים בחוץ ויש בהן אווירה קלילה

אייבי, התדר ורומנו, פיצה לילה. איכשהו עם השנים, ואולי גם בגלל העיסוק בתחום, בסוף בא לי לשבת במקום נעים, שאני יכולה לשבת בנוחות, לאו דווקא בכיסא ושולחן וסטינג סטנדרטי. להיות באוויר הפתוח ולאכול אוכל טרי וטעים ולא מתחכם. אמיתי.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

זה לא המקום, אלא הסטרס באוויר. ברור שכל מה שקורה פה משפיע על כולנו, אבל היציאה לרחוב כבר מרגישה כמו יציאה לקרב. העבודות בכל מקום, המרחב הצטמצם ממש פיזית בהמון מקומות בעיר, כולם לחוצים ומוציאים הכל על כולם – צופרים, מעירים זה לזה, מתערבים לך בחיים בלי שביקשת, נדחפים בתור, לא מכבדים מרחב אישי… זה קשוח. תנשמו עמוק ותנסו להיות נחמדים אחד לשני. Make love not war.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההרצאות של יערה קידר. הייתי בינתיים ב-2 הרצאות, אחת על הנסיכה דיאנה ואחת על ג׳קי קנדי, אבל אני בטוחה שכל ההרצאות מעולות מעניינות ומהנות בדיוק כמוהן. יערה דוברת רהוטה, אמיתית ומלאת ידע וחן. קשה שלא להתאהב בה. ההרצאות מספקות אסקפיזם לעולם האופנה והאומנות, אבל גם הצצה לעולמן של נשים אייקוניות חזקות ופורצות דרך ושיעור באיך אפשר להעביר מסרים ולהשפיע גם כשהתנאים מוגבלים, להשמיע קול גם דרך אופנה.

איזויצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
#strugglingwithgoodbye הוא שמו של פרויקט של יעל רסנר. כן, היא אחותי, אבל היא גם אמנית רגישה, עדינה ונוגעת ללב. היא מצלמת פרחים נובלים ועוסקת בקושי שבפרידה ממשהו שהיה בו יופי וזמנו עבר. היופי מלא הרגש של הפרחים הנובלים מעורר אצלי, במיוחד מאז השבעה באוקטובר מחשבות על הרבה דברים שהיו ואינם, אבל גם מעורר תקווה שתמיד אפשר למצוא יופי וחמלה, גם במקומות שנראים לנו אבודים.את הפרויקט ניתן לראות כאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש כל כך הרבה מטרות טובות. בונות אלטרנטיבה, תרבות של סולידריות, תמיכה בנשים, פליטים. לא חסר לאן לתרום או להתנדב. פשוט תתרמו, תתנדבו, תנו מה שאתם יכולים, מתי שאתם יכולים. גם כשזה קטן, זה טוב לעשות קצת טוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
"האחים" עושים עבודה מדהימה מבחינה עירונית, תרבותית וחברתית. יש להם מסעדות מעולות, אבל הם כל כך הרבה מעבר לזה. העשייה שלהם רק הולכת ומעמיקה וזה פשוט מעורר השראה. שאפו.

מה יהיה?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום, ואין לי תשובה. אני מנסה להתרכז במה שטוב ממש כרגע. השגתי כרטיסים לכבש השישה עשר וזה כבר מנחם את ליבי. יש מלא דברים מהממים שיקרו בשבועות הקרובים, אני מתרגשת.

• העיר שלי
• נולה בייקרי
• חוף הים בתל אביב
• פארק הירקון
• קפה יעל
• אמנות רחוב
• אייבי
• תדר
• רומנו
• מוזיאון אנו ANU

>> אלינורה דסקל החלה לתקלט בתל אביב לפני 16 שנים ופתחה ב-2011 יחד עם שותפה, גיל מאורר, את ליין המסיבות Bigmouth, שחרט על דגלו את תרבות האינדי והוקדש בעיקר למוזיקה שהגיעה מהאיים הבריטים. בין הצלילים אפשר היה למצוא את הארקטיק מאנקיז, פאלפ, הסטרוקס וכמובן הסמית'ס, שעל שמם קרוי הליין.בשבוע הבא באוזן (שישי, 7.2) יחגוג הליין יומולדת 14, לחלוטין לא מספר טריוויאלי עבור ליין מסיבות נישתי בתל אביב. בנוסף אליו, מובילה אלינורה את "ספוטיפון", סדרת הרצאות חוויתית על האבולוציה של פורמטים מוזיקליים, המותאמת להורים וילדים (וגם סבים וסבתות!), ומתגוררת במרכז תל אביב עם בעלה (די.ג'יי אייל דסקל) ובנותיהם עומר ותמר.

>> תרבות עברית בסטייל ומסעדה עם קארמה // העיר של תמר מרקוביץ'
>> געגועים לארבע פינות רחוב וחומוס אבוד אחד // העיר של אמיר צורף

1. האוזן והאוזן השלישית

כשעברתי לתל אביב אחרי הצבא, החנות של האוזן עוד הייתה ליד הבית שלי בשינקין. מאז שהאוזן עברו למשכנם הנוכחי, זה המקום שאני פוקדת הכי הרבה בעיר. מהיום הראשון שנפתח, האוזן היה הבית של הליין שלי ביגמאות', יחד עם גיל מאורר. מזה 14 שנים ועד היום אנחנו מקיימים שם מסיבות אינדי. מסיבות אצלי זה תמיד האזור הכי נוח, הקומפורט זון שלי. זו באמת הרגשה של בית.
אני זוכרת את השבוע הראשון שבו המקום נפתח, היינו צופים שם בהקרנות סרטים על הבר. זה מקום עם אווירת רוקנרול, שעבר הרבה שינויים אבל תמיד נשאר מגניב, עד היום. גם אחרי שביקרתי בחנויות ומקדשי מוזיקה מפורסמים ברחבי העולם, בסוף אני תמיד אומרת – אין כמו האוזן. שם גם התחלתי לאחרונה להרצות לילדים והורים, הרצאות בשם "ספוטיפון" שבהן אני מחברת משפחות מכל הדורות בתוך חנות התקליטים לחוויה משפחתית וייחודית, משהו שאין בשום מקום אחר.
קינג ג'ורג' 48

2. רדיו EPGB

גם למרתף ברחוב שד"ל הגעתי בשבוע הראשון שנפתח, והייתי מגיעה כמעט באופן יומיומי. שם גם הכרתי את בעלי, אייל דסקל, על עמדת הדי.ג'יי. היה לי העונג לתקלט שם בעבר, ועד היום נהנית לבלות שם. באוקטובר 23', אחרי האסון שקרה לנו, זה היה מבין המקומות הראשונים שפתחו. הייתי שם בערב הראשון, באווירת סוף העולם. זה הרגיש כמובן לבד, סוריאליסטי, כמו קטע מסרט. מול הערבים הכי יפים שהעברתי במקום, הייתי גם בערב הכי קשה.
שד"ל 7

3. עלמה ביץ'

החוף שלי. שנים אני גרה בתל אביב לא רחוק מהים, והיה לי אנטי קדמוני עוד מילדות לים ולא התקרבתי לשילוב של חול, שמש ומים. לכבוד משבר גיל ה-40, חברתי מרינה לקחה אותי לחוף, ובזכותה היום זה אחד המקומות האהובים עליי. הטוויסט היה כל כך קיצוני, שכיום אני משלימה שנים של הימנעות מהים, באופן קבוע, גם בימי חורף ומלחמה. בכל זאת, בגלל שאני לא אדם של טבע, אני יושבת תמיד באותה הפינה על אותו הכסא מאותה הזווית לים בחוף של עלמה ביץ'.

4. שניט

הבר השכונתי שלי מתחת לבית בכיכר גבעון. חסרים לי בעיר ברים שהם אולד סקול. רוב הברים היום הם של מנות חלוקה מצולמות וקוקטיילים. אני יותר אדם של מטוגנים עם בירה. זה גם המקום ש.בו אני יושבת לבילויים חברתיים ומשפחתיים עם הבנות. אוהבת מקומות עם אווירת קז'ואל. בתור די.ג'יי, אני דווקא אוהבת שהמקום בדרך כלל על פלייליסט, כיפי, נעים ולא מתחכם.
הארבעה 12

5. מוזיאון אנו

אני מאוד אוהבת מוזיאונים, מכל סוג שיש. כמי שגררה את התואר שלה בהיסטוריה במשך כ-20 שנה באוניברסיטה הפתוחה, יש לי מקום חם בלב למוזיאונים היסטוריים. זה מקום לבלות בו עם הילדות בתערוכות איכותיות, אבל בדרך כלל הן רק התירוץ ואני מבלה שם גם לבד. יש שם תערוכות משתנות, תמיד משהו חדש לראות שפספסתי בפעמים הקודמות. "אנו" משלב היסטוריה מקומית מהרבה תחומים – תרבותית, כמו מוזיקה והומור, חברתית ופוליטית. שונה מאוד ממוזיאונים רגילים במבנה שלו. אני תמיד מעוניינת לשמוע ולדעת על מקורות וסיפורים משפחתיים.
קלאוזנר 15

מקום לא אהוב בעיר

בגלל שאני ג'ינג'ית ורגישה לשמש, קשה לי עם מקומות בלי צל. למשל, נמל תל אביב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
עלמה גוב בבארבי. מעבר לזה שהיא יוצרת ומוזיקאית מעולה, הרגע שבו היא סיימה את ההופעה עם "שיר לשלום" דווקא בתקופה הזו היה ממש מצמרר ומרגש. הדרך בה היא בחרה לבצע אותו, עם המון שמחה, חן ואופטימיות, וקפצה על הבמה כשכל הקהל שר איתה – הרגיש לרגע שאנחנו במקום אחר מלא תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
צילמתי הרבה גרפיטי בתקופה הזו מאז פרוץ המלחמה, אנשים הצליחו לפלוט את הזעם, האובדן והכעס באמצעות צבע על קירות העיר. יש משהו חזק בהיתקלות ביצירת אמנות באמצע הרחוב כאשר לא מצפים לה. לפעמים זה נותן כוח ולפעמים שובר את הלב, ככה על הדרך.
״כולם אומרים לי
שלא תדעי עוד צער
אבל מה לעשות
אם הצער הזה יודע אותי
אפילו יודע את מי הכי אהבתי
ובאיזו דלק לדפוק״
#אחת שכולה

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כמתנדבת בארגוןזיכרון בסלון, אנחנו רואים את המשברים הרגשיים של שורדי השואה בימים אלו ובמיוחד בתקופה שבה אנו מתחילים סבב חדש של עדויות במסגרת 7.10. למרות הקשיים, קיימים ארגונים (כמו"עדות 710"), שמקדישים מאמצים לשמירה על עדויות אלו, גם אם הן כרוכות בכאב. חשוב לדון ולזכור, גם אם זה מעורר תחושות קשות. שתיקה אינה אופציה. העדויות חייבות לצאת לאור כדי להתמודד עם הטראומות האישיות והלאומיות שלנו. אירחתי בביתי מפגש של זיכרון בסלון ואני מאוד ממליצה למי שרוצה להירתם למשימה, שכן היא מביאה יותר מזיכרון של אירוע היסטורי ספציפי. זוהי גם הזדמנות להתחבר עם שיחות אינטימיות, לבחינה מחדש של ערכים שאנחנו מחזיקים בהם ולחזק את המודעות לחשיבות ההיסטוריה בחיינו היומיומיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הייתי רוצה להרים לבעלי העסקים התל אביבים, שעברו שנים לא פשוטות וחווים עוד נדבך של הישרדות בנוסף לקושי הלאומי. בעיקר לבעלי העסקים ברחוב אלנבי, שהוא הרחוב האהוב עליי בעיר ותמיד יש לו אצלי פינה חמה בלב. העסקים שם כרגע נדרשים לשרוד כמה שנים עד להקמת הרכבת הקלה, אבל אני בטוחה שבעתיד היא תביא עמה שיפור והצלחה לרחוב ולעסקים המסורים שבו.

מה יהיה?
אני מאוד אופטימית, אולי לפעמים בהגזמה, משהו שקיבלתי מההורים שלי ומהבית. אז אין לי ספק שיהיה בסדר.

• העיר שלי
• מסיבות בתל אביב
• בריט-פופ
• האוזן השלישית
• רדיו EPGB
• עלמה ביץ'
• שניט
• מוזיאון אנו ANU
• נמל תל אביב