>> טלי בן נון (למה שלא תעקבו) היא האוצרת הראשית של הבינאלה הארצית התשיעית לרישום, מפעל אמנותי מקיף וייחודי המתקיים בימים אלו בבית האמנים ירושלים ובחללי תצוגה נוספים במרכז העיר. בביאנלה, הנושאת את השם "רשמים IX: נֶשֶׁל", מציגים 77 אמנים ואמניות שנבחרו מתוך יותר מ-700 יוצרים שנענו לקול הקורא. האמנים המשתתפים ומאות היצירות המוצגות הם חגיגה מתמשכת של מדיום הרישום על מופעיו הרבים וכיווני העשייה העכשווית בתחום. בקיצור,אתם רוצים לראות את זה.

>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט
>> ראמן רצחני וחוף להינצל בו // העיר של אופיר ואורי אן ששון
>> סחר הוגן פמיניסטי והד מבאר קדומה // העיר של לורן מילק

1. השכונה שלי

אני גרה כמעט 20 שנה בשכונה הכי יפה בעיר: מעוז אביב. רכבות נמוכות של פעם, הרבה ירוק, עצים זקנים, שבילים שקטים, בית על עץ, גינה קהילתית ועוד. הילדים שלי תמיד צוחקים עלי כשאני אומרת שאני "נוסעת לעיר", אבל וואלה השכונה הזאת היא באמת סוג של קיבוץ שמרגיש מחוץ לעיר.

2. המטבח של טלו

האחיות המהממות, טלו ורוני, מנצחות על אחד המקומות הטעימים והשווים לאוכל מוכן, אבל כזה של מטבח שף. הכל נעשה עם חומרי גלם טריים והמון יצירתיות, פשטות ודיוק. התפריט משתנה כל שבוע ויש גם הרבה אופציות צמחוניות וטבעוניות (הפייבוריט שלי סלט עדשים כתומות). אם רוצים להתפנק אז יש גם מאפי בצק טעימים, קרקרים, ממרחים, עוגיות, גלידה ועוד. הכל הכל בעבודת-יד ובאווירה משפחתית עליזה.
וייסבורג 17 תל אביב (צהלה)

3. פרחי אר

אני והחנות הזאת זה סיפור אהבה. אם יום אחד יהיה לי פרלמנט נשים משלי, אדאג שפנינה ושושי ישבו בו – כי הן הכי מצחיקות, שנונות ומלאות בסיפורים עסיסיים. חוצמזה שהזרים של פנינה (בעלת החנות) והכלים ההורסים שהיא משדכת לכל זר, הם לא פחות מיצירת אמנות.
פנקס 45 תל אביב

4. קוט

בר יין קטן, פינתי ומתוק עםמלא סטייל ושיק אירופאי, ממקום באחת הפינות היפות של תל אביב. מבחר מטורף של יינות מכל העולם (ולא חוסכים פה בסוגי היינות שמוצעים בכוסות) ומנות טעימות ומדויקות ליד היין. חוצמזה, הברמנים שם מתוקים אחד אחד!
אחד העם 33 תל אביב

שיק של אירופה. קוט (צילום: נועם רון)

5. לילי לבני נשים

יש לי אובססיה לחנויות לבני נשים של פעם – גופיות כותנה פשוטות עם דנטל תחרה, כותנות לילה, חזיות, גרביים וגרביונים… לילי לבני נשים נמצאת בפינת הרחובות ריינס/פרישמן כבר למעלה משישים שנה. מדובר בארבעה דורות של נשים שמבינות נשים. סבתא שלי, שהייתה מאוד בעייתית בחזיות וקנתה רק חזיות בהתאמה אישית ורק אצל לילי, היתה לוקחת אותי איתה לשם כשהיתי מבלה אצלה בחופשות. אני מתה על זה שהעיצוב של החלון ראווה נשאר קצת אולד-סקול.
ריינס 20 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל מופע ענק בגני יהושע ידוע כמטרד בלתי נסבל לתושבי השכונה (מעוז אביב, כבר אמרתי?!). החניות + המדרכות הופכים למקום חניה לבאי המופע בשיטת "חנה כפי יכולתך", והדציבלים המוגזמים של ההגברה הופכים למפגע סביבתי מחריש אוזניים (שמתחיל כבר כמה ימים לפני, בחזרות ובסאונדצ'ק), גם כשהחלונות סגורים. כשיש ארבע הופעות בשבוע של אייל גולן או עומר אדם ואת יודעת שאם לא תחזרי הביתה עד הצהריים – גם תמצאי את עצמך עומדת בפקקים נוראיים על רוקח וגם לא תהיה לך חניה. עיריית תל אביב-יפו – הגיע הזמן לעשות משהו בעניין!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכה של אסתר שניידר,הושענא, במוזיאון בת-ים לאמנות. מסוג החוויות שנחקקות בגוף ובתודעה. תערוכה שגרמה לי לרצות לגור בה, לתפוס תנומה באחד הפסלים ולהתעורר לתוך חיזיון ציורי מיסטי ורוחני. כשכל המרכיבים – מהמבנה המעגלי של המוזיאון ועד הציורים והפסלים – מתאחדים לשלם אחד הרמטי, או אז תערוכה היא לא "רק" תערוכה אלא מקום, עולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"במשמרת שלי", סרט של אמנון רבי שמגולל אתסיפורו הטראגי של כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר ומי שבמשמרת שלו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רהוט וחד, יושב גילון מול המצלמה וחושף בכנות אמיצה כיצד טרגדיה לאומית שהמיטה אסון על החברה הישראלית, כרסמה וכילתה אותו מבפנים. מאיש משפחה שמח עם קריירה ביטחונית משגשגת, הפך לאדם מסוגר, מנותק ודכאוני. בשיחה בה הוא סוגר מעגל עם בנותיו לא יכולתי להפסיק לבכות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בחודשיים האחרונים אני תורמת (וממליצה גם לכן) למען החטופים שחזרו הביתה. חייבים לעזור לאנשים היפים האלה שעברו את הנורא מכל לחזור לחיים ולעמוד מחדש על הרגליים. בושה שהממשלה מפקירה שוב ושוב את אזרחיה ומתנערת מאחריות על מעשיה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האמת, צריך להרים לכל התושבים שביתם ניזוק או נמחק כליל במלחמה מול איראן ביוני האחרון. לא יעלה על הדעת שהאנשים האלו יצטרכו לעבור מדורי גיהנום בירוקרטיים אינסופיים כדי שתהיה להם קורת גג חדשה.

מה יהיה?
פחד אלוהים.

• העיר שלי
• רישום
• אמנות ישראלית
• מעוז אביב
• פרחים
• קוט בר יין
• הלבשה תחתונה
• גני יהושע
• מוזיאון בת ים

הכל התחיל כשהבן שלי מיכאל נולד, לפני כמעט עשר שנים. בשנת 2014 עשינו תערוכת פופ אפ לכבודו, שהמרכיב העיקרי בה היה צעצועיםוכמובן הרבה הומור ואירוניה.לאחר כמה חודשיםהוזמנתי לרזידנסי אמן בניו ג'רזי. ביום הראשון כשהגעתי לסטודיו, מצאתי את עצמי בחלל ענק. פתאום נפתחה הדלת ומשלוח עצום של צעצועים פשוט נפרק אצלי בסטודיו. זה היה רגע מכונן – הבנתי שהסטודיו הוא כבר לא סטודיו אמן, אלא מפעל.

נכנסתי לגמרי לראש של מנהל מפעל. התחלתי להוביל מהלכי ייצור: גייסתי שני סטודנטים והשגתי להם מלגה מהשגרירות ,קניתי לנו חלוקי עבודה כמו במפעל ויאללה לעבודה. החלל חולק למחלקות שונות שכללו עמדות פירוק, הרכבה, ניקוי ותפירה. התחלנו לייצר מוצרים במקביל, תוך שימוש בחומרים ממוחזרים ליצירת עבודות אמנות חדשות.

כשחזרתי לארץ החוויה לא עזבה אותי. פנטזתי על מפעל אמנות שנמצא בלב שכונה עם קהילה מגוונת של אנשים שיעבדו בו ביחד. חיפשתי וחיפשתי מקום מתאים עד שהגעתי למוזיאון בת ים, שם בעצם נוסדה בשנת 2018 "עיר מפעל"הראשונה. גייסנו צוות למפעל מהסביבה הקרובה, בעיקר בני נוער ופנסיונרים, והתחלנו לעבוד בבית ריבק, מבנה סמוך ששייך למוזיאוני בת ים, חלל מרגש עם סיפור מדהים (בפעם אחרת). ואז הגיעה המגפה הגדולה והמפעל נסגר כמעט לשנתיים. רק אחרי הסגרים כשחלפה בהלת הקורונה, הצלחנו לשוב ולעבוד מחדש. בקיץ 2021 נפתח לציבור מפעל קטן, עם צוות מסור ונלהב מהקהילה המקומית, שהפך צעצועים ישנים ושבורים לפסלים חדשים.

החזון של "עיר מפעל" הוא להצמיח את האמנות מהשכונות. אנשים, נשים, נערות ונערים מקבלים הכשרה בשלל טכניקות פיסוליות. התהליך מרגש, מפעיל את חוש הדמיון ועושה נפלאות

אחרי ההצלחה הגדולה בבת ים, הלב ערג אל ירושלים, אל עבר העיר המורכבת והמרגשת הזו שתמיד ליוותה אותי במציאות ובחלומות. הרעיון היה לחבר צוות מפעל שיורכב מאנשים מקהילות ודתות שונות, אנשים שגרים באותו מקום אבל מאמינים, חושבים ומדברים בשפות שונות, וליצור כולם ביחד במפעל משהו חדש ומשותף.

עם החזון הזה הגעתי לסיור לוקיישן בירושלים, שם פגשתי קבוצת נשים מופלאה בראשות הילה סמולנסקי, מנהלת אגף האמנות בעיריית ירושלים. כבר מהמפגש הראשון איתם הבנתי שיש לי עסק עם צוות רציני ומשובח. הילה הצטרפה מיד למימוש החלום והציגה לי חללים מרגשים, יפים ומאוד מאתגרים. ככה זה בעיר הזו. הרצון שלי היה לגייס לצוות גם אוכלוסייה ערבית מבית צפאפא. נעזרנו בארגון "כולנא" שפתחו לנו את הדלת.

אז לא להאמין, אבל בקיץ הכי מטורלל בישראל, כשנדמה כי חזרנו לחיות בתוך הסיפור העכשווי של מגדל בבל, מבולבלים ומדברים בשפות שונות, דווקא עכשיו אנחנו פותחים לציבור הרחב את עיר מפעל 2023בירושלים, שם נתקן, נחבר וניצור בין אנשים שונים שפה משותפת שמתפתחת לה תוך כדי יצירה.

המפעל הענק יכלול צוות של יותר מ-40 פועלות ופועלי אמנות מכל השכונות שבעיר. ערבים, יהודים, דתיים וחילוניים, בנות ובני נוער, והגיל השלישי. החיבור היה מרגש ודי מהיר, הכוח של האמנות והעשייה ליצור כוך היתוך התגלה במלוא עוצמתו. חדוות העבודה, הקצב והיצירה המשותפת, מייצרים התרגשות אדירה אצל כולם. ככה זה כשעושים משהו טוב ביחד, כשמרגישים שייכות ומובילים יצרנות ויצירתיות. האמנות היא שפה מאחדת.

המפעל יוקם בסדנאות האמנים בטדי (אוצרת: תמר גיספן) ובמרכז אמנות ג'ינוגלי (אוצרת: הילה תימור). בלב שכונת הקטמונים נערכות בימים אלו סדנאות ההכנה של הצוות. בימים אלו נערך איסוף של צעצועים וחפצים שמועמדים לזריקה, כך נוסף לפרויקט שחקן מרכזי ומוביל הלא הוא אוטו זאזא, שמסתובב בעיר כבר חודש עם רינגטון שחברי הדג נחשהקליטו במיוחד, וקורא לילדים להביא למפעל צעצועים ישנים ומקולקלים מהבתים. כל הילדים שנפרדו באומץ מהצעצועים שלהם זכו בכרטיס חינם לביקור במפעל.

החזון של "עיר מפעל" הוא להצמיח את האמנות מהשכונות. אנשים, נשים, נערות ונערים מקבלים הכשרה בשלל טכניקות פיסוליות.התהליך מרגש, מפעיל את חוש הדמיון ועושה נפלאות. הצעצועים שסיימו את חייהם כמשחק זוכים להנצחה כפסלים ומקבלים את חותמת האמנות, שמאפשרת חיי נצח.

>> תהליך הקמת פרויקט "עיר מפעל" הוא מורכב ומאתגר וחשוב לי להודות למפיקים, יעל הרשקוביץ ואריה גולדין וכמובן מעל הכל צוות שלם , שעובדים איתי על זה במסירות אין קץ. המפעל יהיה פתוח במשך שבוע לציבור הרחב באמצעות סיורים חוויתיים לקבוצות. כמו בכל מפעל, לכל פועל ופועל יש תא לוקר לחפצים אישיים, כרטיס ארוחת בוקר ארוחת וצהריים, מדי עבודה וגם חנות מפעל שתציע את הפסלים למכירה. כל ההכנסות יתרמו לארגון יער האקלים. נפגש שם.עוד פרטים וכרטיסים באתר פסטיבל ישראל

• ❤ תרבות
• פסטיבל ישראל
• טור אישי
• אמנות ישראלית
• סיורי אמנות
• אמנות
• מוזיאון בת ים

• Facebook
• Twitter
• Email

קבוצת הברביזון החדש כבר הפכה מזמן שם שני לפריחה האדירה שחווה הציור בשנים האחרונות, והיא מייצגת דור חדש של ציירים שעייפו מתיאורטיזציית היתר שדבקה בתחום. המניפסט שמציעות חמש חברות הקבוצה הוא כה פשוט עד שהוא חתרני – הן קוראות לציירים לזנוח את החיפושים האסתטיים המייאשים בסטודיו ולצאת החוצה, להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, בדיוק כפי שעשו ציירי הברביזון, חלוצי האימפרסיוניזם במאה ה־19 בצרפת. חמש הציירות – אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב, אסיה לוקין,זויה צ'רקסקי־נאדיואולגה קונדינה – כולן עולות חדשות וישנות מברית המועצות לשעבר, הכירו זו את זו דרך צ'רקסקי, שהייתה ידועה עד אז בעבודות המחוצפות והפרובוקטיביות שלה. הן התגבשו כקבוצה באופן רשמי בתערוכה "קארגו קאלט" במוזיאון בת ים ב־2012 שקיבצה כ־15 אמנים ממוצא רוסי, ויציגו שם יחד גם בתערוכת "הילדים רוצים קומוניזם" שתיפתח בשבוע הבא.

"לכל אחת מאיתנו היו אותן מחשבות וצ'רקסקי הגדירה אותן יפה", מספרת לוקין. "אנחנו נתקענו בחיפושים הקונספטואליים שלנו. הרעיון המגבש היה שצריך ללמוד לצייר מחדש, והדרך לעשות את זה היא בשיטה המסורתית של ציור מהתבוננות, בשביל זה צריך לצאת לרחוב ולצייר את החיים".

למה ההתבוננות תגאל את הציור מהתקיעות?

צ'רקסקי: "ציור מהתבוננות היה פתרון אולטימטיבי למצב שהרגשתי תקועה בו מאז הילדות שלי מהסיבה הפשוטה שהמציאות והחיים תמיד יהיו יותר גדולים ויכללו יותר ממה שהדמיון או הזיכרון שלי יכולים להכיל. בתקופה שהציור כל כך עסוק בלדבר על עצמו ועל הקונטקסט של עצמו, זה נראה לי מאוד מרענן להפנות את המבט החוצה ולא פנימה".

"הציור היום אובר מודע לעצמו", מסבירה לוקשבסקי, "ואנחנו מתעסקות בתחום של הרגש, של הרמוניה, של יופי. אנחנו רוצות להחזיר לציור את הדבר האמיתי. בקיצור, משהו מיושן", היא צוחקת.

"יש ביקורת כזו עלינו, אבל בעיניי זה הדבר הכי חדש שיש. אני חושבת שזו הדרך לצאת מהמבוי הסתום שהציור נמצא בו עכשיו", אומרת זורבוב. "בבצלאל תמיד אומרים שהציור מת", מוסיפה לוקין, "ואז מנסים למצוא אותו מחדש דרך ציור קונספטואלי או מינימליסטי, או שמנסים למצוא משהו חדש. אולי זה היה אקטואלי בשנות ה־60, היום זה נורא מיושן לחפש משהו חדש. מהבחינה הזו אנחנו לא בחיפוש של משהו חדש אלא בחיפוש אחרי משהו אמיתי".

קונדינה: "היציאה החוצה היא ממש הרפתקה. ברחוב יש אקשן. ההתבוננות תמיד מחדשת, גם אם אין לך מה להגיד כצייר. זה בעצם הפתרון – לצאת החוצה אל החיים. אני לא בטוחה שהציור במבוי סתום. המבוי הסתום הוא רק בראש".

רובכן מלמדות היום בבתי ספר לאמנות. איך המורים והסטודנטים מתייחסים לציור בימינו?

לוקין: "כשלימדתי בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי, העברתי קורס רישום רוסי כבד. לי אישית היה כיף, כי זה באמת היה חסר. במחלקה לאמנות באותו הזמן אני חושבת שהם כמעט ביטלו את הקורס הזה".

זורבוב: "בשנקר המצב שונה. אני מלמדת סטודנטים שנה א' כבר שנתיים והציור מאוד פורח עכשיו".

לוקשבסקי: "אני למדתי במדרשה ואף אחד לא דיבר על דברים מהותיים, כאילו אין להם זכות קיום כי זה מצמצם את הראייה העצמאית. אבל אני חושבת שזה משתנה. הזמינו אותנו עכשיו להנחות סדנה בתואר השני בבצלאל. זה יהיה כמו סטודיו פתוח ואנחנו נלמד וגם נעבוד שם".

עבור חברות הברביזון, התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" היא מעין המשך ישיר ל"קארגו קאלט" מלפני ארבע שנים. הפרויקט המקיף מציין 99 שנה למהפכה הבולשביקית ומנסה לקשור בין העבר הסובייטי האפל לזרמים התת קרקעיים שמניעים את החברה העכשווית, רוויית האלימות והטירוף. אשכול התערוכות הראשון יעסוק בעיקר בנושאי ילדות, חלומות ומדע בדיוני. בתערוכה יציגו חברות הברביזון ציורי ילדות מברית המועצות, חלקם ציורי ילדות של ממש ואחרים מבוססים על זיכרונותיהן מרוסיה הסובייטית. זו למעשה הפעם הראשונה שבה פרויקט משותף של הנשים אינו מבוסס על התבוננות ועל יציאה לשטח. ולמרות זאת, הן טוענות, הפרויקט נשאר נאמן לרעיון של ההתבוננות במציאות וביומיום.

יש היום לא מעט ילידי ברית המועצות שחוזרים לגטאות, מסרבים להתערות בחברה הישראלית וגאים בזה.

זורבוב: "אני לא באמת חושבת שיש דבר כזה 'חברה ישראלית'. אנחנו שומעים את זה ברדיו ובטלוויזיה אבל אין באמת דבר כזה. יש המון משפחות שסגורות בתוך התרבות שלהן ובתוך המוצא שלהן".

לוקשבסקי: "הרוסים חושבים שהתרבות שלהם היא מאוד עשירה. אני יצאתי מהגטו הזה, ואני רואה עכשיו כמה שהיא פסאודו עשירה. היא לא מעודכנת, היא שוביניסטית ועתיקה. הרוסים עצמם לא רואים את זה, זה נראה להם מאוד איכותי וייחודי".

יש תחושה של קיפוח?

לוקשבסקי: "מה זאת אומרת קיפוח? שאנחנו סוג ב'? לא".

ובתוך האמנות?

לוקין: "בשנות ה־90 הייתה תחושת קיפוח באמנות. אני זוכרת את זה בבצלאל, פחדו לקחת תלמידים רוסים ובצדק".

לוקשבסקי: "סגרו אותם. זה מקרה פרוידיאני. חשבו עליהם שהם תקועים רק ברישום אקדמי ולא יכולים להיפתח. הם שונאים אמנות עכשווית, גם למודרניזם הם די סגורים ובגלל זה לא לקחו אותם. מצד שני, אני למדתי עיצוב גרפי והביאו אותנו הרוסים כדוגמה לעבודה ולמשמעת".

לוקין: "אבל אני, לפני שהגעתי לבצלאל, למדתי דברים אחרים, למדתי אצל מורה פרטי אמנות מופשטת. זאת הייתה סטיגמה".

אבל כן היו אמנים רוסים שניסו להכניס מסורות רוסיות לקאנון הישראלי. מיכאל גרובמן, למשל.

לוקשבסקי: "הוא ניסה לבנות שיח של אמנות רוסית וזה לא הצליח לו. הוא נשאר לבד".

זורבוב: "זה לא היה הזמן. היום רוסים מרגישים יותר כוח וביטחון. הייתה פריחה של אמנות רוסית בתחילת שנות האלפיים, עד לפני חמש שנים. הייתי למשל במוזיאון פראדו במדריד והיה שם ספר הדרכה ברוסית".

אז אתן מגדירות את עצמכן כציירות רוסיות?

זורבוב: "אנחנו ציירות ממוצא רוסי, בטח".

לוקשבסקי: "אמנים ישראליים שואלים אותנו לפעמים 'אפשר להצטרף'? זה נשמע כל כך מטומטם. לא, אי אפשר להצטרף. צריך לעבור בדיוק את אותו דרך שאנחנו עברנו: ללמוד באקדמיה, לעבור לניסויים קונספטואליים, להכיר את האמנות העכשווית ולחזור בחזרה. ככה אתה יכול להצטרף".

אתן חושבות שהציור שלכן הוא אנטיתזה לציור הישראלי, אם יש דבר כזה בכלל?

צ'רקסקי: "אני חושבת שהציור הישראלי עוד לא גיבש מסורת או אסכולה משלו. לעומת זאת ברוסיה יש מסורת ציורית מאוד מגובשת. להבדיל מהמערב, ברוסיה הציור אף פעם לא חווה מוות קליני אלא המשיך להתקיים לאורך כל המאה ה־20. מתקיים שם שיח ערני ויש המשכיות ברורה בין דורות של ציירים. אנחנו יכולים לזהות זה את זה בלי להכיר באופן אישי, כי יש לנו קונטקסט משותף וקריטריונים משותפים. מה שמכירים בחוץ כאמנות רוסית זה לאו דווקא מה שמוערך בפנים אלא יותר מה שמתאים לו להיות יצוא".

קונדינה: "לכולנו יש שורשים משותפים ובסיס קלאסי, אבל ברוסיה לא היינו שייכות לאסכולה רוסית, היינו באנדרגראונד. אבל הציור הישראלי בא גם מרוסיה. בדרך כלל האמנים הרוסים מגיעים לכאן, מגלים את האור וחווים משבר. צייר מרוסיה בא לפה ומקבל שוק. אבל ככל שאנחנו חיים פה אנחנו מכירים יותר את המציאות".

"הילדים רוצים קומוניזם", מוזיאון מובי בת ים, פתיחה בחמישי (25.2)

• אמנות
• נטליה זורבוב
• אסיה לוקין
• זויה צ'רקסקי־נאדי
• אולגה קונדינה
• ברית המועצות לשעבר
• בריה"מ
• ברה"מ
• קארגו קאלט
• שלטון סובייטי
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• מיוחדים
• זויה צ'רקסקי
• ציור
• ברביזון
• הברביזון החדש
• אנה לוקשבסקי
• רוסיה
• מוזיאון בת ים
• מוזיאון מובי