>> טלי בן נון (למה שלא תעקבו) היא האוצרת הראשית של הבינאלה הארצית התשיעית לרישום, מפעל אמנותי מקיף וייחודי המתקיים בימים אלו בבית האמנים ירושלים ובחללי תצוגה נוספים במרכז העיר. בביאנלה, הנושאת את השם "רשמים IX: נֶשֶׁל", מציגים 77 אמנים ואמניות שנבחרו מתוך יותר מ-700 יוצרים שנענו לקול הקורא. האמנים המשתתפים ומאות היצירות המוצגות הם חגיגה מתמשכת של מדיום הרישום על מופעיו הרבים וכיווני העשייה העכשווית בתחום. בקיצור,אתם רוצים לראות את זה.

>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט
>> ראמן רצחני וחוף להינצל בו // העיר של אופיר ואורי אן ששון
>> סחר הוגן פמיניסטי והד מבאר קדומה // העיר של לורן מילק

1. השכונה שלי

אני גרה כמעט 20 שנה בשכונה הכי יפה בעיר: מעוז אביב. רכבות נמוכות של פעם, הרבה ירוק, עצים זקנים, שבילים שקטים, בית על עץ, גינה קהילתית ועוד. הילדים שלי תמיד צוחקים עלי כשאני אומרת שאני "נוסעת לעיר", אבל וואלה השכונה הזאת היא באמת סוג של קיבוץ שמרגיש מחוץ לעיר.

2. המטבח של טלו

האחיות המהממות, טלו ורוני, מנצחות על אחד המקומות הטעימים והשווים לאוכל מוכן, אבל כזה של מטבח שף. הכל נעשה עם חומרי גלם טריים והמון יצירתיות, פשטות ודיוק. התפריט משתנה כל שבוע ויש גם הרבה אופציות צמחוניות וטבעוניות (הפייבוריט שלי סלט עדשים כתומות). אם רוצים להתפנק אז יש גם מאפי בצק טעימים, קרקרים, ממרחים, עוגיות, גלידה ועוד. הכל הכל בעבודת-יד ובאווירה משפחתית עליזה.
וייסבורג 17 תל אביב (צהלה)

3. פרחי אר

אני והחנות הזאת זה סיפור אהבה. אם יום אחד יהיה לי פרלמנט נשים משלי, אדאג שפנינה ושושי ישבו בו – כי הן הכי מצחיקות, שנונות ומלאות בסיפורים עסיסיים. חוצמזה שהזרים של פנינה (בעלת החנות) והכלים ההורסים שהיא משדכת לכל זר, הם לא פחות מיצירת אמנות.
פנקס 45 תל אביב

4. קוט

בר יין קטן, פינתי ומתוק עםמלא סטייל ושיק אירופאי, ממקום באחת הפינות היפות של תל אביב. מבחר מטורף של יינות מכל העולם (ולא חוסכים פה בסוגי היינות שמוצעים בכוסות) ומנות טעימות ומדויקות ליד היין. חוצמזה, הברמנים שם מתוקים אחד אחד!
אחד העם 33 תל אביב

שיק של אירופה. קוט (צילום: נועם רון)

5. לילי לבני נשים

יש לי אובססיה לחנויות לבני נשים של פעם – גופיות כותנה פשוטות עם דנטל תחרה, כותנות לילה, חזיות, גרביים וגרביונים… לילי לבני נשים נמצאת בפינת הרחובות ריינס/פרישמן כבר למעלה משישים שנה. מדובר בארבעה דורות של נשים שמבינות נשים. סבתא שלי, שהייתה מאוד בעייתית בחזיות וקנתה רק חזיות בהתאמה אישית ורק אצל לילי, היתה לוקחת אותי איתה לשם כשהיתי מבלה אצלה בחופשות. אני מתה על זה שהעיצוב של החלון ראווה נשאר קצת אולד-סקול.
ריינס 20 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל מופע ענק בגני יהושע ידוע כמטרד בלתי נסבל לתושבי השכונה (מעוז אביב, כבר אמרתי?!). החניות + המדרכות הופכים למקום חניה לבאי המופע בשיטת "חנה כפי יכולתך", והדציבלים המוגזמים של ההגברה הופכים למפגע סביבתי מחריש אוזניים (שמתחיל כבר כמה ימים לפני, בחזרות ובסאונדצ'ק), גם כשהחלונות סגורים. כשיש ארבע הופעות בשבוע של אייל גולן או עומר אדם ואת יודעת שאם לא תחזרי הביתה עד הצהריים – גם תמצאי את עצמך עומדת בפקקים נוראיים על רוקח וגם לא תהיה לך חניה. עיריית תל אביב-יפו – הגיע הזמן לעשות משהו בעניין!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכה של אסתר שניידר,הושענא, במוזיאון בת-ים לאמנות. מסוג החוויות שנחקקות בגוף ובתודעה. תערוכה שגרמה לי לרצות לגור בה, לתפוס תנומה באחד הפסלים ולהתעורר לתוך חיזיון ציורי מיסטי ורוחני. כשכל המרכיבים – מהמבנה המעגלי של המוזיאון ועד הציורים והפסלים – מתאחדים לשלם אחד הרמטי, או אז תערוכה היא לא "רק" תערוכה אלא מקום, עולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"במשמרת שלי", סרט של אמנון רבי שמגולל אתסיפורו הטראגי של כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר ומי שבמשמרת שלו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רהוט וחד, יושב גילון מול המצלמה וחושף בכנות אמיצה כיצד טרגדיה לאומית שהמיטה אסון על החברה הישראלית, כרסמה וכילתה אותו מבפנים. מאיש משפחה שמח עם קריירה ביטחונית משגשגת, הפך לאדם מסוגר, מנותק ודכאוני. בשיחה בה הוא סוגר מעגל עם בנותיו לא יכולתי להפסיק לבכות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בחודשיים האחרונים אני תורמת (וממליצה גם לכן) למען החטופים שחזרו הביתה. חייבים לעזור לאנשים היפים האלה שעברו את הנורא מכל לחזור לחיים ולעמוד מחדש על הרגליים. בושה שהממשלה מפקירה שוב ושוב את אזרחיה ומתנערת מאחריות על מעשיה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האמת, צריך להרים לכל התושבים שביתם ניזוק או נמחק כליל במלחמה מול איראן ביוני האחרון. לא יעלה על הדעת שהאנשים האלו יצטרכו לעבור מדורי גיהנום בירוקרטיים אינסופיים כדי שתהיה להם קורת גג חדשה.

מה יהיה?
פחד אלוהים.

• העיר שלי
• רישום
• אמנות ישראלית
• מעוז אביב
• פרחים
• קוט בר יין
• הלבשה תחתונה
• גני יהושע
• מוזיאון בת ים

הכל התחיל כשהבן שלי מיכאל נולד, לפני כמעט עשר שנים. בשנת 2014 עשינו תערוכת פופ אפ לכבודו, שהמרכיב העיקרי בה היה צעצועיםוכמובן הרבה הומור ואירוניה.לאחר כמה חודשיםהוזמנתי לרזידנסי אמן בניו ג'רזי. ביום הראשון כשהגעתי לסטודיו, מצאתי את עצמי בחלל ענק. פתאום נפתחה הדלת ומשלוח עצום של צעצועים פשוט נפרק אצלי בסטודיו. זה היה רגע מכונן – הבנתי שהסטודיו הוא כבר לא סטודיו אמן, אלא מפעל.

נכנסתי לגמרי לראש של מנהל מפעל. התחלתי להוביל מהלכי ייצור: גייסתי שני סטודנטים והשגתי להם מלגה מהשגרירות ,קניתי לנו חלוקי עבודה כמו במפעל ויאללה לעבודה. החלל חולק למחלקות שונות שכללו עמדות פירוק, הרכבה, ניקוי ותפירה. התחלנו לייצר מוצרים במקביל, תוך שימוש בחומרים ממוחזרים ליצירת עבודות אמנות חדשות.

כשחזרתי לארץ החוויה לא עזבה אותי. פנטזתי על מפעל אמנות שנמצא בלב שכונה עם קהילה מגוונת של אנשים שיעבדו בו ביחד. חיפשתי וחיפשתי מקום מתאים עד שהגעתי למוזיאון בת ים, שם בעצם נוסדה בשנת 2018 "עיר מפעל"הראשונה. גייסנו צוות למפעל מהסביבה הקרובה, בעיקר בני נוער ופנסיונרים, והתחלנו לעבוד בבית ריבק, מבנה סמוך ששייך למוזיאוני בת ים, חלל מרגש עם סיפור מדהים (בפעם אחרת). ואז הגיעה המגפה הגדולה והמפעל נסגר כמעט לשנתיים. רק אחרי הסגרים כשחלפה בהלת הקורונה, הצלחנו לשוב ולעבוד מחדש. בקיץ 2021 נפתח לציבור מפעל קטן, עם צוות מסור ונלהב מהקהילה המקומית, שהפך צעצועים ישנים ושבורים לפסלים חדשים.

החזון של "עיר מפעל" הוא להצמיח את האמנות מהשכונות. אנשים, נשים, נערות ונערים מקבלים הכשרה בשלל טכניקות פיסוליות. התהליך מרגש, מפעיל את חוש הדמיון ועושה נפלאות

אחרי ההצלחה הגדולה בבת ים, הלב ערג אל ירושלים, אל עבר העיר המורכבת והמרגשת הזו שתמיד ליוותה אותי במציאות ובחלומות. הרעיון היה לחבר צוות מפעל שיורכב מאנשים מקהילות ודתות שונות, אנשים שגרים באותו מקום אבל מאמינים, חושבים ומדברים בשפות שונות, וליצור כולם ביחד במפעל משהו חדש ומשותף.

עם החזון הזה הגעתי לסיור לוקיישן בירושלים, שם פגשתי קבוצת נשים מופלאה בראשות הילה סמולנסקי, מנהלת אגף האמנות בעיריית ירושלים. כבר מהמפגש הראשון איתם הבנתי שיש לי עסק עם צוות רציני ומשובח. הילה הצטרפה מיד למימוש החלום והציגה לי חללים מרגשים, יפים ומאוד מאתגרים. ככה זה בעיר הזו. הרצון שלי היה לגייס לצוות גם אוכלוסייה ערבית מבית צפאפא. נעזרנו בארגון "כולנא" שפתחו לנו את הדלת.

אז לא להאמין, אבל בקיץ הכי מטורלל בישראל, כשנדמה כי חזרנו לחיות בתוך הסיפור העכשווי של מגדל בבל, מבולבלים ומדברים בשפות שונות, דווקא עכשיו אנחנו פותחים לציבור הרחב את עיר מפעל 2023בירושלים, שם נתקן, נחבר וניצור בין אנשים שונים שפה משותפת שמתפתחת לה תוך כדי יצירה.

המפעל הענק יכלול צוות של יותר מ-40 פועלות ופועלי אמנות מכל השכונות שבעיר. ערבים, יהודים, דתיים וחילוניים, בנות ובני נוער, והגיל השלישי. החיבור היה מרגש ודי מהיר, הכוח של האמנות והעשייה ליצור כוך היתוך התגלה במלוא עוצמתו. חדוות העבודה, הקצב והיצירה המשותפת, מייצרים התרגשות אדירה אצל כולם. ככה זה כשעושים משהו טוב ביחד, כשמרגישים שייכות ומובילים יצרנות ויצירתיות. האמנות היא שפה מאחדת.

המפעל יוקם בסדנאות האמנים בטדי (אוצרת: תמר גיספן) ובמרכז אמנות ג'ינוגלי (אוצרת: הילה תימור). בלב שכונת הקטמונים נערכות בימים אלו סדנאות ההכנה של הצוות. בימים אלו נערך איסוף של צעצועים וחפצים שמועמדים לזריקה, כך נוסף לפרויקט שחקן מרכזי ומוביל הלא הוא אוטו זאזא, שמסתובב בעיר כבר חודש עם רינגטון שחברי הדג נחשהקליטו במיוחד, וקורא לילדים להביא למפעל צעצועים ישנים ומקולקלים מהבתים. כל הילדים שנפרדו באומץ מהצעצועים שלהם זכו בכרטיס חינם לביקור במפעל.

החזון של "עיר מפעל" הוא להצמיח את האמנות מהשכונות. אנשים, נשים, נערות ונערים מקבלים הכשרה בשלל טכניקות פיסוליות.התהליך מרגש, מפעיל את חוש הדמיון ועושה נפלאות. הצעצועים שסיימו את חייהם כמשחק זוכים להנצחה כפסלים ומקבלים את חותמת האמנות, שמאפשרת חיי נצח.

>> תהליך הקמת פרויקט "עיר מפעל" הוא מורכב ומאתגר וחשוב לי להודות למפיקים, יעל הרשקוביץ ואריה גולדין וכמובן מעל הכל צוות שלם , שעובדים איתי על זה במסירות אין קץ. המפעל יהיה פתוח במשך שבוע לציבור הרחב באמצעות סיורים חוויתיים לקבוצות. כמו בכל מפעל, לכל פועל ופועל יש תא לוקר לחפצים אישיים, כרטיס ארוחת בוקר ארוחת וצהריים, מדי עבודה וגם חנות מפעל שתציע את הפסלים למכירה. כל ההכנסות יתרמו לארגון יער האקלים. נפגש שם.עוד פרטים וכרטיסים באתר פסטיבל ישראל

• ❤ תרבות
• פסטיבל ישראל
• טור אישי
• אמנות ישראלית
• סיורי אמנות
• אמנות
• מוזיאון בת ים

• Facebook
• Twitter
• Email

מיכל:"כן אלונה, מה עשינו היום?".

אלונה:"היינו במוזיאון לאמנות בבת ים".

מיכל:"ומה היה מיוחד בבילוי שלנו?".

אלונה:"שהלכנו עם נח שהוא אח שלי והוא בן 5, עם דניאל חברה שלי, ועם נטע שהוא חבר של נח".

מיכל:"אז היינו בעצם חמישה. ארבעה ילדים ומבוגרת אחראית אחת".

אלונה:"נגיד".

מיכל:"סליחה?".

אלונה:"בסדר, את מבוגרת".

מיכל:"דווקא יותר חשקתי באחראית. אז מה עשינו במוזיאון בת ים?".

אלונה:"בהתחלה עשינו סיור בתערוכה שנקראת 'המאמינים'. שעשתה אותו מדריכה ממש נחמדה שקראו לה מיכל".

מיכל:"היא הייתה מצוינת בעיניי".

אלונה:"נכון היא הסבירה טוב, נתנה להרבה ילדים להשתתף, ונתנה להם רשות דיבור".

מיכל:"ומה ראית בתערוכה?".

אלונה:"פסלים וציורים".

מיכל:"הרגשת שהיה נושא שם? משהו שחיבר ביניהם?".

אלונה:"נחשים".

מיכל:"נשמע מלחיץ. זה היה מלחיץ?".

אלונה:"לא".

מיכל:"איזו עבודה אהבת במיוחד?".

אלונה:"של האמנית שפגשנו שם. שיראל הורוויץ".

מיכל:"איזה כיף זה לפגוש בתערוכה אמן שמסביר לך על העבודה שלו".

אלונה:"נכון, והיא עבודה ממש יפה, את החלקים בעבודה שנראים כמו נשלים של נחשים היא עשתה מדבק פלסטי צבוע שהתייבש. היו שם גם סולמות ארוכים ומזרונים כאלו בכל מיני צורות ממש מגניבות, עם בד כזה אדום, ומסביבם כדורי זהב קטנים כמו בכיסאות מלכים".

מיכל:"נורא התלהבתי מזה שהאמנית אמרה שאתם יכולים לשכב עליהם, כי בדרך כלל במוזיאונים אסור לגעת ביצירות".

אלונה:"נכון, זה היה ממש מגניב".

מיכל:"אוקיי. ומה עשינו בסוף הסיור?".

אלונה:"סדנה שהעבירו מיכל המדריכה ושיראל האמנית. שיראל הביאה חלקים מהחומר הזה שהיא עובדת איתו שנראה כמו נשל של נחש, וחילקה לכולנו כדי שגם אנחנו נוכל לעשות איתו יצירה".

מיכל:"ספרי לי על היצירה שלך".

אלונה:"שמתי חתיכת נשל צבעונית באמצע, ואז עשיתי קווים מכל פינה אליה, ובתוך החלל הריק של הקווים ציירתי כל מיני צורות".

מיכל:"מה ניסית להגיד ביצירה שלך?".

אלונה:"כלום".

מיכל:"ואת חושבת שהצלחת להגיד כלום? את חושבת שמי שיסתכל על זה ירגיש כלום?".

אלונה:"כן. את הרגשת כלום?".

מיכל:"לא. אני הרגשתי דווקא עושר גדול של צבעים וצורות".

אלונה:"כל צבע וכל צורה מהווה את הכלום שלו".

מיכל:"מעניין. אז כשתציגי אותה תקראי לה…".

אלונה:"הכלום".

מיכל:"יצירתה של אלונה ארלוק. תגידי, את חושבת שגם נח ונטע נהנו? הרגשת שזה מתאים גם לגילם?".

אלונה:"כן. נח היה מאוד שותף ופעיל. הוא דיבר הרבה ושאל ועשה יצירה".

מיכל:"ובכן אז מה הציון?".

אלונה:"5. מה שלך?".

מיכל:"5. אני ממש התרשמתי שם, כי הייתה שם המון חשיבה על ילדים באיך שהעבירו את זה, וכבוד לילדים, וסבלנות לילדים. והייתה לנו שם חוויה מאוד מעשירה וכיפית. נכון?".

אלונה:"מה?".

מיכל:"מה יש לך להגיד על מה שאמרתי עכשיו?".

אלונה:"כלום".

מוזיאון בת ים, סטרומה 6 בת ים, חמישי (23.5) מ־10:00, כניסה חופשית

• מוזיאון בת ים
• תערוכה
• עם המשפחה
• תערוכה קבוצתית
• אמנות
• אמנות ישראלית
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני ארבע שנים, בתיאום מושלם עם הולדת בתו הבכורה, נשלף יהושע סימון מלב הבוהמה התל אביבית וגלה לבת ים, שם קיבל על עצמו את תפקיד המנהל והאוצר הראשי של מערך המוזיאונים העירוני. כמי שנולד בתל אביב והתחנך במגמת הקולנוע של עירוני א' (ולאחר מכן בבניין גילמן הידוע לשמצה של אוניברסיטת תל אביב), עבר סימון בצעירותו את כל התחנות במסלול המכשיר אנשי רוח ותרבות. אבל הנחיתה בקצהו הדרומי של קו 18 הייתה רכה משחשב.

"במובן מסוים כלל לא היה כאן מעבר של מקום אלא של קונטקסט", הוא אומר. "קודם פשוט הייתי אוצר תערוכות. הייתי בא למוסד, מציע לו פרויקט, עושה איזה פיץ', והפרויקט הוא כל מה שמעניין אותי. הייתי אוצר עצמאי, וככזה עבדתי על פרויקטים בחללים בהרצליה, תל אביב וירושלים. המעבר היה לקונטקסט של מוסד, היום אני נמצא בצד השני של השולחן. תפקידי כמנהל הוא לחבר את המוזיאון לשכונת רמת יוסף שבה הוא נמצא, לעיר בת ים ולמרחב הפיזי של גוש דן וישראל, כי אנשים מגיעים אלינו מכל הארץ. ובכל זאת, אתה יכול להיכנס למוזיאון לאמנות עכשווית בבת ים ולהיות גם בפריז או בברצלונה".

בכל זאת, אפשר לראות שהמוזיאון מתפקד גם בהקשר מקומי מאוד. למשל, הרעיון להביא את התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" לעיר שבה יותר משליש התושבים הם ממוצא רוסי.

"בוודאי, בטח מאז שמחלקת הקהילה והחינוך הפכה ל־50 אחוז מהפעילות שלנו, ולא מדובר רק בחינוך לקבוצות גיל של ילדים, אלא לכולם, כולל גמלאים. זה מתוך הכרה בצורך האמיתי של השכונה והאזור. מצד שני, רק הלילה מנהל המחלקה טס לניו יורק כי בברונקס יש מרכז קהילתי שמפעיל את תוכנית החינוך של MoBY – מוזיאוני בת ים. הידע שאנחנו מייצרים הוא מקומי, ומחובר לצרכים של השכונה ולהקשר המיידי, אבל אפשר להשתמש בו גם בחוץ".

יש כזה דבר "סצנת אמנות בת ימית"?

"יש לנו תצוגת קבע על הסצנה הבת ימית, שמתמקדת בעבודות של חיים קיווה ויעקב אפשטיין (הראשון צייר שהיה מנהל מוזיאון בת ים, השני פסל שהקים את המכון לאמנות בבת ים – ג"פ). צריך לזכור גם שבבת ים תמיד היה מוזיאון. לא מדובר במוסד כמו יד לבנים שהפך למוזיאון בשלב מאוחר יחסית. מוזיאון בת ים הוקם ב־1961, ומוזיאון ישראל הוקם למעשה אחריו, ב־1965".

והיום אתה מאמין שקל יותר ליצור אמנות חופשית בבת ים מאשר בתל אביב. אולי בבת ים קל יותר לחמוק מקלישאות של סצנה תוססת.

"בטוח קל יותר ליצור אמנות בבת ים. אם רוב הזמן שלך הולך על לעבוד כדי לשלם שכר דירה, ושאר הזמן הפנוי הולך על עבודה ללא שכר באינטרנט, כלומר, לכתוב בפייסבוק, אז כמה זמן נשאר לך לעשות משהו? ככל שאתה מוריד את המינונים של הדברים האלה, יש לך יותר זמן לחקור דברים. אם שכר הדירה מאפשר לך יותר פנאי בתור אמן, זה יתרון. בכל עולם האמנות העכשווית יש דינמיקות שונות. יש ערים שבהן הגלריות חזקות, יש ערים שבהן בתי הספר לאמנות חזקים, יש ערים שבהן הנדל"ן משחק תפקיד חשוב ויש ערים שבהן זו העירייה. בת ים היא עיר מסבירת פנים. היא הציעה לארח את עמותת המידברן. יש בה תיאטרון נוצר, פסט'פקטורי. אלה יוזמות שהוזמנו לעיר. בת ים של עשר השנים האחרונות מקרבת את הדברים האלה אליה".

סימון (37), קולנוען בעברו, הוא גם דוקטור לפילוסופיה, עורך כתב העת "מעין" לצדו של רועי צ'יקי ארד, ואב למרגו (4), אליאב (1.7) ושושנה, שנולדה רק לפני שבוע וחצי. הוא לא מתחזק חשבון פייסבוק פעיל, ומתוקף אבהותו פרש מחיי הלילה מזמן. עם זאת, כעורך "מעין" עלתה בפייסבוק דרישה לתגובתו בסוגיית אלון קסטיאל, בהתחשב בכך שהאחרון סייע בארגון מסיבות של "מעין" ושימש כאחד ממנהלי הגלריה "החדש והרע" של כתב העת ב־2007. "כמו כולם, גם אני הופתעתי", הוא מספר, אף שלפי גלי ההדף בפייסבוק יש רושם שרבים לא ממש הופתעו. "כבר הדיווח הראשוני, שעדיין לא כלל אונס, היה מזעזע. תמיד תפסתי ממנו בחור סבבה, לא היה לי מושג".

עלו טענות בפייסבוק שהתגובה הראשונית של צ'יקי, נציג "מעין" בהקשר הזה, הייתה מתונה מדי.

"עשינו פעמיים אצל אלון מסיבות של כתב העת. האינטראקציה הכי אינטנסיבית שלנו איתו הייתה בגלריית החדש והרע, וזה היה לפני תשע שנים. הוא אף פעם לא פרסם אצלנו ולא היה חבר מערכת 'מעין', כך שלא תפסנו את עצמנו כאנשים קרובים אליו כפי שאחרים תפסו אותנו. לא היינו מודעים לדברים האלה".

אתה בטח מודע גם לתגרת הפייסבוק האחרונה בין גבריאל מוקד לרועי חסן. מוקד כינה את חסן "גמד ספרותי", וחסן גמל בלעג על ריח הגוף של מוקד. מתי משוררים יפסיקו להתנגח זה בזה?

"אף אחת מהאמירות היא לא הסגנון שלי. נראה שכל אחד, מרדן ככל שיהיה, מנסה להעמיד את עצמו ביחס לפרספקטיבה היסטורית. הוא מעוניין במה ייזכר וייאמר בעתיד, מה ימצאו כשיחפשו אותו בגוגל. על זה הם נלחמים. זה גם מעיד על כמה שאנחנו שמרנים. משוררים שתופסים את עצמם כפורצי גבולות מבחינות מסוימות, מתעניינים בפרספקטיבה רחוקה מהם. יש מפלגה שקוראים לה יש עתיד. אבל מה עם ההווה?".

זו המשימה של "מעין"? להגיב להווה?

"במילותיו של לנין, אנחנו צריכים להיות רדיקליים כמו המציאות עצמה. כל גיליון של 'מעין' קשור לרגע שבו אנחנו נמצאים. היום אנחנו חווים מעבר מפוליטיקה של ממשלה העומדת מול אזרחים משלמי מסים לממשלה העומדת מול מחזיקי חוב חיצוני. זה הסיפור של יוון, בריטניה, איטליה וגם הסיפור של צוק איתן. ממשלות לא עסוקות בלענות לאינטרסים של הקבוצה שלה הן היו אמורות לענות בדמוקרטיה הליברלית של המאות ה־18 וה־19, הן צריכות לדאוג למחזיקי איגרות חוב. כל הסיפור של צוק איתן היה בנוי על לשדר יציבות כלפי חוץ על חשבון דאגה לחיי האזרחים. הדבר הכי נורא שקרה בצוק איתן היה הסגירה של נתב"ג לאחר שרשות התעופה האמריקאית ביטלה לכאן טיסות. ממשלת ישראל סירבה לכנות את צוק איתן 'מלחמה', והפיצויים זו רק דוגמה אחת להשלכות. בסופו של דבר דירוג האשראי של המדינה ירד. גם המחיר למשתכן והפתרון החדש של שר האוצר לסבסוד רווחים של בעלי דירות להשקעה הם עוד דוגמאות ליחסי כוחות שבהם לאזרחים משלמי מסים אין השפעה לעומת בעלי איגרות החוב. הרי יכלו פשוט לעשות דיור ציבורי".

כמי שלא מוותר על שום הזדמנות להשחיל ציטוט של לנין בשיחה בת שעה וחצי, התערוכה השנתית המוצגת במוזיאון בן ארי לאמנות עכשווית – "הילדים רוצים קומוניזם" – הוא פרויקט טיפוחיו ואולי החותם האישי המרכזי שלו במוזיאון עד כה. התערוכה, שהסבב השלישי והאחרון שלה ייפתח במוזיאון ביום חמישי הבא (15.12), מציינת 99 שנה למהפכה הבולשביקית וכוללת שיתוף פעולה עם מוזיאונים וגלריות בפראג, ורשה, קייב ואתונה.

"בת ים היא חלק מהרשת הזאת", הוא מסביר. "כמעט 50 אחוז מתושבי השכונה של המוזיאון הם דוברי רוסית. הם לא צריכים את ההסברים שלי. כשהם נכנסים ורואים את הדאצ'ה (בית קיץ ברוסית – ג"פ) שבנה האמן מקס אפשטיין, הם כבר מכירים את זה, לא כרעיון, אלא כמציאות חיים".

"המחשבה מאחורי התערוכה היא על כך שאנו נמצאים ברע ביותר מהעולמות האפשריים, מפני שאנו יכולים לחשוב על העתיד רק כעוד מההווה. בגלל זה יש אנשים שכדי לצאת מההווה חושבים שלבחירה בטראמפ יש ממדים חיוביים. אבל טראמפ, האיחוד האירופי וכן הלאה הם רק אנטי קומוניזמים הנלחמים זה בזה. ברגע שיש לך את האופק הקומוניסטי הוא משנה את הפרספקטיבה שלך, ואתה רואה את העולם אחרת לגמרי. הרע במיעוטו מביא איתו רעות גדולות יותר. אין שום פרויקט שעניינו הטוב הכללי. זה קשור לכישלון הקומוניזם להתיישם בצורה האופטימלית. מתוך הכרה שזהו העולם שבו אנחנו חיים, רצינו לדמיין איזה עולם היה יכול להיות. התערוכה לא מתעסקת בנאומים, דגלים או מצעדים. היא משלבת חומרים ארכיוניים ממשטרים קומוניסטיים עם פרויקטים עכשוויים מתוך ניסיון להשתמש בדמיון ולחשוב על מה היה יכול להיות בעולם הזה, שכבר לא קיים. אנחנו עוסקים בפוטנציאל. בגלל זה אנחנו מציינים 99 שנה למהפכה, לפני שכל המוסדות הגדולים יציינו את 100 השנה. אצלנו יש החתיכה הזאת שחסרה".
"הילדים רוצים קומוניזם",MoBY(מוזיאוני בת ים), סטרומה 6 בת ים, חמישי (15.12) 20:00

• בת ים
• יהושע סימון
• אמנות
• תרבות
• מוזיאון בת ים

• Facebook
• Twitter
• Email

קבוצת הברביזון החדש כבר הפכה מזמן שם שני לפריחה האדירה שחווה הציור בשנים האחרונות, והיא מייצגת דור חדש של ציירים שעייפו מתיאורטיזציית היתר שדבקה בתחום. המניפסט שמציעות חמש חברות הקבוצה הוא כה פשוט עד שהוא חתרני – הן קוראות לציירים לזנוח את החיפושים האסתטיים המייאשים בסטודיו ולצאת החוצה, להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, בדיוק כפי שעשו ציירי הברביזון, חלוצי האימפרסיוניזם במאה ה־19 בצרפת. חמש הציירות – אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב, אסיה לוקין,זויה צ'רקסקי־נאדיואולגה קונדינה – כולן עולות חדשות וישנות מברית המועצות לשעבר, הכירו זו את זו דרך צ'רקסקי, שהייתה ידועה עד אז בעבודות המחוצפות והפרובוקטיביות שלה. הן התגבשו כקבוצה באופן רשמי בתערוכה "קארגו קאלט" במוזיאון בת ים ב־2012 שקיבצה כ־15 אמנים ממוצא רוסי, ויציגו שם יחד גם בתערוכת "הילדים רוצים קומוניזם" שתיפתח בשבוע הבא.

"לכל אחת מאיתנו היו אותן מחשבות וצ'רקסקי הגדירה אותן יפה", מספרת לוקין. "אנחנו נתקענו בחיפושים הקונספטואליים שלנו. הרעיון המגבש היה שצריך ללמוד לצייר מחדש, והדרך לעשות את זה היא בשיטה המסורתית של ציור מהתבוננות, בשביל זה צריך לצאת לרחוב ולצייר את החיים".

למה ההתבוננות תגאל את הציור מהתקיעות?

צ'רקסקי: "ציור מהתבוננות היה פתרון אולטימטיבי למצב שהרגשתי תקועה בו מאז הילדות שלי מהסיבה הפשוטה שהמציאות והחיים תמיד יהיו יותר גדולים ויכללו יותר ממה שהדמיון או הזיכרון שלי יכולים להכיל. בתקופה שהציור כל כך עסוק בלדבר על עצמו ועל הקונטקסט של עצמו, זה נראה לי מאוד מרענן להפנות את המבט החוצה ולא פנימה".

"הציור היום אובר מודע לעצמו", מסבירה לוקשבסקי, "ואנחנו מתעסקות בתחום של הרגש, של הרמוניה, של יופי. אנחנו רוצות להחזיר לציור את הדבר האמיתי. בקיצור, משהו מיושן", היא צוחקת.

"יש ביקורת כזו עלינו, אבל בעיניי זה הדבר הכי חדש שיש. אני חושבת שזו הדרך לצאת מהמבוי הסתום שהציור נמצא בו עכשיו", אומרת זורבוב. "בבצלאל תמיד אומרים שהציור מת", מוסיפה לוקין, "ואז מנסים למצוא אותו מחדש דרך ציור קונספטואלי או מינימליסטי, או שמנסים למצוא משהו חדש. אולי זה היה אקטואלי בשנות ה־60, היום זה נורא מיושן לחפש משהו חדש. מהבחינה הזו אנחנו לא בחיפוש של משהו חדש אלא בחיפוש אחרי משהו אמיתי".

קונדינה: "היציאה החוצה היא ממש הרפתקה. ברחוב יש אקשן. ההתבוננות תמיד מחדשת, גם אם אין לך מה להגיד כצייר. זה בעצם הפתרון – לצאת החוצה אל החיים. אני לא בטוחה שהציור במבוי סתום. המבוי הסתום הוא רק בראש".

רובכן מלמדות היום בבתי ספר לאמנות. איך המורים והסטודנטים מתייחסים לציור בימינו?

לוקין: "כשלימדתי בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי, העברתי קורס רישום רוסי כבד. לי אישית היה כיף, כי זה באמת היה חסר. במחלקה לאמנות באותו הזמן אני חושבת שהם כמעט ביטלו את הקורס הזה".

זורבוב: "בשנקר המצב שונה. אני מלמדת סטודנטים שנה א' כבר שנתיים והציור מאוד פורח עכשיו".

לוקשבסקי: "אני למדתי במדרשה ואף אחד לא דיבר על דברים מהותיים, כאילו אין להם זכות קיום כי זה מצמצם את הראייה העצמאית. אבל אני חושבת שזה משתנה. הזמינו אותנו עכשיו להנחות סדנה בתואר השני בבצלאל. זה יהיה כמו סטודיו פתוח ואנחנו נלמד וגם נעבוד שם".

עבור חברות הברביזון, התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" היא מעין המשך ישיר ל"קארגו קאלט" מלפני ארבע שנים. הפרויקט המקיף מציין 99 שנה למהפכה הבולשביקית ומנסה לקשור בין העבר הסובייטי האפל לזרמים התת קרקעיים שמניעים את החברה העכשווית, רוויית האלימות והטירוף. אשכול התערוכות הראשון יעסוק בעיקר בנושאי ילדות, חלומות ומדע בדיוני. בתערוכה יציגו חברות הברביזון ציורי ילדות מברית המועצות, חלקם ציורי ילדות של ממש ואחרים מבוססים על זיכרונותיהן מרוסיה הסובייטית. זו למעשה הפעם הראשונה שבה פרויקט משותף של הנשים אינו מבוסס על התבוננות ועל יציאה לשטח. ולמרות זאת, הן טוענות, הפרויקט נשאר נאמן לרעיון של ההתבוננות במציאות וביומיום.

יש היום לא מעט ילידי ברית המועצות שחוזרים לגטאות, מסרבים להתערות בחברה הישראלית וגאים בזה.

זורבוב: "אני לא באמת חושבת שיש דבר כזה 'חברה ישראלית'. אנחנו שומעים את זה ברדיו ובטלוויזיה אבל אין באמת דבר כזה. יש המון משפחות שסגורות בתוך התרבות שלהן ובתוך המוצא שלהן".

לוקשבסקי: "הרוסים חושבים שהתרבות שלהם היא מאוד עשירה. אני יצאתי מהגטו הזה, ואני רואה עכשיו כמה שהיא פסאודו עשירה. היא לא מעודכנת, היא שוביניסטית ועתיקה. הרוסים עצמם לא רואים את זה, זה נראה להם מאוד איכותי וייחודי".

יש תחושה של קיפוח?

לוקשבסקי: "מה זאת אומרת קיפוח? שאנחנו סוג ב'? לא".

ובתוך האמנות?

לוקין: "בשנות ה־90 הייתה תחושת קיפוח באמנות. אני זוכרת את זה בבצלאל, פחדו לקחת תלמידים רוסים ובצדק".

לוקשבסקי: "סגרו אותם. זה מקרה פרוידיאני. חשבו עליהם שהם תקועים רק ברישום אקדמי ולא יכולים להיפתח. הם שונאים אמנות עכשווית, גם למודרניזם הם די סגורים ובגלל זה לא לקחו אותם. מצד שני, אני למדתי עיצוב גרפי והביאו אותנו הרוסים כדוגמה לעבודה ולמשמעת".

לוקין: "אבל אני, לפני שהגעתי לבצלאל, למדתי דברים אחרים, למדתי אצל מורה פרטי אמנות מופשטת. זאת הייתה סטיגמה".

אבל כן היו אמנים רוסים שניסו להכניס מסורות רוסיות לקאנון הישראלי. מיכאל גרובמן, למשל.

לוקשבסקי: "הוא ניסה לבנות שיח של אמנות רוסית וזה לא הצליח לו. הוא נשאר לבד".

זורבוב: "זה לא היה הזמן. היום רוסים מרגישים יותר כוח וביטחון. הייתה פריחה של אמנות רוסית בתחילת שנות האלפיים, עד לפני חמש שנים. הייתי למשל במוזיאון פראדו במדריד והיה שם ספר הדרכה ברוסית".

אז אתן מגדירות את עצמכן כציירות רוסיות?

זורבוב: "אנחנו ציירות ממוצא רוסי, בטח".

לוקשבסקי: "אמנים ישראליים שואלים אותנו לפעמים 'אפשר להצטרף'? זה נשמע כל כך מטומטם. לא, אי אפשר להצטרף. צריך לעבור בדיוק את אותו דרך שאנחנו עברנו: ללמוד באקדמיה, לעבור לניסויים קונספטואליים, להכיר את האמנות העכשווית ולחזור בחזרה. ככה אתה יכול להצטרף".

אתן חושבות שהציור שלכן הוא אנטיתזה לציור הישראלי, אם יש דבר כזה בכלל?

צ'רקסקי: "אני חושבת שהציור הישראלי עוד לא גיבש מסורת או אסכולה משלו. לעומת זאת ברוסיה יש מסורת ציורית מאוד מגובשת. להבדיל מהמערב, ברוסיה הציור אף פעם לא חווה מוות קליני אלא המשיך להתקיים לאורך כל המאה ה־20. מתקיים שם שיח ערני ויש המשכיות ברורה בין דורות של ציירים. אנחנו יכולים לזהות זה את זה בלי להכיר באופן אישי, כי יש לנו קונטקסט משותף וקריטריונים משותפים. מה שמכירים בחוץ כאמנות רוסית זה לאו דווקא מה שמוערך בפנים אלא יותר מה שמתאים לו להיות יצוא".

קונדינה: "לכולנו יש שורשים משותפים ובסיס קלאסי, אבל ברוסיה לא היינו שייכות לאסכולה רוסית, היינו באנדרגראונד. אבל הציור הישראלי בא גם מרוסיה. בדרך כלל האמנים הרוסים מגיעים לכאן, מגלים את האור וחווים משבר. צייר מרוסיה בא לפה ומקבל שוק. אבל ככל שאנחנו חיים פה אנחנו מכירים יותר את המציאות".

"הילדים רוצים קומוניזם", מוזיאון מובי בת ים, פתיחה בחמישי (25.2)

• אמנות
• נטליה זורבוב
• אסיה לוקין
• זויה צ'רקסקי־נאדי
• אולגה קונדינה
• ברית המועצות לשעבר
• בריה"מ
• ברה"מ
• קארגו קאלט
• שלטון סובייטי
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• מיוחדים
• זויה צ'רקסקי
• ציור
• ברביזון
• הברביזון החדש
• אנה לוקשבסקי
• רוסיה
• מוזיאון בת ים
• מוזיאון מובי