הקיץ הזה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית הוא בסימן של איור, אבל הכי רחוק מהאיור הקונבציונלי שאנחנו מכירים. לראשונה בישראל מוצגות שמונה תערוכות איור שמתפרשות על פני המוזיאון כולו, בכל אחת מהן יוצאים המאיירים והמאיירות מתוך הדף אל תוך חלל התצוגה, ועושים את זה במקוריות, יצירתיות וחדשנות רבה. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים, אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדש ולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.

לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

"ספרו לי עוד" הוא מערך תערוכות שמוצג בימים אלה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שאצר יובל סער עם אוצרות המשנה ענבל ראובן ושוע בן ארי. הוא כולל שמונה תערוכות, יחיד וקבוצתיות, שנקודת המוצא שלהן היא איור עכשווי ונקודת הסיום שלהן היא בערך השמיים. את האיור אנחנו מכירים באופן מסורתי ככזה שנעשה בדו מימד, כתגובה לטקסט – ספר, כרזה, מותג או קמפיין פרסומי. בתערוכה הזאת יש הכל – חוץ מזה.

תוכלו למצוא ביניהם את "הקרנבל", מיצב יפהפה ומטריד של ניב תשבי; את "הקוף למד לארוג" – פרויקט ארוך טווח של אריגה, תפירה וסריגה של בתיה קולטון ורוני פחימה; את "הבלתי נשכחים" – תערוכת איורי פחם על בד של מירב סלומון; ותערוכות קבוצתיות של יוצרים ויוצרות צעירים; יוצרים ויוצרות שמגיבים לרומנים גרפיים שכתבו בעבר; עבודת וידיאו שסוקרת את תולדות האיור הישראלי באופן סאטירי דרך תולדות האמנות הבינלאומית; ואת החדר המרהיב של "אלף שושקות" – עשרות עבודות בדמותה של שושקה, האלטר-אגו האקטיביסטית של המאייר זאב אנגלמאיר, שנעשו על ידי אמנים מובילים וא.נשים מן השורה.

עוד יתרון נחמד למוזיאון הרצליה הוא המדשאה הענקית שנמצאת בסמוך אליו, גם היא משופעת בפסלים ועצים ואפשר למצוא בה נקודות צל (או שמש, אם תעדיפו) אחרי הביקור הממלא, לפתוח בקבוק יין פורטה 6 ולהתרגש מכמה יצירה ישראלית עכשווית היא דבר חשוב, פורץ דרך ומעורר מחשבה. ממליצים לכם לנסות.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, להשיג ברחוב הבנים 4 הרצליה

לאתר Porta 6;מידע על היין באתר שקד

• צאו לגלות משהו חדש
• Porta 6
• אמנות
• גלריות
• אמנות ישראלית
• הרצליה
• מוזיאון הרצליה
• איור

אם עץ נופל ביער // מוזיאון פתח תקווה

אם יש מקום אחד בו תוכלו להעביר יום אמנותי-תרבותי ממוזג (בחלקו) עכשיו הוא במוזיאון פתח תקווה לאמנות. מוזיאון פתח תקווה? כן, אנחנו יודעים שרבים מכם בכלל לא יודעים שהוא קיים. אז ראשית – חבל. מדובר באחד המוזיאונים השווים בארץ שמציגים אמנות ישראלית עכשווית במיטבה. התערוכה הנוכחית, "אם עץ נופל ביער", היא שיתוף פעולה ראשון בין המוזיאון וגן החי שסמוך לו. ולאלה מכם שמגלגלים עיניים לצירוף המילים "גן חי", נספר שזה אחד המקומות היחידים בארץ שעוסק בשיקום חיות פצועות. התערוכה מתחילה במוזיאון, ומציגה 10 פרויקטים של אמנים.ות שיצרו במסגרת חממה של המוזיאון ומפעל הפיס, ועוסקים בקשר בין טבע, אדם וסביבה. נשמע לכאורה פשוט, אבל זה לא. מורן קליגר, דנה יואלי, אביב גרינברג, אמיר תומשוב, מיכל סופיה טוביאס ואחרים הצליחו להרים פרויקטים מוצלחים ומעוררי מחשבה, שממשיכים גם בגן החי עצמו, כולל מוזיאון הפוחלצים המאוד מאוד משונה שבתוכו. בדרך יש גם את המזרקות האלה שאתם אוהבים שילדים יכולים לקפוץ לתוכם, אז יש גם אופציה להתרעננות רטובה תוך כדי.

מעבר לאי שם // מוזיאון הרצליה

במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, גם הוא אחד השווים בארץ, נפתח בסוף השבוע האחרון אשכול תערוכות חדש וכיפי במיוחד שיעביר לכם איזה שעתיים קרירות בכבוד. הוא כיפי במיוחד כי הוא מציג אמנים.ות שמציגים במגוון מדיות וטכניקות, עם המון הומור, משחקיות ודימיון. וזה כל כך הרבה יותר כיף מאשר לעבור ולהסתכל על עוד תמונות על הקירות. אורי זמיר, מאיה ארוך, טל גפני, שיר הנדלסמן ועוד – יצרו כולם.ן עבודות שמטרתן להכניס אותנו לאיזה מימד קיומי אחר, ומי צריך מימד קיומי אחר יותר מהורים בחופש הגדול?

PLAY; התכנסות ציפורים // מוזיאון תל אביב

איך אפשר בלי החלל הממוזג החביב עלינו בעיר, הלא הוא מוזיאון תל אביב. מעבר לזה שאפשר לטייל בין האגפים ללא חשש הזעה, מוצגות בו עכשיו גם שתי תערוכות שילדים יהנו מהם במיוחד – הראשונה היא זו של האמן השוויצרי אורס פישר, שכוללת כסאות שזזים מעצמם (והנה יש לכם גם מופע קסמים) ופסלים שהם נרות שדולקים ונמסים לאט לאט. השנייה היא התערוכה של האמנית הישראלית שירה זלוור, שיצרה מיצב פיסולי היפר-ריאליסטי של ציפורים מסוגים שונים, שנראות כמעט ממש הדבר האמיתי. אל תשכחו לחפש את עמנואל.

שתי נקודות דמיוניות, והנוף // רובע המדרגות חיפה

אוקיי, אוקיי. נכון שהבטחנו, אבל במקרה הזה אין מזגן (ולכן כדאי לבוא בשעות הפחות חמות, נגיד אחה"צ המאוחרים). מה שכן יש זה טיול בטבע שכולל בתוכו המון אמנות שאפשר באמת להמליץ עליו גם לאנשים ששונאים טבע. ברובע המדרגות, אי שם באחד הרכסים של הכרמל, מוצגת תערוכת קבע של אמנים.ות חיפאים.ות בלבד, כל אחד מהם קיבל פינה בירידה היפהפיה הזו (או העלייה, אם אתם במצב רוח אתגרי במיוחד). אמנות שיוצאת מגבולות חללי התצוגה הקונבנציונלית היא תמיד כיף, במיוחד שחלק מהחוויה הוא לחפש איפה מסתתרות העבודות ובאיזו צורה נהדרת הן משתלבות בנוף הכה חיפאי של טבע וים ועיר. כמה טיפים קטנים: 1. תתחילו מלמעלה (רחוב יפה נוף) כי בכל זאת, חם. 2. קחו כובע ומים כי אין איפה לעצור בדרך לרכוש. 3. תביאו חומר נגד יתושות, כי הן נותנות שם עבודה יסודית כמעט כמו האמנים.

Piknik Works// ב-אהבה, כיכר קדומים

בכיכר קדומים ביפו העתיקה מתרחש עד יום חמישי הקרוב (4.8) בלבד קסם שלא כדאי לפספס: קולקטיב האמנים.ות מטורקיה פיקניק מציג בו מיצב שנעשה כולו בשבוע העיצוב האחרון בירושלים, שולחן אוכל ארוך שכולו אויר על ידיהם במהלך אותו השבוע. לא מדובר במשהו גרנדיוזי, עבודה אחת שיש בה המון המון פרטים שאפשר לטייל ביניהם ולראות מה צויר על כל כוס וכל צלחת. לא תעבירו שם שעות, אבל גם עשרים דקות של פעילות תרבותית לילדים היא לא עניין של מה בכך בימינו.

אישונים מתרחבים בחושך; וסיפורים אחרים // ארטפורט

שתי תערוכות יחיד שמוצגות עכשיו בארטפורט בקרית המלאכה הן הזדמנות להראות לילדים (וגם לראות בעצמכם) כמה כיף יכול להיות שימוש בחומרים בלתי קונבנציונליים כדי לעשות בהם אמנות. הראשונה, תערוכת היחיד של מעיין שחר, מתחילה אמנם באוריג'ין סטורי שלא בטוח מתאים לילדים בכל גיל (ניסוי בו השתתפה שחקר את השפעת משני תודעה על דיכאון), אבל לא הכל אתם חייבים לגלות להם. מספיק לראות איזה יופי היא עובדת עם אספלט או אזיקונים כדי ליצור עבודות משגעות ממש. השנייה, של ניתאי חלופ, גם היא דוגמא לשימוש מקורי בחומרים. הפעם מדובר בחומרים תעשייתיים וחומרי בניין – בטון, מתכות חלודות ועוד, אותם הוא מנקה מהתכונות המזוהות איתם והופך אותם לקלילים ושבריריים מאוד. ולא יקרה לילדים שלכם כלום אם הם גם יחשבו קצת על איך עושים את זה.

• ❤ תרבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 906 // הילדים של קיץ 2022
• אמנות
• תערוכות
• מוזיאון פתח תקווה
• מוזיאון הרצליה

• Facebook
• Twitter
• Email

זה סיפור על אהבה, אמנות ובובות, לא בהכרח בסדר הזה. מרב קמל וחליל בלבין הכירו במסדרונות המחלקה לאמנותבבצלאלוהפכו לזוג לפני שש שנים. "היינו נשארים עד מאוחר בסטודיו שלי ומחברים חומרים. התחלנו לתפור בובות במתנה זה לזה", מספרת קמל. מטרת הבובות האלו, שהתפתחו והתעצבו כגוף עבודה משותף, הייתה בכלל לעשות קצת כסף ביריד אומנות ביפו, אבל בסופו של דבר הן הפכו את השניים לאמנים הכי מדוברים לאחרונה.

"שנינו תפרנו עוד לפני בצלאל. סבא שלי היה מחייט, ואני התחלתי לתפור בזכות צה"ל", אומר בלבין. "הייתי כל כך נואש לברוח מבסיס בחברון עד שהמצאתי סיפור שלם על צואה עם דם וסלמונלה. הרופא שלח אותי מיד לאשפוז בהדסה, שם הוחדרו לי אינפוזיה ואצבע לתחת, אבל זה היה שווה את זה משום שקיבלתי שלושה שבועות גימ"לים שבהם לקחתי חוט ומחט ותפרתי בובה של דוקטור עם חלוק ודם על האצבעות. זאת הבובה שאיתה התקבלתי לבצלאל".

עוד כתבות מעניינות:
איך נראה הרחוב כשמכניסים אותו למוזיאון?
הריאליזם שוב באופנה – ויש מי שלוקח אותו צעד קדימה
פסטיבל מקודשת: האירועים שאסור לפספס

שניהם בני 30. היא ילידת תל אביב והוא מקיבוץ צובה. אחרי שסיימו את הלימודים (היא ב־2012, הוא שנתיים לאחר מכן), פנו לגלריה עינגע עם בובות הטקסטיל המקאבריות והמוטרפות שלהם ומשם הדרך להצלחה הייתה קצרה. בשלוש השנים האחרונות הם מציגים כזוג תערוכה מופתית אחת אחרי השנייה, גרסה מקומית של מרינה אברמוביץ' ואוליי (מינוס הפרידה המתוקשרת).

בתערוכה החדשה במוזיאון הרצליה – "שם עצם", הראשונה שלהם במוזיאון, יצרו השניים מיצב תלוי מקום, מורבידי, חרדתי ושופע דמיון מופרע חמוץ־מתוק כמו תמיד, עם סדרת ציורים, צילום וסאונד. הטריגר לתערוכה, הם מספרים, הוא צירוף מקרים טרגי שנקשר בשם חליל – שם נדיר בקרב יהודים: ב־2010 התאבדו שני אנשים בשם זה בהפרש של יומיים, והשניים יצאו לראיין את הוריהם. קולו של אחד מהם, איתי, אביו של השחקן והמוזיקאי חליל אלוהב, נשמע בתערוכה ומסביר כיצד שמו של אדם מנתב את חייו.

התערוכה החדשה משליכה אותנו ל"פנחס" שלהם שהוצגה בגלריה הקיבוץ ב־2015. גם כאן השניים מייצרים סביב בן משפחתו של בלבין מיתולוגיה חצי מומצאת דרך סדרת ציורים אינטנסיבית מלאת הומור שחור. ב"פנחס" זה היה דודו שישב 35 שנים בכלא בארצות הברית, ובתערוכה הנוכחית זה אביו, שמופיע תלוי הפוך כאילו עומד למשפט בשם כל החלילים.

התערוכה נעה אסוציאטיבית בין עיסוק אובססיבי בשם חליל להשתעשעות בשורש ח־ל־ל (חלל תצוגה, כלי הנגינה חליל, חילול קודש) ומופרדת לשני חדרים – אחד מואר באור חם ואחד מואר באור פלורוסנטי קפוא. לדברי קמל, "הפער הזה, בין מה שרואים למה שמרגישים, מרכזי בתערוכה. אי ההלימה. כמו בין השם הערבי חליל לפולני הזה, וכמו בין כל איש עם שם ובין כל מה שהוא. חוויית הריק בין מילה לדבר עצמו".

גומר מהר

כמו ב"פנחס", גם הפעם חלל התצוגה שטוף באור דרמטי ומחניק, הפעם בצהוב. גם מאחורי הבחירה הזאת יש סיפור. "כשהייתי קטנה הייתי בבר מצווה של קרוב משפחה בבית כנסת ובכניסה לשירותים ראיתי שלט 'נקבים נקבים חלולים חלולים'", מספרת קמל. "אני זוכרת שנכנסתי לשירותים – הקירות, הרצפה והתקרה היו מכוסים כמו וזלין מבריק וצהוב. הייתי מוקפת בריח של שתן ואקונומיקה ולפני שהספקתי להגיע לתא החלקתי והתרסקתי על הגב. אני זוכרת את החלונות הקטנים של חדר השירותים והאור החם שבקע מהם, המבנה כגוף מנוקב. הטקסט נצרב לי חזק בחזרה אל הגוף עם הסלטה הזאת. המיצב כולו מושפע מחדר השירותים הצהוב הזה".

זאת תערוכה אסוציאטיבית וכל אחד מביא אליה את המטען שלו. אמנות היא דבר אינדיבידואלי מאוד. איך היצירה בזוג עובדת בשבילכם?
בלבין: "אנחנו משלימים זה את זה. לפעמים יש תחושה שהפוטנציאל שלך כיוצר הוא קטן מאוד ביחס לפנטזיה שלך את עצמך. העבודה המשותפת מאפשרת לגבול להתרחב מעט ולנוע לאזורים שבאופן טבעי לבד לא היית הולך אליהם".

קמל: "הביחד מאפשר ריבוי זהותי גמיש. יש רגעים בעבודה המשותפת שאנחנו מצליחים לרגע לצאת כל אחד מהאגו שלו ולהקשיב לאגו של העבודה עצמה. אז נוצרת ישות אנדרוגינית מתעתעת".

בלבין: "בהרבה מובנים זה הרבה יותר קל וגם התוצר הגולמי לאדם גדל כך שאפשר לעשות תערוכות מרובות עבודות בזמן קצר. אנחנו עובדים על כל תערוכה חודש וחצי־חודשיים".

ולפעמים אתם עובדים גם בנפרד, למרב הייתה תערוכת יחיד לפני שנתיים.
בלבין: "גם העבודה המשותפת נעשית ברובה בנפרד. אנשים אוהבים לדמיין את העבודה המשותפת כמו זוג שיושב מעל דף אחד, מצייר יחד ושותה מיץ. אבל למעשה יש DNA לעבודה אחרי שאנחנו מחליטים על כיוון של חומר, עקרונות עבודה, קונספט וכו' ואז כל אחד יכול ללכת לבנות את העולם שלו, ובסוף הכל מותך יחד ומטשטש את ההבדלים".

קמל: "הרבה פעמים שאלו אם חליל חושב על הרעיונות ואני מבצעת, בעיקר עם הבובות. אבל גם לי יש מוח וגם לחליל יש ידיים. אין בינינו חלוקת תפקידים במובן הזה, אבל בהחלט לכל אחד מאיתנו יש אופי ועקרונות עבודה שונים מאוד. אני למשל לא עובדת עם סקיצות או מקורות השראה ישירים כמעט אף פעם". בלבין: "אני מאוד טוב בפרטים קטנים ואני גומר מהר".

← מרב קמל וחליל בלבין – "שם עצם", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 הרצליה, עד 17.11

• מוזיאון הרצליה
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מהרגע שאמנות מוצגת במוזיאון, יש לה את הנטייה והיכולת להכפיף את המבקרים לכללים שלה. גם אם אתם רגילים לפגוש אמנות מודרנית, הכניסה למוזיאון מלווה תדיר באי נוחות מול הכללים האדוקים של המקום, מה שבהכרח הופך את המפגש עם העבודות לפחות אינטימי. הניסיון לשבור את ארשת המכובדות הזו מוביל מוזיאונים ואוצרים לחפש אפשרויות חדשות, ובמוזיאון הרצליה לאמנות מודרנית נפתחת ממש עכשיו תערוכה שאמורה, לכל הפחות, לגרום למבקרים להסתכל על האוצרים מלמעלה – לפחות פיזית, כי התערוכה הזאת נאצרה על ידי ילדים מכיתה א־ו מבתי ספר מהסביבה (הרצליה, רמת השרון, כפר סבא ותל אביב), שהגיעו לפרויקט דרך קול קורא שפרסם המוזיאון בעקבות סיור בתערוכה דומה בפולין. "הדבר הכי טוב שיוצא מהדבר הזה הוא השאלה מה קורה לילד שפוגש יצירת אמנות ומפרש אותה", אומרת גלי פבר, מדריכה באגף החינוך של המוזיאון ואוצרת בהכשרתה. "זה פותח המון סודות".

התערוכה הזאת יכולה להישמע כמו גימיק.

"התפיסה של אוצר כידען זו תפיסה מסוימת, אחת. אבל אפשר גם לאתגר אותה. יש אוצרת ראשית וצוות מקצועי שיש להם את הידע,אבל אנחנו מתמקדים ברעיון של אוצר שבא ממקום של אינטואיציה, פרשנות, דעה וחוויה. זה משהו שקיים אצל ילדים באופן טבעי, והם תמיד רואים משהו חדש בעבודות. לכל אחד יש את האוטונומיה שלו להחליט מה קורה. זה עניין של צריכה של מידע ויזואלי, לאו דווקא של יצירה. וזה משהו שאנחנו עושים כל הזמן, מהרגע שאתה פותח את העיניים בבוקר".

מישל שריג (11), אחת מהאוצרות הצעירות שהגיעה לפרויקט, מסכימה עם הגישה החיובית. "האוצרות לוקחת אותי לכיוון אחר. זה לא הדבר הזה של חוגי יצירה שיש מלא מהם בכל מקום. בכל מוזיאון יש חוג כזה או אחר אבל אוצרות זה משהו מיוחד וזו הזדמנות ראשונה בארץ בשבילי. אני חושבת על עוד משהו מלבד היצירה שלי. זה עוזר לי לחשוב על איך נראים דברים מהצד השני של היצירה ועל מה שמאחוריה, ואז עושה את זה גם על יצירות של אחרים".

זה לא חשף אותך לצדדים יותר מבאסים בעולם האמנות?

"גם, וזה מפתיע לגלות את כל זה, לטוב ולרע. זה פשוט נתן חוויה שאין בדרך כלל בחוגי יצירה: אנחנו בוחרים יצירות לפי נושא מסוים שאנחנו בחרנו. אנחנו שואלים שאלות על הנושא כדי להבין יותר טוב מה אנחנו מחפשים. הבילוי במוזיאון לא בלבל אותי, אני רגילה למוזיאונים. אבל זה תלוי למה אתה מצפה: היו מפגשים שבהם המשימה נורא הפחידה אותי. כל העניין של להיכנס לאוסף של המוזיאון ואתה יודע שזה רגע קריטי כי זו הזדמנות חד פעמית"

אחת השאלות היותר קריטיות בכל התהליך הזה, במיוחד כשעובדים עם ילדים, היא איך מצמצמים את תהליך הבחירה והופכים אותו מצד אחד למגוון – כדי לחשוף את הילדים לכמה שיותר צורות אמנות ואופני ביטוי – ומצד שני לא מסרבלים אותו עד שהעיניים רק מזגזגות בין עבודות שהושקעו בהן שנים בלי להצליח להבדיל ביניהן, תופעה שמוכרת ממוזיאונים גם למבוגרים. "כל הזמן ניסינו להבין מה הדעה שלהם". אומרת פבר. "זה התפתח באמצעות דיון והיו גם מחלוקות. העניין הוא שאם הייתה מחלוקת היה חשוב לנו שהיא תהיה מנומקת, שיהיה הסבר לכל דבר, גם לגבי החלל. הם נחשפים ככה גם לפוליטיקה שמאחורי האמנות. למשל, יש עבודה שמוצגת מאחורי חרך קטן, וזו החלטה שנבעה מכך שחלק מהילדים נמשכו אליה וחלק ממש פחדו ממנה, וזו הייתה סוג של פשרה אבל גם דרך להעביר את מה שהם הרגישו כלפי העבודה".

הילדים התעסקו בכך שזו תערוכת ילדים במוזיאון למבוגרים?

"מאוד. הם התעסקו המון בגבולות כי מוזיאון זה מקום שמאוד מגביל ויש שם מתח. הרגלנו אותם להיזהר מול היצירות, אז מה שקרה זה שעכשיו הם מרגישים הרבה יותר נוח בחלל הזה. הרעיון היה גם להראות לקהל שמוזיאון זה מקום שגם ילד, עם מספיק רגישות ואינטיליגנציה, יכול להרגיש בו בנוח. אחרי הכל, זה מוסד ציבורי".

• מוזיאון הרצליה
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

נתחיל בשאלה הלעוסה אך הבלתי נמנעת: איך זה לקבל פרס ממירי רגב?

"אני לא מרגישה שאני מקבלת פרס ממנה, אלא ממך וממני, אנחנו אלו שמשלמות מסים. קיבלתי פרס מהוועדה. אגב, זו פעם ראשונה בהיסטוריה של הוועדה שהיה נציג ערבי בחבר השופטים, סעיד אבו שקרה. הכל אצלנו הפוך על הפוך במדינה הזאת. ובכל מקרה, לפני שלושה חודשים גזרתי על עצמי שתיקה בכל מה שקשור למירי רגב. אני לא מגיבה יותר בפייסבוק, לא כותבת, לא עושה לייקים. הדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא פשוט לשתוק. הקרקסנות הזאת לא משרתת אף אחד".

בינתיים לשרון גלזברג (שממש לאחרונה מלאו לה 40) אין מה להתלונן על מירי רגב ואג'נדת התמיכה בפריפריה שלה, היא עצמה שותפה עם מילנה גיצין־אדירם להקמת מוזיאון חדש לאמנות מבוססת קהילה. המוזיאון יהיה בנוי ממכולות וינוע בכל הארץ, יארח ויתארח בקהילות, בעיקר בפריפריה. "אנחנו עדיין בתהליך של ההקמה וזה מרתק. אני מתייחסת לזה כאל עבודת אמנות".

תריצו 18 שנים אחורה. אחרי שנה חסרת מנוח במדרשה, אחד מהמורים שלה, הפסל אורי קצנשטיין – שחשף את גלזברג לעולם הפרפורמנס – הציע לה לבדוק את המכון לאמנות בסן פרנסיסקו. "במדרשה עשיתי פסלים וסירבתי להניח אותם על פדסטלים. רציתי פעולות, רציתי גוף, רציתי מרחב. הוא סיפר לי על בית הספר שהוא למד בו בשנות ה־80 ואמר לי שאני חייבת לנסוע לשם".

גלזברג נרשמה למחלקה לפיסול חברתי, שמשלבת בין עשייה קהילתית לפיסול, תחום שהתפתח בשנות ה־60 וחזר לאופנה בשנות ה־90. "זו הייתה למידה מדהימה. אי אפשר בעצם ללמוד את זה, אין ממש שיעורים, לומדים את החיים. למדנו בישול, למדנו לצוד, עשינו מדיטציות עם לינדה מונטנו". אחרי הלימודים עברה גלזברג לניו יורק ועבדה בקרן ד.י.ה שתומכת באמנות במרחב הציבורי. "הקמתי את התערוכה של ברוס נאומן ופגשתי אמנים מדהימים", היא מספרת ומוסיפה שלאף על פי שהיה קל יותר לעבוד בניו יורק בתחום הפיסול החברתי, שלו היא מעדיפה לקרוא "אמנות חיים", היא החליטה לחזור לארץ ולהירשם לתואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה.

לאמנות מבוססת קהילה היה רגע שיא ב־2011 ומאז היא דעכה. גם בארץ הייתה לה פריחה קצרה, ובכל זאת אין כאן הבנה של התחום.

"לא פעם אני מוצאת את עצמי מנסה להסביר לאוצרות בכירות בארץ את ההבדלים בין אמן שעובד עם קהילה לאמן שמשתמש בקהילה. אמן שמשתמש בקהילה מסתייע בה בהגשמת רעיון, ואמן שעובד עם הקהילה חוקר אותה. הוא לא יודע מה הולכת להיות העבודה, שזה קריטי. לפעמים זה נראה בסוף אותו דבר, אבל תהליכי העבודה הם מה שמגדירים את הפיסול החברתי".

זו אמנות מאוד נאיבית אך גם נצלנית כלפי קהילות.

"אני מגדירה את עצמי כאדם נאיבי ואני עדיין מאמינה בכוח של אמנות לשנות".

איך?

"הגישה שלי היא לקחנית. אני באה לקחת, לא לתת. אני סוג של יזמית, אני צריכה לשכנע אותך להתגייס לעבודה שלי. בעבודה במשכן בעין חרוד, למשל, שיתפתי פעולה עם איטונג. כל השנה עשיתי ניסויים במפעל, הכרתי את המהנדס, עבדתי עם הפועלים, רובם מאזור ואדי ערה. התחילו שיחות על אמנות, על מה זה מוזיאון, מה זה תערוכות, על החיים שלהם. הדיאלוג נוצר מזה שהייתי שם".

את גרה היום בעין עירון. את לא מרגישה קצת מנותקת מעולם האמנות?

"צוחקים על האזור הזה שכאן נמצאים כל יוצאי הודו, אבל יש כאן המון רוח ותרבות. אני שמחה מאוד שיצאתי מתל אביב, זה עשה טוב לעבודות שלי. אני פוגשת קהילות אחרות. עבדתי במושב עם קהילת העובדים התאילנדים, לא הייתי יכולה לעשות את זה אם לא הייתי יוצאת מתל אביב. למנגנון שלי זה עובד. יכול להיות שאם הייתי ציירת היה לי קשה מאוד להיות מבודדת בסטודיו שלי, אבל אני עושה 'אמנות חיים' וזה לגמרי מתחבר לי".

תערוכת זוכי פרס משרד התרבות והספורט, מוזיאון הרצליה, הבנים 4 הרצליה, פתיחה בחמישי (29.9)

• מירי רגב
• מוזיאון הרצליה
• שרון גלזברג
• אמנות
• תרבות
• משרד התרבות