>>אמיתי אריכא הוא מוזיקאי, זמר, יוצר וחוקר. מלקט מגיל צעיר מנגינות שורשיות ממורשת תימן העברית, חוקר את ביצועיהן המגוונים ומבצע בעצמו. חניך של כל אותם ישישים זכורים לטוב שהקשיב להם בצמא בבתי הכנסת ממורשת תימן, בהתכנסויות החגיגיות ובישיבות הג'עלה המסורתיות. פיתח צליל חדש של הסגנון ביחד עם פרויקט ה-D-ONE, צליל הנטוע עמוק בשורשי המסורת הזו ויחד עם זאת גם חדשני ומרענן.אלבום הבכורה של הפרויקט יצא בחודש שעברוהוא זמין בכל הפלטפורמות.

>> הנס הגדול של בית ספר רימון // יהודה עדר
>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור" // נועם ענבר
>> המלחמה המציאה את הסאונד שאנחנו אוהבים // תמר אפק

לפני כעשור נטשתי הכול. עזבתי את הדירה ואת הלימודים, התפטרתי מהעבודה ויצאתי לנדודים ברחבי הארץ. גם את המוזיקה נטשתי. הרגשתי שאני לא במקום הנכון, שאני לא מרגיש סיפוק ותקווה במה שאני עושה.כולם אמרו לי שלא עושים כזה דבר. לא עוזבים פתאום באמצע החיים פרנסה ובית ועתיד. אבל הבפנים שלי לא נתן לי מנוח. הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל ולצאת אל הטבע, להיות עם עצמיותי.

בכל השנים שחלפו עד אז הייתי תמיד עם רגל וחצי במוזיקה. הכלי המרכזי שלי תמיד היה הקול. ליוויתי את עצמי ולפעמים הייתה להקה בסביבה. אבל היה משהו בהבעה הווקאלית שהיה עבורי דרך לחדירה אל הלב. שרתי כל מיני חומרים שהתגלגלו אלי, שירים בעברית, באנגלית, בספרדית, אפילו קצת בצרפתית, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליח לממש את מה שאני מיועד לו.

כי היה לי סוד שנח אצלי במרכז הלב. סוד מוזיקלי, רגשי-רוחני, שרק לעתים רחוקות סיפרתי אותו דרך השיר.
הייתי ילד מוזיקלי. תמיד הקשבתי לצלילים ושרתי לעצמי. בכל טקסי הגן או בית הספר נבחרתי לשיר או לקרוא משהו. עולם חדש של אנרגיה וקשב נפתח לי כשגיליתי את הפטיפון שהיה מונח בבית ללא שימוש ותקליטי הסיקסטיז והסבנטיז שהיו לידו.אבל איכשהו תמיד הרגשתי שזה שייך לעולם אחר, לעולם שאינו אני. זה היה יפה ומענג אבל לא לגמרי שלי.

כשהייתי ילד בן 11-10 בערך, הלכתי ביום שישי אחד לבית הכנסת של סבא שלי. זה היה בית כנסת בסגנון תימני שסבא שלו היה בין מקימיו ב-1926. עד היום אני לא מבין מה בדיוק משך אותי לשם. אני חושב שזה היה ביטוי כלשהו למרד בהורים. היו לא מעט מתיחויות בבית שלי והרגשתי בודד ולא מובן, ורגליי שהוליכו אותי פתאום לבית הכנסת של סבא היו כמו חיפוש עצמי ראשון.

בית הכנסת היה מלא באנשים. ניגשתי אל מקומו של סבא שלי, שהיה מופתע לקראתי והתיישבתי לידו. לפתע התחילו כולם בשירת התפילה של שבת. הייתי המום. עשרות אנשים שרים ניגון פשוט, עתיק וחודר שהלם בי בחזה. הקול הזה שעלה מכולם והדהד מסביבי היה לא רק שירה כאן בבית הכנסת, אלא קול שבא אלי ממרחקי זמן ומקום ולקח אותי איתו לשמיים גבוהים עתידיים כלשהם שלא ידעתי למצוא להם ניסוח.

הרגשתי שבלי להתכוון מצאתי את הפולק-מיוזיק שלי, את הבלוז. מצאתי את השבט שלי.
הייתי נחוש ללמוד את השירה הזאת, את הדרכים שבה היא נעה ומהדהדת. וזה היה בכלל לא פשוט. לא הבנתי איך שרים את הדבר הזה וגם לא היה מי שיסביר לי. הייתי מתעורר לפנות בוקר וצועד אל בית הכנסת, יושב ליד כמה מזקני השבט שתמיד הגיעו ראשונים והתחילו בניגון קצבי חרישי לשיר את התפילה. ישבתי לידם כמו גור רך תחת כנפי דרקונים אדירים וניסיתי לקלוט כיצד הם שולחים את לשונות אש השירה.

בתהליך ארוך ומפרך ומתוך התמסרות גדולה הצלחתי אט אט להבין את תורת המוזיקה ולשיר אותה עם כל השבט. מאוחר יותר השתתפתי גם בכינוסי הג'עלה המסורתיים ולמדתי לחנים משירת הדיוואן (ספר השירים התימני) וכשגיליתי את ארכיון הספרייה הלאומית, הייתי יושב בו שעות רבות עם גלגלי הטייפ הגדולים, מקשיב ומפענח הקלטות אתנוגרפיות ישנות שהכילו עבורי אוצרות יקרים מופלאים.

כך הלכתי וליקטתי עוד ועוד לחנים ושירים וכל אחד מהם היה לי כמו מכתב פרטי עתיק מן העבר. אבל בכל זאת לא ידעתי מה הלאה. ביצעתי אותה רק באירועים אמנותיים קטנים, אבל איך להגיש את זה לקהל הרחב? חששתי: האם יצליחו להקשיב למוזיקה הזאת כמו שאני מרגיש אותה? האם יש בכלל מקום לקול הזה שלי שרוצה לדבר שפה קדומה-חדשה כזאת? הופעתי עם כל מיני חומרים בזמן שהקול הזה הייחודי שלי שעלה מתוך הוויית השבט הלך ודעך, הלך ונאלם.

ולכן קמתי ונטשתי הכל. הייתי מאוכזב מעצמי, מהמוזיקה, מהעולם שאין לי בו מקום. יצאתי לגלות.
ובאמת הכל עזב אותי. כל המוזיקה שליוותה אותי בחיים הלכה ונשרה ממני וכל הרצונות והשאיפות הקודמים כבר לא היו רלווונטיים. אבל המוזיקה השורשית שלי, באופן לא צפוי, דווקא הלכה והתחזקה לי באוזן. התחלתי להיזכר בלחנים שלא ידעתי שקיימים בתוכי, כל יום חוויתי מעבדת יצירה מרגשת. הייתי מתעורר ביער או במדבר ופותח את היום בקריאה ונגינה. מטייל כל היום ובערב שוב מנגן, נזכר בשירים, שר אותם, נותן להם לנגן ולהדהד לי בגוף ויוצר בהם מחדש.

הכל עשיתי על היוקולילי שהיה לי באוטו, יוקולילי שבכלל לא ידעתי לנגן בה. לימדתי את עצמי לנגן עליה בטכניקה אישית משלי ואיתה עבדתי על השירים. אחרי תקופה לא קצרה היה לי פתאום פרויקט מוזיקלי שלם ביד.באותם ימים פגשתי מחדש חבר מהעבר, ירדן ארז, שהוא אחד המוזיקאים הנדירים והרגישים שאני מכיר. השמעתי לו את החומרים והוא, בתהליך חיזור הדרגתי, השתלב בנגינה והביא איתו רעיונות יצירתיים משלו. כך פיתחנו ביחד את המופע, הקמנו הרכב והעלינו אותו לראשונה לקראת סוף 2018.

מאז אני מופיע עם הלהקה מהגולן ועד שדה בוקר. הפכנו להרכב בדיוק רגע לפני טלטלות גדולות בארץ ובעולם, אבל הצלחנו לשמור על המשכיות היצירה ובסוף דצמבר 2025 הוצאנו אלבום בכורה מאוד מאוד מיוחד.כשאני מסתכל לאחור אני רואה כיצד דווקא הצלילה הזאת שלי אל ריק לא מוגדר, כשנטשתי את חיי היומיום הרגילים, היא זו שנתנה למוזיקה מקום לשרות עלי מחדש ואפשרה לי למצוא את הקול שלי אל פני העולם.

כיום, כשאני מופיע או מלמד ומביא גישה חדשה אל תוך המוזיקה העתיקה הזאת, מרגש אותי להיזכר באותו ילד שהייתי, ילד שלא ידע ולא הבין דבר, אבל הרגיש את זה עמוק מבפנים והתאמץ כל כך בהתמסרות גדולה מתוך אהבה וכבוד למסורת השבט. אני חושב שזה עוזר לי כיום להיות תמיד במקום הילדי הזה, הסקרן והצמא לדעת.

• יוצרים כותבים
• מוזיקת עולם
• טור אישי
• יהדות

סוף סוף משאלת ליבנו התגשמה ואחינו האהובים חזרו הביתה. על כולנו עברו שנתיים קשות, כבדות, עצובות. לכל אורכן המשכנו בפעילות שלנו בבית הספר אלשיך, ואפילו קיימנו את הפסטיבל שלנו בשנה שעברה. עשינו זאת כמעט כנגד כל הסיכויים, עם חצי מהצוות מגויס למילואים, תחת איום של טילים ועם אזעקות וריצות למקלט. ובכל זאת, אצלנו באלשיך המוזיקה לא נדמה לרגע.

בית הספר שלנו ששוכן בלב שכונת כרם התימנים מתמחה בלימודי מוזיקה ממסורות המזרח. כאן המשכנו לנגן וללמוד מוזיקה ערבית, טורקית, פרסית ואין בזה סתירה, להפך – במוזיקה אנחנו מאוחדים. כלומר יש שכבה רוחנית שעובדת, שכבה שבה אנחנו יכולים לחיות יחד. מי ייתן וזה יחלחל גם לשאר השכבות. ככל שנכיר את תרבותו ושיריו של האחר, כך נתרכך. אנחנו במזרח התיכון – אם נרצה או לא – אז חייבת להיות דרך. הגשרים התרבותיים, כמו הפסטיבל שלנו, היו קיימים ויישארו תמיד על תילם.

השנה נקיים אתפסטיבל הקסם השחורבפעם הרביעית. הפעם הוא מוקדש למוזיקה התימנית. במהלך השנים ידעתי שיגיע הרגע לייקר את המוזיקה הזו, והרגע הזה הגיע. למרות שאנחנו בשכונה כבר שבע שנים לוקח רגע להרגיש חלק. המוזיקה התימנית אט אט נכנסה ללב, קולות תימן וסהר דוד (שיופיעו) על הגג כבר הופיעו על בימת הטרב (בר ההופעות שלנו) לא פעם.

מאחר ומרכז הפעילות שלנו הוא בית הספר אז היה לי חשוב לשלב תוכן מעשיר, רביד כחלני ורוני עברין יעבירו כיתת אמן על תהליכי יצירה של ההרכב המשותף שלהם ימאן בלוז, האחים סעיד ילמדו לרקוד בתימנית וגם מה עומד מאחורי הריקוד, ויובל וואג'ימה – חוקר ואספן נדיר – יעביר כיתת אמן בנושא האזנה מודרכת שהיא שיטוט מודרך במרחבי הים התיכון. אפילו הסטודנטים שלנו הכינו תוכנית בהשפעת המוזיקה התימנית ויעלו על במת "מקור הציפור" – במה המוקדשת לתלמידים ובוגרי בית הספר.

גם שמו של הפסטיבל –“הקסם השחור”– לקוח משמו של שיר יפהפה של ג׳קי מקייטן, זמר בן הקהילה התימנית. מילות השיר מתארות משיכה כמעט בלתי נשלטת של הדובר “לגופה השחור” של אהובתו. היום שיר כזה אולי נשמע גרפי מדי או לא פוליטיקלי קורקט, ועדיין זה שיר חזק ועל זמני שיש בו תשוקה אינסופית. והרי אנחנו בני אדם. הלב אולי שבור, אבל הרוח עוד נמצאת. אנחנו רוצים להרגיש בעוצמות, לחיות, ואין כמו מוזיקה תימנית כדי לעורר אותנו לחיים. זכות גדולה להדליק זרקור על התרבות התימנית, ואנחנו שמחים לשתף פעולה לשם כך עםאגודת תימא.

פסטיבל של מוזיקה תימנית זה בדיוק כמו שזה נשמע – יהיה שמח. זה מה שאני מבקש שיהיה. זו המהות של הפסטיבל: לתת מזור לחלק הגבוה שבנפש, להזין את הרוח. גם בימי מלחמה, גם בימים שאחריה, והלוואי שבעיתות שלום.

מבחינתי, השנה, השמחה כפולה ומכופלת: אנחנו גם מעלים על נס את המוזיקה היפהפיה הזו, הטבועה בקירות הבתים מסביבנו בכרם, וגם מקרבים ומלכדים את הקהילה שסביבנו ונותנים לה מתנה – שלושה ימים של מוזיקה וריקודים שקשורים בעבותות למקורות שלה. אז התחושה היא שאנחנו מעניקים ומתמלאים חמצן. כך אני רואה את הפסטיבל לאורך השנים: רגעים של אספקת חמצן. בהופעות אני מסתכל על הפנים השמחות – זה הפוקוס שלי. אני רואה עיניים נוצצות, גופים זזים –. ובעיניי זה חיוני לקיום שלנו. זהו חלקנו בעבודות השיקום של החברה שלנו, זה הביטוי לשאיפה לפיוס עם שכנינו.

תמיד בסוף היום האחרון אנחנו קורסים על הספות במשרד, ספוגים בזיעה, לא מאמינים כמה כיף היה. אז בואו לפסטיבל. זאת הזדמנות מצוינת להיות טובים זה לזה – תוך כדי צעד תימני.
>> פסטיבל הקסם השחור, 23.10-21.10, מרכז אלשיך למוזיקה מסורתית, רחוב אלשיך 25 תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה ערבית
• מוזיקת עולם
• מוזיקה מזרחית
• כרם התימנים
• טור אישי

>> לירון מיוחסהיא מוזיקאית ואמנית כלי הקשה ותיקה שפועלת, מוכרת ומופיעה בעיקר בזירה הבינלאומית ובשלל שת"פים עם מוזיקאים ברחבי העולם, וגם פרזנטורית לכלי הקשה, מצילות ופאנטם של Meinl Percussion – החברה הגדולה בעולם לכלי הקשה.השיר החדש שלה, Watch me over, נכתב במקור בראשה בעברית במהלך יום כיפור, כסוג של תפילה המותאמת במיוחד לתקופה הנוכחית המטלטלת. במקביל היא גם הוציאה EP קצרצר עם שלושה קטעי אלקטרו-האוס שיצרה יחד עם די.ג'ייאים מגואטמלה ופורטוגל. בימים אלה היא בסיבוב הופעות בגרמניה, אבל בחודש הבא תהיה לכם הזדמנות לראות אותה בשלוש הופעות עם הטריו שלה בישראל (27.5 ב-Amama Jazz Room בפלורנטין, הכי רלוונטי לכם).כרטיסים כאן.

>> גינה אקזוטית בתוך כוס וכל מה שבחורה צריכה // העיר של תמר טסלר
>> מסעדות לכלכלה מוחלשת ומוזיאון ביתי מרגש // העיר של אסף סחאוטן

1. חוף העלייה/עג'מי

חוף הים מתחת לבית שלי, יפו גבול בת ים, הוא המקום הכי קרוב לי ללב. זכורה לי במיוחד תקופת הקורונה: החוף היה שומם ופשוט שרצנו שם כל החברים מהשכונה יום ולילה. מאוד אוהבת גם לעשות הליכות לבוטקה של קסיס, לקנות שם קפה ולהמשיך לטבילה או שחייה.

2. כיכר לבנה

הפסל של דני קרוון, "כיכר לבנה", בפארק אדית וולפסון. אני מטורפת על היצירות של דני קרוון, את האמת מאז שאני קטנה. יצא לי לצלם שני קליפים למוזיקה שלי ליד הפסלים שלו, שנתנו לי הרבה השראה. את השיר שלי "ירח" שיצא ב-2023 צילמתי בכיכר הלבנה באמצע הלילה, ולאחרונה הופעתי שם במסגרת חודש האישה בחסות העירייה בהופעת צלילים מרפאים תחת כיפת השמיים. זאת הייתה חוויה מרוממת ומיוחדת מאוד.

3. הגפן

כי שם יש לי דייטים מוצלחים עם הבת זוג שלי, יש שם יין מדהים ואוכל נדיר. בכלל המקום הזה, שפעם היה קן הקוקייה, מעלה בי הרבה זכרונות יפים. מתה שם על העיצוב והתאורה המעומעמת.
נועם 3

4. קפה אלנבי

קפה חדש!איפה שהיה הבתה וגריגה. חבר טוב ומוכשר מירושלים, ינאי הימלפרב, פתח מחדש אחרי שיפוץ יפה את בית הקפה האגדי על פינת אלנבי-לבונטין. יש שם את הקפה הכי טוב בעיר ואת הפרלמנט הירושלמי שלי, שזה הכי חשוב!
לבונטין 2

5. ג'ונז

בשוק לוינסקי, רחוב זבולון, בר שנתן לי השראה בכבוד שהוא נותן למוזיקה ואסתטיקה. אחלה מקום ונותן תחושה של פירנצה, עיר שגרתי בה הרבה שנים ואני מאובססת עליה קשות. פיצות איכותיות, יין מעולה ושירות מהמם.
זבולון 13

מקום לא אהוב בעיר:

דיזנגוף סנטר. אם יש משהו שאני לא אוהבת, זה קניונים, ובעיקר כאלה שגורמים לך להרגיש תלושה. הסנטר מבחינתי הוא הדבר הכי קרוב לאימה שיש בעיר הזאת (: ואני עדינה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כמה שבועות יצרנו אני וחברה (ענבל אלוני) ערב של מחול, וידאו ארט ומוזיקה אצלה על הגג בקיבוץ נתיב הל"ה. ענבל היא רקדנית ואמנית פרפורמרית מדהימה. היא ממש פתחה לי את הלב עם מופע שמשלב מחול, וידאו ארט, מוות ולידה, מוזיקה והרבה רגשות מעורבים. השנה, במקביל למלחמה, חוויתי גם מוות של אנשים שקרובים אליי מאוד. ההבנה שכולנו בר חלוף ושהמשפחה זה הדבר הכי חשוב, מאוד התחזקה אצלי. ענבל ממש מראה את זה בעבודה שלה, גם את המעבר הבין דורי שחשוב להכיר בו ולכבד אותו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השירים של מרסדס סוסה וג׳ואן באאז חזרו לי לחיים בתקופה הזאת. שתי זמרות ענקיות שלא פחדו להגיד את מה שיש להן, לביאות ומובילות דרך אמיתיות דרך האמנות שלהן. השיר Where Have All The Flowers Gone ששרה ג׳ואן באאז מתנגן אצלי בלופים והציף אצלי הרבה רגשות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שקשור בילדים. הם העתיד והם המראה שלנו לכל מה שטוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שנלחם עבור אנשים שחשובים לו, מתוך אהבה.

מה יהיה?
בסוף כולנו נמות, אז עדיף להאמין שיהיה טוב ולעשות טוב כמה שאפשר. לפעול עבור האמונות שלנו, הרי גם ככה הבנו שאין לנו באמת שליטה על כלום, אבל כן יש בידינו את הכח להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו למעננו ולמען הסובבים אותנו.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• ישראלים בחו"ל
• מוזיקת עולם
• חוף העלייה
• ג'ונז
• הגפן
• קפה אלנבי

אל מול התזזיתיות של שוק הכרמל, לכרם התימנים יש קצב משלו. איטי ורגוע יותר, אבל דברים בכל זאת קורים בסמטאות הצרות, כמו שובה של מסעדת הלב הרחב. טַרַבּ, שפירושו עליצות או התרגשות בערבית, מביא לשכונה תקלוטים והופעות חיות של מוסיקת עולם, אוכל ברים קטן וטעים, אלכוהול ואווירת שכל העולם יישאר בחוץ, כי כאן נהנים.

מאחורי הבר־מסעדה החדש בלב הכרם עומד שמעון שי, ששאב השראה ממרכז אלשיך – בית ספר למוסיקה מסורתית ממצרים, פרס, קווקז, מרוקו, הודו, ספרד ועוד – היחיד מסוגו בעיר. בסגל ההוראה חברים מאסטרים בתחומם כמו שי בן צור, פרץ אליהו (אביו של המוזיקאי מארק אליהו), זיו יחזקאל (שמתמחה במוזיקה מצרית), פרופ' חביבה פדיה ועוד. כפי שניתן לשער, האג'נדה בטרב היא מוזיקה, וכמה שיותר ממנה. כמעט כל ערב קורה משהו סמי־ספונטני, למשל מוזיקאים ממרוקו שאליהם הצטרפו בהפתעה המפיק ובסיסט העל יוסי פיין ומאסטר כלי ההקשה האפריקניים בן איילון. הרכבים משתנים של מוזיקה מבגדד, מרוקו וטורקיה, תקלוטי לייב של סגנונות מהעולם ועד Fאנק והכול מנוגן במערכת סאונד משוכללת כשהכניסה חופשית. כבר שווה.

על תחום הקולינריה חתום איתן ששון, שף קבוצת גוצ'ה וחבר של שי, שיצר מנות בר קלילות לנשנוש לפני ההופעה (כי לא נעים לאכול למוזיקאים מול העיניים). לדוגמה: לחם ומטבלים – מחאמרה, מטבל עשבים וטחינה (32 ש"ח), קישוא בלאדי וגבינה ערבית עם עגבנייה מגוררת, עלי אורגנו ושמן זית (46 ש"ח), מג'דרה פריקה עם בצל מקורמל, צימוקים ושקדים קלויים (48 ש"ח), מאפי פילו ממולאים בשר, גבינה ותרד (62-52 ש"ח) ומלבי טבעוני עם רוטב תפוזים ומי זהר (36 ש"ח).

"לאחרונה, בנוסף לגוצ'ה, אני עושה עוד פרויקטים שהם ייעוץ קולינרי, הדרכה מקצועית. כששמעון סיפר לי על הטרב, הרגשתי שאני יכול להביא לשם משהו מעניין, התחברתי לחזון שלו לגבי המקום", הוא מספר. "כשגיבשנו את הקונספט דיברנו על תפריט פאן ים תיכוני ותוך כדי עבודה התכנסנו והבנו שאנחנו רוצים משהו הרבה יותר קרוב, יותר מזרח תיכון מאשר כל הים התיכון. פחות איטליה וספרד ויותר מטבח ישראלי, מצרי, פלסטיני וסורי שמתכתבים עם הסגנון המוזיקלי". תפריט האלכוהול מציע יינות בכוס, קראף או בקבוקים בטווח מחירים הנע בין 34-225 ש"ח וכמובן גם בירות.

אתמול הופיעו בטרב המוזיקאי אבטה בריהון ונגן הגיטרה ניסן ונטורה, שניגנו בלוז אתיופי מתובל במוזיקת עולם, רוק, ג'אז ושירת נשמה. אם תגיעו היום (רביעי, 16.8) תוכלו לצפות בדי ג'יי שיווהביווה מתקלטת מוזיקה מרחבי אפריקה, ומחר (חמישי) די ג'יי פונטנה (שי לנדא) ינגן "ויניל רחבף מהדו-וואפ, הסרף והגראז' ועד לסול ופסיכדליה". ואם המונחים האלה לא נשמעים לכם כמו סינית או אמהרית, סורו אל שולי השוק ותנו לבריזה, לאלכוהול ולמוזיקה לשטוף מהגוף את המציאות המבאסת.
רבי עקיבא 3, ראשון-חמישי 18:30-02:00, שישי 12:00-17:00 (שעות פתיחה בהרצה, בהמשך יפעל המקום גם בשבת)

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• כרם התימנים
• מוזיקת עולם
• ברים בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

Ibeyi הן התאומות ליסה ונעמי דיאז (20), בנותיו של המנוח מיגל (אנג'ה) דיאז, נגן כלי-הקשה מפורסם, חבר ההרכב העל-זמני "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". אחרי שהוציאו השנה את אלבום הבכורה שלהן, שזכה לרעש תקשורתי עצום ובצדק, הן מגיעות להופעה אחת בישראל שתתקייםב-24 בנובמברבבארבי (עדכון: ההופעות נדחו ל-22 ו-23 בפברואר).מחיר כרטיס עומד על 159 ש"ח במכירה מוקדמת. על הפקת ההופעה אמונה חברת מונוקרייב.

אתם בטח מכירים אותן מהלהיט, "River", שהפך לסינגל מצליח בכל העולם והשתלב בפלייליסטים המרכזיים גם כאן אצלנו בישראל, עם פרגון אדיר בתקשורת. השיר לקוח מתוך אלבום הבכורה, "Ibeyi" שיצא השנה בעזרתו של ריצ'ארד ראסל, בעלי הלייבל XL Recordings (אדל, גיל סקוט הרון, פרודיג'י), שלקח אותן תחת חסותו והפיק להן אותו. באלבום הן שרות באנגלית, צרפתית ובשפת ה"יורובה" – ניב ניגרי שהיה מושרש בקובה במאה ה-18. פירוש המילה Ibeyi (אותה הוגים ee-bey-ee) – "תאומות" ביורובה.

הן מנגנות על פסנתר, סמפלר, קחון וכלי הקשה אחרים. יש שהגדירו אותן כתקווה וכעתיד של הזרם האפרו-קובני, יש אומרים שהן נביאות שמחזירות לחיים את הטריפ-הופ, בכך שהן מצליחות להתיך לתוך נשמת שירי העם העתיקים שלהן פופ מודרני, היפ-הופ ואלקטרוניקה עכשווית.

• חדשות תרבות
• חדשות מוזיקה
• הופעה
• בארבי
• Ibeyi
• מוזיקת עולם
• מונוקרייב
• תרבות