• Facebook
• Twitter
• Email

*שעות הקומבינציה הן בגדר המלצה

פתיחת דלתות, 16:00

חגיגת שמונה שנים ללייבל Raw Tapes בהוסטל אברהם

את סיומו של הסופ"ש המהמם שעבר עליכם נתחיל בחגיגות. Raw Tapes, הלייבל שרק החברים ההיפסטרים שלכם מכירים, חוגג שמונה שנים להיווסדו במסיבה אלקטורנית-ג'אזית-היפהופית בהוסטל אברהם (שמסתמן כאחד המקומות הנכונים לקיץ הקרוב). מה בתכנון? 12 שעות של מוזיקה. בין המופיעים: Buttring Trio, PLAYDEAD ,Mesh, GALO מיכאל כהן והרשימה ארוכה.
מחיר: 50-80 ש"ח
כתובת: לבונטין 21
לפרטים נוספים

חיזוק 20:00

דרינק ועל הדרך הופעה במונשיין

חגגתם יפה ועכשיו אתם צריכים לאגור כוחות להמשך הערב. הליכה קצרה מהוסטל אברהם תוביל אתכם למונשיין, בר קוקטיילים נחבא אל הכלים בסגנון שנות החמישים. כל יום שבת ב-21:00 מתקיים במונשיין פסטיבל וודסטוק, הכולל קאברים חיים של שירים מהסיקסטיז והסבנטיז. גרובי בייבי.
כתובת: לילנבלום 43

הרמה, 23:00

My Lord בבית רומנו

שתיתם כמה קוקטיילים ולא בא לכם הביתה? לכו לבית רומנו. הערב יתארח על העמדה אפופת אדי הצ'יפס הצמד My Lord שיגרום לכם לתנועות אגן בלתי רצוניות עם מבחר תקליטים מרשים שכולל ביטים אפריקאים, אייטיז ג'יימקני ועוד מלא שיט מגניב. יא מאן!
כתובת: דרך יפו 9
לפרטים נוספים

מאנצ' 1:00

טוסט אלישע

תמסרו לאייל שני סליחה מאיתנו, אבל הערב לא תאכלו קרם פרש. ערב בזוי צריך להיגמר בצורה בזויה ואין בזוי מטוסט אלישע. מוסד מאנצ'ים צדדי אך מוכר שיספק לכם גם טוסט טעים וגם חוויה מטרידה בניצוחו של אלישע. תודו לנו מחר.
כתובת: דרך יפו 13

• מונשיין
• בית רומנו
• טוסט אלישע
• RAW TAPES
• אברהם הוסטל

• Facebook
• Twitter
• Email

כניסה דרך דלת צדדית ודילוג מטה בכמה מדרגות מתחת לקומת הבר של "מטבח לילה" (לילינבלום 43), ואתם בפנים, בחלל שנראה כמו גראז' אפל. מהתקרה מתפצלים צינורות ודודים של מזקקה, ונורות התאורה הארוזות בנייר מפיצות אור מעומעם. הלהבות מסייעות להבחין בכמה שולחנות ובר קטן הניצבים פה, וזה כשלעצמו מעיד על כך שמוכרים פה אלכוהול. תצוגת המשקאות של הבר פתוחה אל אזור השולחנות, ועל המדפים מוצבות צנצנות מלאות נוזלים צבעוניים חשודים ועשבים, מכל צנצנת בוקע ברז מתכת. ברוכים הבאים אלהמונשיין, בר חדש השואב את השראתו מתקופת היובש בשנות ה־20 של המאה הקודמת בארצות הברית (שמציינת השבוע 81 שנים לסיומה).

גלעד היימן, אחד השותפים במקום, עיצב את הבר הלכאורה חשאי הזה, עם דני ברליה ועם המיקסולוג מור סיקורל והשף הדר עפרון. “התפנה חלל ליד מטבח לילה, וחשבנו מה לעשות איתו. זה חלל קטן והתלבטנו אם הגישה אליו תהיה מהרחוב או מתוך המסעדה כדי לייצר משהו מתוחכם עם תחושה של מחתרתיות. שיטוטים באינטרנט הביאו אותנו למונח 'מונשיין' של מזקקי אלכוהול בתקופת היובש, משהו כזה של ‘אימפריית הפשע'. אגב, גם בישראל אסור להכין אלכוהול בבית, זה לא חוקי. חייבים רישיון יצרן בשביל זה. אנחנו לוקחים אלכוהול מזוקק ומיישנים אותו בפירות, בירקות ובעשבי תיבול".

להבדיל מתקופת היובש, אין שום סכנה או עברה על החוק בשתיית ליקר פירות ביתי.

"נכון. אבל זה מיד מכניס לאווירה ואנשים אוהבים קונספטים. ביום שישי האחרון ישבתי במונשיין עם חברים, שהם לא בליינים שחוקים אלא באים פעם בכמה זמן לדגום מקומות בעיר. הם נהנו מכל פרט ופרט כי הם הרגישו שמשקיעים בהם. מור הברמן בוחר בקפידה כלי הגשה, למשל גביע מתכת או כוס קרמיקה. בשילוב תאורת הנרות זה מייצר סיפור ואנשים מחפשים את הטריפ. ברים יש בשפע, ברים זולים יש עוד יותר בשפע. אפשר לאבד את ההכרה משתייה ב־60 ש"ח. עדיין, אנשים מחפשים חוויית בילוי, משהו שאפשר לספר עליו במשרד מחר. לא 'שוב שתיתי בירה', אלא 'גיליתי מקום סודי ששותים בו בירה ביתית במתכון מיוחד'".

זה לא טריפ אמיתי. לא מתגוללים בסוף הערב שיכורים על הרצפה, ואפילו לא כמו לפני כמה שנים, כשהיו בונים מקום שיהיה נוח לעשות בו קוק בשירותים.

“מסכים לגמרי. לא עושים אצלנו סמים. אתה נמצא במקום שמייצג תקופה אסורה, זה רק כאילו שאתה עושה משהו אסור. אנחנו מנסים להחזיר בזמן. המקום לא מנסה לשדר קוק בשירותים. אנחנו מנסים לתת תחושה עבריינית סביב האלכוהול. מה לעשות שהיום זה חוקי? יכול להיות מצחיק שייכנס פקח ויתחיל לחלק דוחות למי ששותה אלכוהול. אולי עלינו פה על קטע ששווה לנסות".

תוכנית ההתנתקות

אריאל לייזגולד, הבעלים של הבר הוותיק 223, פתח לפני כמה חודשים את הבר המדוברבל בויבקומת הכניסה של מלון ברדיצ'בסקי (ברדיצ'בסקי 14), בעיצוב המנותק פיזית לחלוטין מהרחוב. "הגעתי לשלב העיצוב עם בריף מאוד מסודר, הבל בוי נבנה אצלי בראש כבר חמש שנים. בכל פרט הושקעה המון מחשבה. המקום לא שולח את המבקרים לתקופה ספציפית. הדבר שהיה הכי חשוב לי הוא שאנשים לא ייכנסו ויגידו שזה מזכיר להם מקום בניו יורק או בלונדון. רציתי עיצוב שמתכתב עם קוקטייל בר מסורתי למראית עין ומפנה לתקופת הרנסנס של הקוקטיילים, כלומר סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. הטאץ' האישי שלי הוא הגרוטסקה, המוזרות, ההזייתיות, הניסיון ליצור אסופה אינטנסיבית של חוויות עבור האורח. הקירות נראים מאוד וינטג'יים והטקסטורה שלהם ייחודית, האמנות על הקירות נראית קלאסית וכשמתקרבים רואים שזה פרינג'. נגיד, האישה היפה בציור הנושן מרחוק, מקועקעת מאוד במבט מקרוב. המקום מדבר בשפה סוריאליסטית, שכל אחד מגיב אליה בצורה אחרת. הנפש של אנשים הפכה קהה מאוד בנוגע לבילוי בברים, סף הריגוש עלה גבוה מאוד, והם לא כל כך מתרגשים גם שמשקיעים בעיצוב. בכלל, אנשים פחות מתרגשים בבילוי. ניסיתי לבנות מוצר חווייתי שיהיו חייבים לצלם אותו. לונה פארק למבוגרים".

הבר באמת משדר קצת קריפיות. עד כמה משתלם לכם למכור קוקטיילים, שבהם האלכוהול היקר נמהל במשקאות פחות נחשבים?

"אנחנו עובדים עם תמציות יקרות, ומשקיעים הרבה זמן עבודה בהכנת המשקאות. אנחנו מציעים משהו שרקחנו. פחות מוצרים קנויים ויותר הום מייד – לסחוט, לכתוש, לבשל ובאמת לרקוח. זה הייחוד שלנו. קשה לחקות אותנו. אנחנו עושים את זה כי אנשים נוסעים בעולם ויש להם מקור השוואה. השאיפה שלנו היא לגרות את החושים הרבה יותר ולהכניס את הבן אדם לסוג של סרט, טריפ, סידור לראש על ידי הדרינקים. האורח נכנס לתוך התהליך. אנחנו מספרים על החליטה ועל העלים שקטפנו ביער, או מגישים אצטרובל שרוף עם מור ולבונה. אנחנו מסבירים על בישול ארוך של פירות העונה עם תבלינים, וחומץ שרי. בבריף שנתתי למעצבת הופיעו 'אליסה בארץ הפלאות', 'הארי פוטר' ו'פחד ותיעוב בלאס וגאס'. כלומר, סיפורים שיש בהם מציאות מושאלת".

יכול להיות שלתל אביבים יש די והותר ריגושים דוגמת צוק איתן, והם לא זקוקים כרגע להנאות הקטנות הכרוכות בהרס עצמי?

"אם את שואלת על אקטואליה, אני לא הבן אדם. בלי קשר למצב אנשים זקוקים לאסקפיזם. מבחינת סגנון הבילוי, ברים מסוג הבל בוי וספייס האוס מעידים על מגמה של התמקצעות בתחום האלכוהול. פתאום ברמן זאת לא חלטורה לסטודנט אלא מקצוע שצריך להעמיק ולהתמחות בו ונקרא מיקסולוג".

[interaction id="54841f91c0bb85aa3a1c8cae"]

מי שפתח את גל הברים היוצרים עבור הבליינים שלהם עלילה מלאה הואהאימפריאל קוקטייל בר, הממוקם בכניסה למלון אימפריאל (הירקון 66). משהו במקום מעורר לחיים סצנה מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה (ובעיקר מהסרט "לב המאפליה" שמתאר את תהליך יצירת הסרט), שבה משפחה צרפתית סועדת בהידור אירופי־קולוניאליסטי בווייטנאם שתחת אימי המלחמה. בר שירה, המיקסולוג עטור הפרסים שהקים את המקום, לא רואה בבר שלו משהו אפל במיוחד. "הרעיון לרפרר לכיוון הקולוניאליזם נבע מתוך שם המלון, אימפריאל. זה הוביל אותנו לחשוב על התקופה הקולוניאליסטית שבה האימפריות הצרפתית, הבריטית וההולנדית שלטו במזרח הרחוק. רצינו לעשות סוג של מלון מערבי שממוקם במזרח. לשם כיוונו. כמו איזה מועדון קצינים בריטי בהודו. המקום הבא שנפתח יהיה אפל יותר. העשייה שלנו טוטאלית כי אנחנו עושים דברים הוליסטיים, מרמת המקרו ועד המיקרו. לחשוב על פס הקול שמתחבר לאווירה ולבגדים של הצוות ואיך שהצוות ניגש ללקוחות. זה הסוד למקום מוצלח, בסופו של דבר יש אסקפיזם שנתמך בבועת קסמים. זה כמו להיות בסרט ויזואלי. זה טוב לבליין שלא רוצה לזכור שהבוס כעס בעבודה, ושהוא רב עם בת הזוג. זה חו"ל לשנייה, בריחה מהיומיום. אם החוויה לא מצליחה להעביר את זה, הבליין סתם נשאר במקום. במנזר אתה תמיד נמצא באותה נקודה בעיר. לא התנתקת לשנייה ממה שסביבך".

סכנה לציבור

ניר רן הוא המעצב שלהספייס האוסשזה עתה נפתח בדיזנגוף 711 ונראה כמו חנות עתיקה מהמאה ה־19 המוכרת תרופות שנרקחו במקום לצד בשמים והלבשה תחתונה. דמיינו את הכלבו של "בית קטן בערבה". במקום מעודדים את האורחים לקחת קערות חלוקה ענקיות מפורצלן המלאות במשקאות אלכוהול. גם פה מרמזים על התקופה הכל כך מדוברת עכשיו בארץ של "ספיק איזי", אותם מקומות מחתרתיים למכירת אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. רן מסביר שהעיצוב מחפש את אווירת הסכנה: "הסכנה מעלה את תחושת הריגוש. רציתי משהו שאין רבים כמוהו, משהו שצריך לחפש, שעומדת מאחוריו מחשבה. זה שונה מהנוף. בעולם יש חזרה לתקופה אחרת, לאלמנטים של ערגה ונוסטלגיה לתקופות שרק שמענו עליהן. האסקפיזם מדרבן להוציא את הבליין מהתקופה שבה הוא נמצא. כשיוצאים בערב רוצים לחוות חוויה מרתקת, להתנתק מהזמן ומהמקום, מחפשים סוג של הצגה, אולי אפילו מעבר לזה, כי מוטל על האורח להשתתף ולקחת בה חלק. זאת אמנות כמו כל אמנות".

המעצבת אלונה אליאסי עיצבה את הבל בוי, שבו קשה לזהות את התקופה המדויקת, אבל גם את הברזו ביזו(בן יהודה 186) שכאילו נתלש מתוך הסדרה "מד מן", מהתקופה שהגברים של שדרות מדיסון יצאו מתוך תקופת היובש אל עבר הרגלי שתייה חסרי אחריות ושליטה. אליאסי תופסת את עצמה בהקשר הזה כמספרת סיפורים והיא גם מנמקת את דבריה בנחישות: "בעיצוב כזה אנחנו יוצרים מכלול של הבטחות ואלמנטים ובונים את ה־DNA של הקונספט. זה בא לידי ביטוי בעיצוב, בתלבושות, בפס הקול ובמוצר עצמו, למשל הקוקטיילים שנרקחים במקרה הזה. אנחנו רוצים שהאדם יתנתק".

למה העיצוב הזה בנוי כמו תפאורה של סט לסרט?

"אני מתנגדת להגדרה. זאת לא תפאורה, זה לגמרי אמיתי. תפאורה היא מתקפלת, זמנית ומיועדת לשימוש חד פעמי. אנחנו יוצרים משהו קבוע. בבל בוי עוברים במנהרת הזמן וב'מד מן' נכנסים בדלת מסתובבת לתקופה של ראשית עולם הפרסום".

מאיפה נובעת המגמה הזאת?

"מדובר במגמה עולמית בעיצוב. מעצבי דעת קהל וחיי לילה באים ויוצרים חוויות מתחדשות לקהל שלהם ומספרים בכל פעם סיפור אחר, ואני רק חלק מהתהליך. צריכים לייצר המון פרמטרים כדי שהסיפור יהיה אמיתי. זה יכול להיות סיפורים מסוגים שונים, למשל בר שמעביר תחושה של מה יהיה בעוד 100 שנה. זה עונה על אותו הרעיון והצורך להעביר אנשים חוויה שונה מהיומיום, לנתק אותם ולהכניסם לנרטיב. זה העסק. אחרת תיכנסי למקומות זהים. הבידול הוא צורך של חוויית בילוי. כל הקבוצות שמקימות ברים כאלה מורכבות מאנשים שעושים דברים עד הסוף. אנחנו חיים באינטסיביות, כל הזמן בלחץ ובריצה, והמקומות האלה מאפשרים ללקוחות להתנתק. ככה זה בכל העולם. פה זה דרמטי כי הישראלים עושים את זה טוב יותר".

כל שתיין יסביר לכם שהוא שותה כדי לשכוח, והנה התל אביבים פיתחו אסטרטגיה המאפשרת לשכוח עוד לפני הלגימה הראשונה מהמשקה. המרואיינים בכתבה חזרו כולם על אותה המנטרה "בידול, אסקפיזם וניתוק". לתוך כל אלה כדאי להוסיף גם את השינוי באופני השיווק של הברים בעיר שרוויה מקומות ללגום בהם. כפי שמסביר זאת היימן: "כשכולם מצלמים איפה הם בילו בערב ומעלים לאינסטגרם, אתה בהחלט רוצה שיפיצו גם את המקום שלך. אנחנו לא שונים".

• מיוחדים
• שתייה חופשית: פרויקט האלכוהול השנתי
• מונשיין
• אימפריאל
• ספיק איזי
• ספייסהאוס

• Facebook
• Twitter
• Email

קונסיירז'

הקונסיירז' לא רצו לשתף פעולה עם הכתבה שלפניכם, אז נאלצתי ללכת אנדרקאבר. הקאבר: אני שכן שלהם והכלבה שלי ג'וני, על שם ג'וני מיטשל, מתה הערב בשיבה טובה. זה עבד! תמורת 38 ש"ח בלבד הם נתנו לי ערק להתנחם בו. נשמות טובות. המסקנה: הקונסיירז' החדש, שפועל בקושי שלושה שבועות, מתמחה בעיקר בקיבה ופחות בכליות. כמעט על כל השולחנות היו מנות סביצ'ה והמבורגר, וכל הבפנוכו די הסריח מעשן המטבח הפתוח. מצד שני, מאחר שהוא נמצא בלב דיזנגוף – שגם בערב שני הומה יותר מאלנבי בסילבסטר שנופל על יום העצמאות – אין ספק שהקונסיירז' יהיה עוד סיפור הצלחה מבלי להיות סיפור מעניין בכלל.

בעלבית:החבורה של הטיילורמייד.
המי והמי:סחים בסחי הסחיאדה.
תפאורה:קזבלנקה־דרמסלה. השירותים הם האדומים ביותר מחוץ לגיהינום.
מה נשמע:גלגלצ, מינוס דיווחי התנועה.

לקונסיירז'

[tmwdfpad]

מלון נורמן

שעה שברים היפסטריים נעים על ציר ה־80־90, ברים של מלונות בוטיק נעים על ציר ה־20־30. אני לא יודע למה זה. אולי כי בשנות ה־20־30 יוקרה עוד לא נפרדה לעד ממגניבות. אולי כי בשנות ה־80־90 יוקרה נקשרה לאסונות תרבותיים כמו כריות כתפיים. כך או כך, גטסבי הגדול היה מרגיש בבית בתל אביב שהרבה תל אביבים כבר לא מרגישים בה בבית.

גם הלייבררי בר, שנפתח בלובי מלון נורמן החדש של רשת Small Luxury Hotels, הוא בר קוקטיילים, ג'נטלמן קלאב בריטי, אלה פיצג'רלד והמון הון. התפריט באנגלית מציע קוקטייל בשם High Commissioner, שעלותו 270 שקלים חדשים, ועליו נכתב: An indulgent blend of Glenfiddich 21, Grand Mariner, and French vermouth. שימו לב, אחיי העבדים, לפסיק האוקספורדי לפני הוורמוט הצרפתי – הוא לבדו שווה 100 ש"ח! קלאסה! סטייל! הוורמוט מצרפת והפסיק מאוקספורד!

האמת היא שהבר החדש של מלון נורמן קטן יותר מזה של מלון ברדיצ'בסקי או מלון מונטיפיורי. בסך הכל 22 מקומות ישיבה, פלוס שישה מקומות על הבר. נראה שהבר החדש פונה בעיקר לאורחי המלון. גם העיצוב רגוע יותר. הלייבררי בר הוא לא מקום לחגוג בו יום הולדת, הוא מקום לחתום בו על עסקאות ענק – למכור נשק גרעיני, לקנות נשק גרעיני, להחכיר את הירח לאלף שנה. קלאסה! סטייל! פסיק אוקספורד!

חזור אל כור מחצבתך, משורר דל שאוכל חומוס כבר שבוע ומשווע לאוכל חם. לא יהיה לך אוכל חם! לך לא! אוכל חם זה בוטיק. זה יוקרה. ואילו אתה אחרון במדרג החברתי: מלון נורמן, ביבי נתניהו, פסיק אוקספורד ועודד כרמלי.

המי והמי:האוליגרכים באים. אוינק!
מה נשמע:"We'll meet again, don't know where, don't know when".
כוננות ספיגה:מסעדת נורמן הסמוכה של השף ברק אהרוני. בהמשך תיפתח גם סושייה בקומה השלישית.
אטרקציה:שוגר מאמות.

ללייבררי בר

הייד אנד סיק

ההייד אנד סיק, שנפתח על נשמתו הנפוחה של הצימרמן, שהושק על גופתו החרוכה של הברנר, הוא מקום קשוח. גברים שעירים. בלונדיניות בשמלות אדומות. דיפ האוס, דיפ דיסקו, סופט פורן. פאקה פאקה ואז פיק אפ. אני חושב שאין לי פרצוף לזה ויוצא לחצר. בבת אחת קוקטייל בר בסגנון מנהטן הופך לחצר נוסח הר סיני. שולחנות קק"ל ארוכים, חברים עושים לחיים, ימי הולדת, כולם פעילים ביש עתיד. אכזבה.

בעלבית:גל שקין ואורון לרנר.
המי והמי:בפנים בייקרים, בחוץ שנה ג' בבינתחומי.
תפאורה:בפנים מנהטן 2000, בחוץ הפרוזדור 2010.
כוננות ספיגה:סביצ'ה ב־39 ש"ח, פילי צ'יז סטייק ב־44 ש"ח, בליני סלמון ב־36 ש"ח.

להייד אנד סיק

ברקוני

הברקוני הוא ספורטס־בר חדש בדיזנגוף סנטר. כן, בר בתוך הסנטר. במפלס השלישי. כבר שלושה חודשים. דב, הבעלים (בשותפות עם דיזנגוף סנטר בכבודו ובעצמו), מסביר: "אחרי סרט, לפני סרט, במהלך הקניות – כיף לשתות בירה. זה קונספט חדש בעיר, אבל מקובל מאוד בערים אחרות". ואילו בוריס הברמן מוסר: "אתמול היו פה קבוצה של תיירים קנדים, פירקו את הבר בחמש בערב – זאת תרבות שתייה!".

המי והמי:תיירים קנדים, אבל לא רק. לפעמים יש גם חיפאים.
מה נשמע:בלוז, רוק, אוסף המבצעים של הסופר פארם.
כוננות ספיגה:נשנושים בקטנה.
אטרקציה:פלאטו שרון עשוי להגיח בכל רגע.

לברקוני

[interaction id="548082d4c0bb85aa3a1c1fee"]

זנזיבר

ב־1991 פתחו ערן וייזר ושוקי לרר את הזנזיבר באבן גבירול. כשהשלום עוד היה מציאות הזנזיבר כבר היה אגדה: בר מודרני עם 100 סוגים של וויסקי, מלצריות כמו עינת ארליך ועינב גלילי, לקוחות כמו יונתן גפן ואסי דיין, סנדוויץ' רוסטביף כמו של השף חיים כהן ועודד כרמלי כמו של כיתה א', כשעוד הייתי צעיר וחתיך וידעתי חיבור וחיסור.

אחר כך פתח וייזר, עם או בלי לרר, את פאפאגיו הברזילאית, את הדיקסי של חיים כהן, את מסעדת מיקה של מיקה שרון, את רשת מינה טומיי ואת אודאון ברחוב הארבעה – מוסדות קולינריים שהייתי מכיר אם לא הייתי הומו סביחוס בפרט ופלאפלופיל בכלל. אחר כך באה האינתיפאדה השנייה ואנשים עברו לאכול פיצה מקפיצה (2000־2002) ונקניקיות של מיס לוסי (2002 עד מבצע חומת מגן). אז הבשיל במוחו של וייזר הרעיון להעביר את עסקי הבשלנות אל המטבח הביתי, והוא ייסד את רשת DOMO לכלי מטבח.

והנה, כמו סנונית המבשרת את האינתיפאדה השלישית, לפני חודשיים חבר וייזר שנית או שלישית או שישית ללרר, והשניים פתחו מחדש את הזנזיבר – הפעם בקרליבך 25. "אני טו אולד טו רוקנ'רול אבל טו יאנג טו דיי", אומר וייזר, שתכף סוגר 60. "זאת חוויה קסומה, כי הפעם לא באנו במאסט, אלא עם נישה מוגדרת: לפנות לקהל התל אביבי המבוגר יותר, של בני ה־40, ה־50 וה־60, אנשים שרוצים לאכול ולשתות טוב ולבלות כמו שצריך. העובדה שמה שחשבנו עליו בתיאוריה כהנחת עבודה די הזויה עובד גם בפועל – זה סוג של חלום. הבאנו את הסו־שף של מסעדת מיקה, ז'וזוטוגדה, וגם את הברמן טל גרובר שהיה גם במיקה וגם בזנזיבר הקודם".

לזנזיבר

שפגאט

השפגאט הוא לא ממש מקום חדש, אבל לאחרונה הוא עבר שיפוץ שהפך אותו לדו מיני: בית קפה בחלל הגדול שנפתח לרחוב, קלאב בחלל הקטן של הבר. נוסף על כך השפגאטים הוסיפו חנות מתחלפת בקומה העליונה (בימים אלה: ליין תיקים). אין מה לומר, הגייז מתברגנים – קודם חתונה, עכשיו לפטופים.

בעלבית: אימרי קלמן, רן לבל ויעל גל.
תפאורה: אמפיתאטרון בלסבוס.
מה נשמע: גלגל"צ ביום, בלוק בלילה.
כוננות ספיגה: תפריט האוכל הזמני כולל כריכים, קרואסונים, פיצות וטורטיות.

לשפגאט

מונשיין

סוד! סודי! חסמב"ה! המונשיין הוא בר קוקטיילים שמשחק על תקופת היובש. אי לכך הכניסה אליו היא ממסדרון צדדי ממסעדת מטבח לילה. המסדרון מוביל לשתי דלתות: אחת לשירותים, אחת לירידה למרתף הזעיר של המונשיין – שם גנרי לאלכוהול לא חוקי שזוקק בן לילה. הכל פה צועק אמריקנה מלוכלכת של שנות ה־20. אפילו הברמנית בלונדינית בג'ינס.

בעלבית:מור סיקורל.
המי והמי:צעירים חסרי מנוח.
מה נשמע:הארד רוק קפה.
כוננות ספיגה:כנפיים ב־33 ש"ח, נקניקיות עגל ב־27 ש"ח, מק אנד צ'יז ב־26 ש"ח.

למונשיין

מוזנר

המקום שהייתי יושב בו אם לא הייתי אני. כלומר, אם הייתי מתחיל להיות אני מחדש. קהל חתיך אך ביתי, מצביעי עבודה גם בעידן בוז'י, בטח שירתו בתותחנים. בר שכונתי קלאסי, פלייליסט של רוק רך אך חופר במידה, דיבור נגוע שמתחיל באפרסק ונגמר באורגיה. בערב יום ראשון המקום מלא, כולם יושבים על הבר, כולם חברים, צ'ייסרים שמחים. איפה וודי הרלסון?

בעלבית:החבורה של הפוסטר.
תפאורה:פלורנטין, 1995.
מה נשמע:דיוויד בואי, כל הקריירה.
כוננות ספיגה:שניצל וצ'יפס ב־36 ש"ח, כריך גאודה ב־32 ש"ח, צ'יפס בלגי ב־32 ש"ח.

למוזנר

תחת

מעשה שהיה כך היה. יום אחד הלך חיים ויטלי כהן למועדון הצימר, עשה שם מלא דיסקו וחזר דולפין. לא דולפין כמו שחוזרים מהודו, דולפין ממש: יונק ימי אינטליגנטי שמתקשר באמצעות סונאר אקטיבי. והוא מאוד אקטיבי, הדולפין הזה. לפני חודש הוא פתח את התחת, מועדון פופ אפ חדש באבן גבירול. התחת נקרא כך משום שהוא נמצא מתחת לגלריה גבירול ומתפתל פנימה כמו מעיים, והוא פופ אפ מאחר שהוא נמצא במקלט של בניין בזק המיועד להריסה. עד שיקום מגדל היוקרה שייבנה במקום (תודו שהופתעתם), חברת BIT של כריש הנדל"ן אורי הלר העבירה את המבנה לרשות העירייה, שהעבירה אותו לרשות הציבור: סטודיואים בקומות העליונות, גלריה גבירול בקומת הכניסה והתחת במקלט. בתורת המשחקים מדובר בסיטואציה קלאסית של ווין־ווין־דולפין. באקלים השלטוני בישראל מדובר בסוג של נס.

ו"מקלט" זה אנדרסטיימנט לחלל שמזכיר בהיקפו את האנגר הנשק הגרעיני בדימונה (כך על פי מקורות חייזריים). מדובר בבלוק של מרכז תל אביב, בהילטון של הצימר, בלווייתן של הדולפין. התחת הוא לבירינת ענקי עד כדי כך, ששתי להקות יכולות להופיע בתוכו בו זמנית מבלי להיכנס זו לזו לתחתונים. ככה זה בתחת: אנשים ודולפינים מסרבים להיות אויבים. אך שלא כמו הבלוק, הדולפינריום הוא הרקטום החדש של מה שנקרא סצנת האינדי התל אביבית. במקום די.ג'יי וואטאבר מברלין או דטרויט, כאן תשמעו להקות, תקליטנים ומופעים כנעניים כמו רייסקינדר, המפשעות, ביטר ג'וז, רונה מלכין, מוחמד ג'בלי ותום יער. בהתאם לכך, ובמסורת הצימר, הכניסה עולה 10 ש"ח בלבד ומחירי הדרינקים מזכירים את ימי פרה יאיר לפיד. נוסף על כך, יש כאן פוסטר של דודו טופז ורקע של הר הבית. אוכל אין כאן. אנחנו נוותר על עוד בדיחה אנאלית.

לתחת

• מלון נורמן
• הייד אנד סיק
• מונשיין
• שתייה חופשית: פרויקט האלכוהול השנתי
• שפגאט
• מוזנר
• תחת
• מיוחדים
• קונסיירז'
• ברים חדשים
• ספייסהאוס