זואי אקוקה הוא אחד מבוגרי המחזור הנוכחי של בית הספר לאמנויות מוסררה, ובסוף השבוע האחרון הציג את עבודתו "Land Escape" כחלק מתערוכת הבוגרים של בית הספר. היצירה של אקוקה בנויה לארבעה רמקולים ומגדלור סאונד, ומרכבת ממספר אפיזודות שנאספו וגורדו מהים והאספלט של נמל יפו, בעזרת הקלטות שטח שנאספו לאורך כמה חודשים, בשילוב עם סינטיסייזר מודולרי, מתיחות של שלשלאות מתכת, חריקות סירה וחבלים, צעקות של דייגים. יש פה סיפור אהבה לים היפואי, דרך האוזניים. היצירה תוצג במסגרתתערוכת הבוגרים עד 4.8.
>>כל הפרחים בתל אביב יפרחו גם בלעדיו, אבל זו העיר של וודו דאדי
>>האוכל הביתי הטעים ביקום ומדיטציה בהליכה. העיר של שרון גבריאלוב

1. רחוב מיכ"ל

רחוב הולנדי שקט ומתוק להפליא שמארח כמה מהספסלים הכי טובים בתל אביב, ספריית רחוב ומרפסות מעוררות קנאה. ספוט מושלם במרכז העיר להיות מחוץ לזמן.
רחוב מיכ"ל, תל אביב

2. שוק הכרמל

שוק הכרמל אמנם מצרף אליו דוכן אוכל וברים חדשים בקצב שקשה להתעדכן בו, אבל מבחינתי הוא עדיין מקום עם ניחוח ישן ומלא בצעקות וחיים. בתור מי ששוק הוא בדנא המשפחתי שלו, והרבה מהילדות שלי ביליתי בלבחור מלפפונים מושלמים (אבל עדיין לא למדתי להתמקח) – משהו בכאוס המאורגן דוכנים הזה יכול לתת לי הרבה שקט.

3. חוף פרישמן

מצד ימין לסוכת המציל. חוף שתופס חצי מהזהות שלי בערך. נכון, יש חופים פראיים ויפים ממנו, וכן בקיץ לפעמים כבר לא רואים את החוף מרוב תיירים ומזרוני שיזוף – אבל בזמן הנכון ביום ובשנה הוא החוף המתוק ביותר שאני מכיר. במיוחד בחורף וביום כיפור.

4. תוצרת הארץ

הקפה של מישל בכיכר מסריק הוא קלאסיקה תל אביבית אסלית. לשבת בתוצרת אפשר שעות, להתבוננות, לתשחצים ולקרוא ספר. מקום מושלם לבסס בו פרלמנט קטן. לפחות ככה אני מדמיין בית קפה של תל אביב הישנה – שכונתי, איטי, עם קפה טעים ובלי גינונים מיותרים.
שדרות מסריק 12 תל אביב

5. אבו חסן

חומוס מופלא שאף פעם לא מאכזב, ובמיוחד אחרי כמה חודשים של הקלטות שטח בנמל יפו הטקס השבועי של לאכול מסבחה באבו חסן בשמונה אפס אפס זה אחד הדברים המנחמים שאפשר לפתוח איתם את הבוקר. נכון, צריך לקום בחמש בבוקר כדי שזה ירגיש כבר כמו צהריים מוקדמים – אבל השקט בלי התור והטעם שווים את זה לגמרי. מומלץ לנגב עם בצל כי פיתה בשמונה בבוקר זאת חתכת מכה לבטן.
שבטי ישראל 14/הדולפין 1 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

אמנם לא מקום אחד אבל תופעה נפוצה – תמ"א. סאונד הילדות שלי, ועד היום הוא קדיחות באדמה ופקקים וצפירות בשש בבוקר ברחוב קטנטן בגלל משאית ענקית. אולי יש יתרונות לתמ"א, אבל שיפוצים ותמ"א נראים לי לפעמים כמו הדחף לשנות את המיקום של הספה בסלון בשתייים בלילה כי זה "ממש פותח את החלל".

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של צוף/זוהר/ענבל במזקקה, לקראת השקת האלבום החדש שלהן בסוף החודש. ראיתי הרבה הופעות שלהן לאורך השנים, אבל זאת נגעה בי במיוחד. השירים החדשים הם נועזים יותר, מצחיקים יותר וההופעה הייתה בהתאם – קרובה, מחוספסת ויפהפה. הטו אוזן לאלבום החדש שלהן שיצא ממש בקרוב.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מחשבת הלב ונשמת העולם" של ג'יימס הילמן.ספר שמצריך קריאה איטית, ומתעסק בנפש העולם ועל דמיון. קריאה שמפנה תשומת לב החוצה ולא מתייחסת רק לסובייקט ולאדם – אלא לעולם. בזמנים כאלה, הקריאה הזאת עזרה לי להתבונן על דברים שקיימים מעבר לקונפליקטים ואגו, ולחזור להביט באסטטיקה ויופי אינהרנטי שקיים בחוץ. מומלץ לקרוא עם עיפרון ביד.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"חוות החופש", ולמעשה כל ארגון שעוזר לבעלי חיים ופועל מתוך חמלה. בזמנים שהעולם מתעסק בפוליטיקאים לבושי חליפות ובטוקבקים בפייסבוק, יש את אלו שאנחנו לא מבינים את השפה שלהם ויש לנו אחריות כפולה כלפיהם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שקורא את זה כרגע, תרים לעצמך! מגיע לך בוודאות.

מה יהיה?
תהיה זריחה מחר בבוקר. כנראה.

• העיר שלי
• מוסררה
• אמנות
• אבו חסן

• Facebook
• Twitter
• Email

בית האמנים

הבניין היפהפה שבו שוכן כיום בית האמנים, ביתם של אמני ירושלים, נבנה ב-1890 על ידי התורכים. לימים נרכש על ידי הקרן הקיימת לישראל יחד עם הבניין הסמוך לו עבור בית הספר לאמנות בצלאל שקבע בו את משכנו בשנת 1908. מוסד ההוראה פעל בבניין הסמוך, בעוד שבית זה שימש כבית הנכות הלאומי. בית הנכות הלאומי פעל בבניין זה מאז 1925. ב-1965 הועבר האוסף למוזיאון ישראל החדש, והבניין הפך לביתם של אמני ירושלים. בבית האמנים תצוגות מתחלפות באולמות השונים ובקומת הכניסה גלריה למכירת יצירות אמנות ומסעדה.
כתובת: רח’ שמואל הנגיד 12, ירושלים

סדנת ההדפס ירושלים

סדנת ההדפס ירושלים הנה מרכז תרבות ואמנות המוקדש לקידום וטיפוח אמנות ההדפס. הסדנה נוסדה בשנת 1974 על ידי אריק קילמניק כמוסד ללא כוונת רווח (חל"צ). החל משנת 1977 שוכנת הסדנה במבנה ציורי מהתקופה העותומאנית, הממוקם בשכונת מורשה על קו התפר שבין מזרח העיר למערבה. חזונה של הסדנה היה ועודנו להוות בית לאמנים ולעשייה אמנותית בירושלים אשר ישלב שימור טכניקות מסורתיות לצד פיתוחן של טכנולוגיות חדישות. כיום מהווה הסדנה מרכז תרבות וחינוך המוכר כאחד ממוסדות התרבות התורמים ביותר לחיי התרבות, החינוך והחברה בירושלים. אוסף ההדפסים הנמצא כיום בידי הסדנה הוא הגדול והאיכותי ביותר בארץ ומייצג חתך רחב ומקיף של אמנות ישראל בתחום ההדפס המקורי.

במהלך שנות פעילותה הפכה גלריית הסדנה לבעלת חשיבות והשפעה בזירת האמנות בירושלים ובארץ. עשרות תערוכות הוצגו בה במהלך השנים ונתנו ביטוי למיטב יצירתם של אמני ישראל. כיום פועלות בסדנה שתי גלריות מקצועיות העובדות על פי תכנית עבודה שנתית הכוללת כשש תערוכות בשנה. במסגרת התערוכות מתקיימים ערבי שיח, ימי עיון והרצאות לקהל הרחב.
כתובת: רחוב שבטי ישראל 38, ירושלים

בית הנסן

בית הנסן הוא מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה במבנה שהוקם בשלהי המאה ה-19 והיה בעברו בית חולים למצורעים ע"ש הנסן. בשנת 2013 הועברו למתחם התוכניות ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי, עיצוב אורבני ומדיניות ותיאוריה של האמנויות של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. במרכז פועלים קבוצות עשייה, מפגש, מחקר ותצוגה בתחום האמנות העכשווית ומתקיימים בו אירועי תרבות מגוונים, סדנאות, תערוכות, ופועל בו גם בית קפה של משק עופאים.
כתובת: רח' גדליהו אלון 14, ירושלים

מוסררה – בית ספר לצילום בירושלים

בית הספר לצילום מוסררה הוא אחד מבתי הספר לצילום המובילים בישראל. בית הספר פועל כמוסד אמנותי מקיף המציע לימודי צילום, אנימציה, מוזיקה חדשה, מדיה ופוטותראפיה. בית הספר הוקם ב-1986 ונמצא בשכונת מוסררה הציורית ומלאת החיים בירושלים. מוסררה הוא מוסד לימודים רב תחומי המעודד עשייה חברתית באמנות וכולל מתחמי תערוכות ועשייה אמנותית ייחודית ועשירה, בין היתר תערוכות בשיתוף הקהילה ועידוד התושבים לקחת חלק פעיל בחיי האמנות והיצירה. כמו כן טובי האמנים בתחום הצילום מרחבי העולם מגיעים להציג תערוכות יחיד ולקחת חלק בתערוכות קבוצתיות. בית הספר הוא חלק משמעותי מהסצנה האמנותית הפורחת הפעילה בירושלים בשנים האחרונות.
כתובת: הע"ח 9, ירושלים

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ע”ש דוד עמר

בשכונת המוגרבים היא שכונת ממילא בירושלים, במרכזה של גינה יפהפייה בעיצוב מרוקאי אותנטי ניבט לו מבנה עתיק שנבנה על ידי ועד העדה המערבית במאה ה-19, תחת הנהגתו של הרב דוד בן שמעון (המכונה הצוף דב”ש). מבנה זה הוא המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ע”ש דוד עמר. ייחודיותו של מבנה המרכז העולמי משתקפת בשילוב בין הבנייה העתיקה שאפיינה את ירושלים של המאה ה-19 לארכיטקטורה ולעיצוב האנדלוסי אשר השפיע על מדינות צפון אפריקה ובחיבור בין מזרח למערב ובין חדש לישן.

בחצר המרכז העולמי הוקם גן אנדלוסי בו בוצעו עבודות מוזאיקה ייחודיות. בצדו הדרומי של הגן עוצבו ארקאדות המעוטרות בעיבודי מוזאיקה מיוחדת ולאורכו מותקנות שלוש מזרקות מרוקאיות מקוריות.

במרכז תצוגות מתחלפות וקבועות המציגות את ההיסטוריה והמורשת של יהדות צפון אפריקה, תצוגות מתחלפות של אמנים שונים, מאגר אור קולי המאגד בתוכו סרטים, ספריה מיוחדת, מוזיקה, ביבליוגרפיה ותמונות המספרות את סיפורם של יהודי צפון אפריקה ומורשתם.
סיורים בתיאום בלבד בטלפון: /2202-6235811

הקארדו ברובע היהודי שבעיר העתיקה

ברחוב הקארדו שבעיר העתיקה, נעשו בשנים האחרונות ניסיונות להחיות את הסביבה ההיסטורית במקום, תוך יציקת תוכן ממשי ועכשווי בהיסטוריה בת 2,700 שנה. ברחוב הקארדו המקורה ניתן להתרשם מהפסיפסים המרהיבים שייצר ועיצב האמן הירושלמי דודו הראל. הפסיפס מורכב מכ־5,000 אבני פסיפס צבעוניות. בפסיפס נראות תשע חנויות שבהן מוצרים או בעלי מקצוע אופייניים לתקופה, שעוצבו בהשראת ממצאים ארכיאולוגיים. כל כניסה ויציאה בחנויות הקרדו היו מקורות בקשת
פרטים נוספים בטלפון *4987 ובפייסבוק "תיירות הרובע"

מוזיאון על התפר

המוזיאון שוכן בבניין ניאו-קלאסי שנבנה בשנת 1932 על ידי משפחת ברמקי. מוזיאון על התפר הוא מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית הממוקם על התפר הפיזי-גיאוגרפי בין מזרח למערב ירושלים, בנקודת המפגש של שלושת הדתות. המוזיאון, בדרכו הייחודית, מציג את האמנות כשפה נטולת גבולות כדי להעלות לדיון ציבורי סוגיות חברתיות שונות על מנת לגשר על הפערים המצויים בחברה.

התערוכות המתחלפות במוזיאון עוסקות בנושאים חברתיים כמו: איכות הסביבה וקיימות, השלכותיה של הכלכלה הקפיטליסטית, שאלות של מצפון ציבורי, בדידותו של הפרט בעידן הטכנולוגי, אלימות מגדרית, ויחסו של האדם לבעלי החיים. המוזיאון נמצא במרחק של חמש דקות הליכה משכונת מאה שערים ומהעיר העתיקה, גג המוזיאון משקיף על נופיה המרהיבים של ירושלים, ומציע בית קפה, ספריית אמנות וחלל לאירועים.
כתובת: רחוב חיל ההנדסה 4, ירושלים

• תרבות בירושלים
• אמנות ישראלית
• תרבות
• מוסררה
• מוזיאונים
• גלריות

• Facebook
• Twitter
• Email

בסוף שנות ה־70 אירע בבצלאל אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של האמנות הפוליטית בישראל. עשרות מרצים וסטודנטים פתחו במרד משולח רסן כנגד ההנהלה השמרנית והריכוזית שהתקשתה במשך שנים להגדיר את זהותו של בית הספר. המרד נמשך חודשים ארוכים והפך את בצלאל לשדה קרב של אמנות פוליטית רדיקלית שזעזעה את אמות הספים של המוסד. 40 שנה מאוחר יותר, סאגת ציור העירום המצונזר של איילת שקד בשנקר נראית כמו תעלול יחצני זול ומראה משקפת למצבם העגום של בוגרי בתי הספר לאמנות השנה – 43 לעומת יותר מ־60 בשנים קודמות במדרשה, 10 לעומת 26 לפני שנתיים במנשר, והעצוב מכולם – בוגרת אחת בלבד באבני, שככל הנראה יחתום בשנה הבאה את הגולל על מחלקת האמנות שלו.

למרות מצבם העגום של בתי הספר לאמנות, בכל זאת יש כמה תערוכות בוגרים מצטיינות שאמנם פונות למחוזות הפרובוקציה אך מאתגרות ומעוררות מחשבה. השנה בולט במיוחד בקרב בוגרי בתי הספר העיסוק בגוף. לא מדובר בנושא חדש באמנות, אז מה בכל זאת השתנה מאז שנות ה־70 , שגם בהן היה זה נושא מרכזי? כמה פרויקטים בתערוכות הבוגרים השונות מלמדים על האופי העכשווי של חקר סוגיית הגוף: בעוד הגוף בשנות ה־70 היה גוף פוליטי, מתריס, כלי עבודה שהחליף את בד הציור, הגוף כפי שמצטייר אצל הבוגרים השנה הוא גוף פגוע ופגום שאינו מסוגל להכיל את הפער בין האינטימי לציבורי.

שני פרויקטים כאלו מוצגים בתערוכת בוגרי מחלקת הצילום המשובחת השנה. עידו מלר מציג יומן ויזואלי סטייל נאן גולדין, חלל תצוגה עמוס בצילומי סטילס לצד כיתובים אוטוביוגרפיים שחושפים את שגרת יומו – התקפי בולמוס בלתי נשלטים, תרומת זרע שבועית ופציעה עצמית עד זוב דם. כל אלו מתחברים לקולאז' מפוזר שמתענג על הגוף הגברי הפגום. הפרויקט של תום דבש מציג גם הוא תמונה מכמירת לב על עידן שבו הפרטיות הוא מושג הולך ונעלם והגוף הופך למרחב ציבורי. ב"אני לא ממש יודע איך להזמין אותך" הציב דבש 11 מסכים קטנים שבכל אחד מהם מתקיים מופע אינטימי בסגנון חדרי צ'ט. דמויות מתפשטות, מתלבשות, מאוננות, מפתות, מענגות ומשחקות במשחקי שליטה.

העבודה המטלטלת של שדה בראנסי בתערוכת בוגרי התואר הראשון במדרשה עוסקת גם היא בהשפעת התקשורת על הגוף. במקרה שלה – הגוף המת. ברנאסי מציגה תמונות שמצאה ברשת של גופות ילדים פלסטינים שנהרגו במהלך תקיפות צה"ל. התמונות לא מטושטשות או מפוקסלות, להפך – הן מוצגות בגדלים מונומנטליים על שלושה מסכים גדולים. תמונות של גופות ילדים אנונימיים שהפכו בשנים האחרונות לאמצעי תעמולה, מקבלות אצל בראנסי את הממד המזוויע והאלים שלהן. עוד במדרשה – הפרויקט של עדי קפלן שתיעד בצילום ורישום את תהליך שינוי המין שעבר ואת כל הסימפטומים שנלווים לו. בשתי עבודות וידיאו קפלן מקבל הסברים מפורטים מגברי אלפא כיצד להתנהל כגבר. מדובר בעבודות ריאליסטיות שמזכירות את פרויקט הגמר של רונה יפמן בסוף שנות ה־90 בבצלאל שתיעדה את תהליכי שינוי המין של אחיה גיל (הוא חזר בו לאחר מכן).

בתערוכת הבוגרים במוסררה מציג שי כנעני את "בצהרי הערב" – סדרה של דיוקנאות עצמיים מצולמים המתעדים את חיי היומיום של גופו המזדקן. כנעני מערער את הסדר המקובל של האמן כגבר צעיר, ופונה לעיסוק במגמה הולכת וגוברת בשנים האחרונות של ייצוגי זקנה באמנות. עוד בוגר שמציג שיר הלל לגוף הגברי הפגום הוא אייל אגיבייב. הפרויקט שלו "אי נחת" במנשר מציע היפוך תפקידים, הוא מציג את גופו בדרך השמורה בדרך כלל לאמניות – גוף גברי פתייני, סביל ומחופצן, כזה שמגיש את הלחי השנייה למציצנות וסדיסטיות פרוורטית.

מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, נעילה 4.8

קמפוס המדרשה, בית ברל, כפר סבא, נעילה 3.8

שנקר, בניין עלית ז'בוטינסקי 8 רמת גן, נעילה 31.7

בצלאל, קמפוס הר הצופים, נעילה 29.7

מוסררה, הע"ח 9 ושבטי ישראל 22 ירושלים, נעילה 29.7

• אמנות
• מכון אבני
• מנשר
• מוסררה
• המדרשה
• איילת שקד
• שנקר
• בצלאל
• ביקורות אמנות
• ביקורות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אם יש מישהו שעברו בדרכו כל כך הרבה אמנים צעירים, זאת איילת השחר־כהן. במשך שמונה שנים היא אצרה 98 תערוכות במסגרת סדרת "שישי־ראשון", ששמה לה למטרה לתת במה לאמנים צעירים. הפרויקט נוצר בתחילת שנות האלפיים על ידי יהודית מצקל בשם "מרשים" במוזיאון חיפה, ב־2006 נדד למוזיאון רמת גן, ואחרי שנתיים העבירה מצקל את השרביט להשחר־כהן, אמנית וראש המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה. למרות האינטנסיביות הרבה בהקמת תערוכה חדשה כל חודש, השחר־כהן ממשיכה ללוות בלהט אמנים, גם הרבה אחרי שהתערוכות שלהם ננעלות.

האמנים נשארים צעירים ואת מתבגרת, זה לא קצת עצוב?

"אני אוהבת את החשיבה שלהם, את תפיסת העולם ואת תהליכי העבודה שלהם. ולפעמים גם את האגו הצעיר שלהם. המחויבות שלי היא לעזור לאמן להגיע לאני הכי גבוה שלו".

מה זה "האני הכי גבוה"?

"לפעמים מגיעים אליי אמנים צעירים מבולבלים, כי יש להם חומרים מעניינים אבל הם לא בטוחים שהם יתקבלו, הם לא יודעים אם זה אופנתי. הם נורא רוצים שיציגו אותם. תפקידי כאוצרת ומלווה זה להחזיר אותם לנקודת מרכז".

סדרת "שישי־ראשון" נולדה לתוך עולם רווי באמנות צעירה, שהייתה הגלגל המניע של השדה המקומי. בשנים האחרונות העניין בבוגרים טריים דעך ולו רק בגלל העובדה המצערת שמרביתם נפלט מהשדה אחרי שנתיים־שלוש עקב הקושי לשרוד. "זה נכון", היא מודה, "אבל אני מאמינה בליווי שיש בו העצמה. זה לא שאני מגלה מישהו והוא הופך לכוכב מנצנץ".

כמה אחוזים מהאמנים שהציגו פה נשארו באמנות?

"בואי נסתכל", היא שולפת שלושה קטלוגים גדולים שיצאו במסגרת הסדרה ומונה אמנים פעילים ומוצלחים כמו איתן בוגנים, עינת אמיר וליאת אלבלינג, אבל גם לא מעט שנעלמו בתהומות הנשייה. בשבוע שעבר נפתחה במסגרת הסדרה תערוכה לבוגרת המדרשה דיה בלזר, שלה זו תערוכת יחיד ראשונה. בסוף אוגוסט תגיע הסדרה לסיומה בעקבות שיפוץ נרחב של המוזיאון, שסובל זה שנים מיחסי ציבור גרועים ומביקורת על ההנהלה הבעייתית והבחירות האמנותיות התמוהות שלה. אין ספק ש"שישי־ראשון" היא נקודת אור במוזיאון שרבים טוענים שהוא מפוספס. "מעניין אותי להציג עבודות תלויות חלל בהקשר של המוזיאון עצמו, כמוסד בתוך מפת המוזיאונים בארץ ועם כל התפיסה המורכבת עליו".

בואי נדבר על זה.

"אני לא יודעת איך לדבר על זה. אני פועלת פה שמונה שנים עם אמון וחופש מלא וצוות נחמד שעובד איתי. מה שאני יכולה להגיד זה שהצגתי 98 תערוכות של אמנים צעירים שאתגרו אותי, את החלל, דיברו על אמנות ישראלית. אני שמחה שהסדרה הזו קיימת במוזיאון הזה".

אולי אם הסדרה הייתה מוצגת במוזיאון תל אביב היא הייתה יותר מוצלחת?

"יש הרבה פרויקטים שלא היו נוצרים במוזיאון תל אביב ונוצרו כאן. במוזיאונים האלו יש לפעמים גם תערוכות מיובשות, כאלו שאת רואה בדיוק מי נמצא מאחורי הקלעים וגורם להן לקרות. הרבה שיקולים פוליטיים ולא אמנותיים. אז טוב שיש מקום לפרויקטים אלטרנטיביים במוזיאון רמת גן. פה אין שיקולים כאלו. יש לי כל הזמן רצון לפעול נגד הטעם האישי שלי ולפרוץ את הגבולות שלי".

מה למדת על אמנות צעירה מתפקידך?

"אני פוגשת אמנים עם ביטחון עצמי גבוה. פעם אמנים היו יותר מופנמים, יותר נאמנים לתהליך ולדרך, פחות לתקשורת החוצה. תפיסת העולם של אמנים היום היא יותר רב תחומית. העולם כפי שהוא נצפה בעיניהם הוא לא פשוט. הם מסתכלים רחוק, לא רק על המיקרוקוסמוס הקטן. מעניין אותם להתבונן על מקומות רחוקים ביחס לפה".

• אמנים צעירים
• מוסררה
• אמנות
• רמת גן
• מוזיאון תל אביב
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אולי זו תגובה לקיום הדיגיטלי ואולי מסימני הסינגולריות הקרבה. מכל מקום נדמה שיותר ויותר מתערוכות הנושא בזמן האחרון עוסקות בהכלאות עתידניות למיניהן, בין הביולוגיה לטכנולוגיה, בין הטבע לתרבות. תחת הכותרת "טרנסלוקציה" יפתח הפסטיבל הבינלאומי מוסררה מיקס, המתקיים זו השנה ה־16 בשכונת מוסררה שבה שוכן בית הספר לאמנות, פתח לעולם הביו־ארט ויעלה שאלות כגון מה קורה כאשר אמנים נכנסים למעבדה ומתחילים לעבוד עם חומרים חיים כגון בקטריות? או עורכים ניסויים בסביבה הביתית? או משתמשים בחומרי מחקר מושאלים ממדענים? והכל תוך עיסוק הן בהיבט האסתטי והן בהיבט האתי של עולם המחקר. יותר מ־40 אמנים מהארץ ומחו"ל יציגו בפסטיבל השנה, וכרגיל הוא ישקף את רוחו הקהילתית של בית הספר בהצגת עבודות אינטראקטיביות שייווצרו עם הקהל.

בעבודות המסקרנות ביותר שיוצגו במוסררה מיקס אפשר למצוא את "Human Beeing" של הקבוצה הברלינאית The Constitute – פרויקט שהוכן במיוחד לפסטיבל וכולל השתלטות של דבורי ענק על בית החלונות המפורסם שבשכונת מוסררה. כוורת שנבנתה על ידי נחיל דבורים ותועדה במשך עונה שלמה בשדה מחוץ ללייפציג, תוקרן בגודל ענקי על הבניין כדי להעלות את המודעות לחשיבות הדבורים במערכת האקולוגית העולמית. פרויקט דומה נערך בערים נוספות בעולם כגון הלסינקי, ליברפול ומדריד.

האמנית היפנית מומוקו סטו תציג שלושה סרטונים מסדרה שנקראת "Planets", ההופכת, בעזרת צילומי תקריב ייחודיים, תופעות טבע "רגילות" וקטנות כגון צמיחת עובש על כרובית למופעים גלקטיים מרהיבים. עוד בתחום העובש: האמנית והחוקרת הגרמנייה תרזה שוברט תציג סדרת צילומים מהפנטים המבוססים על ניסויים של גידול עובש הנקרא "סליים מולד" ונועדו לבחון את דפוס ההיווצרות של האורגניזם תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים כגון טבק או קנאביס. זהו ניסוי המשחזר ניסוי קודם משנת 1948, שבו נתנו הזואולוג הנס פיטר והרוקח פטר וויט לעכבישים סמים שונים ובחנו איך סמים אלו השפיעו על צורת הקורים שטוו העכבישים. רמז: השפיעו ועוד איך. האמנית הסלובנית מיה סמרקר, העוסקת בחקר טיפולוגי של מינים פולשים, תציג ערכת הישרדות לאנתרופוקן – מונח שנוי במחלקת שהוצע להגדרת תקופתנו כתקופה ביולוגית חדשה, תוצר של השפעתו חסרת תקדים של האדם על כדור הארץ. בין השאר מאופיין האנתרופוקן בגידול מהיר של מינים פולשים, המביא להכחדה דרמטית של מינים על פני כדור הארץ. כחלק מהמיצב נאספו כמה מהסממנים של המורשת התרבותית הלאומית הסלובנית, והם יוצגו כחלק מערכת הישרדות עבור האנתרופוקן.

מיכל שרייבר ואלון כהן ליפשיץ המקומיים יאפשרו לקהל לבקר בביו־ספרייה – פרי שיתוף הפעולה שבין הקליניקה לרב תרבותיות ומגוון באוניברסיטה העברית לבית הספר לאמנות מוסררה. הביו־ספרייה מציגה אנשים במקום ספרים, ובכך בוחנת ומעשירה את שיח הזהויות הישראלי המורכב.

טרנסלוקציה: פסטיבל מוסררה מיקס ה־16, שכונת מוסררה ירושלים, שלישי־חמישי (24.5־26.5) 19:00־23:00, הכניסה חינם

• מוסררה
• פסטיבל מוסררה
• מוסררה מיקס
• אמנות
• תרבות