"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: הילה שמר, אדריכלית ומבקרת אדריכלות, מגיעה לסדרת הרצאות בבית ליבלינג, ומגלה לנו סיפורים על מבנה ציבור שלא הוקם, על חפירת כיכר הבימה וסביבתה ועל סדנה שהיא חד-קרן. בונוס: הוכחה שאפשר להפגיש בהרמוניה קצוות מנוגדים
>> הילה שמר היא אדריכלית בוגרת בצלאל וה-AA בלונדון, מרצה בבצלאל, עיתונאית ומבקרת אדריכלות ילידת ירושלים שגרה בתל אביב.בחודש הקרוב תתארח שמר בסדרת הרצאות בבית ליבלינג תחת הכותרת "הכל הוא אדריכלות וכולנו אדריכלים". הסדרה מתמקדת בנעשה בשדה האדריכלות העכשווית במחוזותינו ובעולם דרך פריזמה ביקורתית על פוליטיקה, מגדר, כלכלה, גלובליזציה, משבר, מלחמה ושלום. ההרצאה השניה בסדרה – שיצאה לפועל בזכות תשומת הלב של מורן נבון, מנהלת התוכן של בית ליבלינג – מחר (17.3) וכל הפרטים כאן.
>> אופוריה בשדרה וקסם של ארמון בוכרי // העיר של ג'וליה פרמנטו-צייזלר
>> מוסד תרבות שנראה כמו חלום ובר שנושם אמנות // העיר של רועי אסף
1. גן יעקב
בגן יעקב, אחד המקומות שבאמת מערערים על הדיכוטומיות שבין אדריכלות לאדריכלות נוף, ישנם עצי שקמה ששתולים גבוה מפני העיר – במפלס העליון של הגן. מעניין לזכור שזהו למעשה המפלס המקורי של העיר, כך שכל רחבת הבימה ואפילו חלק מהרחובות ההיקפים בעצם נחפרו כדי להגיע למפלס שעליו אנחנו צועדים היום. אבל יותר מכך מרגש לחשוב על כל המפגשים הקטנים, השיחות, הסודות, הנשיקות ומילות האהבה שנאמרו בצילם של עצי השקמה.
2. מקומות בנאלים באירועים חגיגיים
אני מנסה להיות ערה למעט הפעמים שבהם מקומות בנאלים מתעוררים לחיים לרגל אירועים חגיגיים. בייחוד אם זה קורה באופן ספונטני ומגיע מהקהילה. כמו שהמזרקה שבכיכר רבין מתמלאת בחוגגים כשישראל לוקחת מקום ראשון בארוויזיון, גם זכורות לי מסיבות פורים שהתקיימו ביוזמת הדיירים של רחוב מיכ״ל, או אפילו אם נמצאים באיזו גינה ואז חתן וכלה חוצים פתאום מולנו. אלו רגעים מעוררים, שבהם העיר באמת מתקיימת באינטנסיביות שהיא ראויה לה.
3. סדנת חד-קרן
בקיץ האחרון הכרתי את סדנת חד-קרן, נגרייה חברתית עם אורינטציה אקולוגית. הסדנא, מקום שכולו טוב, נמצאת בסמטה קטנה שיוצאת מסלמה, ונראית למרחקים כי היא צבועה בוורוד. הגעתי לשם כדי לבנות בעצמי ספריית משחקים לבן שלי. תכננתי אותה שתראה כמו שני הדגמים הנפוצים של בניה בערים – שיכון שהיה הביטוי האדריכלי לסוציאליזם ומגדל שבראשו מנחת מסוקים מסתובב והוא ביטוי לכלכלת שוק חופשי.במשך שבועיים ניסרתי, קדחתי, הברגתי, שייפתי, צבעתי והדבקתי את המתנה הכי מושקעת שהענקתי לו עד היום. הקסם הזה קרה גם הרבה בזכות בזכות מי עומדת בראשה של הנגרייה; האדריכלת שיר טלאור ואודי מור שהוא איש שכולו לב ובעל ידיים שיש בהן ברכה.
סלמה 99
4. שלד מבנה הציבור במתחם גינדי
תמיד מסקרן לעבור ליד מקומות שסיקרתי ככתבת אדריכלות, בייחוד כאלו שהתנהלו סביבם מאבקים ציבוריים. אחד המאבקים הצורמים ביותר עבורי הוא מבנה הציבור שלא הושלם במתחם השוק הסיטונאי aka גינדי. במתחם נבנו מספר עצום של למעלה מ-2000 יחידות דיור, בית ספר, אשכול גנים, חניון, פארק, קניון וקאנטרי. בתוכנית היה אמור להיכלל גם מבנה ציבור, בית חדש לביכורי העיתים או תיאטרון גשר. אך המגרש שעליו היה אמור להיבנות ננגס מכל עבר עד שלא ניתן היה לממש עליו בניין שיתפקד באופן סביר והתוכנית נגנזה. על רחוב קרליבך, בין הכניסה לקניון לבין תחנת הדלק, ניתן להבחין בשרידי המאבק הזה: שלד בניין לבן, מגודר ביריעות של פח, מחכה לגודו.
5. הבית שלי
אני אוהבת את הבית שלי, הרבה בזכות כך שהוא משקיף על כמה מהבניינים המופלאים ביותר בעיר. להחשף ככה ליופי באופן יומיומי יכול להיות נחמה לא קטנה, בייחוד בשנה וחצי האחרונות כשהכל בחוץ נטרף לדעת. כך שבמקרה הזה ובזמן הזה, יופי יכול וצריך לשמש כשיריון.
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:
אם להיות כנים, אני אוהבת כשלונות. בתנאי שיהיו כשלונות מפוארים. אני לא מדברת על החלטות איוולות כמו לצפות את השדרות בדשא מלאכותי, לצבוע עד עיוורון את שבילי האופניים, או ל״שתול״ עמודונים קטנים עד קצה הדעת והתקציב. אלו יכולים להשתנות בקלות כבר בעתיד הנראה לעין. אני מדברת על מקומות שצריך לשבח אותם בכשלונם כמו התחנה המרכזית החדשה שברגע של שכרון גדלות תוכננה להיות הגדולה בעולם, או כיכר אתרים שלא עשתה חסד עם אף אחד משני שכניה – העיר או עם הים.אלו לא מקומות שלאף אחד לא היה אכפת מהם, להיפך, הושקעו בהם מאמצים אנושיים וכלכליים אדירים, הם משקפים לא רק את מי שהיינו אלא גם את מי שרצינו להיות. לכן חובתנו היא להבין את הדימוי שרצינו לייצר ולבדוק מדוע הוא קרס עלינו לרעה. באמת שרק אם נוקיר את הכשלונות שלנו נוכל לדחוף את עצמנו קדימה בצורה משמעותית.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
רגע יפהפה היה כשבן הזוג שלי ואחותו הבכורה שרו וניגנו לבנינו הפעוט את ״המלאך הגואל״ לפני השינה. זהו פסוק מתוך ספר בראשית שאימם המנוחה הייתה שרה להם ולכל ששת ילדיה כברכה בכל לילה. מעבר לברכה עצמה, שבה הם למעשה ביקשו מהמלאך לבקר בעת הצורך ולשמור על המתוק הזה מכל צרה, היה מרחיב לב במיוחד לראות איך השניים הפיקו מופע שלם עם מה שהיה בנמצא – גיטרת ילדים ואורגנית שיש לה רק שתי אוקטבות. למעשה, זכיתי להיות עדה למופע ששחזר רגע מתוך ילדותם והוגש ברוך וביופי אל תוך ילדותו המתהווה של בני.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז פרוץ המלחמה, יצירות שהן מעין פלינדרום מוצאות מקום בלב שלי. כאלו שיכולות להיקרא מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה מבלי לאבד את המשמעות שלהן. זו יכולה להיות "המנחה המוזיקלית" של באך שמתנגנת לשני הכיוונים, הקליפ לשיר Suger Water שביים מישל גונדרי או מבנה שבו קיימת קורלציה בין התוכנית (מבט העל) לבין החתך (מבט הצד).היצירות האלו הן הוכחה שקיימת דרך יצירתית שבה אפשרלהפגיש בהרמוניה, את מה שלכאורה יכולים להיתפס כשני קצוות מנוגדים, וכל זאת מבלי להתפשר על האיכות או הערכים הראשונים הטמונים בהם. האפשרות הזו מעוררת בי תקווה גדולה.
לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מאז פרוץ המלחמה התעוררו הרבה יוזמות יפות שקושרות קשר הדוק בין שיקום המרחב הפיזי לבין שיקום הנפש והחוסן שלנו. אחת מהן שייכת לעמותת "איילת השחר", שפועלת ללא לאות מאז פרוץ המלחמה ומפגישה בין מתכננים מתנדבים לבין מי שזקוקים לסיוע בשיקום ביתם. וזו אולי קריאה ספציפית לכל מי שליבו רחב אך גם ידיו טובות להתגייס למלאכה הזו. אבל אני גם לא רוצה שנשכח את היומיום שהיה פה לפני אותה שבת ארורה, ואני מנסה לזכור תמיד אתעמותת "תינוקות של החיים"שמסייעת לתינוקות רעבים ולמשפחות שלהם.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה לשלוח חיבוק, לחזק ולתמוך ב"#אחת שכולה" שאיבדה כל כך הרבה מאז פרוץ המלחמה. היא פורשת בעיר כתובות גרפיטי, משפטים קצרים שמוחצים את הלב. על גדר קטנה בשכונה שלנו היא כתבה "ה(ש)כול בסדר?" וחתמה באימוג׳י יד v. פעולת ההנצחה שעושה ״#אחת שכולה״ היא לא פחות ממופתית, כשהיא ממלאת את החלל המשותף שלנו בזכרון החללים שהתהלכו פעם בינינו.
מה יהיה?
יהיה מה שנעשה מזה.
