נמרוד דוויק, 42, נשוי +2, הוא יזם חברתי ועסקי, מנכ"ל תנועת דרכנו, מעצב משחקים ויועץ עסקי, סופר פנטזיה ומרצה באוניברסיטת רייכמן לשיווק וחדשנות. בשנות ה-20 לחייו היה ראפר, ושימש כמנהל להקת ההיפ הופפרברים רפיוג'יז. בנוסף, הוא הקים את חברת התקליטים "היי פייבר", במסגרתה יצאו לא מעט אלבומי היפ הופ משמעותיים (פלד ואורטגה, רביד פלוטניק ואחרים). ביום חמישי (19.9) הוא ישוחח על ימי הלהקה ההיא במסגרת פסטיבל סאונדטראק, שם תתקיים הקרנה של הסרט הדוקומנטרי "יו, לטס ראפ", אשר עדיין בעבודה. אחריה יתקיים פאנל בהנחיית סגן עורך טיים אאוט (היי, זה אנחנו!) מתן שרון בהשתתפות דוויק, בימאי הסרט וחברי להקה נוספים.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

>>בית קפה של קוסמת וחנות פרחים לרקוד בה. זאת העיר של צליל דנין

1. שדרות ההשכלה

מצד אחד הסיטי החדש והמתהווה לאורך ציר יגאל אלון, מצד שני ביצרון ורמת ישראל, אולי השכונות הכי מתוקות שיש לעיר. השדרה מציעה תמהיל של הורים, ילדים, צעירים, זוגות, ומבוגרים, שנהנים מהשקט. אני מגיע לשם הרבה, בעיקר מאז שהפכתי להורה. המיקום האסטרטגי של קפה גרציאני על השדרה, ואם צריך יש את לחמנינה, הופכים את המקום לאידיאלי במהלך השבוע. בשבתות הוא מציע שלווה יוצאת דופן והליכה בצל שחסר בגוש דן.

2. חוף העלייה השניה

אם כבר ים בתל אביב, אז שיהיה ביפו, ואם ביפו, בחוף העלייה השניה. התמהיל האנושי שמגיע למקום הוא תזכורת לחיים עצמם. זו ארץ של תושביה, שמחפשים שקט ומרגוע. שרוצים לגדל את הילדים שלהם בבטחה. הים של יפו מקבל את כולם, מתחת לצוק כל אחד והחול שלו, כל אחת והגל שלה. הים מול החוף הוכרז כשמורת טבע ימית קטנה, והאושר של הילדה צועקת בהתלהבות כשהיא רואה דג במים שווה את הכול.

3. מערות אפקה

הייתה לי תקופה שניסיתי לאתר כמה שיותר אירוסים. ככה הגעתי במקרה אל מערות אפקה. הכרתי את המאבק החשוב של התושבים בכותרת, אבל הבנתי אותו באת רק כשהגעתי לשמורה עם המשפחה בשיא פריחת האירוסים. השמורה מציעה מפלט מהעיר במקום הכי לא צפוי שיש, לצידך איילון מאחוריך רמת אביב, מלפניך גלילות. הוא תזכורת חשובה שמאבק אזרחי של קבוצה קטנה, יכול לתת פירות שיהנו ממנו מאות אלפים בהמשך.

4. לה קטרינה בנחלת יצחק

עברו הימים בהם המסקל היה בר קטן בויטל, והעיר גילתה את המטבח המקסיקני. יש שפע של מקומות, מהם נושקים לגורמה, מהם סוג של פאסט פוד מדויק. לה קטרינה הוא פנינה אמיתית של טעמים, מטבח מקסיקני עם מנות שלא מצאתי במקומות אחרים. חוגג את הטעמים של המטבח העממי המקסיקני. לא מנסה להתחכם, אלא לתת פשוט אוכל טוב במחירים הוגנים. כשהם פתחו ניהלתי חממת חדשנות בבניין ליד, והמקום נתן פייט רציני לבן של הסורי על יגאל אלון בתשומת הלב הקולינרית. אני עדיין עוצר שם לפעמים, ואם מישהו מחפש נחמה המרק מושלם.
נחלת יצחק 4

5. רמת ישראל

בימי הסגר הראשון של הקורונה, כדי להתאוורר, זוגתי ואני שוטטנו ברמת ישראל וזכינו בחזרה בשפיות שהתקופה הזו לקחה מאיתנו. זה היה הריון ראשון, התכנסנו לתוך עצמנו, ורמת ישראל עטפה אותנו בנעימות. חלק מהבתים שומרים על האופי הישן של השכונה, חלק עברו ג'נטרפיקציה ושופצו. בית הכנסת במרכז השכונה מיוחד בעיצוב שלו. הוא מקום חי שקולות התפילה שעולים ממנו משתלבים בשקט של הרחובות. המרכז הקהילתי ע"ש יוסי בנאי הוא אחד היפים לדעתי והספריה בו מקסימה. גינת ריקליס מציעה גם דשא, גם צל, גם מתקנים, ואת בית הקפה השובך, הממוקם בשולי הגינה. בית קפה שכונתי נעים וטעים שתמיד כיף לשבת בו. חבל שהמרכז המסחרי שם לא מציע יותר אפשרויות, אבל עוד חזון למועד.

מקום לא אהוב בעיר

עיריית תל אביב מסיבות השמורות עימה מאמינה שהולכי רגל בעיר צריכים לסבול. תל אביב היא מצבור של איי חום, דווקא על צירי התחבורה המרכזיים. הויה דה לה רוזה של הצירים המרכזיים – דרך השלום, יגאל אלון, נמיר, הן סיוט לכל הולך רגל. אין צל, אין נחמה ואתה הולך, תוך שאתה מנסה לא למות מרוכבי קורקינט ואופניים חשמליים, וחייך נוזלים אל האדמה. קראתי פעם מאמר על ערד, שבתכנון שלה המחשבה הייתה על כמה שיותר צל כדי להנגיש את העיר להולכי רגל. אז נכון, אנחנו לא אמצע הנגב, אבל העולם מתחמם, אנחנו אחרי אחד קיצים החמים אי פעם. חודשי החורף מצטמצמים. מה כואב לעשות הצללות מעל נתיבי הליכה מרכזיים?

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הדונם של סבתא" של ירמי שיק בלום. את ירמי הכרתי דרך סדנת הסברה וסטוריטלינג למדיה חברתית בזמן מלחמה עבור סטודנטים בספיר, שיזמתי עם יורם הוניג. ירמי הוא איש מדהים, מצחיק, מוכשר, שרואה סיפורים ותופס אותם. "הדונם של סבתא" הוא סיפור ש מרוב שהוא טרגי ועצוב, אתה חייב לצחוק. האופן בו ירמי מתאר איך הפכו קבוצות קצה את המדינה למכשיר למימוש סיפוח יהודה ושומרון נגד האינטרס הציוני, הוא מבריק. הסרט גרם לי לצחוק, ובעיקר נתן לי כוחות להמשיך לפעול, גם במלחמה הקשה הזו, כדי שהעתיד הטוב של כולנו יובטח.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בינואר התחלתי לקרוא את סדרת גנזך האור של ברנדן סנדרסון. ביולי סיימתי את כל ארבעת הכרכים שפורסמו, ועוד ספרי המשנה שסנדרסון כתב. מעל ל-6000 עמודים של פנטזיה אפית. פוסט טראומה, דיכאון, השלמה, התמכרויות, דרמת הורים/ילדים, תסמונת מתחזה, ארוזים במעטפת של אבירים נושאי חרבות ענק, שריונות קסומים וקסם שחוזר לעולם. היקום העשיר של סנדרסון נתן לי בריחה מבורכת מהחדשות. האם אני מחכה לספר החמישי שיצא בדצמבר בקוצר רוח? בוודאי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
דמוקרטTV או דרכנו, שזה בעצם אותו בית. גילוי נאות, הקמתי את שניהם, אני המנכ"ל, ואת ימי אני משקיע במאבק של הציבור הישראלי המתון, שמאמין שמדינת ישראל היא הבית הלאומי לעם היהודי, וצריכה להבטיח את הדמוקרטיה הליברלית שהיא נשמתה למען כל אזרחיה. מאז שהקמתי את דרכנו, יחד עם שותפים רבים, היינו שם בכל הצמתים המשמעותיים. ארגנו, הנענו והפעלנו מתנדבים מתוך החובה לפעול למען ההסכמות הערכיות של ישראל, מול כל גורמי השוליים הקיצוניים. בשנתיים האחרונות התנענו את המאבק בהפיכה המשטרית, הגשנו את הבג"צ שעצר את ביטול עילת הסבירות, סייענו למטה החטופים, אנו שותפים לקריאה לוועדת חקירה ממלכתית והגשנו בג"צ על כך ביחד עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים.כיום אנו פועלים לקידום ברית הביטחון האזורית, שהיא הדרך הטובה ביותר להבטיח את הניצחון. אחרי מלחמה, עושים שלום ומגיעים להסדרים.

לצד זאת, בדמוקרטTV סיקרנו את כל ההפגנות והמחאות. עשינו סדרות עומק על הזרמים המשיחיים והקיצוניים, נתנו קול לעמותות, הארנו סוגיות שלא זוכות למענה. כיום דמוקרטTV מופעלת על ידי צוות יהודי וערבי. פעולות אלו ממומנות בעיקר על ידי הציבור הישראלי במימון המונים של אלפי הוראות קבע. אנחנו זקוקים לעוד תמיכה כדי שנוכל לעשות יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לפני שנה, ביחד עם האוצרת טלי בן סירא (שהיא נכס בפני עצמו) והמפיקה תמר אור-דן, הרמנו בדרכנו תערוכה בשם "אור גדול", שגייסה כרבע מיליון ₪ למען אמני העוטף. הגלריות שם נשרפו, ואיפה שאין תרבות, אין תקומה. נמל יפו התגייס להיות האכסניה לתערוכה, ובהובלתו של קובי ירדני מנכ"ל הנמל קיבלנו תמיכה יוצאת מן הכלל לכך. קובי מוביל את הנמל ביד רמה תוך שהוא מנווט בין הצרכים של תושבי יפו, מוביל חזון תרבותי, עסקי ואמנותי, ומבצע שיפוץ רחב היקף שהופך את הנמל לפנינה שמגיע שיהיה. בנמל עשו תערוכות שונות, ופעולות חברתיות רבות. כולנו זכינו שאיש כזה מוביל את הנמל ושיש סביבו צוות מוכשר כל כך.

מה יהיה?
אני בחור אופטימי, תמיד נהיה טוב.

• העיר שלי
• פסטיבל סאונדטרק
• גנגסטה ראפ
• ראפ ישראלי
• מערות אפקה

דווקא השנה הנוכחית הייתה טובה אלי, בניגוד למה שקורה "בחוץ", והאמת שבא לי קצת לעוף על עצמי, משהו שיקה טוב כמוני לא עושה בדרך כלל. ספר השירים השמיני שלי,"היונה משתוקקת למבול" בהוצאת "כתב", התקבל בחיבוק ענק של המבקרים ושל הקוראים, ופתאום פרסמו אותי בבמות שקודם לא הייתה לי בהן דריסת עט. ממש בימים אלה יוצא לאור קובץ שירים שלי בגרמנית בברלין, ובאוקטובר אני מוזמן לגרמניה להשקה ולקריאות, וגם המו"ל האמריקאי מקיש בדלתי בחוסר סבלנות.
חוץ מזה אני מכנס את כל מאמריי לספר, ועושה עוד המון דברים שאני אוהב: אני בחזרות על התפקיד של טרזיאס, הנביא העיוור וראש המקהלה בטרילוגיה של אדיפוס עם מרט פרחומובסקי המדהים, עומד להקליט אלבום משיריי המולחנים עם מוזיקאי הנשמה אסי מסקין, ולמרות הגיל אני עוד מלמד. אבל אחרי כל אלה – אין כמו האישה היפה והחכמה שלי איתה אני 53 (!) שנה ביחד, והילדים והנכדים (זה נשמע בנאלי, אבל מה לעשות, זה כיף גדול!), ואין כמו לא לעשות כלום, לקרוא, או לצאת כל יום להליכה בקוטב הצפוני של העיר שלי, רמת אביב גימל.

>> העיר של גליה הראל דור: בר סודי בשוק הכרמל וחיים עם פסקול
>> העיר של דנה שוופי: תפאורה לסרט אימה ומדרחוב לשיטוטי אוכל

1. השכן

כשחברי, שהוא גם הבמאי שלי, מרט פרחומובסקי, רצה להיפגש איתי לדיון בפרויקט עליו אנחנו עובדים עכשיו – ויעלה בספטמבר הקרוב באמפיתיאטרון ווהל בגני יהושע – הוא הזמין אותי למסעדת השכן. המסעדה, השוכנת בפינה צנועה, חמימה ומחבקת ברחוב אבן גבירול, היא עסק משפחתי גם בניהולו ותפעולו, וגם באווירתו: חלל קטן, פשוט וענייני, בפנים ארבעה שולחנות, בחוץ עוד כמה, ודלפק מלא כל טוב: תפריט מזרח-אירופי, בלקני, צפון אפריקני, מיקס, סלטים טעימים ועסיסיים, והכל חם, טרי, ריחני, במנות נדיבות, בלי קשקושי "נובל קוויזין" קמצניים. ואם בא לך משהו קטן – אז יש מאפים וכריכים שונים, פריכים, דליקטס, עשויים בהמון אהבה ומוגשים בחיוך רחב. עשו לעצמכם טובה, תנו קפיצה, אני בטוח שתחשבו שהתבלבלתם ונקלעתם למטבח של אמא או סבתא. בתיאבון…אבן גבירול 8

2. שלושה פרינג'ים

מאחר שאני מין יצור אנדרוגינלי מבחינה מקצועית, נאלצתי לפני שנים להגביל את תאוותי למשחק בעיקר להצגות פרינג', עד שגיליתי שמה שחשבתי לדפקט הפך לאפקט. המסגרות הדלפוניות הללו – באשמת יחסן הנפשע של ממשלות ישראל לתרבות – הן המקומות שבהן עושים את הניסיונות האמנותיים האמיתיים, שבהן מעלים את הטקסטים החתרניים בלי צורך לרצות את הקהל והיכלי תרבות, הם המקומות שבחללים האינטימיים והרב-תכליתיים שלהם, בין מוסכים, מכוני עיסוי, ואנשים קשי יום, התקציבים הדלים מושקעים בעשייה ולא במושבים מרופדים ומבואת שיש מפונפנת, שם עושים אמנות נטו.

לכן אני גם שמח להיות זה מספר שנים חבר בוועדת "קיפוד הזהב" שהיא פרס הפרינג', וקודם לכן הייתי יו"ר של וועדת מת"ן, המרכז לתיאטרון ניסיוני של קרן יהושע רבינוביץ' תל אביב. כשחקן אני פועל מזה כ-15 שנה, עם הפסקות, ב"היכל התרבות" הרב-תחומית של הפרינג' – תיאטרון תמונע – הפנינה המלוטשת שיצרו נאווה צוקרמן ואילן רוזנטל במוסך שהוסב להאב רב-תחומי ברחוב שונצינו של מיטב הצגות התיאטרון , המוזיקה לסוגיה, המחול, הפרפורמנס, השירה ומה לא.אני חסיד גדול גם של השכן מעבר לפינה, ברחוב חומה ומגדל, תיאטרון מלנקי שיסד הבמאי מיכאל טפליצקי, ומתמחה באולמו הזעיר בהעלאת קלאסיקות משובחות ועיבודי ספרות.

אחד האתרים הפרינג'איים ההיברידיים והמקסימים ביותר הוא תיאטרון הבית, השוכן ברחוב נעם ביפו, לא רחוק משדרות ירושלים והרכבת הקלה. כאן תמצאו הכל בכל מכל: את הסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב בצילומי ענק של הפקות על הקירות, אולמות המארחים ומפיקים הפקות הנבחרות בפינצטה, בית קפה-מסעדה עם רחבה רומנטית וציורי קיר המושכים אליהם את מיטב הנוער, אווירת מונמרטר בנופך ברלין, בריזה…

3. ת"א תרבות דה וינצ'י

האח הצעיר הזה לתאי התרבות התל אביביים בקרית המלאכה ובפלורנטין נפתח בספטמבר 2023, ערב אתם יודעים מה, ושוכן בפינת ליאונרדו דה וינצ'י וקפלן המיתולוגי, אתם יודעים למה. זו המתנה של עיריית תל אביב-יפו ליוצרות והיוצרים העצמאיים הפועלים בעיר. בפרוטות (כמעט…) אתם יכולים לשכור בלק או ווייט בוקס לחזרות, אולמות רב-תכליתיים למופע, סטודיואים למוזיקה, אקווריומי הרצאות, קירות המשוועים לתערוכות ומה לא. כשנכנסתי לראשונה לאתר הזה, עליתי במדרגות הפופ-ארטיות הצהובות, נחתי בגרין רום המרווח ושזפתי קופסה שחורה או שתיים, שפשפתי את עיניי: כנראה שנחתתי בלי משים בברלין, כי המקום הזה הוא לא ישראל: עיצוב היפר-היפר, נושם חדשנות ואסתטיקה מדהימה, הכל מתוקתק ושמור להפליא, ואיזו אדיבות ונכונות לעזור מצד הצוות, ואתם – רק לכו תיצרו משהו יפה. כבוד לשם של המקום! דה וינצ'י, איי לאב יו, טרמינל להשראה!

4.הגג שלי

בפסגת הגבעה שבפאתיה הצפוניים ביותר של רמת אביב ג' ניצב הבניין בו אני גר בשכירות במה שקוראים פנטהאוז (אף פעם לא סבלתי את השם. מסריח מסנוביות), ומה שבאתי להרים לו הוא הגג "שלי", משטח רחב בסביבות 80 מ"ר, שממנו ביום בהיר אתה יכול לראות לנצח. טוב, לא בדיוק, אבל עד הארובות של חדרה כן וגלילות בצפון, והרצליה ורמת השרון בצפון-מזרח, בואכה באופק הרי שומרון, ובמערב הים התיכון המדהים, המחליף צבעים מדי כמה שעות ומזגי אוויר. ולולא אזורי חן, וסאן אנד סי, ולוינסקי ועוד כמה מבנים, אז… טוב, לא נקטר. גם הבניין שלנו מסתיר את הים לכמה בניינים.לשבת על הגג בשעות בין הערבים הארוכות בראשית הקיץ, ללגום משהו קל ופחות קל, ולנשום את הבריזה הנקטרית מהים – קורטוב מטעמו של גן עדן!

5. אקופארק גלילות

בין שכונת רמת אביב ג' בדרום ובמערב, שכונת אפקה וכביש גהה במזרח, ופי גלילות בצפון, משתרע אקופארק גלילות. ריאה ירוקה רחבת ידיים, שברוני הנדל"ן עוד לא הניחו עליה את ידיהם, לפחות לא על כל השטח. יש שם שבילי טיול מקסימים, צמחיה המתחלפת כל העת – רקפות, פרגים, חרציות זוהרות המזנקות לגובה של קומת אדם, חצבים, תורמוסים, מימוזות ועוד ועוד – מרחבי שדה וחורשה מצלה במערבו של הפארק. ויש מערות קבורה שומרוניות, ומגוון עשיר של עופות נודדים ותושבי המקום. אם מחפשים בימים אלה אסקפיזם, זהו המקום לבריחנות (מלשון בריחה)! שרק ריח הארנונה הדשנה שניתן להפיק מהמקום לא ידיח את פרנסי העיר למחשבות רעות, והאוטופיה תהפוך לדיסטופיה.

6. גרפיטי וכתובות על המדרכה

רבות מן התובנות העמוקות ביותר שרכשתי בשנים האחרונות היו כאלה שנאלצתי לרמוס… כלומר, גרפיטי, אמרות שפר, שירים וכיוצא בזה שאתה פוגש על מדרכות וכבישים, כמו לדוגמה, שירו הידוע של יהודה אטלס "הילד הזה הוא אני" המקדם (או שקידם עד לפני זמן קצר) את פני הנכנסים לבית הספר היסודי ברחוב פיינשטיין ברמת אביב גימל. או אחד שמגדיר בדיוק נמרץ את מצבנו: Last Hope , Last Chance – כמה הזדמנויות אחרונות ותקוות חדשות לבקרים הוחמצו! – ובאמצע קו גבול נחרץ.

7. ספרים על ספסל

לזכותה של עירייתנו ייאמר, שהיא פזרה כונניות ספרים רבות בגני העיר, שהם מעין ספריית השאלה תן וקח בשירות עצמי לספרים משומשים. אלא שבעיניי יש חן מיוחד במינו לספרים המוצעים על ספסלים, גם אם לא בצורה מסודרת ביותר. הספרים האלה, כמו חסרי הבית הגרים על ספסלים (במידה ואינם חצויים על ידי ההמצאה המגונה של מעין שרפרף דמוי מזבח אלילי שנועד למנוע את הפיכת הספסל למעון זמני), הם קצת מעוכים, קצת נואשים, מאוד ישמחו אם תסב להם מעט תשומת לב.

מקום לא אהוב בעיר

הרשימה ארוכה, ואין חשק לחזור ולקטר על הפקקים, על הרחובות שנאטמו והפכו לבלתי עבירים ועל בתי עסק שהתרסקו, בשל הבנייה הבלתי נגמרת של תחנות הרכבת הקלה ותוואיה, בצד אינפלציית התמ"א ובניית המגדלים. אני הייתי רוצה להתמקד במפגע קטן יחסית, והוא התכנון הלקוי של החניונים הציבוריים התת-קרקעיים. ניקח למשל את חניוני התרבות – חניון הבימה והיכל התרבות וחניון הקאמרי. בתכנון שניהם לא נלקחה בחשבון כמות המשתמשים בו-זמנית בתיאטראות בעלי ארבעה-חמישה אולמות כל אחד, ובמקרה של חניון הבימה, גם צרכני השכן, היכל התרבות, 3,000 איש בתפוסה מלאה.וכל זה בלי לקחת בחשבון את מפגיני רחבת הבימה וכיכר החטופים.

לא זו בלבד שעל מנת לזכות במפרצון חניה חוקי או לא חוקי בחניון הבימה, עליך להגיע לפחות שעה לפני המופע, אלא שהצרה האמיתית מתחילה עם תום המופע. מאות מכוניות תקועות בין חצי שעה לשלושת רבעי השעה (תלוי באיזו קומה חנית), עד שכל המכוניות שקדמו להן ייחלצו מכוכי החנייה, עד שהמחסומים יורמו למשלמים, או ימתינו לאלה שעוד לא שלמו, או עד שתיפתר איזו בעיה טכנית בשיחה עם המוקד. בינתיים מתפתח הווי של הנואשים בתחתיות השאול המחניקות הללו… האלטרנטיבה?.. חניוני רחוב דובנוב, צוותא, הכובשים והסביבה, או – ישמור אלוהים – לקחת אוטובוס.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע התרבותי המאתגר, המרגש והמשמעותי ביותר בו צפיתי לאחרונה הוא עיבוד לספרו של דוד גרוסמן"נופל מחוץ לזמן" מאת ובבימוי יעל קרמסקיובביצוע אנסמבל פספורט. זהו מופע הליכה בחללים המדהימים והריקים בערב של מוזיאון תל אביב לאמנות. זו דרמת תחנות ודרמת נפש, במהלכה יוצאת מסכת של דמויות – בלבוש ביניימי-פנטסטי של בעלי מקצועות שונים ובגילומם המזהיר של שחקני פספורט, עירן בוהם, דינה בליי-שור, אליזבט וייסמן, אייל זוסמן, אילן זכרוב ורונן יפרח –למסע פולחני-טקסי, באומר, תנועה מסוגננת ושירה א-קפלה, אל ילדיהם המתים מהם לא נפרדו. זה איננו מופע במובנו הרגיל, אלא השתתפות בטקס שבו הצופים הם עולי רגל במעין תהלוכה סהרורית של אבל מזכך, שבמהלכו את ואתה, בעיצומו של האבל הלאומי הגדול ביותר הפוקד אותנו, עובר תהליך של קאתרזיס, של ריפוי-מה של המחלה באמצעי המחלה. למיטיבי לכת, תרתי משמע, אם כי אתם יכולים להיעזר בכסאות מתניידים ומתקפלים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראו את תשובתי הקודמת.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המלחמה הזאת היא חסרת תקדים בכל מובן שהוא, ובראש ובראשונה, במשך הזמן בו חייבים אנשי מילואים לשרת. הם עייפים, הם נשחקים, וכל פעולה שיש בה כדי להקל עליהם – כיבוס מדיהם, מימון חופשות בין הסבבים, מעון לחיילים בודדים, אפילו משחקים להפגת המתח, וכן הלאה – היא מבורכת, ואני ממליץ לתרום לה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מרים לכל התל אביבים. כולם. בעיקר המפגינים הבלתי נלאים. אבל גם להמשיך ולקיים חיי משפחה, עבודה ותרבות שפויים בסיטואציה הזאת משך שני שלישי שנה, זו גבורה שתוקה, סמויה, אבל גבורה. אנחנו כוכב הצפון של הלוחמים.

מה יהיה?
מה יהיה? כמו שאני אומר בכל פעם ששואלים לשלומי: תמיד יש מקום להרעה נוספת, שגם תבוא השבח לאל (לא התכוונתי אליך, ביבי!).

• העיר שלי
• שירה
• ספרות ישראלית
• ביסטרו השכן
• גרפיטי
• גלילות
• מערות אפקה
• תיאטרון הבית
• תיאטרון תמונע

הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים לשטח הוא ציוץ הציפורים. פתאום כאן, כשהן לא צריכות להתחרות עם המכוניות, הציפורים שרות מלוא הגרון. על ענפי העצים ובין הבתה העשבונית נשמעת מקהלה עליזה: בולבולים, מיינות, דררות, עורבנים, צוצלות, פשושים, עורבים, ירגזים. קקופוניה נהדרת. אני מתרחק משורת הבתים של רחוב יחיאל דב דרזנר, הולך מערבה לכיוון חורשת האקליפטוסים ומתיישב על האדמה, בצל. לטאה קטנה חולפת על פניי במהירות, שפיריות חגות סביבי כמו מסוק. אני נשכב על הגב ולא רוצה לזוז מפה. שקט.

יצאתי לחפש את הטבע הפראי האחרון בתל אביב. ביקרתי בעבר באזור הזה, שמכונה מערות אפקה על שום מערות הקבורה השומרוניות מהמאות הראשונות לספירה שנמצאות בו, וחשבתי שראוי לבקר בו שנית, עכשיו כשתוכניות הבנייה הפכו מרעיון רחוק למציאות. לפני כשלושה חודשים אושרה תוכנית פי גלילות שהופקדה כבר לפני כ-3 שנים: בניית 12 אלף דירות ופיתוח 700 אלף מ"ר של מסחר על פני שטח של 1,800 דונם בין רמת השרון לתל אביב. בינתיים חזרה התוכנית לשולחן התכנון כדי להתאימה למדיניות התכנון במחוז שהשתנתה במשך השנים, אולם ההשלכות עבור השטחים הפתוחים יהיו כנראה זהות. בשטח הזה חיים מאות מיני צמחים ובעלי חיים, כולל דו חיים, נמיות, דורבנים, ארנבות שדה וצבי יבשה הנמצאים בסכנת הכחדה, והוא נחשב לשטח בעל חשיבות גבוהה למרקם האקולוגי של האזור. הדחפורים, כהרגלם, לא יבחינו בכך. אבל הם עדיין לא כאן. כרגע נמצאת כאן רק דבורה שנחה לי על קצה החוטם בעודי קם ומנער מעליי את האבק.

אמנם עוד לא עשר בבוקר אבל הטמפרטורה כבר מטפסת לכיוון 30 מעלות. אני לובש מכנסי ג'ינס ארוכים ונועל מגפיים. בלילה חלמתי שמכיש אותי נחש, ולא רציתי לקחת סיכונים. אני מתקדם צפונה בינות לאקליפטוסים שפצועים בכתובות אהבה ראשונה. אחרים מארחים מתקני אומגה ונדנדות. עצים נדיבים.

ככל שמצפינים בשטח ומתרחקים מרמת אביב ג' מרגישים פחות את סימני העיר. החורשה מפנה את מקומה לשדה קוצים. המשיכה אל הפראי מובילה אותי בעקבות זמזום חרקים ורמז לירוק, מבעד לאקליפטוסים אחרונים, אל צליל פכפוך עדין – לא ייאמן, מים בחודש יולי – של נחל אחיה שיורד מן השדות של רמת השרון וזורם לירקון. הוא נראה נורא. כוסות פלסטיק ושקיות ניילון, צמיגים, מים עכורים למדי. אבל דבורים, פרפרים, שפיריות, והמים זורמים, בכל זאת.

אחרי הליכה של כמה דקות לאורך תוואי הנחל נשמעים קולות ניסור ודפיקה מכיוון רמת אביב ג'. באחת הציפורים משתתקות, או שמא הן הסתלקו לגמרי למשמע ההפרעה

בילדותי בנס ציונה זכורה לי ביצה שבה שחו ראשנים, בתוך חורשת אקליפטוסים שעליהם הייתי מטפס. ביאליק כתב על "בריכה צנועה אחת / בעובי החורש, פרושה מן העולם". הבריכה שלי הייתה צנועה אף ממנה, אבל הזיכרון חזק. היום עומדת שם שכונה, משהו עם אירוסים או ארגמן או סביונים בשמה. הפרדסים של האזור נעלמו גם הם, כמו גם מטעי האבוקדו שהיינו חומדים, שביניהם רעה עדר עזים וכבשים של משפחה בדואית שנדדה גם היא מזמן.

נחל אחיה הוא בית גידול חסר תחליף. אחרונות בריכות החורף בתל אביב ובאזור נמצאות באגן הניקוז שלו, כמו גם ריכוזי הנרקיסים, הכלניות והצבעונים באזור, ועוד אינספור מיני צמחים שאיני מזהה בשמם אך מתחוורים במלוא פואטיותם בסקר תשתיות הטבע העירוני: חומעה מסולסלת, בקיה תרבותית, נורית המלל, דבקה זיפנית, ברומית עקרה, שברק משובל, גדילן מצוי. האחרון מצוי כאן בהמוניו וכשהרוח עוברת בין קוציו הסגולים נשמעת אוושה הדומה לפכפוך המים. הנחל והגדילן מדברים זה עם זה. מעניין על מה.

אחרי הליכה של כמה דקות לאורך תוואי הנחל נשמעים קולות ניסור ודפיקה מכיוון רמת אביב ג'. באחת הציפורים משתתקות, או שמא הן הסתלקו לגמרי למשמע ההפרעה. הניגוד החד הזה מזכיר לי מחקר שקראתי כשעבדתי על כתבה אחרת: חוקרים אמריקאים יצרו כביש רפאים באמצע יער באמצעות התקנת צופרים לאורך כמה מאות מטרים על העצים, ודרכם השמיעו רעש השקול לתנועתם של 12 כלי רכב. כביש הרפאים הזה גרם לעזיבה של 28 אחוז מכלל מיני הציפורים במקום ולירידה במשקל במספר מינים. מחקר נוסף מצא שהירגזי המצוי מצייץ בקול רם יותר כשהוא נמצא סמוך למערכת כבישים אמיתית במטרה להתגבר על זיהום הרעש. אני חושב מה יקרה כשהדחפורים יגיעו לכאן, אבל הטבע לא נותן לי להיתפס בשרעפים. תנועה זריזה סמוך לרגליי מעירה אותי לרגע הזה. נחש? לא, נראה שזו לטאה כלשהי.

היינו לאחד, דובון קוטב קטן שלי, פורח על הנחל! לא אכפת לך מהפלסטיק הזורם ומשקיות הבמבה שלצדך, וגם לי לא. אתה ואני מאוחדים לנצח נצחים

אני עוקב אחרי הרמזים הדקים שהותירה הלטאה בדרכה – הטבע הפתוח מאפשר לך לשים לב לדק מן הדק – ויורד במורד שביל כורכר קטן אל המים. כאן הזרימה מעט חזקה יותר. אני מתיישב על הגדה הזעירה וממולל בעדינות שיח שיושב לידי. הוא שולח זרועות לכיוון הנחל, מתוכן יוצאות אצבעות קטנות, ומתוכן מתפקעים פירות עגולים קטנטנים בגודל עשירית הציפורן, חמודים כמו דובוני קוטב, עם שיערות לבנות זעירות, ומתוך דובוני הקוטב האלה יוצאים – שימו לב – פרחים לבנים קטנים עוד יותר. אני מרגיש שנוסף לי בדרך פלא כוח על, אני רואה פנימה לתוך האינסוף – ולא לקחתי שום דבר לפני כן – ונשאב לתוך הצמח. חיים קטנים כל כך ועם זאת מלאים לגמרי, מתגלגלים ומתפתחים. איזו גישה יכולה להיות לי לדבר הזה, כאן באמצע הכלום? אני בטח האדם הראשון שמחזיק את דובון הקוטב הזה באצבעות, מלטף אותו ומביט בו. עבורו זה היינו הך אם אביט בו ואם לאו, אבל עבורי זה קריטי. כמה פעמים אדם עוצר באמצע העיר ומביט בעלה, מתמזג בו?

הפילוסוף המרגש ארתור שופנהאואר תיאר במדויק את המצב הזה: "אנו מייחדים את כוח השכל שלנו כולו למלאכת התפיסה, אנו משתקעים בה לגמרי ומתירים לתודעה שלנו להתמלא בהתבוננות השלווה במושא הטבעי הנוכח לפנינו בפועל, בין שזה נוף, עץ, סלע, צוק, בניין, או כל דבר אחר. אנו מאבדים את עצמנו לחלוטין בתוך המושא הזה, שוכחים את עצמיותנו ואת רצוננו וממשיכים להתקיים רק בתור סובייקט טהור, כאספקלריה זכה של המושא, כך שנדמה כאילו רק המושא עצמו קיים, באין מישהו התופס אותו. וכך אין עוד אפשרות להפריד בין התופס לבין התפיסה, שכן השניים היו לאחד, מאחר שהתודעה בשלמותה התמלאה בדימוי תפיסתי אחד ויחיד". היינו לאחד, דובון קוטב קטן שלי, פורח על הנחל! לא אכפת לך מהפלסטיק הזורם ומשקיות הבמבה שלצדך, וגם לי לא. אתה ואני מאוחדים לנצח נצחים, כאן בין הבניינים, בין הערים, בתוך הנצח, באנומליה הזו שנותרה ריקה מבטון.

אני חוזר לעצמי ומטפס חזרה אל השדה. מיני קולות בוקעים ממנו וזה מקפיץ אותי. העיר מלאה צלילים ורעשים של דברים מפחידים באמת – מה עושה מכונית מלבד לדרוס אותך? – אבל אני כל כך לא מורגל ברשרושים ובלחשושים האלה שאני נדרך כאילו אני חוצה את אלנבי בליל חמישי. רעש המכוניות והאוטובוסים מהכביש המהיר נשמע כאן גם הוא ואחרי צעידה של דקה בשמש שכבר קופחת על ראשי (הבאתי כובע, למזלי) אני רואה את שעיטת נחיל הפח הממונע. מבעד לכביש שכונות מכוערות מדגישות את יופי הטבע. הצורות בטבע יפות כל כך. הן קבועות אמנם, אבל הן מתפתלות ובלתי צפויות, ואילו הצורות של הבניינים צפויות ומשעממות כל כך. בין השיחים נוחת עורבני, שולה חרק כלשהו שעמד על פרח וכנראה נהנה מארוחה מתוקה אחרונה לפני שירד לתהום החשוכה בבטן הציפור. רק בשדה הזה יש בטח יותר יצורים מתושבי תל אביב כולם. חרקים, ציפורים, זוחלים, שלא לדבר על הרמה המיקרובית. רק בצמח אחד יש חיים ששווה להציל מהבנייה. רק בפרח אחד. רק בעלה.

אחרי כמה שעות בשטח התודעה נפתחת לאחדות של הטבע. אתה מפסיק לראות אותו כפרטים ורואה אותו כישות אחת מרובת צורות

בשלב כלשהו אני מפסיק לנסות לקטלג את הצמחים, לקרוא להם בשמות. אחרי כמה שעות בשטח התודעה נפתחת לאחדות של הטבע. אתה מפסיק לראות אותו כפרטים ורואה אותו כישות אחת מרובת צורות. תמיד אהבתי להיות בטבע, זה מחבר אותך מיד לרגע הזה ומשחרר אותך מכל הדאגות שפתאום נראות לא רלוונטיות בעליל, כאילו מעצם השהות במקום שקט וירוק אתה חוזר להיות הביולוגיה שלך בלבד. אף פעם לא הייתי מהילדים שמכירים את השמות של כל הצמחים או יודעים לנווט על פי תוואי השטח. אני נכנס לטבע – אם יש דבר כזה "להיכנס" לטבע – ומרגיש את האחדות שלו. זה דבר שחסר מאוד בעיר. העיר מחולקת לרחובות, בניינים, דירות, חדרים. יש בה המון פרטים ואין בה ממש אחדות. קשה לשים לב למכלול של העיר. יש בה זרם מהמם של אנשים ופעולות שיכול להידמות לאחדות, אבל זו אחדות שיוצרת זרות, ניתוק רגשי, ההפך מהאחדות של הטבע.

ככל שמתקרבים בחזרה לשכונה ים הקוצים הסגולים משנה את קולו. כאן הוא כבר לא מדבר עם הנחל המרוחק ממנו אלא עם העיר עצמה, והקולות בהתאם – הצרצרים שממלאים אותו עושים "פטפטפטפטפטפט" כמו הממטרות בגינות המטופחות של הווילות עם היציאה האחורית לשטח.

אני חולף מזרחה על פני החצרות האחוריות של שורת הבתים והולך שוב מעט צפונה, עולה על גבעת כורכר. אני מכיר את הכורכר, זה הבית שלי. בנס ציונה יש רכס כורכר. הנעליים שלי מכירות את החומר הזה והידיים תופסות בו כמו בדוד אהוב שהיה חסר. על ראש הגבעה צומח עץ שאת שמו אינני יודע. אני נעזר בשורשיו החשופים ומטפס למעלה. הוא נראה די עתיק. מישהו תקע בו בורג, כמה ענפים נכרתו, אבל הוא צומח. בכל מקום פורצים ממנו ענפים עם עלים שמכוונים לשמש כמו אנטנות, 150 מיליון קילומטר של עסקה שמיטיבה איתם ואיתנו: אנרגיית השמש ממירה מים מהשורשים ופחמן דו חמצני מהאוויר – החומר שאותו אנחנו פולטים כמו מטורפים ומשבש את האקלים – והופכת אותם לסוכר עבור הצמח ולחמצן שממנו אנחנו נהנים. מחקר שהתפרסם בשבוע שעבר בכתב העת Science טוען שנטיעה של טריליון עצים תמתן את משבר האקלים. כאן, על הגבעה הזו, יש עץ אחד. סביבו כבישים מהירים, שכונות, מפעלים, ותחתיו שמורה קטנה, אי אחרון של טבע עירוני בים הבטון.

אני יורד מהגבעה וחוזר לשורת האקליפטוסים הראשונה, שעל מהרחוב. אני מתיישב בצל ונוגע בקליפה המתפצלחת של העץ. עכביש ארך רגליים הולך לי על היד. אני מבריש אותו ממנה בעדינות. בחודשים האחרונים התפרצה בעיר בהלת עכבישים ונחשים, לפתע גילו התל אביבים שהטבע מחפש מקום בעיר שהשתלטה על כל חלקה ירוקה. כל משפט שאכתוב כאן על ההתנתקות שלנו מהטבע יהיה קלישאה. לבסוף קמתי, ניגבתי את הזיעה מפניי, חזרתי אל השכונה ותפסתי מונית לדרום העיר. בדרך, בכביש המהיר, שמתי לב לצמחים שנאחזים בשורת האדמה שמפרידה בין הוואדי של איילון לעיר שלמעלה וחשבתי על האדמה שתחת האספלט, שתחת גלגלי המונית, כמה חיים יש שם ודאי.

• צפון תל אביב
• טבע עירוני
• מערות אפקה
• עירוני
• הבועה

• Facebook
• Twitter
• Email

חניון העטלפים של מוזיאון ארץ ישראל

ממש כמו ארגון לה פמיליה, מדובר במשהו שיכול להרתיע או להגעיל פנים אל פנים, אבל בכמויות גדולות מדובר בתופעה מרתקת. משפחות באות למוזיאון ארץ ישראל בעיקר בשביל התערוכות שבו, שעוסקות פעמים רבות בבעלי חיים, וזאת בלי לדעת שמתחת לרגליים שלהם יש מיצג אותנטי הרבה יותר וחינמי לגמרי. בחניון התת קרקעי של המוזיאון קבעו את משכנם עשרות אם לא מאות עטלפים, שחלקם שייכים לקבוצת מחקר באוניברסיטת תל אביב. שווה לראות איך יונקים חכמים מצליחים להסתגל לסביבה אורבנית כל כך (העטלפים חושבים את אותו הדבר עלינו, כמובן).
מוזיאון ארץ ישראל(בחניון)

• שדה דב
• מערות אפקה
• מוזיאון ארץ ישראל
• עם הילדים
• נווה שאנן
• עטלפים