נרקיס רעם (למה שלא תעקבו) היא זמרת־יוצרת וגיטריסטית, קול חדש ומסקרן בסצנת האינדי־ג'אז הישראלית. הסאונד מחבר בין עולמות הג'אז, נאו־סול ופולק, עם טקסטים אישיים בעברית שמכוונים ישר אל הלב. קול רך, גרוב חצוף ומרענן ונוכחות ייחודית כבר הצליחו למקד בה תשומת לב בהופעות ברחבי הארץ, כולל פסטיבל הג׳אז קווינטה ותוכניות רדיו כמו "דיבור מקומי" בכאן 88 וציפורי לילה עם יוסי פיין (המלך!) בגל"צ. כעת היא מגיעה למרכז ענב להופעה חגיגית עם להקה מלאה לציון שנה לאלבום הבכורה שלה, "אחיזה אחרת", בו היא חוקרת את גבולות הבדידות והאהבה, לצד שירים חדשים מאלבומה השני שבדרך. ההופעה תתקיים ב-24.12 בשעה 22:00 (כרטיסים כאן) במסגרת "פסטיבל בכורות תל אביביות הראשון" (24-30.12) שנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו.

>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד
>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שלגמרי נמאס מהן ב-2025
>> סילבסטר ונובי גוד בתל אביב: 28 מסעדות לחגוג בהן סוף ל-2025

ישבתי עם חברה טובה שלי איוי לקפה, וסיפרתי לה שהציעו לי לספר על היצירה שלי ועליי. ישר חשבתי על זה שאני צריכה באמת להגיד ולספר. להיות כנה. הרבה יותר קל לי להגיד את האמת כשזה במוזיקה. הלחן והסיפור הכללי מרגישים כמו להיכנס לסיפור שמקריאים לך. כניסה לעולם מקביל, עם התחלה אמצע וסוף. משהו בכל הסטינג הזה הרבה יותר נוח לייצר כנות. אבל בטקסט אמיתי? שחור על גבי לבן? זה קשה. הבנו ביחד שעל זה אני צריכה לכתוב.

איוי אמרה – על זה את צריכה לכתוב. וכך יצא.
בזמן האחרון אני מרגישה שהחברה שלנו מתקשה להביא כנות. כזאת אמיתית, יפה, מכוערת וכואבת. הכל כביכול פתוח ומדובר אבל עדיין יש משהו ששומר פנימה. המון הגנות, לא לחשוף מדי, לא להראות חולשה, לא להישבר. אנשים מסתובבים עם שריונות מפוארים שמצד אחד מגנים על הלב ומצד שני כולאים אותו. שלא תתפסו אותי מבקרת, אני איתם. שריון זה מנגנון חשוב. אבל יש בו דילמה מובנית: כמה הוא באמת מגן? וכמה הוא פשוט מונע מאיתנו להרגיש או להתחבר עם אדם אחר?

המורכבות הזאת הולכת יחד עם משהו רחב יותר. אנשים מחפשים חיבור אבל מפחדים להיחשף. רוצים כנות, אבל רק בתוך גבולות שלא יערערו את הדימוי שהם בנו לעצמם. וכשכואב לנו אנחנו כמעט מתנצלים על הכאב ואומרים "הכל טוב, יהיה טוב". כאילו האמת שלנו עלולה להיות כבדה מדי לאחרים או לעצמנו.ובדיוק במקום שבו המילים הרגילות מפסיקות לעבוד נולדת האמנות. יש איזה משהו שמאפשר שמאפשר חופש, חיבור אמיתי ואפילו ריפוי.

האלבום“אחיזה אחרת”נולד בדיוק מהמקום הזה.
לפני 3 שנים הייתי במקום שהחזיק המון בפנים, חלומות, מחשבות וכאבים. עשיתי שינוי גדול בחיי. עברתי פרידה מזוגיות של תשע שנים, סיימתי תואר בפסיכולוגיה ומדעי המחשב, ובגיל 27, אחרי שנים שלא נגעתי בכלל במוזיקה, חזרתי לגיטרה והתחלתי לכתוב שירים. החלטתי לשנות מסלול בחיי ולנסות להיות מוזיקאית. ככה אמרתי לעצמי גם – אני רק מנסה. חוויתי פרידה מכל כך הרבה דברים בחיי – בן זוג, מסלול חיים, מקצוע, חברים. ובעיקר מהתפיסה שלי כלפי עצמי. מצאתי את עצמי צוללת חזרה פנימה ולאט לאט שירים התחילו לבוא. המילים, המקצבים והלחנים, הכל הביא ביחד את מה שהרגשתי. התהליך הזה ליווה אותי והרגשתי שהאפשרות לכתוב, לנגן ולשיר, פתחה וריפאה פצעים. הביאה ללידה מחדש.

כל השירים נכתבו מהמרחב הזה. לא רק על סוף של קשר, אלא על רגעים שבהם רציתי להיות כנה, עם עצמי, עם מישהו אחר, אבל עוד לא הייתי מוכנה. כל שיר הוא סוג של ניסוי בכנות: בין הרצון להתוודות בפחד לבין הפחד להיפגע שוב.כשאי אפשר להסביר את הפער בין מה שקורה בפנים לבין מה שאנחנו מסוגלים להגיד בקול, היצירה הופכת למקום שבו הרגש יכול להופיע בלי התנצלות. השיר, הציור והסיפור – כולם מרחבים שבהם אפשר לפגוש פחד שלא הודינו בו, כאב שלא ניסחנו, געגוע שלא משתחרר, אהבה שכבר לא קיימת אבל עדיין מחזיקה אותנו, ומה לא בעצם. כל מה שחי, יפה ועצוב ביחד.

ובסופו של דבר זו לא רק הפרידה האישית שלי. אני מרגישה שזו תופעה של החברה שלנו. הכל כביכול פתוח ומדובר אבל יש משהו ששומר פנימה. האומנות יוצרת עבורנו מרחב אחר: מקום בטוח לבדוק מה אנחנו מרגישים. אולי זו הסיבה שאנחנו כל כך נמשכים למוזיקה או לכל אומנות, כי היא מצליחה לומר את מה שאנחנו לא מצליחים לנסח לעצמנו.

ב-24.12 אני אופיע במרכז ענב בתל אביב בפסטיבל בכורות, עם עוד מוזיקאים בתחילת דרכם שעשו את הצעד האמיץ הזה. בהופעה שלי נחגוג את האלבום "אחיזה אחרת" ששינה את עצמי מבפנים החוצה. גם אם את או אתה לא תיקחו היום את הגיטרה או הצבעים ליד, אתם מוזמנים להופעה שלי ואולי להתחבר לעצמכם דרך אומנות של אחרים, שהיא בסוף של כולנו. אני באמת מאמינה שליצור זה הדבר הכי מדהים שיש לנו כאנשים בעולם הזה. ואני מאמינה ומקווה שכל אחד שאולי קורא את זה, יקח את עצמו לגעת באומנות שלו, לפגוש את עצמו, להרגיש חי ומחובר.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מרכז ענב
• בכורה

>> הילל סנדמן (כדאי שתעקבו) הוא יוצר וזמר מבטיח שיופיע במסגרתפסטיבל "בכורות תל אביביות"הראשון, פסטיבל חדש שנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו, כולל"פסטיבל בכורות מוזיקליות"במרכז ענב לתרבות. הפסטיבל כולל כ-20 אירועים (כמחציתם מופעי מוזיקה) המתפרשים על פני שבוע (30.12-24.12) ויתקיים במרכז ענב לתרבות, תיאטרון הסמטה, תיאטרון המשולש של המרכז הגאה, מוזיאון בית העיר תל אביב-יפו ברחוב ביאליק, מרכז המוזיקה ביפו, בית ברודט, מרכז המוסיקה ביפו ובית שטראוס. הופתו של הילל סנדמן תיערך ב-25.12 בשעה 22:00 במרכז ענב.עוד פרטים וכרטיסים? למה לא.

>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה
>> שער בין העולמות ומקום של מפלט ונחמה // העיר של אתי ציקו
>> הספונטניות של הלילה ומקום שאי אפשר לתאר // העיר של ירדן ברקת

1. לדין

בסמטת בית הבד מסתתר כוך הופעות קסום ורועש במיוחד.מעבר לכך שאני כבר מרגיש כמו רזידנט במקום הנפלא הזה,פרקש יודע בכל חודש מחדש להמציא ליין אמנים מדהים ומגוון וחשוב לא פחות מכך, המחיר בעבור הבילוי הזה הוא – תקשיבו טוב טוב – 40 שקלים חדשים לכרטיס + בירה צוננת.פשוט כיף.
בית הבד 5 תל אביב

2. תוצרת הארץ

אם במקרה נקלעתם לצד השקט של תל אביב, הנה לכם פינה להעביר אחר צהריים עם בירה ועיתון.תוצרת הארץ של מישל ממוקמת בפיאצה הכי תל אביבית בעיר – כיכר מסריק. לצד גזוז קפוא או בירה מהחבית, החוויה בקפה הוותיק של מישל גדולה מסך חלקיה. המוזיקה שמתנגנת לא הייתה מביישת פלייליסט של קוטנר ועל כל שיר תוכלו לקבל הרצאה שלמה ממישל בשמחה ובחיוך.
שדרות מסריק 12 תל אביב

3. מספרת תומר ובתו

מספרה באווירת הברונקס וטיול גדול בהודו.זו המספרה היחידה בה יעדיפו שתשלמו בשישיית בירות יותר משטר. אם תבואו למספרה של תומר אל תמעיטו בערכו, הוא יודע לעשות הרבה יותר מקצוץ בצדדים.אמנם אתם יכולים למצוא את עצמכם עם חצי ראש מסופר וחצי בקבוק בירה לכמה דקות באמצע התספורת, אבל אל תחששו, זה חלק מהאקספיריאנס.
המכבי 4 תל אביב

4. גברת קוטיאו

לקראת החורף שנראה שלא מגיע, הנה המלצה רותחת ממני.באחת הסמטאות בשוק הכרמלמתחבאת מרקייה תאילנדית ואותנטית. באמת לא משנה מה תבחרו מהתפריט, שבכל אופן לא תבינו, זה יהיה לכם טעים ומנחם וכנראה שלא תצאו באותו מצב צבירה בו התיישבתם במרקייה.
יום טוב 1 תל אביב (שוק הכרמל)

5. שביל הנביאים

בין רחוב הנביאים לגן קראוון ישנו שביל סודי סבוך בצמחייה ירוקה ומדרגות שבורות. אני די בטוח שעיריית תל אביב אפילו לא מודעת לקיומו.בכל בפעם שיצא לי לעבור בשביל הזה, משולב ידיים עם אמי או אבי ז"ל, הוא היה מרגיש כאילו הוא רק שלי. הוא זורק אותי לתחושת הילדות התל אביבית הקצרה שהייתה לי. אני מרגיש שכנראה הגיע הזמן שהוא יהיה גם השביל הסודי שלכם.

מקום לא אהוב בעיר:

שדרות רוטשילד– מה קרה לך נשמה?!!!!פעם היית שדרה של השראה, תל אביב במיטבה. והיום?היום את מוקד עלייה לרגל של מראייני טיקטוק, מנהלי אקדמיות להצלחה עם בחורות ואופנת בלייזר נשים. באמת תודה שהרסתם לי את הדרך לדרום העיר בחמישי בערב.
(סורי אם הגזמתי)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעת סולו של רני אביב בלבונטין 7.הוא יוצר צעיר ומוכשר שנוגע בלב של הקהל ומוחץ אותו מהתרגשות. אחד הכותבים והמלחינים המבטיחים של הסצנה התל אביבית.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אמליץ דווקא על פודקאסט שהוא לא פחות מיצירה:"הבלתי מאוזנים". דנה מודן ויובל מנדלסון זה כנראה השילוב הטוב ביותר מאז סטטיק ובן אל תבורי. שני לרלרנים חמודים ועוקצניים שאומרים בקול ובהומור גדול מה שהרבה מאיתנו חושבים ומקווים. תנו האזנה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת אליפלט למען ילדי פליטים.יש בעיר הנפלאה שלנו ילדים שגדלים עם כפית זהב בפה ובשכונה ליד יש ילדים ללא מעמד, ללא בית שמתפקד כראוי וללא הזדמנות שווה. הם נולדו פה, הם יודעים רק עברית והמדינה והעיר לא לוקחות את הכוח ומנסות לעזור ולשלב את אותם ילדים, ולכן כל כך חשובה עמותת אליפלט שנותנת להם מקום להיות ולהרגיש כמו ילדים נורמטיביים וישראלים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בעיניי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע זה דן הירש. דן חזר למולדת אחרי שנים רבות בברלין, שם הקים משפחה גרמנית לתפארת ויחד איתם בא ארצה. לדן יש פרויקט מיוחד מאוד שנקרא "שיר לשייח׳", שבו הוא נותן במה למוזיקאים לבצע שיר בלייב ללא תשלום ובזמנו הפנוי. דן נתן לי הזדמנות לבצע שיר שמאוד נוגע לליבי שנקרא "ל-אבא". הוא צולם והוקלט יום לפני שאבא שלי שם קץ לחייו. דן, באיזה מקום, עזר לי לסגור מעגל בזכות הקלטת השיר הזה שישב לי כמו אבן על הלב.

מה יהיה?
לצערי התשובה שלי היא כאוס מאורגן. מרגיש כאילו ישראל-תל אביב נקלעה למצב של טורקיה-איסטנבול. תהיה פה בועה ליברלית, זה לא ישתנה, אבל מסביב המצב יהיה פשוט שונה לגמרי.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• מרכז ענב
• גברת קוטייאו
• אוגנדה
• מספרות
• תוצרת הארץ
• שדרות רוטשילד
• אליפלט

>>טל סודאי (כדאי שתעקבו) הוא גיטריסט וזמר-יוצר שעשה את המעבר לקידמת הבמה. השירים מ-EP הבכורה שלו, "כישלון בזיהוי פנים", זכו להשמעות רבות ברדיו. שיריו מכילים טקסטים בועטים, חשופים וכנים בצורה יוצאת דופן, המספרים על התמודדותו עם מחלת האנורקסיה, בגינה היה מאושפז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. סודאי יופיע יחד עם להקת הבדלאקס (26.12 12:30) במרכז ענב לתרבות, במסגרת פסטיבל בכורות תל אביביות (24-30.12) הנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו.כל הפרטים על הפסטיבל כאן

>> סאונד זירו: לעוף על הביט של המוזיאון בלילה הראשון של השנה
>> 21 אמנים משתלטים על מבנה מסקרן בלב העיר, והופ, יקום מקביל

כמה סטיגמות יש על אנורקסיה. נתחיל מזאת שאומרת שזה קורה כדי "להיראות הכי כוסית באינסטגרם". נמשיך ב"אנורקסים מקיאים", או "אוכלים תפוח ביום". נוסיף גם את "זו מחלה רק של חילונים שמקדשים את תרבות הגוף", וכמובן את הקלאסיקה "זו מחלה רק של נשים, או גייז".
עד סוף הטור אני מבטיח לנפץ לכם את כולן.

אז איך אני, גבר, סטרייט, מרים משקולות, אוכל סטייקים בבוקר, גבינות שמנות ופנקייקי חלבון בצהריים, שונא להקיא ונמנע מזה – מוצא את עצמי מאושפז במחלקה להפרעות אכילה?

כדאי להתחיל מהעיקר: אף אחד לא הורג את עצמו רק בשביל להיות חתיך. זה אולי מתחיל מדיאטה תמימה, רצון להוריד כמה קילוגרמים, אבל אנורקסיה ממושכת היא קודם כל מחלה בראש. ובמקרים רבים היא יושבת על משהו הרבה יותר עמוק ומורכב.אצלי זה התחיל עת השתחררתי מהשירות הצבאי ורציתי להשיל כמה קילוגרמים עודפים שצברתי. בהתחלה זה היה בריא. ספורט, תזונה, כושר. אבל לאט לאט זה התדרדר. מצאתי את עצמי משוטט בפורומי פיתוח גוף, מסתובב עם משקל כיס לכל מקום, שוקל כל מאכל שנכנס לפה, מפסיד מפגשים חברתיים בשביל עוד אימון.

הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם

ידעתי לחשב בראש בדיוק את הערך הקלורי של כל מאכל.כמובן שלא היה דבר כזה "להיות חולה" ולהפסיד אימון וכמובן שנמנעתי מלאכול במסעדות ובכלל – אוכל שאנשים אחרים הכינו. משמעת סובייטית. מעקב אובססיבי. אשליה של שליטה.הבעיה הייתה שכשכבר הגעתי ל"גוף החלומות" שלי והרופא החמיא לי על "קווי מתאר של דוגמן שרירים" – לא הצלחתי לעצור. הרגשתי שאני חייב עוד. בור בלי תחתית.

הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם. הכאוס של חלומות שלא מתממשים, של לב שבור, של מלחמות וטילים מעל הראש, מבצע צוק איתן, חברים בתופת.על כל אלו אני לא יכול לשלוט, אז לפחות אשלוט על זה שתצא לי הקוביה השמינית. אז זהו שלא. לא לאורך זמן.

הגוף לא טיפש, אתה יכול לרמות אותו לתקופה, אבל תהליכים קיצוניים כאלה שנעשים בצורה בלתי מבוקרת ושפויה, צורה שלא ניתן להפוך לאורך חיים בר קיימא לאורך זמן – סופם להיכשל.ובנקודה שבה הגעתי לקצה ראיתי שאני עדיין שונא את עצמי, עדיין בדיכאון, ואפילו דיכאון יותר גדול – כי למוח כבר אין אנרגיה זמינה לחשוב בבהירות. בנקודה הזאת גם האנרגיה והחשק המיני ירדו לאפס, הפסקתי לנגן, הפסקתי לכתוב, הפסקתי לעשות את כל מה שאני אוהב והרחקתי ממני את האנשים הכי קרובים אלי.

אחר כך התחילו הבולמוסים, אובדן שליטה מוחלט ואכילה בלתי פוסקת בלילות.עד שבאיזשהו לילה, כשהבנתי שאני בסכנת חיים, ארזתי תיק והלכתי לאשפז את עצמי במחלקה להפרעות אכילה(סתם, זה לא היה כזה רומנטי ודרמטי כמו בסרטים. במציאות – חיכיתי חודשים ארוכים בתור עד שתתפנה מיטה וגלגלי הבירוקרטיה הישראלים יניעו).

שלושה חודשים הייתי שם. השגחות 24 שעות, טיפולים אינטנסיביים, סיטואציות ביזאריות. בתוך זה התחלתי לכתוב שירים. החוויות המטורפות של האשפוז, של הגוף שחוזר לאט לעצמו, של המחשבות שמנסות להשתקם, נכנסו למילים. אנקדוטות קטנות של חיים שחיפשו לצוף.אני לא אגיד ש"השירים הצילו אותי", אבל הם לגמרי נתנו לי דרך לנשום. והיום, כשאנשים ששומעים אותם מספרים לי שהם עוזרים להם להתמודד, או שהם היו חלק מתהליך ההחלמה שלהם, זה עדיין לא נתפס לי. זה משהו שאפילו טיפול לפעמים לא מצליח לעשות.

לקראת סיום, יש עוד סטיגמה ששכחתי לנפץ: שאנורקסיה קורית רק בחברה החילונית. לאחרונה, קיבלתי הודעה מנערה דתייה בת 18, נקרא לה מ’.היא סיפרה שסובלת מהקנטות של בני המשפחה על המשקל שלה. מ' בטוחה שהיא שמנה, מקיאה כמעט מדי יום, נמנעת מרוב המאכלים, סובלת מסחורחורות והתעלפויות כמה פעמים בשבוע, בדיקות דם ירודות. אבל בגלל שה־BMI שלה לא ירד מתחת לקו מסוים, הרופא מסרב לאבחן לה "אנורקסיה".

לאחרונה מ' החלה תהליך חיובי, של אכילה מסודרת ולקראת יום כיפור, ביקשה מהרב שלה אישור לא לצום על מנת לא "לא לחזור אחורה" בתהליך. הרב סירב כי "אין אישור מרופא".נדהמתי מהבורות, הרי זה בדיוק כמו ללכת לנרקומן שנגמל מסמים ולהגיד לו "קח רק שאכטה אחת". זה יכול להחזיר אותה שנים אחורה. לסיפור הזה ספציפית היה סוף טוב: ביקשתי מהעוקבים שלי ברשתות שיפנו אותי לרב יותר שפוי ורחמן שאסר עליה לצום, ואף שוחח איתה ונימק היטב מדוע ועשה מעשה גדול.

אבל אני מכיר כל כך הרבה יותר בנות שהסוף שלהן לא היה טוב.בדיוק בשביל זה, ב-26.12 ב12:00 במרכז ענב, אני מקדיש חלק מההופעה שלי בפסטיבל בכורות לנושא החשוב הזה ועולה כדי לשיר ולהגיד את הדברים בקול רם – כדי שאף אחד לא ירגיש שהוא עובר את זה לבד. ניפגש כולנו מכל הספקטרומים להופעה חשמלית מרגשת, שירים חדשים סביב הנושא שטרם יצאו וכמובן אלו שכבר זמינים להאזנה ברשתות. נצחק, נתרגש אבל בעיקר נחגוג את החיים ואת המוזיקה, כי אחרי שנים של מאבק, של רצון להיעלם, הגוף כבר לא אויב שלי והבמה היא לא מקום לברוח אליו – היא המקום שבו אני סוף סוף מרשה לעצמי להיות.

• יוצרים כותבים
• מרכז ענב
• מוזיקה ישראלית
• הפרעות אכילה
• טור אישי

עם כל הפסטיבלים שמתרגשים עלינו מאז סיום המלחמה, עולה ומתעוררת השאלה "כמה פסטיבלים צריך?", והתשובה היא כמובן "כמה שיותר". הייתם חושבים למשל שאחרי פסטיבל תל אביב במוזיאון, אינדינגב, חשיפה בינלאומית, פסטיבל הג'אז בתדר ופסטיבל VSounds, לא ישארו יותר מוזיקאים בארץ שלא הופיעו בפסטיבל החודש. אבל הייתם טועים. כי מה עם כל אלבומי ומופעי הבכורה שעוד לא הספיקו לצאת ולהרשים את מנהלי הפסטיבלים כדי שיזמינו אותם? בדיוק. גם להם מגיע פסטיבל.

פסטיבל "בכורות מוזיקליות" יגיע למרכז ענב לתרבות רגע לפני ש-2025 מסתיימת (27.12-24.12) זו השנה השנייה ברציפות, מה שאומר שהוא הופך למסורת (כן, שנתיים זה כבר מסורת בימינו). הרעיון מאחוריו הוא להעניק הזדמנות נדירה למוזיקאיות, מוזיקאים והרכבים בתחילת דרכם להתארח בהופעת בכורה מיוחדת על הבמות הגדולות.

>> פסטיבוס בפתח: 10 פסטיבלים שלא תרצו להחמיץ החודש
>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן

בחודשים האחרונים הוציאו במרכז ענב קול קורא למוזיקאים, ובחרו את המיטב שבהם מבין מאות מועמדויות שהוגשו. התוצאה היא פסטיבל מגוון בן ארבעה ימים שישלב מופעי רוק, פופ, היפ הופ, מוזיקה אלקטרונית ועוד, ויהיה חלק מפסטיבל "בכורות תל אביביות" – פסטיבל רב תחומי שיתקיים בבתי התרבות של העיר. "פסטיבל בכורות הוא חלק מהמחויבות שלנו לקידום תרבות תל אביבית מקורית, צעירה ואיכותית", אמר תומר כהן, מנהל מרכז ענב. "אנחנו שמחים להוות במה משמעותית ראשונה לאמנים והרכבים מעולים שעוד נשמע עליהם רבות בהמשך ושהקהל הרחב מוזמן לגלות כאן ולהתאהב".
אז מי מופיעים? טוב ששאלתם:

בר רוז ושרון סקסטון

מופע להקה של עם סאונד ייחודי של גיטרות נקיות. בר היא יוצרת אנדרגראונד עצמאית שמחברת בין מודרני לווינטגו, וזוכה להשמעות ברדיו בעולם ובארץ כיוצרת מסקרנת במיוחד.

נרקיס רעם

קול חדש ומסקרן בסצנת האינדי־ג׳אז הישראלית, זמרת, יוצרת וגיטריסטית בהופעה חגיגית עם להקה מלאה, לציון שנה לאלבום הבכורה שלה "אחיזה אחרת". רעם מביאה לבמה סאונד שמחבר בין עולמות הג׳אז, נאו־סול ופולק עם טקסטים אישיים בעברית.

מאחורי הגב

הרכב חדש שמסמן את שובה לעניינים של יעל קראוס, מהכישרונות הווקאליים הגדולים שצמחו כאן בעשורים האחרונים. אליה חוברים ניצן בר ואדר בן עזרא במופע אינטימי ואקוסטי, ויחד הם שלושה יוצרים ייחודיים במוזיקה הישראלית העכשווית ששוזרים הרמוניות קוליות עשירות, נוגעים ברוח שנות ה־60 ובאהבת השפה העברית ומציירים דיוקן של החיים בישראל בתקופה סוערת זו.

הילל סנדמן

מוזיקאי תל אביבי, יוצר בעל קול ייחודי ונפש רגישה שיופיע עם שירים מתוך אלבום הבכורה שלו, "קרוב", בו הוא חוקר נושאים כמו אהבה, געגוע והנפש המסוכסכת והמבולבלת של נער בן 19 ברגישות, כנות ובשפה אישית ומוזיקלית.

טל סודאי

גיטריסט, זמר ויוצר ישראלי שיעלה לבמה עם להקתו, הבדלאקס. טל הוציא EP בכורה בשם "כישלון בזיהוי פנים". שיריו שזכו להשמעות רבות ברדיו ועוסקים באופן כן וחשוף בהתמודדות עם אנורקסיה גברית, חרם קשה, כלא צבאי והתמודדות עם רצח חברו ספי גניס ז"ל במסיבת הנובה ב-7.10; טל הוא סינגר-סונגרייטר ורסיטילי ששורשיו מגיעים מעולם הרוק, אבל הוא משלב אלמנטים של היפ הופ, פאנק, ספוקן וורד ואפילו סלסולים בשיריו.

נועה פיזיק

הזמרת נועה ‎פיזיק במופע להקה משלבת מוזיקה ישראלית עם פופ עכשווי – ז'אנר לו היא קוראת "פופ חרדות". נועה משלבת בשיריה טקסטים כנים ורגישים שמאפיינים את הדור שלה.

ענבל ויין

זמרת-יוצרת המסמנת את דרכה על מפת המוזיקה הישראלית והבינלאומית, שתשלב בהופעה במרכז ענב בין עולמות של פופ עכשווי, רגש חשוף והפקה מוקפדת בשילוב עם להקה חיה.

Love Drugs Economy

צמד האלקטרוני ייחודי המשלב בין האוס מלודי, דאנס וטכנו. בהרכב חברים JIGI – זמר יוצר ומפיק פעיל בסצנה האלקטרונית עם שיתופי פעולה רבים, ביניהם עם סקאזי, תמיר מוסקט ויוסי פיין, ונדב כהן הפועל תחת שם הבמה Nsee – פסנתרן, מפיק ומלחין פעיל ולו עשרות מיליוני האזנות ושימושים רבים במוזיקה על ידי מותגי ענק ורשתות כגון Netflix ו-BBC.

אבישי מלכה

זמר ויוצר מנהריה שעושה את דרכו אל אלבום הבכורה "גר פה קרוב" – חלום שמתגשם אחרי שנים של יצירה, חיבורים וחלומות משותפים. בשנה האחרונה הצטרף לפרוייקט גם חיים שמש, שמוביל את הפצת האלבום והוצאתו אל העולם. לקראת יציאתו, אבישי מופיע ברחבי הארץ ומביא לבמה את הלב, החברים והמוזיקה החדשה.

עמנואל מרון

הזמרת והיוצרת עמנואל מרון תופיע על הבמה יחד עם הלהקה שלה במופע הכולל בתוכו את EP הבכורה שלה שיצא השנה, "טוב לה ככה", ושירים חדשים מהאלבום הבא. המוזיקה שלה נעה בין פופ, היפ הופ, נגיעות אתניות וראפ ומשלבת את העולמות והצלילים שגדלה עליהם ליצירת סאונד אישי, חדש ולא צפוי.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• פסטיבלים
• מרכז ענב
• עיריית תל אביב
• בכורה

עונת פסטיבלי הסתיו בעיצומה, והיא לא הייתה שלמה בלי פסטיבל הצילום הבינלאומי Photo Is:rael שחוזר בנובמבר לתל אביב בפעם ה-12 ויתפרש במשך עשרה ימים על פני כל מתחם מרכז ענב וגן העיר (29.11-19.11), עם לא פחות מכ-50 תערוכות של צלמים ישראלים ובינלאומיים מובילים, ולצדם עשרות אירועים, מפגשים וסיורים מיוחדים, פאנלים, הרצאות ואירועי אמנות רב-תחומית שהצילום במרכזן.

נושא הפסטיבל השנה הוא "Voices/קולות", ומטרתו ביא לחזק את חופש הביטוי ולתת קול לכולן/ם – ללא הבדל דת, גזע ומין. "בעשרות תערוכות הפסטיבל, אנחנו מזמינים את הצופים להתבוננות חודרת במארג הסבוך של העידן הוויזואלי שבו אנו חיים", כתבו מנהלי הפסטיבל, "בתרבות של שתיקה שבה היכולת להקשיב מצטמצמת והסבל של האחר נדחק ממרכז השיח, בעולם כזה שאיבדנו בו את קולנו, הגיע הרגע לפעול. אנו מבקשים להשיב לעצמנו את האפשרות לדבר ולשמוע".

התערוכה המרכזית של הפסטיבל, "אלבום הצפון", מציגה את יצירותיהם של חשובי הצלמים הישראלים לצד חומרים ארכיוניים נדירים, המתעדים את החיים המורכבים בצפון הארץ בצל המלחמה המתמשכת. מנגד, תוצג תערוכת "PHOTO VOICE", יוזמת הדגל של PHOTO IS:RAEL, הכוללת יצירות של למעלה מ־100 קבוצות תמיכה ושיקום. השילוב בין שתי התערוכות יוצר דיאלוג חזותי עשיר: מצד אחד מבט מקצועי, היסטורי ואמנותי; מצד שני קולות אישיים של לוחמות ולוחמים הנושאים עמם את הטראומה ותוצאות המלחמה.

>> אמן קטן: 5 דברים מעולים לעשות עם הילדים בסופ"ש "אוהבים אמנות"
>> כנגד גובה הגלים: 29 תערוכות לגלוש איתן אל תוך הסופ"ש ומעבר לו

במסגרת הפסטיבל יתקיימו מגוון אירועים המאוגדים סביב הנושא הכללי – הכוח הטמון בקול האנושי. יוצרים ויוצרות משלבים תחומי יצירה מגוונים (שירה, מוזיקה, קולנוע, פרפורמנס ואחרים), במטרה להתגבר בעזרת הקול על השליטה של המבט ולהציע נוכחות חיה ומורכבת. בין האמנים המשתתפים: רוני סומק, ג'ימבו ג'יי, נטע וינר וסיסטם עלי, אלדד ציטרין, אריק אבר, מונוליט, אייס הוקו, להקת המחול פרסקו ועוד רבים אחרים.הפסטיבל יכלול גם תערוכה המבוססת על דיאלוג בין המשורר רוני סומק והאמן דוד טרטקובר, תערוכה ראשונה לאחר לכתו השנה.

"נושא הפסטיבל השנה הוא Voices, כקריאה להשמיע, לצעוק ולחזק את חופש הביטוי לכל מגוון הקולות, במיוחד בשנה שבה המרחב הציבורי מוצף חרדה וחוסר ודאות", אמר מנכ"ל ומייסד הפסטיבל אייל לנדסמן. "גם השנה, לצד אמנים מהארץ ומהעולם, אנו נותנים במה לקולות שנדחקים לשוליים, קולות של כאב ושבר לצד קולות של תקווה ושיקום".

פסטיבל הצילום הבינלאומי הוא אירוע הצילום הגדול ביותר בישראל והיחיד הנותן במה לאקטיביזם חברתי לצד גופי עבודה מרתקים של צלמים ואמנים מכל העולם. הפסטיבל מהווה נקודת שיא בפעילותה השנתית של PHOTO IS:RAEL, המיושמת באמצעות מודל ייחודי בשם PHOTO VOICE – מתודה מבוססת על ההכרה שלכל אדם בחברה ישנה הזכות להציג את עצמו, לשקף את עולמו לסביבה ולומר את דברו באופן ישיר ובלתי אמצעי. בעזרת מודל זה, עשרות משתתפים מקהילות מוחלשות ברחבי הארץ לומדים את שפת הצילום ומתנסים בצילום מעשי על מנת לתאר את חייהם וחוויותיהם. המשתתפים מציגים בפסטיבל לצד צלמים מובילים מהארץ ומהעולם.
>> פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-12 PHOTO IS:RAEL, מרכז ענב לתרבות, 29.11-19.11,כל הפרטים על כל התערוכות באתר הפסטיבל

• ❤ תרבות
• צילום
• פסטיבל הצילום הבינלאומי
• מרכז ענב
• מלחמת שבעה באוקטובר