לא היה אמור להיות לי משבר גיל ה-40. ידעתי שלא יהיה לי. שנתיים קודם לכן נולד לי ילד ואמרתי לעצמי שלא יהיה לי זמן ופנאי בראש להתעסק בכלל במהות החיים כי אהיה עסוק בלחתל. הרי מה תפקידו של משבר גיל ה-40? לגרום לך לעצור, להביט על מה שעוד לא עשית ותמיד רצית לעשות. אבל אני בדיוק עשיתי את הדבר אולי הכי גדול שאפשר, אז לא הייתה סיבה שאשאל את עצמי "מה עושים עכשיו". אני יודע מה עושים עכשיו.

צדקתי, לא היה משבר, גיל 40 בא והלך. ואז בא גיל 41. שנה שלמה הייתי אותו אסי רגיל ואז התחלתי לראות כדורגל. זה התחיל בתקצירים: עבדתי אז כשכיר וימי ראשון נהיו נסבלים יותר כשראיתי תקצירי כדורגל מסוף השבוע. גם היו איתי במשרד שני חבר'ה שממש אהבו כדורגל ומשהו בהתלהבות שלהם נדבק אלי. אז רציתי לאהוד קבוצה. כילד כפר סבאי היו רגעים שהחלטתי שאני אוהד את הפועל כפר סבא. זה היה אך טבעי להמשיך מאיפה שהפסקתי.

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

טוב, "איפה שהפסקתי" זו קצת הגזמה. גם כילד, גם כנער וגם כל החיים עד אז ראיתי אולי שלושה משחקים מלאים של הפועל כפר סבא. בגיל חמש דוד שלי לקח אותי לראות משחק אבל בעיקר התמקדתי בנקניקיה והארטיק והגרעינים והעוד ארטיק אחד, אבל לא קרח, קסטה. בגיל 38 איכשהו הגעתי לשני משחקים ונהניתי, וזהו. ואז הסכר נפרץ. מה נפרץ, התפוצץ. תוך שנה עברתי מאדם שרואה כדורגל רק במונדיאל, וגם אז בעיקר את הגמר, לאדם שרואה הכל. בליגה האנגלית החלטתי שאני אוהב את מנצ'סטר סיטי כי הייתי משחק אותם בפיפ"א, בליגה האיטלקית חיבבתי את רומא, לא יודע למה, והתאהבתי בזלאטן איברהימוביץ' אז כל מקום שהוא שיחק בו אהבתי. ואהבתי גם את כל השאר. ליגת האלופות, יורו, סתם משחק בין ג'ירונה לריאל סוסיאדד בליגה הספרדית ככה ברקע.

אני לא יודע למה זה קרה דווקא בגיל הזה. אולי הגעתו של הילד הבהירה שאני הולך הרבה יותר להיות בבית בערב וחיפשתי משהו שימלא את הזמן. אולי העבודה במשרד הוציאה ממני את אסי הנורמלי. ואולי כמו שקורה לכולם בגיל 40 וחשבתי שלא יקרה לי, פשוט שאלתי את עצמי מה עשיתי בחיים שלי עד כה והתשובה הייתה: אני יודע מה לא עשית. לא ראית כדורגל. הנה, קח תחביב חדש, זה ימלא לך את הזמן יופי.

זה אכן ממלא את הזמן, זה בטוח. כשהפועל כפר סבא מפסידה ביום שישי אני צריך לשכנע את עצמי שכל שאר היום לא חייב להיות מבאס. אבל זה לא מילוי זמן, זו אהבה אמיתית. אמנם אני דביל שבגיל 41 יכל לבחור לעצמו את מי לאהוב והחליט ללכת על כזו שיהיה מאוד לא נעים איתה (הפועל כפר סבא, לא כדורגל באופן כללי), אבל זו עדיין אהבה. כשהפועל כפר סבא מנצחת אני שמח מאוד הרבה ממש. כל היום נראה טוב יותר. בעצם, אולי זה המשבר. המוח שלי החליט שהוא רוצה שאני אוהב עוד משהו, כי אין משהו שמוסיף עניין לחיים כמו אהבה – ובגיל 40 משהו בך רוצה עוד אחת. האהבה השניה שלי, אגב, אישתי, מאוד לא שמחה מזה. "התחתנתי עם מישהו שלא אוהב כדורגל", היא כל הזמן אומרת, "אז איך קרה שאני צריכה לשמוע את החרא הזה מהסלון לפחות פעם בשבוע?"

היא צודקת. אני לא יודע אם היא הייתה מעדיפה שפעמיים בשבוע אקום בבוקר, אלבש טייץ ואסע ליער בן שמן על אופניים שעולים 7500 שקל, אבל זה לא משנה כי אין מה לעשות, לחיים שלי יש רובד נוסף עכשיו והוא לא האופניים. אני ממש מבין בכדורגל כעת, מנתח מהלכים, בודק מי מגיע לאיזו קבוצה והולך עם הילד למשחקים. בעצם, אולי זו לא האהבה. אולי זה הילד. אולי רציתי משהו שיהווה חיבור בינינו וכדורגל היה הכי הגיוני? מצד שני, איזה אבא סדיסט מכניס את הבן שלו לאהוד את הפועל כפר סבא?

הוא כבר בן 7, הילד, וכרגע הוא אוהד מכבי תל אביב כי הוא לא טמבל, לאהוד קבוצה שמנצחת פעם בשלושה משחקים. גם הוא עמוק באהבה לכדורגל – מביא סטטיסטיקות, יודע משחקים שבועיים קדימה, שואל אותי המון שאלות. אנחנו משוחחים המון על כדורגל, אלא אם הוא שואל שאלות על דברים שקרו לפני יותר מחמש שנים. שם אני לא יודע כלום. ההיסטוריה שלי עם כדורגל הולכת בדיוק חמש שנים אחורה.

• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• כדורגל
• משבר גיל ה-40 שלי

בגיל 36 החלטתי להתייחס לאוטונומיה שלי כאילו הייתה התמכרות. עשיתי לעצמי התערבות, עברתי למקום שקט וירוק והתפללתי לשלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. השנה לקחתי את עצמי בידיים ונהייתי המבוגר האחראי של חיי. חזרתי להורים.החצי השני של שנות השלושים הוא זמן מופרע לכל אישה רווקה, שבה את מתנדנדת ממחוגי השעון הביולוגי שלך ומנסה לא להביט למטה. שואלת את עצמך שאלות על אימהות, הקרבה והגשמה שנשארות פרומות בקצה, מקבלת מדי פעם נזיפות ותזכורות לזה שאת לא כמו כולם.

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

בגלל שאין לי עדיין את הדברים הנדרשים לתינוק בנקודת הזמן הזו: זרע כדי לייצר אותו, כסף כדי לפרנס אותו וגם, ובכן, רצון בתינוק, החלטתי להקפיא ביציות ועל הדרך לעשות מזה פודקאסט דוקומנטרי. תיעדתי את עצמי ואת הסובבים אותי לאורך ההליך, או איך שזה הרגיש בזמן אמת – טיפול הלם באודיו ("למה את מחכה?" מבית רדיו ת"א, פרק ראשון ממש מתחת לפסקה הזאת). וממש כאילו הוא היה התינוק שלי, הפרוייקט הזה וכל מה שהיה כרוך בו נפשית ומעשית, דילדל אותי ממשאבים. הגעתי מובסת ליחידת הדיור הצמודה לבית שבו גדלתי. הבית שבו למדתי לדבר, לקרוא, לשחק, ללכת מכות עם אחים שלי, הבית שאליו הייתי אמורה לחזור ולשמח את ההורים שלי עם נכדות ומתנות לחגים, הוא הבית שאליו חזרתי עכשיו בודדה ועם מינוס בבנק. נאבקת בשאלות על כישלון, מתאבלת על חיים קודמים.

אחרי שנים שבהן הייתי כפייתית לחופש, הבנתי שאני בעצם כלואה בתוך עצמי, וזה לא ממש משנה איפה אני נמצאת גיאוגרפית. בזכות הפריווילגיה הלא מובנת מאליה – הורים יציבים נפשית – ביקשתי להניח אצלם לבינתיים את המשא הכבד ואת הבושה הנלווית אליו, להתנחם בזרועות של אלו שיודעים לצחוק כשאני אומרת שהם אחראים למחדל שהוא אני. לחזור למקום שעיצב אותי ולהסתכל עליו בעיניים אחרות. מחוץ לעיר מצאתי את המנוחה שחיפשתי, את הטבע והשינויים שלו, ואת התדר הנכון לזמן הזה.

המסע נמשך. אני עדיין חוטאת בניסיונות למצוץ מהם שאריות עבר ממה שלעולם לא אוכל עוד לקבל, עדיין לומדת לקבל את מלוא החיבוק הטהור שלהם. ובאופן מוזר, דווקא פה, מכל המקומות בעולם, ורגע לפני השער לעשור הבא אני מנסה להכיר את ההורים שלי כאישה, ולא כילדה. ואני מקווה שגם אלמד להיות הורה טוב לעצמי ומתישהו גם למישהו אחר.

חן זאוסמר (37) היא יוצרת פודקאסטים, מרצה וסטנדאפיסטית

• ❤ תל אביב
• פודקאסטים
• חן זאוסמר
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• משבר גיל ה-40 שלי

משבר גיל הארבעים. מה זה אומר בכלל? מבחינתי זה בכלל משהו שיצא מהקולנוע אמריקאי, קלישאה שמניעה עלילה של קומדיות. כל הסרטים של וודי אלן בשנות ה-70, או בילי קריסטל כעירוני שיוצא עם שני חבריו הטובים למסע הובלת בקר ב"תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת" כדי להחזיר את החיוך לחיים שלו (למען הדיוק, הדמות שלו שם בת 39 אבל המשבר הוא של 40). איזה רפרנסים כבר יש לנו לזה בישראל? בעיקר את הסרט "תל אביב לוס אנג'לס", שם דודו טופז משחק קומיקאי כושל בן 40 שלא הצליח לעשות עדיין את הפריצה הגדולה. בכל מקרה, זה תמיד היה משהו שנראה לי רחוק מאוד, בעיקר כי נחשפתי לסרטים ולתוכניות האלה לראשונה כילד וכשאתה ילד שהדאגה הכי גדולה שלו בחיים היא להספיק לסיים משימה לשיעור כלכלת בית. מגיל 10, המרחק לגיל 40 נמדד בשנות אור.

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

המשבר הגדול שלי היה בכלל המשבר של גיל 30. הייתי ממש אחרי לימודי קולנוע. בוגר טרי שעשה סרט גמר שזכה לשבחים והציג בפסטיבלים ברחבי העולם. הייתי בטוח שהעולם פרוש לרגליי, ואולי הוא באמת נפרש שם לרגע אבל מהר מאוד הפסקתי להרגיש ככה. היציאה לעולם האמיתי הייתה בשבילי נפילה קשה. בלי מסגרת לפעול בה, מצאתי את עצמי שוקע מהר מאוד להסתגרות בבית ההורים ולדיכאון שנמשך כמה שנים. אבל למזלי, הייתה ועדיין יש לי משפחה אוהבת ותומכת וחברים טובים שעזרו לי לצאת מהמשבר הזה. אבל במהלך העשור שאחרי חזרתי ליצור, הגעתי לשיאים חדשים בקריירה וניהלתי חיי חברה יותר מוצלחים מאלה שהיו לי בשנות העשרים של חיי ובגיל ארבעים מצאתי את עצמי בפריחה יצירתית שלא חוויתי כל השנים עד אז: הייתי בעיצומי הצילומים והעריכות סרט הביכורים שלי, סרט תיעודי באורך מלא על המועדון פטיפון, בו ביליתי את שנות ה-20 שלי. כאשר הסרט יצא מוקדם יותר השנה וזכה לשבחים, סוף סוף יכולתי לשכב במיטה ולהגיד לעצמי: "בואנ'ה, עשיתי משהו בחיים האלה". כמה אנשים יכולים באמת להגיד את זה?

בסרט הקאלט "Dazed and Confused" ("טריפ נעורים") של ריצ'רד לינקלייטר מופיעה הדמות של וודרסון, הסטלן המבוגר (יחסית) שמגולם בחינניות על ידי מת'יו מקונוהי. וודרסון הוא בעשור השלישי לחייו אבל עדיין מסתובב עם תיכוניסטים ומתחיל עם נערות צעירות. במשפט אחד שהוא אומר באמצע הסרט הוא מצליח לזקק את פילוסופיית החיים (הדיי פאתטית) שעל פיה הוא פועל: "מה הסיבה שאני אוהב תיכוניסטיות? אני מזדקן והן נשארות באותו הגיל". המקבילה שלי לזה היא לראות איך אני נהיה יותר מבוגר מהדמויות עליהן גדלתי בקולנוע ובטלוויזיה, אפילו ג'ורג' קוסטנזה שאמנם נראה בן 50 אבל היה בעצם בן 35. זה לא תמיד גורם לך להרגיש יותר טוב.

החודש אני אהיה בן 43. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתחבר יותר למייקל דאגלס בסדרה המעולה "שיטת קומינסקי", אפילו שהוא כבר בשנות ה-70 שלו. הוא מגלם שם מורה מוערך למשחק שקריירת המשחק שלו לא המריאה במהלך השנים, עד שבסוף הסדרה, סליחה על הספוילר, הוא חווה פריחה והצלחה מחודשת ומלוהק לתפקיד הראשי לו חיכה כל חייו. מגיל 40, המרחק לגיל 70 כבר לא נמדד בשנות אור. סתם בשנים רגילות.

• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• עמית איצקר
• משבר גיל ה-40 שלי

כדי להבין למה אני בן 37 וייתכן וכבר עברתי את משבר אמצע החיים שלי צריך לחזור קצת אחורה. גיל ההתבגרות שלי היה רצף רגעי קרינג' בלתי נגמר כמו אצל כל אחד אחר, אבל על השיאים שהוא סיפק אי אפשר להתלונן. הייתי הילד הראשון עם שיער בבית השחי, בחזה, ובעוד מקומות שצונזרו כדי לשמור על תיאבונם של העורכים,אז, היה מדובר בחגיגה. כשאתה במעלה הגבעה כל התקדמות היא מדהימה, רק חבל שאתה לומד להעריך את זה רק בזמן הדהירה למטה, והרגע בו חבר העיף את כל הבנות מהחדר וביקש שאראה לשאר הבנים את שיערות החזה הוא עד היום הרגע הכי הומואירוטי בחיים הוניליים שלי.אולי זה מסביר למה את משבר גיל ה-40 שלי קיבלתי לפני כולם. לפחות ככה חשבתי. ההתרגשות הקטנה הזו בקצות האצבעות, הפרפרים בבטן כשאתה קולט משבר חדש ומרגש שמגיע, מסתורי ולא מוכר, הגיעה אליי כבר בשלהי שנות ה-20. ההבדל היחיד מהחטיבה הייתה שהפעם ממש לא הייתי לבד.

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

כפי שתקראו פה הרבה, משבר גיל ה-40 הוא לא רק הסטריאוטיפ הדוחה-בגלל-שהוא-לעיתים-נכון של גירושים, אופנוע וחברה צעירה שמחכה לך על נדנדת מין בסלון תוך כדי שהיא מהרהרת על הבחירות שהיא עשתה בחיים. הוא בראש ובראשונה התמודדות עם המוות, עם אי הודאות שנוצרת בחיים שהתנהלו בצורה די שגרתית עד אותו רגע.רק שהתפיסות האלו כבר לא רלוונטיות. כן, עדיין יש אנשים שמסיימים בית ספר, צבא, לימודים, חתונה והופ! לקריירה שמובילה למשבר גיל 40. משם, הדרך קצרה להבנה שלא עשית כלום בעולם, רדיפה אחרי חלומות בלתי מושגים, מוות של קרובי משפחה, עזיבת הילדים ובסוף התדרדרות פיזית והמפגש הבלתי נמנע עם מלאך המוות. כיף.בפועל, והקביעה הזו אמנם לא נבדקה מחקרית אבל כן רלוונטית לגבי רוב החברים שלי (שמהווים, כנראה, חתך אוכלוסייה דומה מאוד למי שיקרא את זה) כשאתה לא נכנס לתלם בגיל צעיר, אתה חווה משבר בגיל מוקדם הרבה יותר. משבר שהדור שלנו פשוט לא הכיר ולא התכונן אליו.

המסלול שלי לא שונה משמעותית מרוב הישראלים, לפחות מהצד החילוני: אנחנו פשוט מתחילים את החיים שלנו בשלב מאוחר באופן יחסי. משבר גיל ה-40 שלי היה בגיל 30, אבל הוא דמה הרבה יותר למשבר שאחרים חווים בתחילת שנות ה-20 שלהם: סיום צבא (אחרי שנת שירות) פלוס עבודה שלפני הטיול והטיול עצמו, מובילה לתחילת לימודים בסביבות גיל 25. חתונה? ילדים? זה הגיע רק בהמשך. וזה מביא אותך למעין שעטנז מוזר, ארוחת טעימות בין כל סוגי המשברים: אובדן דרך ותהיות לגבי הקריירה והחיים המקצועיים של גילאי ה-20, הורות מבולבלת בלי הכנה מוקדמת של שנות ה-30, וכל זה נדחס לפרק זמן קצר מאוד. כך שבשלב הזה אתה גם ג'וניור מתחיל במה שזה לא יהיה שהעבודה שלך, הורה צעיר חסר שעות שינה חברים וזמן פנוי, וכל זה מגיע עם בונוסים יפים שמתחילים לבצבץ באותה תקופה: הגב הכואב, שיערות באוזן, כרס ותופעות לוואי שלא הכרת כמו הזעה מטורפת באזור הצוואר בזמן שנ"צים, שמכריחה אותך לכבס כריות בתדירות לא הגיונית.

החיים בישראל דחוסים וחסרי הפוגה בכל תחום, ואיכשהו גם תחום הדיכאון של החלפת הכתובת דוחס שלושה עשורים לפרק זמן של כמה שנים. באופן מוזר, זה מוביל לכך שאני בן 37 ואיכשהו כבר התמודדתי עם כל זה. התמודדתי בצורה איומה, דרך אגב. העתיד התעסוקתי והכלכלי עדיין מלא בסימני שאלה, עוד לא הבנתי איך עובד הקטע הזה של לשלב ילדים, זוגיות, עבודה וחיי חברה בצורה הגיונית, והפחד מהמוות ומהגוף שהולך ומתמוסס לעיסה דוחה תמיד שם. אבל עדיין, לפחות התמודדתי עם זה. בעוד שלוש שנים אוכל לסמן V רשמי על כמה מהמאבקים הכי קשים של משבר אמצע החיים, ולדלג מעל השלב המביך של נדנדת המין וחסימת כבישים בשבת בבוקר עם אופניים כאילו הכביש שייך לכוס של האמא שלי. עכשיו בבקשה, תנו לי רק כמה שנים לנוח ואני מוכן למשבר היציאה לפנסיה.

• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• משבר גיל ה-40 שלי

לפני שבועיים, קצת אחרי שסיימנו הופעת האלווין בכולי עלמא, ניגשה אלי פאנק רוקרית צעירה וסיפרה לי שהיא פיספסה את ההופעה. עניתי לה, מה שנקרא, תגובה מהמותן: "פספוס רציני שלך, כל הלהקה התחפשה לג'ואי ראמון". איך שסיימתי להגיד "ראמון", היא כבר התחילה להתרחק ממני ותוך כדי דפקה בי מבט שאני מזהה מילדות בתור מבט ה-"אין לי מושג על מה אתה מדבר, יא פריק". משום מה נעלבתי. למה נעלבתי? כי שוב הרגשתי זקן. למה שוב? כי כל כמה ימים קורה לי משהו כזה. מה הבעיה במותן שלי? למה כל פעם שהיא יוצאת מהמקום רואים עליה את תאריך הלידה שלי?

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

החברה שלי אמרה לי פעם שאין סיכוי שאני מספר סיפור ולא כולל בו את צמד המילים "בשנות התשעים". אני בסך הכל מנסה לספק לאנשים את האנקדוטה הכי טובה (אוקיי, כנראה לא אחת שלקוחה מהמאה הנוכחית) שהם שמעו כל היום, אבל אחרי התמסרות קלה הכדור לרוב מוצא את עצמו אצלי ברשת, בדרך כלל בגול עצמי. ואז השופט הבלתי נראה מרים כרטיס צהוב ואומר בעדינות: "היי, חבר. כן, כן, אתה, אתה מפעם. שב שניה תנוח על הספסל, תוריד טיקטוק או משהו".

עכשיו, כל משבר גיל 40 לגופו, אבל הנה מה שהכי משגע לי את הראס. בשנת 1993 כבר סיימתי לטחון את הפיקסיז, נירוונה וגאנז אנד רוזס, עדיין הייתי הולך לצופים ולהופעות של פורטיס וכרמלה גרוס ווגנר, אבל מה שהכי הגניב אותי היה פאנק רוק אמריקאי. בשבילי רק פאנק רוק היה נחשב וכל הסיפור של "רוק קלאסי" היה יכול להיות באותה מידה המוזיקה של סבתא שלך. היה לי פשוט אפס עניין בדיפ פרפל, לד זפלין וכל דבר שהוקלט לפני 1977. למעשה, עד היום אני נשבע שחולצה של ג'ימי הנדריקס תכניס אותך לכל בר, כי היא פשוט מבגרת אותך בשלושים שנה בין אם הבנת את זה או לא.

אז מאז אמצע הניינטיז ועד היום אני מקדיש המון מהזמן שלי לשילוש הקדוש שלי: לכתוב פאנק רוק, להקליט פאנק רוק ולהופיע עם פאנק רוק, המוזיקה הכל כך צעירה ומהפכנית שגיליתי בגיל 15. רק שעם כל חודש, שנה ועשור שעוברים אני שם לב כמה זמן עבר מאז שהייתי מגניב. לפני שגרין דיי פרצו. לפני שהיה יוסלס איי.די. לפני שהיה פאנק רוק כזה בארץ. 29 שנה עברו מאז 1993. אני תוהה אם המוזיקה שלי, הכל כך צעירה וחתרנית עוברת לאנשים צעירים כמו שדברים מהסיקסטיז ומהסבנטיז, שהיו אז בני 30 שנה, נשמעו לי כשאני הייתי צעיר? יכול להיות שבד רליג'ן הם טראפיק? שדד קנדיז הם אורייה היפ? רגע רגע, בוא לבר הם בעצם סטלה מאריס?

אז לא, אני לא מתכוון להוסיף "ליל" לפני השם שלי, לגדל צמות קטנות או לקעקע את העפעף. אני רק יכול להיות מי שאני, מאיפה שאני וממתי שאני. ההבנה שהזמן מתקצר רק מחזקת אותי. אני לא עושה בכוונה או דווקא, אני פשוט יודע את מה שאני יודע, אני יודע אותו טוב. אני טוב איתו והוא טוב אלי. אם להיות פאנקיסט בן 15 אמר שרב הזמן לא הבינו אותי, למה שאתבאס אם לא מבינים אותי בגיל 45? להיפך, זאת אמורה להיות ההצלחה הכי גדולה שלי, לא? אולי. אבל עדיין נעלבתי אחרי ההופעה, כשההיא לא הכירה את ג'ואי ראמון ולא ידעה מה אני רוצה מהחיים שלה. זה הולך להיות יותר ועוד יותר גרוע. אני אעלב, אני אצחק, הזמן יחלוף, האופנות משתנות. ואני נשאר פאקינג אני.

• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• מוזיקה
• פאנק
• ישי ברגר
• בוא לבר
• משבר גיל ה-40 שלי