>> עודד רז הוא במאי טלוויזיה וקולנוע שחתום בין היתר על סדרות ילדים כמו "מה בכריש", "גאליס" ו"כדברא" (וגם "כפולים 3"), ועל סרטים כמו "מכתוב" ו"גאליס: המסע לאסטרה" (וגם "ירושלים 67'" שייצא בקרוב). הרימייק של כאן חינוכית לסדרה האיקונית "שכונת חיים" החזיר אותו לביים תוכן לילדים בדיוק כשהוא היה צריך את זה. ביקשנו ממנו לסכם את החוויה. הוא הסכים.

>> "ישראלים טובים בלחיות במציאויות מקבילות" // אסף אסולין // יוצרים כותבים
>> קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים

כשקיבלתי את השיחה מעמית סטרטינר, מנכ"ל חטיבת התכניות של "יולי אוגוסט", עם ההצעה לביים את החידוש של "שכונת חיים" – הלב שלי החסיר פעימה. תוכנית המקור "הילדים משכונת חיים" הייתה סדרת קאלט שצפיתי בה בילדותי בשנות השמונים, כמו כל ילד ישראלי שגדל מול הערוץ האחד והיחיד – ערוץ 1 ושידורי הטלוויזיה הלימודית. הסדרה הייתה בשחור-לבן וצולמה בעיקר באולפן קטן עם קירות מקרטון, אבל בשבילי, כילד, זה היה עולם ומלואו. כמו כולם, גם אני זוכר עד היום את שיר הפתיחה, את הדמויות האייקוניות של יחזקאל, אמא של יוני, ושוני הכבאי. לפעמים העלילות נשכחו, אבל האווירה הקסומה של השכונה נשארה איתי לתמיד. הרגשתי שזו סגירת מעגל יפה להעניק לה חיים חדשים בדור הזה.

"אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי"

ההצעה הגיעה בתקופה מורכבת וטעונה מאוד. המדינה הייתה בשלהי מלחמת חרבות ברזל, ימים קשים, כשאני עצמי בעיצומו של הפוסט-פרודקשן לסרטי החדש, "ירושלים 67'", המתאר את מלחמת ששת הימים מנקודת מבטה של דמות נשית. מצאתי את עצמי עובד על סרט מלחמה בזמן מלחמה, וההזדמנות לעבוד על סדרת ילדים עם עולם סגור, תמים ואסקפיסטי, הייתה הצלה אמיתית עבורי. אחרי קריאת התסריטים ופגישות עם עמית ועם שני מלמד, התסריטאית הראשית, התאהבתי מיד בעולם שהם בנו והרגשתי שמדובר במשהו מיוחד מאוד עבורי, משהו שמחבר אותי שוב לילדות שלי. הבנתי ששכונה היא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. אם ב'שכונת חיים' אנשים כל כך שונים ומגוונים מצליחים לחיות בהרמוניה, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו, כמדינה, נצליח ללמוד מזה משהו.

כבר בתחילת העבודה הבנתי שיש לנו אתגרים גדולים. הסדרה המקורית של יוסי אלפי עסקה באפליה מתקנת לעדות המזרח, אג'נדה רלוונטית מאוד לזמנה, אבל לשני ולי היה ברור שאנחנו רוצים להתרחק מהעדתיות. רצינו ליצור שכונה עדכנית, פיוז'ן אמיתי לשנת 2025. אחד הדברים שהיה לי הכי חשוב הוא למצוא שכונה אמיתית, לא אולפן. היה לי ברור שהשמש האמיתית, הדשא, העצים והרחבה חייבים להיות אותנטיים כדי לשדר את הריאליזם שחיפשתי.

"הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות"

אחרי שלושה חודשים מפרכים מצאנו סוף סוף את השכונה המושלמת אי שם בגוש דן, עם שני טורים של בניינים, דשא, עצים, והמון קסם ואינטימיות. עשינו לה שדרוגים קטנים כמו ספרייה שכונתית, ספסלים צבעוניים, שולחנות פיקניק, ערסלים ופינת שש-בש, וקישטנו עצים בסריגות ובפרחים מבד וצמר. הכל נעשה בכיף גדול בעזרת צוות ארט מוכשר מאוד בהובלת עידו דולב. השכונה נשארה אמיתית – "שכונת חיים" עם קהילה חמה ומחוברת, בדיוק כמו שרציתי.

האתגר הבא היה הליהוק. זו סדרה שנשענת על ילדים, והיה לי חשוב מאוד למצוא את חבורת הילדים המושלמת. יחד עם מורן מרציאנו, המלהק המנוסה, עשינו תהליך ארוך מאוד ויסודי. ראינו מאות ילדים, עשינו המון סשנים של מאצ'ינג בין ילדים להורים ובין הילדים עצמם, עד שהרכבנו אנסמבל ילדים כישרוני וקסום. למרות שלא היה להם ניסיון קודם מול מצלמה, הם היו מלאי מוטיבציה ורצון ללמוד. עשינו הרבה חזרות ולקאת הצילומים העברתי להם סדנת משחק מול מצלמה. מהנסיון שצברתי בסדרות נוער קודמות שיצא לי לביים (כמו "גאליס" ו"כדברא"), ידעתי שגיבוש של האנסמבל וחיבור אמיתי רואים על המסך, ולכן ושלחנו אותם לפעילויות גיבוש ביניהן יום גיבוש בבאולינג עם פיצות ותחרויות כדי שיתחברו כקבוצה.

כבר מהימים הראשונים של הצילומים הם התגלו כמקצוענים אמיתיים. הם שאלו שאלות מקצועיות, התעניינו בפרטים, והפכו להיות חבורה מגובשת של ילדים שנהנים להיות ביחד, וזה עבר אל המסך בצורה נפלאה. עוד אלמנט מקסים שקיים בסדרה הזו הוא השילוב בין שחקנים ותיקים ובין הילדים שזו פעם ראשונה שמשחקים למסך. החיבור היה מיידי. אני זוכר את החזרות הראשונות של כל ילד עם ה"הורים" שלו בסדרה, הילדים כל כך התרגשו והאמת שגם המבוגרים, ואחרי הקראה שנייה או שלישית של הסצנה הכל זרם, הקרח נשבר, הילדים שיחקו מצוין והמבוגרים היו מאושרים על פרטנרים צעירים שמגיעים עם פאשן והתלהבות לעבודה משותפת.

כך לאורך כל ההכנות ובעיקר בצילומים, המבוגרים חלקו טיפים וניסיון עם הצעירים, עזרו להם להתמודד עם טקסטים מורכבים או רגעים בעייתים, והצעירים הצליחו לתת לא מעט דגשים למבוגרים בכל מה שקשור לרשתות חברתיות, צילום סלפי ובגדול לעשות צחוקים וכיף על הסט.

רציתי שהשכונה תחייה על המסך בצורה ויזואלית ועשירה. לדוגמא שוש (עדנה בליליוס המצחיקה) ששולחת מצרכים באומגה ישירות למכולת של חזי (קובי פרג'), והמסעדה של אנטונלה (דקלה הדר) שמשקיפה על פינות המשחקים והשש-בש – כל אלה יוצרים עולם פיזי ומוחשי של שכונה שבה כולם חלק ממשהו גדול וחם.
יצרנו שיתוף פעולה מדהים עם תושבי השכונה האמיתית, שהגיעו בהמוניהם כל בוקר, מבוגרים וילדים, להיות ניצבים ואנשי רקע. הם נהנו מהאווירה, מהמתקנים ומהצילומים.

צילמנו הרבה שוטים ארוכים שעוברים עם הדמויות בין מקומות בשכונה, יוצאים מכניסת אחד הבניינים, עוברים למסעדה של אנטונלה, דרך פינת השש-בש ואז מגיעים למספרה של אילנה. הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות. כדי שהסדרה תדבר לילדים של היום לא התעלמנו מטלפונים, הודעות, חידוני קהוט ועוד, אבל ביחד עם שני מלמד והתסריטאיות הנוספות הצלחנו ליצור מציאות שבה הילדים מעדיפים להיות בחוץ, פעילים וחברתיים. רעיון הקייטנה שהילדים הגדולים מארגנים לקטנים בשכונה הפך את הסדרה לאינטראקטיבית וקסומה, והחזיר את הילדים לפעילות מחוץ למסכים.

מאוד משמח אותי לקבל תגובות חיוביות מהילדים שצופים בסדרה. הם מספרים שהם נהנים, מחכים בקוצר רוח לפרקים חדשים ובעיקר צוחקים המון. כבר עכשיו אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי.

• יוצרים כותבים
• עם הילדים
• כאן חינוכית
• נוסטלגיה
• טור אישי

השפית מרגרט תייר הלכה אתמול לעולמה ממחלת הסרטן בגיל 74. תייר הייתה השפית והבעלים של מסעדת מרגרט תייר ביפו, שנסגרה סופית בחודש מרץ 2022 אחרי שפעלה 45 שנים והפכה למוסד קולינרי כשעוד לא ידענו שצריך כאלה ומוקד עלייה לרגל למביני דבר. לתייר ז"ל הייתה השפעה מכרעת על הבישול הישראלי והתפתחותו, ובוודאי לנשים שביקשו להשתלב ולהוביל מסעדות בעצמן. בכל פעם שאתם אוכלים במסעדת יוקרה פרשנות אישית למנות עדתיות מסורתיות – רוחה של מרגרט תייר מרחפת מעליה.

>> ראמן מאניה: כך הפך המרק היפני להיסטריה החדשה בתל אביב (שוב)
>> קזו'אל סקסי: 29 מסעדות הקז'ואל הטובות ביותר בתל אביב

תייר פתחה את המסעדה שלה בשנת 1978 יחד עם בעלה ויקטור תייר, שהיה איש הפנתרים השחורים והמסעדה נקראה בהתחלה על שמו. לאחר מותו ב-1993 החלה לשאת את שמה. המסעדה, בה התמקדה מרגרט במאכלי דגים כגון קבב לוקוס שנחשב להמצאה שלה וזכה לתשבוחות בינלאומיות, קוסקוס כבש אלוהי, ומנות מיתולוגיות נוספות כמו המז'וז'ין, מנה מסורתית של סרדינים ממולאים שהביאה לתייר ז"ל תהילה בינלאומית ממבקרת המסעדות האייקונית של הניו יורק טיימס, מימי שרתון, שכתבה עליה שהייתה לוקחת אותה כמו שהיא לניו יורק.

מסעדת מרגרט תייר שכנה סמוך לכיכר השעון והשקיפה על חופי יפו, מעין מסעדת שף באווירה עממית עם מנות סלואו פוד שמבושלות באהבה, מתובלות בגאונות וביד מיומנת ומיוחדת במינה. עם השנים הפכה המסעדה לנקודת מפגש של שפים ומביני עניין בעיר, ואומצה על ידי חבורתם היפואית של שאול אברון ובינו גבסו. ואצל מרגרט האוכל שבישלה היה במרכז. במבנה יפואי רעוע מול הים, עם מנות מופלאות וריחניות שנשענו על טכניקות מסורתיות לצד חדשניות, שילוב חומרי גלם מקוריים ושירות שנתנה לרוב בעצמה (והיה מטבע הדברים לא מאוד מהיר או מדוקדק), יצרה תייר מסעדה ייחודית ובלתי ניתנת לשכפול. בכל זאת, על איזו מסעדה תל אביב אפשר לספר שפעילי תנועת הפנתרים השחורים היו עושים בה ישיבות באישון לילה?

חרף ההצלחה והפופולריות של המסעדה, בשנת 2014 פצחה עיריית תל אביב-יפו בקרב משפטי עם מרגרט, כאשר העירייה ביקשה לבנות את המשך הטיילת ודרשה מתייר לפנות את חצר המסעדה וחלק מהחלל הפנימי שלה. תייר ערערה ונאבקה במסגרת מאבק עיקש שכנראה גם עלה לה בבריאותה הפיזית, אך הפסידה בערעור במשפט ונאלצה לסגור את המסעדה. היא ובתה לורן המשיכו להתגורר בה כל הזמן הזה.

"העירייה השאירה את אמא ללא קול, כשלקחו לה את הנשמה והמטבח שכה אהבה פשוט רצחו לה את הנפש", מספרת לורן, בתם המשותפת של ויקטור ומרגרט. "הם התעמרו בה והיא סבלה מזה מאוד. המסעדה הייתה מקום שבו הפנתרים השחורים ישבו לפני הפגנות, ההורים שלי האכילו את כל מי שהושיט יד, נזקקים, כולם. אני בכאב בלתי נתפס, היינו הכל אחת בשביל השנייה. הסבל של אמא תם והיא השאירה מורשת שלא תישכח של שולחן מפואר ואהבה אמיתית לאוכל ובישול".

גם השף חיים כהן, שלפני שנתיים ערך ארוחת מחווה יחד עם הילה אלפרט למסעדת מרגרט תייר בהשתתפותה, סיפר ל"טיים אאוט" על ההשרה שקיבל ממנה: "קודם כל היא הייתה אחת הבשלניות הכי טובות שהיו לנו. טבחית ענקית. היו שנים שכל דייט שהיה לי, הייתי מביא למרגרט. זו הייתה נוסחה להצלחה גם בגלל האוכל המעולה, גם בגלל הדמות הייחודית וגם בגלל האווירה במקום. אני אפילו לא יודע איפה היא למדה לבשל ככה, אבל הייתה לה יד ענקית, אינטואיבית מצד אחד, מדויקת ולא מתפשרת מצד שני. וגם עשתה הכל בעצמה, הארד וורקרית על אמת, בישלה, מילצרה. הכל היה היא וזה הורגש בכל ביס".

ולמי שפספס ולא אכל אצלה מעולם, אתה יכול לספר כמה היא באמת השפיעה?
"זה לא היה בדיוק בישול עילי אבל בטח לא עממי, זו הייתה השפה הקולינרית הייחודית שלה והיא נתנה לי השראה רבה והייתה מודל לבישול הכי טעים שיש. אגב, לא רק לי, אלא לעוד שפים מהדור שלי, לארז קומרובסקי, לאייל שני, כולנו עלינו אליה לרגל. נורא עצוב לי שסיימה כמו שסיימה. אני חושב בין השאר שהדור שלה לא שרד את הדור של השפים החדשים ושל האינסטגרם, אבל אני לא אשכח אותה. מבחינתי הערב שעשינו לה ביפו תל אביב לפני שנתיים היה מתנה והזדמנות בשבילי להחזיר לה על כל מה שהיא הייתה בשבילי".

• אוכלים שותים
• מסעדות בתל אביב
• נוסטלגיה
• יפו