פרסום ראשון: 11.11.22 // עדכון אחרון: 03.01.26
את הטור הזה פרסמנו ב-2022, כשהדומיננטיות של HBO בתחום סדרות האיכות הייתה עדיין ללא תחרות, ולפני סבב הפלופים של האחים וורנר שהוביל למכירתה נטפליקס בחודש שעבר. עכשיו כששירות הסטרימינג HBO max בדרכו אלינו (13.1) ואפל TV מזנבת בו בקרב על התארים, זאת הזדמנות מעולה להיזכר איך הגענו עד הלום (ישבנו מול הטלוויזיה כמו תמיד, זה איך).

>> מסך גדול מסך קטן: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> מריח כמו 2026: 27 הסדרות הכי טובות שבטח תרצו לראות בינואר

1. הוא לא נולד כערוץ עם התמחות בסדרות

כלומר, אולי כן ידעתם את זה, בכל זאת קוראים לו Home Box Office. הרעיון המקורי שהציג צ'ארלס דולן, מייסד חברה של שירותי כבלים, למשקיעים שלו מתאגיד Time-Life, היה ערוץ בתשלום חודשי שיציג סרטי קולנוע הוליוודיים וספורט בשידור חי, כמובן – ללא פרסומות. בהצעה נקרא הערוץ בשם "הערוץ הירוק" ובהמשך הוצע לו השם Sterling Cable Network, על שם חברת הכבלים שייסדה אותו.

2. השידור הראשון היה משחק הוקי

בנובמבר 1972 הושק הערוץ ושידר, ממש כפי שהבטיח, סרטים וספורט. החלוץ היה משחק של הליגה האמריקאית להוקי, ששודר לייב ממדיסון סקוור גארדן. אחריו שודר הסרט הנשכח "כל בניו היו גיבורים" בכיכובו ובימויו של פול ניומן. ביום העלייה לאוויר היו לערוץ 365 מנויים, כולם תושבי וילקס-בארה, פנסילבניה. אה, כן – החברה של דולן פעלה במקור בניו יורק, אבל ענייני רגולציה וזכויות שידור לא מאוד מעניינים אילצו את הערוץ להתחיל את דרכו בעיר אחרת – וילקס-בארה במדינת פנסילבניה. זה מסביר גם למה ב-1973 זכו המנויים מהצ'אנס להתעדכן בזמן אחת מה קורה בפסטיבל הפולקה של פנסילבניה, השידור החי הראשון בערוץ של אירוע שאיננו משחק או תחרות ספורט.

3. הוא היה החלוץ של טלוויזיה בלווין

אחרי כמה שנות התרחבות איטית שעדיין השאירה אותו בעיקר בפנסילבניה, ניו יורק והסביבה, הוחלט להפוך את הערוץ לזמין בכל רחבי ארצות הברית. הדרך לעשות זאת בלי להסתכן בשיבושים בשידור החי, בעיקר בימי חורף קרים מהרגיל, הייתה לפנות לטכנולוגיה החדשנית דאז של שידור דרך לוויני תקשורת. בספטמבר 1975 הוא הפך לערוץ הטלוויזיה הראשון שעשה זאת. שנתיים אחר כך הוא הגיע למיליון מנויים ב-45 מדינות.

4. הוא אחראי לתוכנית הכבלים הוותיקה בעולם

קוראים לה "Inside The NFL" והיא משודרת מדי שבוע מאז 1977 ועד היום. תוכנית הפוטבול השבועית שודרה ב-HBO עד 2008, ואחר כך עברה לשואוטיים ולפרמאונט פלוס, שמחזיקה בה כיום. מה קורה שם? אנא עארף, אמריקאיים והפוטבול שלהם.

5. עוד לפני הסדרות היו מופעים

את יומה האחרון של 1975 ציינו ב-HBO עם ספיישל סטנדאפ ראשון, "ערב עם רוברט קליין". בעקבות ההצלחה שלו עלתה לאוויר אנתולוגיה בשם "On Location", במסגרתה שודר כל חודש תיעוד של הופעת סטנדאפ במועדון לילה, במלואה וללא צנזורה. עד ירידתה מהאוויר ב-1989 שודרו באנתולוגיה הופעות של (רשימה חלקית מאוד) רובין וויליאמס, ג'ורג' קרלין, סטיב מרטין, פיליס דילר, אדי מרפי, בילי קריסטל, וופי גולדברג, רוזאן בר, רודני דיינג'רפילד, דייב שאפל וכריס רוק. המקבילה המוזיקלית-בימתית הגיעה לא הרבה אחר כך בדמות Standing Room Only, שכללה הופעות מוזיקה, ברולסק, קוסמות ושאר מופעי בידור שהוקלטו מול קהל חי.

6. סדרת המקור הראשונה שודרה רק ב-1983

HBO היו צריכים עשור של פעילות כדי לחשוב על הרעיון המבריק של יצירת תוכן מתוסרט מקורי כדי למשוך צופים, והחלוצה שלהם הייתה תוכנית מערכונים סאטירית בשם "Not Necessarily the News". היא התחילה כספיישל קומדיה והפכה לתוכנית של ממש שנה אחר כך, ב-1983. הייתה לה ריצה מכובדת עד 1990 והיום היא זכורה בעיקר כתוכנית שהיוותה השראה לדיילי שואו ותוכניות דומות. היא גם הכניסה לחיינו כותבים קומיים שקיבלו בה צ'אנס ראשון כמו קונאן אובריאן וגרג דניאלס.

7. הערוץ רימה כדי לשדר ראשון את "מלחמת הכוכבים"

כמה ערוצי טלוויזיה קיבלו בשנת 1983 את זכויות השידור של הלהיט ה(כבר לא כזה) חדש מבתי הקולנוע. כדי להפוך את הדיל לכמעט הוגן, איפשרו אולפני פוקס לערוצים השונים לשדר את הסרט באותו היום והחל מאותה השעה (שש בבוקר). ב-HBO, לעומת זאת, הסרט התחיל שידור כבר בחצות של אותו יום. איך? הם פשוט שילמו אקסטרה לאולפנים, בתנאי שלא יפרסמו את השידור המוקדם ללקוחותיהם. כך שהיחידים שזכו להנות מהעקיצה היו צופים מזדמנים שנפלו על הערוץ במקרה בזפזופ לילי. לשלם יותר כסף בשביל הזכות להשוויץ שאתם הייתם קודם – קטנוניות, קווים לדמותה.

8. הסיפתח הקולנועי שלו היה מבולבל

בשנות השמונים החל הערוץ להפיק סרטים מקוריים, מיזם שהכניס לחיינו לאורך השנים סרטים כמו "אמיסטד", "חיי עם ליברצ'י" ו"אלפנט" זוכה פסטיבל קאן. הסרט המקורי הראשון היה אמור להיות "Right of Way", שבו בטי דיוויס וג'יימס סטיוארט מגלמים זוג מבוגר שמחליט להתאבד יחד. ברגע האמת HBO השתפנו והחליטו לשדר קודם את הסרט השני שהפיקו – "The Terry Fox Story" שהיה סיפור מעורר השראה על אצן מרתון קטוע רגל שהשתתף במרתון כדי לגייס תרומות לחקר הסרטן.

9. הוא עורר את חמתו של קפטן מידנייט

בשעות היום, ג'ון ר. מקדוגל היה איש רגיל מפלורידה, מהנדס חשמל ומוכר של צלחות לווין. בשעות הלילה, כלומר, ספציפית בלילה של ה-26 באפריל 1986, ג'ון הפך ל"קפטן מידנייט". הוא הצליח לקטוע שידור לילי של הסרט "הבז ואיש השלג" ושידר במקומו שקופית מחאה על מחיר הערוץ. זה נגמר בקנס ושנה על תנאי.

10. הייתה לו סדרת כלא לפני "אוז"

"אוז" ידועה כניסיון הראשון של HBO עם דרמות איכות על נושאים רציניים ובוגרים. אממה, מסתבר שעשור וקצת לפניה, ב-1984, שודרה בערוץ סדרה בשם "Maximum Security" שבמשך שישה פרקים סיפרה על חייהם של אסירים בבית סוהר בלוס אנג'לס. טיירה בנקס לימדה אותנו שמה שמשנה זה לא מי עשה משהו קודם, אלא מי עשה את זה יותר טוב. מי יודע, אולי מדובר בפנינה נשכחת, אבל מה זה משנה אם אף אחד לא זוכר (או יודע) שהיא קיימת.

11. היוצרים של "חברים" התחילו שם

בשנות התשעים HBO הפך מהצלחה לאימפריה, עם שלל ערוצי משנה ועוד ועוד סדרות שזכו לאהדת הצופים והמבקרים. בין הברקות כמו "המופע של לארי סנדרס" ליציאות קאלט כמו "Mr. Show with Bob and David" הייתה גם הקומדיה "Dream On", סדרת הביכורים של מרתה קאופמן ודיוויד קריין, יוצרי "חברים" ו"אפיסודז". הסדרה עקבה אחרי חייו של זוג גרוש בניו יורק והשתמשה בקטעי ארכיון של סדרות טלוויזיה בשחור לבן כדי לחדד את רגשותיהם של הדמויות. למרות שדי נשכחה מאז, בזמן אמת היא שודרה למשך לא פחות משש עונות.

12. "הסופרנוס" שינתה הכל

"לארי סנדרס" הייתה משפיעה, חשובה ופופולרית בטירוף, אבל מה שבאמת הביא ל-HBO את הבכורה היה סדרות הדרמה האיכותיות שהיא התחילה להפיק ולשדר בסוף הניינטיז. הראשונה הייתה "אוז" ב-1997 ולא הרבה אחר כך "הסופרנוס", שעד היום משמשת כברירת המחדל לעצם הרעיון של "טלוויזיית איכות". לאורך שש עונות היא זכה ב-21 פרסי אמי מתוך 111 מועמדויות בסך הכל, שזה הישג מרשים באופן כללי אבל מרשים ספציפית בשביל סדרת כבלים באותה התקופה.

כשזכתה בפרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר היא הייתה הראשון לעשות זאת בלי להשתייך לאחת מרשתות השידור הגדולות – מה שסימן את השינוי ההולך וגדל בתעשיית הטלוויזיה של אותה תקופה. מאז 1988 ועד היום, תוכן מבית HBO היה מועמד מדי שנה לפחות בקטגוריה אחת בטקסי האמי וגלובוס הזהב, כשב-2019 מספר המועמדויות של תכני הערוץ לאמי הגיע לשיא עם לא פחות מ-137 מועמדויות בשנה אחת.

13. הוא שבר שיא למיני-סדרה היקרה ביותר, פעמיים

אחת הסדרות המוערכות ביותר של HBO אי פעם היא "אחים לנשק", מיני סדרה משנת 2001 המתרחשת במלחמת העולם השנייה. רוחב היריעה והשחזור התקופתי המורכב השפיעו על תג המחיר ועל פי הדיווחים הושקעו בסדרת 125 מיליון דולר. את הסכום הזה עקפה כמעט עשור אחר כך "הפסיפיק" – שעלתה 200 מיליון דולר – מעין המשך של "אחים לנשק" שהפעם מתארת את המתרחש בחזית שבאוקיינוס השקט. את שתי הסדרות הפיקו סטיבן ספילברג וטום הנקס.

14. "משחקי הכס" כמעט התרסקה על הפרצוף

הסדרה המצליחה בתולדות הערוץ (אולי אפילו הכי מצליחה אי פעם, בכל ערוץ) קבעה שלל שיאים ותקדימים, וגם עשתה עבור הפנטזיה הטלוויזיונית את מה ש"שר הטבעות" עשה בקולנוע. כלומר, הפכה אותו למשהו שכל שחקן מרכזי רוצה לעצמו ומוכן לשפוך עליו ארגזי כסף בלי חשבון. אך ההצלחה הזו לא באה בקלות, והיה רגע שבו נראה שהיא פשוט לא מצדיקה את ההימור.

הרגע הזה התרחש אחרי שקברינטי HBO ראו לראשונה את הפיילוט לסדרה, לא האחד שהצופים ראו בסופו של דבר אלא פיילוט אחר וידוע לשמצה. בין הפדיחות בצילומי פרק האימים: צילום החתונה של דאינריס בלילה ("הרבה כסף הושקע כדי שבכלל יראו משהו"), זין ענק של סוס ברקע של סצנת סקס, ג'ופרי בתספורת מטופשת, הלוק של סרסי (לנה הידי העידה שהיא נראתה "כמו דולי פרטון מימי הביניים") ובאופן כללי אווירה של התלהבות והתרגשות שפשוט לא הייתה שם. בסוף לא רק ש-HBO אישרו לסדרה להמשיך, הם הגדילו משמעותית את התקציב כדי לצלם את הפיילוט מחדש, הפעם כמו שצריך. אה, ועם שחקנית אחרת בשביל דאינריס.

15. הם ויתרו על הסדרות ש-AMC הפכו ללהיט

באופן מפתיע למדי, ל-HBO אין הרבה סדרות שאפשר להגדיר כ"האחת שחמקה". שלוש סדרות שחוזרות שוב ושוב בהקשר הזה הן "מד מן", "שובר שורות" ו"המתים המהלכים", כולן שודרו בערוץ AMC. לפני מד מן AMC נודע כערוץ די זניח שמשדר בעיקר סרטים קלאסיים, אחריה הוא היה שחקן במפת הטלוויזיה שכדאי לשים אליו לב.

למקרה שתהיתם למה HBO בכלל דחו את שלוש הסדרות האלה, כמובן שיש הסבר – במקרה של "מד מן" הם לא הסתפקו ביוצר מת'יו וויינר ורצו שהשם הגדול שחתום עליה יהיה דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס" שבה וויינר עבד כתסריטאי. על "המתים המהלכים" היא ויתרה כי היא הייתה אלימה מדי. במקרה של "שובר שורות" הסיבה לא לגמרי ברורה, אבל היוצר וינס גיליגן אמר ש-HBO ייבשו אותם תקופה לא קצרה וגם סיפקו לו את הפגישה הגרועה ביותר בחייו: "האישה שהצגנו את הסדרה בפניה הייתה הכי פחות מתעניינת שאפשר להיות, לא רק בסיפור אלא בעצם השאלה אם אני אחיה או אמות. היא פשוט ישבה שם והסתכלה בשעון, משדרת קרינת גמא רעילות של חוסר עניין".

16. היו גם כישלונות

היי, זוכרים את "ויניל"? תכלס גם אנחנו לא. הסדרה התקופתית שלחה את הצופים אל מאחורי הקלעים של סצנת המוזיקה בניו יורק של הסבנטיז, ובדומה ל"אימפריית הטיילת" המוצלחת היו מעורבים בה מרטין סקורסזה וטרנס ווינטר. זה לא עבד, בלשון המעטה – למרות ש-HBO הכריזו על חידוש לעונה שנייה כבר אחרי הפיילוט, התגובות השליליות מהצופים והמבקרים עשו את שלהן. בסוף העונה ווינטר פוטר מתפקיד השואו-ראנר ובמהרה הוחלט שלא להפיק עונה שנייה כלל, איתו או בלעדיו.

עוד כמה פלופים שנשכחו לגמרי מלב הציבור: "Unscripted", סדרה מוקומנטרית שהפיקו סטיבן סודרברג וג'ורג' קלוני ולא צברה באז למרות המון הופעות אורח של סלבס; "Luck", דרמה על מירוצי סוסים שבוטלה לאחר ששלושה סוסים מתו במהלך צילומי העונה הראשונה; "כאן ועכשיו" שיצר אלן בול ("עמוק באדמה" ו"דם אמיתי) ובוטלה אחרי עונה בינונית אחת ו"ג'ון מסינסנטי", הסדרה חסרת המזל שזכתה לעלות לשידור מיד אחרי פרק הסיום של הסופרנוס ולהבריח מיליוני צופים לערוץ אחר.

• המסך
• טלוויזיה
• HBO
• ❤ תרבות
• נוסטלגיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי

מאז ומתמיד אהבתי מתוק, כנראה באופן חריג משאר האנשים. בעברית, לצערי, הביטוי "שן מתוקה" פחות עובד, אבל אין ספק שניחנתי בכזו. אני נוטה להאשים את אמי היקרה שהנהיגה תזונה בריאה בבית, כך שלאורך הילדות שלי קינואה, דוחן ונבטוטים היו מנת חלקי, בעוד דברי מתיקה כמו גלידה, מילקי, טריקס או שוקולד השחר היו הרחק מהישג ידי.
>>

שוקולד השחר זו בכלל נקודה כואבת – כשביקשתי סנדוויץ' עם שוקולד כמו כל שאר הילדים, נעניתי עם סנדוויץ' ריבה, וגם זה רק בימי שישי. התוצאה של חינוך כזה הייתה, כמובן, להגיע לחברות ומיד לפשוט על מגירת הממתקים שלהן. רק לפתוח אותה, לשאוב את הכל פנימה ללא מעצורים, להעריץ מתוק על כל סוגיו וגווניו, מפסק זמן ועד סוכריות לעוגה. השנים חלפו, אני התבגרתי, עזבתי את הבית הבריא לתל אביב, והסוכר עודנו בעורקיי.

זה קרה לפני שמונה שנים, כשהייתי בת 22, ואחד המקומות הראשונים שהכרתי בעיר היה מגזינו. עוד לפני שנחשפתי לפיצה, לפסטה ולשאר המנות האיטלקיות המעולות של המסעדה, מישהו אמר לי שאני חייבת לטעום את פאי הלימון-פיסטוק-מרנג המפורסם. שמתי פעמי למסעדה, ועוד לפני שהתיישבתי ניגשתי לנעוץ עיניים בויטרינת העוגות. לראשונה נחשפתי למסעדה ששמה את הקינוחים בחשיפות עליונה, אולי אפילו יותר מהראשונות העיקריות, שמכונות בחוסר צדק "אוכל אמיתי".

העוגות במגזינות לא היו מנות אחרונות, הן היו העיקר. אותה ויטרינה מהפנטת שגם פיזית וגם מטאפורית נותנים להן מקום של כבוד, ובצדק. העוגות המרהיבות, שיצר הקונדיטור המייסד ברק כהן, היו משהו אחר מכל מה שראיתי או טעמתי עד אותו הגיל. הן היו מושקעות, מושחתות ולרגע לא התביישו במי ומה שהן – כאילו הכריזו בגאון "אני כאן, ואני חתיכת עוגה". בלי תחפושת של קינוח קליל, צנוע או חלילה וחס, "לא מתוק מדי". הן היו בדיוק מה שקינוח צריך להיות – מתוק מאוד, מוגזם מדי ועושה טוב על הלב.

אותו פאי לימון התגלה כביס מנצח שלא צפוי להתיישן לעולם, אך הקשר שלי עם ברק הקונדיטור ומגזינו רק התחיל באותו ביס מרנג אלמותי. כמה חודשים אחר כך, ביום הולדתי ה-23, בחרתי לחגוג שם והפצרתי בחבריי להזמין רק עוגות. הם היו רעבים ורצו גם פסטה וסלטים ושטויות של "אוכל אמיתי", אז התפשרתי – אבל עדיין החלטתי שננסה את כל העוגות שבוויטרינה. וזה היה מענג בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה. כמה שבועות אחר כך כבר התחלתי לכתוב בטיים אאוט, תחת הטייטל כתבת הקינוחים של המגזין – תואר לו שיוועתי כל חיי הצעירים.

מאז אני ומגזינו הולכים יד ביד. בנתיים מחלקת הקונדיטוריה של המסעדה התפצלה לנקסט דור, ופועלת כשלוחה צמודה עם מטבח משלה. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את העוגות של מגזינו בימיו הראשוני של וולט, תחת הכותרת "פרוסת עוגה ממגזינו", מה שמיד שלח אותי להזמין עוגת גזר מופלאה ורב שכבתית עם קרים צ'יז, שוקולד לבן ומרנג, וגם פרוסה של עוגת יומולדת, למרות שזה לא היה יום ההולדת שלי. שנים אחר כך ביקשתי מברק עוגת חתונה (זו דווקא כן היתה חתונתי), ואני עוד זוכרת את הרגע המרגש בו הגעתי לקונדיטוריה של מגזינו לאסוף אותה, ארוזה למשעי ובת שלוש קומות מפוארות – כל מה שרציתי שתהיה.

בשנתיים האחרונות ברק כבר לא במגזינו, ואני התקדמתי מקינוחים לכתוב גם על "אוכל אמיתי". כהן הספיק פתוח מותג משלו בנתניה תחת השם ויצ'ינו, אך המורשת שלו (ומתכוני העוגות) נשארו במגזינו, וגם תפסו מקום בליבי לעד. מעבר לכך, אין לי ספק בכלל שלא מעט מסעדות בעיר שאבו השראה מהמהפיכה של מגזינו, והתחילו לתת לעוגות יותר חשיבות בתפריט. אני תמיד אזכור מי עשו זאת קודם, ולימדו אותי כל כך הרבה ממה שאני יודעת על סוכר. שניים אולי רק לשוקולד השחר.

• הבועה
• אוכלים שותים
• מגזינו
• מתוק
• נוסטלגיה

קיץ. העונה שבה עולות המעלות, המזגנים עובדים שעות נוספות, מזג האוויר מתחמם וגם מצב הרוח הממוצע. קיץ הוא מצב הצבירה האמיתי של מדינת ישראל – יהיו שיאמרו, המצב שבו היא נמצאת כל שנה, למעט הפסקות קצרות. לרגל פריצת העונה החמה אספנו את המאפיינים הכי בולטים של הקיץ הישראלי הנוסטלגי.

"חכם בשמש"

לפעמים האגודה למלחמה בסרטן הפיקה סרטונים יותר קלילים מהסטנדרט (אני עדיין לא סולח על הנחש המלחיץ ההוא). יוזמה שנוצרה מחיבור עם ערוץ הילדים והולידה שיר רוק קליט שהתאים לרוח התקופה, עם שם קליט ואפילו כמה מבצעים נהדרים – מאסף אמדורסקי, דרך דנה ברגר ועד מאור כהן. ובשנים המאוחרות יותר גם גור ואח, ומזווית אחרת (ושיר אחר) אבל אותו רעיון, גם פורטיס. ראש גדול.

מונדיאל 98

כל ארבע שנים הקיץ מביא איתו את משחקי הגביע העולמי, ולכל אחד יש את המונדיאל שבו התאהב לראשונה במשחק כדורגל. שלי היה קיץ 98, שפתח לכולנו שער עם נבחרות כמו הולנד הקלאסית, ברזיל הקצבית וצרפת שהניפה את התואר על אדמתה. ד"ש לזיזו, נתנגח אחר כך.

"הפוך"

סדרת ניינטיז אהובה, מעין קונטרה של קשת ל"פלורנטין" המצליחה של טלעד, על חבורה של צעירים תל אביבים (פורמט שדי נשחק באותן שנים) בכיכובם של שורת שחקנים צעירים, ביניהם דני שטג, אורנה פיטוסי, עינת ויצמן ונירו לוי במה שהיווה את הפריצה הגדולה עבורם. אבל בסוף, מה שנשאר זה הפתיח הבלתי נשכח של ירמי קפלן.

ליל אהבה בצמח

קיץ הוא תמיד זמן טוב להופעות גדולות מהחיים ופסטיבלים בלתי נשכחים. היו כל מיני ניסיונות (יהיו עוד כמה במצעד הזה), חלקם נגמרו רע מאוד (הם לא יהיו במצעד הזה), אבל יוזמה אחת מוצלחת נולדה ב-1978 באמפיתיאטרון צמח, על גדות הכנרת. הפסטיבל התקיים בכל שנה בט"ו באב אל תוך הלילה, והגיע לשיא בניינטיז כשהפך לבמה הגדולה של המוזיקה ישראלית.

אולימפיאדה

אוהדי ספורט, כידוע, חיים בלו"ז שונה משל בני אדם נורמלים. אז כל ארבע שנים יש מונדיאל, ושנתיים לאחר מכן מגיעה האולימפיאדה. אירוע הספורט הגדול מכולם, זה שמאחד את כל המקצועות ומשתלט לחלוטין על לוח הזמנים של הערוץ המשדר. שומר המסך המושלם לימים ולילות ארוכים של שיאים, ריגושים ומשה גרטל בבריכה.

שושה

לא יודע מה קיצי בה, היא אפילו לא נולדה בקיץ, אבל בישראל כך היה – ובכל זאת, עצם הווייתה של הזמרת הברזילאית הצעירה הוא הקיץ במיטבו. וזה כמובן כולל את הלהיט הגדול שלה, שהפך להמנון הקלאב מד וההפעלות בבריכה האולטימטיבי. אילה אילה אילה אייה, או או או. עדיפה הגרסה של ליעד מאיר.

"רואים 6/6"

עוד אחד מהמקרים שבהם יוזמה כמעט מקרית הופכת לקאלט. תכנית בקשות של הטלוויזיה החינוכית – כלומר, רצועה שבמהלכה התבקש הקהל לבחור באיזה סדרה הוא עומד לצפות – הפכה להיות תכנית אהובה של ממש. המקום שבו פרצו ארז טל ומרב מיכאלי (עוד לא ביחד), מירי נבו ואפילו זכו לחלטורות מצד מינה צמח. ימים יפים של סוף האייטיז.

היום שבו מתהפך השעון

כולנו זוכרים אותו, כי הוא נצחי כמו הנצח. היום הראשון של החופש הוא היום שבו השעון הביולוגי מתחרפן סופית – היום שבו אתה עובר מאדם מיושב ומתורבת ל"איש החופש", אותו אדם שהפך לחלוטין את מהות חייו. על משקל אסטבן חימנס, ישן ביום – ער בלילה. פרומו מבעית ליום ההפוך בעוד חודשיים, שבו תצטרך לחזור ולהיות בן אנוש מתפקד.

נסיעה לכנרת

הבילוי המועדף על כל צעיר בתקופה הנכונה. החוף של האגם הגווע היה (ונשאר) מוקד תיירות אטרקטיבי בעונה החמה, לפעמים גם היתה שם מוזיקה, בדרך כלל מגיטרה חלודה ואיזה דרבוקה. היום המוזיקה היחידה שמשמיעים היא בדרך כלל מסמארטפון. בתכלס, כל נערי הניינטיז איבדו את בתוליהם כאן. איכס, תנקו אחריכם.

"כדור פורח"

אחת מתכניות הדגל המיתולוגיות של ערוץ הילדים לאורך השנים שהגיעה כל שנה – כמעט כמו שעון – עם תחילת הקיץ. רצועת השידורים עם הפתיח המרגש של חמי רודנר לא קיימת היום, אבל החזיקה מעמד עשרות שנים והובילה שעות של רגעי כיף טלוויזיוניים.

שלל שרב – גידי גוב

אחד משירי הקיץ האולטימטיביים. שילוב מטורף בין טקסט חודר של מאיר אריאל, לחן מצמית של יהודה פוליקר וביצוע מפוצץ כריזמה של גידי גוב בשיאו. התמונה הסוריאליסטית של החוף נתקעת בראש, מצטרפת לגיטרות לוהטות ומספקות פסקול מושלם לעונה המהבילה של ישראל.

עיר הנוער

יוזמה תל אביבית שהחלה בשנות השישים, והפכה לקאלט לא קטן בעיר העברית הראשונה. אירוע תוצרת העירייה ש"נתנה את המפתחות לצעירים", ובכך הולידה לא מעט רגעים גדולים, כולל הפעם שבה תיסלם הודיעו על פירוק הלהקה מעל הבמה. מאז זה הפך ל"לילה הלבן", ומשם… אתם כבר יודעים מה קרה. נתראה בלילה הלבן הקרוב.

מסיבות נוער בג'י ספוט

כן, זה ביוגרפי, אבל מה יש לעשות – זה המקום שבו התגבש דור שלם של צעירים חובבי היפ-הופ, שנשאבו אל הלוקיישן הגרוע ביותר לעשות את זה. סביב ריח השתן של הפרויקט הכושל בכיכר אתרים צמחה יצירה, מעגלי פריסטייל, חברויות ומוזיקה – אז מה אם פה ושם שיכור הקיא עליך. הדאנס בר הקטן הפך למעיין נובע של תרבות היפ הופ שגידלה את השמות הכי גדולים בתחום, וגם כמה כשלונות מפוארים (איזה מזל שלא נשארתם לאופן מייק).

"היטמן"

מילה אחת שאומרת הכל. אוספי המוזיקה הניינטיזיים שיצאו כל שנה בקיץ, והיו הפסקול המושלם של העונה – עם הלהיטים הדביליים והקצביים מאירופה שכבשו את הרדיו. מי לא ישכח את הקיץ המיתולוגי של 1996 עם להיטים כמו "טיק טיק טאק", "קוקו ג'מבו" וכמובן "המקרנה"? האמת שרובנו היינו רוצים להדחיק, אבל לא ממש יכולים.

לינגו עם גיל אלון

עוד אחד מהמנהגים הביזאריים שהביא איתם הקיץ הישראלי. השעשועון הקטן של "טלעד", שנועד להרכיב מילים בעברית תוך כדי הגרלת כדורים, והפך לתכנית די מצליחה משום מה. לימים גם הגיע רימייק עם אסף אשתר, מה שרק הפך את הזיכרון הזה למוזר עוד יותר. הזהב! הזהב!

הקיץ בא – רונית ראסטה

להיט הקיץ המטמטם, בקטע טוב ורע, של רונית ראסטה הוא בהחלט רגע בלתי נשכח בתרבות. מאחורי פצצת הביילה פ'אנק הזו, שלגמרי הקדימה את זמנה, עומדים שני מוזיקאים מבריקים – קותימן ורונן סאבו, שיחד עם האטיטוד השמשי של רונית ראסטה יצרו להיט קיץ שלא יוצא מהראש כבר 15 שנה, לטוב ולרע.

שביתת מורים

פעם מישהו כתב שבישראל יש שלוש עונות: בחירות, מלחמה ושביתה. וכל פעם בסוף הקיץ (עוד לפני השיר של צביקה פיק), הגיעו הדיווחים במהדורות החדשות שבהם השדרים המעונבים הפכו שוב להורים נרגנים, שרק מתים להיפטר כבר מהילדים. ואנחנו, יושבים בשקט וממתינים בעיניים עצומות לכישלון השיחות המרתוניות בשש בבוקר. אין לימודים, אולה אולה.

עיר הבירה

פסטיבל קצר הימים שהיה נערך בגן צ'ארלס קלור, כלל גם הופעות (כולל במת היפ-הופ בלתי נשכחת) ובעיקר המון המון המון (המון) בירות במחירים זולים עד רמת השכרות העמוקה. גם לילדים שלא ממש ידעו אלכוהול מהו זו היתה הזדמנות נהדרת להתחבר וליהנות מהלחות המוגזמת בלילות הקיץ החמים. חוץ מזה, הילדים שבאמת רצו מצאו בירה. אולי טוב שהוא לא חוזר.

לעולם בעקבות השמש – שרי

שיר שאי אפשר לדמיין קיץ ישראלי בלעדיו. תמצית הקיץ והאהבה – מהטקסט של אהוד מנור ועד הביצוע המפעים של שרי. הבעיה היחידה היא שבמציאות של התחממות גלובלית, השמש היא לא משהו שכל כך הולכים בעקבותיה, אלא יותר בורחים ממנה. אבל למה להרוס שיר טוב עם עובדות?

עיר ערוץ הילדים

דיברנו כאן לא מעט על חשיבות ערוץ הילדים בהתפתחות של דור הניינטיז, ואי אפשר לשכוח את הרגע שבו ערוץ הילדים התיימר להגיע לרוב הערים המרכזיות של ישראל, לחגיגה שנתית שגרמה לך להרגיש מיוחד גם אם גרת ליד צומת ביל"ו.

"30 בצל"

תכנית הקיץ המיתולוגית של רשת גימל, בהנהגת יקיר אביב. יצירת הרדיו שהפכה ללהיט בקרב בני הנוער של שנות השמונים, ואפילו המקום שבו נולדה להקת "פנצ'ר" הקצת נשכחת. חלק משנים של הומור רדיופוני ישראלי דבילי (בקטע הכי טוב שאפשר), שנשאר על גלי האתר עד היום.

קלאב הוטל אילת

הצד השני של הכנרת, אם תרצו. העיר הדרומית היתה כל שנה מחוז חפצו של הציבור הישראלי, שחיפש מקום לחוות בו את הקיץ בדרך קצת יותר מתורבתת עאלק. עם המע"מ הנמוך והלחות הדלה, הגיע גם המלון המיתולוגי שהיה יעד מבוקש במיוחד כל שנה. אירוע שהתחיל בנסיעה ארוכה, נמשך בקילומטר ה-101 ונגמר בזה שאתה שומע מהסוויטה את המוזיקה המוגזמת מהבריכה ורוצה לדפוק לעצמך את הראש על הסלעים המזויפים.

שב"ק ס – בעטיפה של ממתק

אם מדברים על פסקול, צריך לדבר על אחד האלבומים הכי קיציים שיצאו כאן. אחרי הליכתם של חמי ומירו והגעתו של בחור חדש לשבק' – מנחה ערוץ הילדים והראפר המבריק נימינים. החיבור בין מוקי, נימי והלהקה שמאחוריהם יצר את האלבום הכי מוצלח של השב"ק, עם שורה של להיטי קיץ גדולים כמו "יהיה פיצוץ" וכמובן "תתקעו בחצוצרה". שמח פה הלילה.

כפר המוזיקה בניצנים

למשך כמה שנים זה היה האירוע שהצליח ללכד את רוח הנעורים של דור ילידי שנות ה-90. יוזמה מסחרית לחלוטין של "קוקה קולה" הביאה לעולם פסטיבל מוזיקה קיצי ויפה, שהפך עם שלם לאובססיבי במיוחד לאות ט'. זכור במיוחד בגלל החלק הבא בלקסיקון.

גמר כוכב נולד

אמנם נמשך רק עשור, אבל מנהג קיצי ידוע היה לסיים עם גמר תכנית הריאליטי המוזיקלית – שהחל עם נינט, והביא שורה של רגעי קאלט בלתי נשכחים. לימים הוא עזב את ניצנים, אבל המשיך להיות אירוע שתמיד חיכינו לו. עוד דרך שבה יואב צפיר עיצב את ילדותנו. רק תנו לנו לצעוק פעם אחת "ערב טוב ניצנים".

תנו צ'אנס לטראנס

רגע היסטורי שבו התרבות מנצחת, ונערך בכיכר רבין ב-2.7.98 כעצרת/מסיבה שמחתה על יחס הרשויות לקהילת הטראנס וסגירת מסיבות רבות. מדובר ברגע מפנה בקהילה, שהתאחדה ליצירת משהו גדול שהפך את אותו קיץ, וקיצים רבים אחריו, למלאים במה שדאז קראו לו אומצה אומצה.

קיץ על החוף

עוד אחת מהזיות הטלוויזיה שלא ברור איך נוצרו, אבל עובדה. מופע הטלוויזיה של "רשת" שהגיע לחופי הארץ, כלל שורה של משחקי חברה ודהירות על שור, אבל הפך ללהיט רייטינגי בימי הקיץ. זכור במיוחד בגלל עודד מנשה, שהיום פחות אומר להרים ידיים ויותר אומר שטויות מוחלטות.

גלשן – דני סנדרסון

המנון קיץ בלתי נשכח שנוצר ע"י אדם שמעולם לא היה בים. הניסיון הכי מוצלח לגעת במהות הביץ' בויז, עם שיר סרפינג קלאסי. הפך למורשת ידועה וגם לשיר שזכה להרבה פארודיות מכל מי שעשה משהו אי פעם על חוף.

מופע הארנבות של ד"ר קספר – הו הו

אם יש הגדרה למוזיקת קיץ מושלמת, זה כנראה האלבום הזה של להקת הרוק ההו כה ניינטיזית. "אחלום לנצח", "השיר שלי", "תראו אותי" ו"יותר מדי" – שורה של להיטי נצח שתמיד יתחברו לנו עם החוף. הלהקה בהנהגת שי להב ואורן ברזילי תמיד תיזכר כלהקה שהפכה את הקיץ לקצת יותר נסבל. גם היום, בספוטיפיי.

כוורת חוזרת

ואם כבר להקות ורוק, הקיץ הוא גם הזמן שבו הלהקה שלא הפסיקה להתאחד התאחדה. כוורת, כמובן, לא התאחדה בכל שנה, אבל בכל פעם שהיא עשתה זאת – כולל בפעם האחרונה והמרגשת – זה קרה כשהיה נורא חם. ואולי היה משהו סמלי בעובדה שכוורת בחרה דווקא בטיימינג הזה – זה הרגע שבו המוזיקה המושלמת של סנדרסון, גידי, יוני, אפרים, אלון, קלפטר ופוגי התחברה היטב לאקלים והזכירה לנו שיכול להיות כאן נחמד. אולי אפילו ממש נחמד.

>>השואו הכי טוב בעיר: 27 הופעות שצריך לראות בקיץ התל אביבי הזה

• ❤ תרבות
• קיץ
• נוסטלגיה
• טלוויזיה ישראלית

>> עודד רז הוא במאי טלוויזיה וקולנוע שחתום בין היתר על סדרות ילדים כמו "מה בכריש", "גאליס" ו"כדברא" (וגם "כפולים 3"), ועל סרטים כמו "מכתוב" ו"גאליס: המסע לאסטרה" (וגם "ירושלים 67'" שייצא בקרוב). הרימייק של כאן חינוכית לסדרה האיקונית "שכונת חיים" החזיר אותו לביים תוכן לילדים בדיוק כשהוא היה צריך את זה. ביקשנו ממנו לסכם את החוויה. הוא הסכים.

>> "ישראלים טובים בלחיות במציאויות מקבילות" // אסף אסולין // יוצרים כותבים
>> קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים

כשקיבלתי את השיחה מעמית סטרטינר, מנכ"ל חטיבת התכניות של "יולי אוגוסט", עם ההצעה לביים את החידוש של "שכונת חיים" – הלב שלי החסיר פעימה. תוכנית המקור "הילדים משכונת חיים" הייתה סדרת קאלט שצפיתי בה בילדותי בשנות השמונים, כמו כל ילד ישראלי שגדל מול הערוץ האחד והיחיד – ערוץ 1 ושידורי הטלוויזיה הלימודית. הסדרה הייתה בשחור-לבן וצולמה בעיקר באולפן קטן עם קירות מקרטון, אבל בשבילי, כילד, זה היה עולם ומלואו. כמו כולם, גם אני זוכר עד היום את שיר הפתיחה, את הדמויות האייקוניות של יחזקאל, אמא של יוני, ושוני הכבאי. לפעמים העלילות נשכחו, אבל האווירה הקסומה של השכונה נשארה איתי לתמיד. הרגשתי שזו סגירת מעגל יפה להעניק לה חיים חדשים בדור הזה.

"אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי"

ההצעה הגיעה בתקופה מורכבת וטעונה מאוד. המדינה הייתה בשלהי מלחמת חרבות ברזל, ימים קשים, כשאני עצמי בעיצומו של הפוסט-פרודקשן לסרטי החדש, "ירושלים 67'", המתאר את מלחמת ששת הימים מנקודת מבטה של דמות נשית. מצאתי את עצמי עובד על סרט מלחמה בזמן מלחמה, וההזדמנות לעבוד על סדרת ילדים עם עולם סגור, תמים ואסקפיסטי, הייתה הצלה אמיתית עבורי. אחרי קריאת התסריטים ופגישות עם עמית ועם שני מלמד, התסריטאית הראשית, התאהבתי מיד בעולם שהם בנו והרגשתי שמדובר במשהו מיוחד מאוד עבורי, משהו שמחבר אותי שוב לילדות שלי. הבנתי ששכונה היא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. אם ב'שכונת חיים' אנשים כל כך שונים ומגוונים מצליחים לחיות בהרמוניה, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו, כמדינה, נצליח ללמוד מזה משהו.

כבר בתחילת העבודה הבנתי שיש לנו אתגרים גדולים. הסדרה המקורית של יוסי אלפי עסקה באפליה מתקנת לעדות המזרח, אג'נדה רלוונטית מאוד לזמנה, אבל לשני ולי היה ברור שאנחנו רוצים להתרחק מהעדתיות. רצינו ליצור שכונה עדכנית, פיוז'ן אמיתי לשנת 2025. אחד הדברים שהיה לי הכי חשוב הוא למצוא שכונה אמיתית, לא אולפן. היה לי ברור שהשמש האמיתית, הדשא, העצים והרחבה חייבים להיות אותנטיים כדי לשדר את הריאליזם שחיפשתי.

"הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות"

אחרי שלושה חודשים מפרכים מצאנו סוף סוף את השכונה המושלמת אי שם בגוש דן, עם שני טורים של בניינים, דשא, עצים, והמון קסם ואינטימיות. עשינו לה שדרוגים קטנים כמו ספרייה שכונתית, ספסלים צבעוניים, שולחנות פיקניק, ערסלים ופינת שש-בש, וקישטנו עצים בסריגות ובפרחים מבד וצמר. הכל נעשה בכיף גדול בעזרת צוות ארט מוכשר מאוד בהובלת עידו דולב. השכונה נשארה אמיתית – "שכונת חיים" עם קהילה חמה ומחוברת, בדיוק כמו שרציתי.

האתגר הבא היה הליהוק. זו סדרה שנשענת על ילדים, והיה לי חשוב מאוד למצוא את חבורת הילדים המושלמת. יחד עם מורן מרציאנו, המלהק המנוסה, עשינו תהליך ארוך מאוד ויסודי. ראינו מאות ילדים, עשינו המון סשנים של מאצ'ינג בין ילדים להורים ובין הילדים עצמם, עד שהרכבנו אנסמבל ילדים כישרוני וקסום. למרות שלא היה להם ניסיון קודם מול מצלמה, הם היו מלאי מוטיבציה ורצון ללמוד. עשינו הרבה חזרות ולקאת הצילומים העברתי להם סדנת משחק מול מצלמה. מהנסיון שצברתי בסדרות נוער קודמות שיצא לי לביים (כמו "גאליס" ו"כדברא"), ידעתי שגיבוש של האנסמבל וחיבור אמיתי רואים על המסך, ולכן ושלחנו אותם לפעילויות גיבוש ביניהן יום גיבוש בבאולינג עם פיצות ותחרויות כדי שיתחברו כקבוצה.

כבר מהימים הראשונים של הצילומים הם התגלו כמקצוענים אמיתיים. הם שאלו שאלות מקצועיות, התעניינו בפרטים, והפכו להיות חבורה מגובשת של ילדים שנהנים להיות ביחד, וזה עבר אל המסך בצורה נפלאה. עוד אלמנט מקסים שקיים בסדרה הזו הוא השילוב בין שחקנים ותיקים ובין הילדים שזו פעם ראשונה שמשחקים למסך. החיבור היה מיידי. אני זוכר את החזרות הראשונות של כל ילד עם ה"הורים" שלו בסדרה, הילדים כל כך התרגשו והאמת שגם המבוגרים, ואחרי הקראה שנייה או שלישית של הסצנה הכל זרם, הקרח נשבר, הילדים שיחקו מצוין והמבוגרים היו מאושרים על פרטנרים צעירים שמגיעים עם פאשן והתלהבות לעבודה משותפת.

כך לאורך כל ההכנות ובעיקר בצילומים, המבוגרים חלקו טיפים וניסיון עם הצעירים, עזרו להם להתמודד עם טקסטים מורכבים או רגעים בעייתים, והצעירים הצליחו לתת לא מעט דגשים למבוגרים בכל מה שקשור לרשתות חברתיות, צילום סלפי ובגדול לעשות צחוקים וכיף על הסט.

רציתי שהשכונה תחייה על המסך בצורה ויזואלית ועשירה. לדוגמא שוש (עדנה בליליוס המצחיקה) ששולחת מצרכים באומגה ישירות למכולת של חזי (קובי פרג'), והמסעדה של אנטונלה (דקלה הדר) שמשקיפה על פינות המשחקים והשש-בש – כל אלה יוצרים עולם פיזי ומוחשי של שכונה שבה כולם חלק ממשהו גדול וחם.
יצרנו שיתוף פעולה מדהים עם תושבי השכונה האמיתית, שהגיעו בהמוניהם כל בוקר, מבוגרים וילדים, להיות ניצבים ואנשי רקע. הם נהנו מהאווירה, מהמתקנים ומהצילומים.

צילמנו הרבה שוטים ארוכים שעוברים עם הדמויות בין מקומות בשכונה, יוצאים מכניסת אחד הבניינים, עוברים למסעדה של אנטונלה, דרך פינת השש-בש ואז מגיעים למספרה של אילנה. הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות. כדי שהסדרה תדבר לילדים של היום לא התעלמנו מטלפונים, הודעות, חידוני קהוט ועוד, אבל ביחד עם שני מלמד והתסריטאיות הנוספות הצלחנו ליצור מציאות שבה הילדים מעדיפים להיות בחוץ, פעילים וחברתיים. רעיון הקייטנה שהילדים הגדולים מארגנים לקטנים בשכונה הפך את הסדרה לאינטראקטיבית וקסומה, והחזיר את הילדים לפעילות מחוץ למסכים.

מאוד משמח אותי לקבל תגובות חיוביות מהילדים שצופים בסדרה. הם מספרים שהם נהנים, מחכים בקוצר רוח לפרקים חדשים ובעיקר צוחקים המון. כבר עכשיו אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי.

• יוצרים כותבים
• עם הילדים
• כאן חינוכית
• נוסטלגיה
• טור אישי

לא בטוח שגל הנוסטלגיה הבלתי נפסק לשנות ה-90 אי פעם יסתיים. בעבר נהגנו לחשוב שתוך עשר-עשרים שנה כבר נהיה נוסטלגים לשנות האלפיים, אבל מכיוון שכנראה הניינטיז היו הפעם האחרונה שמישהו כאן אשכרה נהנה, העשור האחרון למילניום חוזר שוב ושוב ושוב ושוב, עד שכולנו תקועים בלופ בלתי נגמר של נוסטלגיה. אז אם כבר נוסטלגיה, לפחות שתהיה עם האנשים המקוריים שגרמו לזה לקרות – זה בדיוק מה שהולך לקרות בשבוע הבא, במסגרת חגיגות הפורים של הדיזנגוף סנטר.

>>שובה של הבועה: 3 מקומות שממש כיף לאכול בהם על רחוב שינקין

לרוב חגיגות פורים בקניון הם מסוג הדברים שבעיקר גוררים אליהם את הילדים וסובלים בשקט, אבל הפעם נראה שבסנטר רצו לפנות לילדים בנפשם, כי אירוע החג, שיתקיים בימים חמישי ושישי הבא (13-14.3), סובב על בסיס שנות התשעים, עם דוכנים, קונסולות משחק קלאסיות, תצוגות אופנה, פינות צילום ועוד דברים שיעשו לכם פלאשבק נוסטלגי לימים בהם הדאגה הכי גדולה בחייכם היתה טמגוצ'י. בדוכנים ימכרו בגדים, הדפסים ואקססוריז שנשאבו מהתקופה, כמו גם דוכני אספנות עם צעצועים, קומיקס ופריטים נוסטלגיים ומשלוחי מנות נוסטלגיים עם ממתקים מהעבר שאנחנו מניחים שלא פגו בתוקף, אבל תבדקו גם בעצמכם ליתר ביטחון.

מעבר לכל חגיגת הקניות הקפיטליסטית הזו, יתקיימו גם אירועים קטנים אך מתוקים: ביום חמישי ב-17:00 יתקיים פאנל מחווה לסדרת האנימציה של "צבי הנינג'ה" בהשתתפות המדובבים המקוריים – רן גואטה ועידו וטל מוסרי – בהנחיית ילד הניינטיז הנפלא מיכאל מושונוב. למחרת ב-11:30 ו-12:30 יתקיימו סדנאות קומיקס בהנחיית אורי פינק הדגול, שילמד אתכם "איך לצייר זבנג" אם לא קניתם את הספר עוד בניינטיז, וב-13:00 חובבי הניינטיז הגדולים ביותר יתמודדו בחידון הניינטיז הגדול, בהנחיית לא אחר מג'ודי לוץ אהרונוב קרפין סממה סוקניק (או איתי שגב, אם תרצו). חגיגה נוסטלגית ממש במרכז העיר, ואפילו לא היינו צריכים להטעין מראש את מכונת הזמן שלנו.
"מחזירים את שנות ה-90", יום ה' (13.3) 12:00-20:00, יום ו' (14.3) 10:00-15:30. כניסה חינם

• שנות ה-90
• ניינטיז
• נוסטלגיה
• דיזנגוף סנטר