• Facebook
• Twitter
• Email

חוק "נדל"ן ממבט ראשון"

מחקר מגלה שכל הפקקים בעיר נגרמים על ידי מתווכים המתרוצצים בין דירה לדירה על טוסטוסים וקורקינטים ממונעים ומציפים את הרחוב. לפיכך נחקק חוק עזר חדש שלפיו דייר מחויב לחתום חוזה בדירה הראשונה שהוא רואה. מה אתם בוכים? לפני 100 שנה היו מחתנים אתכם בשיטה הזאת בדיוק.

כריזה, חצי כריזה

אנחנו מקווים שקוראים לכם חן או דן ולא ולדימיר או גיתית, כי מעכשיו אתם הולכים להתרגל להגיד את השם שלכם לעתים תכופות. כל מקומות האוכל בעיר עוברים לשיטת הכריזה האהובה. עושה חשק להכין סנדוויץ' בבית? לפי השיטה החדשה, גם שם תצטרכו לומר את שמכם בקול רם לפני שתוכלו להגיש לעצמכם את המנה.

פרויקט הרכבת הקלה מבוטל

אבל כדי לא לפלוט אנשים רבים בחזרה אל מעגל האבטלה, מחליטים להמשיך לחפור את המנהרות, רק בלי הקטע של למלא אותן ברכבת אחר כך.

"אין כניסה לכלבים ולפרילנסרים"

שלט אכזרי בבית הקפה השכונתי שולח אתכם ואת הלפטופ שלכם בחזרה לסלון אכול הטחב שלכם.

ההורים שלכם עוברים לעיר

היי, אתם יודעים למה כל התל אביבים הילידיים ביחסים טובים עם המשפחות שלהם? כי אין להם ברירה.

• מיוחדים
• פרילנסרים
• הרכבת הקלה
• נורא והיום: כל מה שהופך את החיים בתל אביב לבלתי נסבלים
• גיהנום
• הורות
• דירות

• Facebook
• Twitter
• Email

א

אופניים

או ליתר דיוק – רוכבי אופניים שלא מחליטים אם הם בני אדם או כלי רכב. שנִיים רק לרוכבי אופניים שמצלצלים עם הפעמון מחריש האוזניים שלהם אם אתה מעז לחסום אותה לשנייה. אין חוק שקובע שאתם חייבים לנוע במהירות מקסימלית כל הזמן. תרדו לכביש ותידרסו שם לרווחת כולנו.

אלכוהול

תקשיבו, אי אפשר ככה. תוזילו את האלכוהול או שתרככו את המציאות. זה לא הגיוני שכל מיני צ'כים וגרמנים שלא סבלו יום בחייהם בארצות הקרירות והסבירות שלהם שותים בירה ביורו או בחצי דרכמה, ואנחנו נאלצים ללכת לפתיחות של תערוכות בשביל לשתות בחינם. תערוכות! המקום הזה שבו בוגרי בצלאל מעמידים פנים שהם לא מלצרים!

אמנות רחוב

פשוט די, לאיש לא אכפת שיש לכם דעה על ניכור אורבני. הציור הזה מכוער.

[tmwdfpad]

ב

בועה

הנוהל: לשמוע דעות של אנשים מהפריפריה על "הבועה" ולא להיות בטוח אם להגן על עיר מגוריך או שמא הבונטון עכשיו זה לחייך בחביבות ולהסכים איתם. כי באמת, כמה אפשר להסביר לאנשים שאם זאת בועה, איך זה שכל המאבקים והמחאות הכי חשובות יצאו ממנה? האם זאת בועה עם פתח ניקוז? ואולי דווקא מסוממי ערוץ 2 והבית היהודי מראשון לציון/רחובות/מודיעין הם אלו שחיים בבועה? לסיכום: אם היינו מקבלים שקל על כל פעם שהטיחו בנו "אתם חיים בבועה" היינו יכולים לעבור לגור באי יווני, סוליקו. אגב, כמה עולה טיסה עכשיו?

בתי קפה

בעוד הסצנה הקולינרית בישראל קפצה מאפס ל־100 בכמה שנים, בכל מה שקשור לבתי קפה תל אביב צועדת לאחור. לא פלא שהסגירה של קפה תמר התקבלה כאן כמעט כמו הידיעה על רצח רבין. הרשתות הגדולות משתלטות על כל פינה, ועד שמוצאים בית קפה שכונתי נורמלי התמחור בו יהיה לא הגיוני והאינטרנט יקרוס לתוך עצמו. מצאתם את בית הקפה שלכם? היצמדו אליו ואל תרפו, בעוד 3־10 שנים הוא יהפוך לסניף של ארומה. אל תיעלבו, אבל לו היינו רוצים קפה בארומה היינו הולכים לקניון המהמם הזה ביקנעם. בכל פעם שנפתח פה קפה של רשת זה על חשבון חבר שלנו שתמיד חלם להכין את הסנדוויץ' קורנדביף שלו לאחרים. קישטה ארומה, קישטה קפה קפה. קופיקס, אתם יכולים להישאר כי כמו כולם – גם אנחנו קמצנים. כלומר, בעד צדק חברתי.

ג

גזענות

אמנם במינונים נמוכים יותר מאשר ביתר המדינה, אבל עדיין נושא כואב: גילויי שנאה של תושבי דרום העיר נגד מבקשי מקלט, התנשאות דוחה של תושבי מרכז־צפון העיר על תושבי דרום העיר, חשדנות כללית של כולם נגד ערביי יפו. אחת הערים הליברליות בעולם? אולי כשהגיהנום יקפא.

גינות כלבים

מצד אחד יפה שיש גינות כלבים והכלבים שלכם יכולים להריח זה לזה את הפיפי וגם אתם הבעלים יכולים להריח זה לזה (מטפורית) את הפיפי. מצד שני מדובר בחגיגת זבובים וסירחון שדולפת גם לגן השעשועים הממוקם תמיד בנוחות ליד גינת הכלבים, כי כלבים וילדים זה הרי אותו דבר. בגן מאיר נרשם זן זבובים מיוחד: קטן, עוקצני ומיותר כסטנדאפיסט מתחיל.

ד

דוחות

חזרתם הביתה בערב מהעבודה המסריחה שלכם ברמת החייל. חיפשתם שעתיים חניה. מצאתם חניה. היא כמעט בגודל של האוטו שלכם. הצלחתם לצאת מהאוטו עם דריכה מינימלית בנוזל החשוד שליד המדרכה. הלכתם לישון עם אטמים כי קיבלו אישור לבנות לידכם מגדל גם בלילה. קמתם בבוקר. משהו הציק לכם. אה, כן. האוטו. הוא בחניה שמותרת עד 7:00. השעה 7:05. רצתם החוצה מהבית בתחתונים. ראיתם את האוטו שלכם, רכושכם היחיד עלי אדמות כי דירה בעיר אף פעם לא תהיה לכם, מועמס על ידי גרר. צעקתם לגרר: היי, הי! אני כאן! הגרר הסתכל על זקפת הבוקר שלכם ונסע עם האוטו. עכשיו יש לכם גם רפורט וגם גרירה לשלם. הסכום של שניהם הוא כשווי האוטו ביד 2. דילמה.

דיקציה

נולדת בארץ? אז למה את נשמעת כאילו תמיד יש לך קצת כוסמת בפה? ואתה, חבר, אין לך כוח לדבר? התעייפת מרוב אותיות אהו"י? יש לך לשון קשורה? הדיקציה התל אביבית היא מתפנקת, עצלה, מתיילדת, בולעת מלים כטינאייג'ר עם פלטה בשיניים. אבל הכי גרוע הוא לנסות להבין אותה במזנונים של אייל שני. אף פעם לא תדעו אם קראו לכם, לחבר שלכם או לאריס סאן.

ה

הומלסים

הומלסים הם לא הגיהנום, המציאות שמאפשרת את קיומם היא הגיהנום. קופת העירייה שופעת מזומנים, זה כל כך קשה לסייע להם? בצרפת, אוסטרליה, פינלנד ואפילו ארצות הברית פיתחו תוכנית אסטרטגית לפתרון הבעיה, למה בתל אביב אנשים חושבים שבסך הכל מדובר בחלק מהמדרכה?

הפגנות

אוי שיט, הגיע מוצ"ש. במקום להתרווח עם בירה על קצה המדרכה ליד הפח בפורט סעיד או לנקות את האשכים מהחול של הים, אתם צריכים לצאת להפגין על משהו: גז ביוקר, קוטג' בזול, שנאה בחינם. אתם לא הולכים כי כמובן התייאשתם מזמן, אבל גם אי אפשר ליהנות משום דבר אחר, כי אשמה לא מתערבבת טוב עם ג'ין.

התחנה המרכזית

הפיל היחיד שהיינו שמחים להוריד לו את הראש ולמכור אותו בשוק השחור. והפיצה־לחם שקנינו שם ב־2005 וכמעט שלחה אותנו לאיכילוב – לא נשכח ולא נסלח. האגדה מספרת שבגל הפיגועים הגדול של תחילת שנות האלפיים החליטו ארגוני הטרור פה אחד להוציא את התחנה החדשה מבנק המטרות שלהם. מבחינתם מדובר בפיגוע אדריכלי בפני עצמו. וכן, אנחנו יודעים שהבלוק שם. זה לא עוזר, רק מחמיר את המצב.

ו

וואנאביז

הם מגיעים בכל מיני צורות וצבעים, אבל משום מה רובם המכריע נראה כמו ציון ברוך. הם רוצים דברים אבל לא יודעים בעצמם מה הם רוצים. יש להם נטייה להימשך לאזורים יצירתיים אף שהדבר היצירתי היחיד שבהם הוא הדרך שבה הם בטוחים שהם חלק מהקאסט של "הפמליה". הם מגיעים בחבורות, הם עורגים לחינמים, ויש להם חיי מין עשירים אך עולם פנימי דל. נצפו לאחרונה יושבים על ספסלים בשדרות בן גוריון ומדברים על "החיים".

ז

זוהמה

עירנו היא עיר של סתירות: מצד אחד מנהטן, מצד שני ניו דלהי. אין אדם יודע טינופת מהי עד שלא צעד בשוגג בשוק הכרמל בשעת הסגירה. היי, מה זה כאן דבוק לי לעקב? עור של תרנגולת? פיסת לחוח? צעידה רומנטית בכפכפים ברחבי העיר תניב רגליים שחורות ממש כאילו מרחו עליהן פיח. אה, באמת מרחו עליהן פיח. לפעמים, ברגעי חסד, ישתרבב לו לתוך הנעל אחד מאותם פירות פיקוס דוחים ומיותרים, ואתם תמעכו אותו ותמשיכו ללכת, כשסאונד הקווץ' הקטן מלווה אתכם עד למקלחת.

ח

חולדות

יש.

חניה

אין.

חולדאי

ראש העיר יושב על הכיסא כל כך הרבה זמן שאף אחד כבר לא זוכר אם אמורים להתעצבן עליו בגלל משהו ספציפי או סתם מתוך הרגל.

ט

טבעונים

האתאיסטים הלוחמניים של האוכל. לא רק במובן שהם לא מאמינים בטעם, אלא גם כי פשוט אסור להתווכח איתם. בגדול עדיף לבלות יממה במשחטה מאשר לנהל עשר דקות של דיון עם טבעוני. כן, בסדר, הבנו. אתם צודקים. אתם מאוד צודקים. אתם צודקים ואנחנו טועים, טועים, טועים. אפשר לעבור נושא? אה, לא? נראה שהמזימה הטבעונית הסודית היא לאכול את הראש לכל מי שלא טבעוני עד שהוא יבקש קפסולת ציאניד. רק תביאו אותה עטופה בבייקון.

י

יומרה

בין שאתם סטודנטים בנפש שממשיכים להעלות פוסטים עם בדיחות על לאקאן חמש שנים אחרי שנשרו מהתואר, או משבחי "מקומות סודיים" בשוק התקווה שיש בהם מאפה קירגיזי מ־ד־ה־י־ם שאתם פשוט חייבים לנסות – הגיע הזמן שתפנימו: דורות על גבי דורות כבר שברו לפניכם את השיניים על תולדות הפילוסופיה ועל עוגיות עבאדי. ויש להם את אותו טעם בדיוק.

כ

כסף

זקני העיר עוד זוכרים שפעם זה היה סקסי להיות תפרן. זה היה בערך בזמן שעוד השתמשו במילה תפרן. המילה סקסי שרדה דווקא, ואיתה צמחו כיכרות לחם ב־22 ש"ח. בהנחה שלא יתחילו לכתוב ביקורות מהללות על ספסלים או על אוויר – מי שאין לו כסף נשאר בבית. זה בהנחה שיש לו בית.

ל

לחות

קלישאות הן נכונות והקלישאה הנכונה מכולן היא: "זה לא החום, זו הלחות". מהו חום? חום הוא רק טמפרטורה. לחות היא נוזל, ומי רוצה לפגוש פרונטלית נוזל שאינו בקרדי קולה? הלחות היא העונש של אלוהים על כך שאנחנו גרים בעיר הסבירה היחידה במזרח התיכון, וגם על זה שאנחנו מדברים עליו לא יפה בפייסבוק.

מ

מגדלים

Me, You, Love. בסדר, הבנו, אתם יודעים אנגלית ואוהבים מעליות. זכותכם המלאה להיקבר בקומות, זכותנו המלאה להגיד שאתם נובורישים חסרי טעם, הורסים את הנוף, מעלים את המחירים, יוצרים עוד פקקי תנועה (סתם התבדחנו, אי אפשר פיזיקלית ליצור עוד פקקים). בואו נעלה למעלה עם איזה D9 טוב עוד לפני האכלוס של 2017.

מטקות

אנא מכם, קחו מכאן את הרעש הטורדני, את הכדורים הפוגעניים, את הגוף החתיכי ואת היכולת לעסוק בספורט כלשהו ב־40 מעלות וסעו לכם לחוף הקשתות באשדוד. שמענו שמהמם שם

נ

נחלת בנימין, יריד

כיכר מגן דוד הופכת מדי שישי בצהריים לכיכר ציון: דוסים עם תפילין, מתנחלים עם גיטרות ופרויקט תגלית אול אובר דה פלייס. כולם באים במיוחד לשמוע את מירי אלוני משתעלת את "שיר לשלום". אם תמשיכו קצת לכיוון נחלת בנימין תראו שאי אפשר באמת לעבור שם כי אנשים בדיוק קונים מלא פעמוני רוח מעיסת נייר בצורת הרצל.

ס

סאונד

היי, גבר עם שיער ארוך ליד יותר מדי כפתורים, על הבמה יש איש עם כינור. הוא עושה תנועות. בוא תעזור לכולנו לשמוע אותו. אה, שמת כבר את כל המיקרופונים על הבייס דראם שיהיה בום בום? באמת חבל. לא ברור אם זה בגלל הכיבוש או כי אין פה בתים מעץ או מפני שאין פה שחורים – מה שברור הוא שהסאונד חרא. ולא מספיק שהסאונד חרא, גם כל האנשים שברגיל לא מבדילים בין ריטה לנורית גלרון, פתאום אומרים "הייתה הופעה פיצוץ אבל סאונד חרא". הלו, הכל חרא, אז מה פתאום שהסאונד יהיה טוב?

ע

עודף במונית שירות

כשהאדם שביקש ממך להעביר הוא היצור הכי מזיע שפגשת בעולם והיד שלו היא ככל הנראה הדבר הכי מג'ויף שאי פעם ראית. לא ברור כיצד נוצר המנהג המוזר הזה. האם זאת מזימה של דוד בן גוריון שרצה לראות אשכנזים, דוסים, ערבים ומזרחים יד ביד? האם להעביר עודף במונית שירות זאת ציונות? חיידקים עכשיו, הקלה אחר כך? בכל אופן: איכס.

פ

פוזה

שכבה חיצונית המולבשת על האישיות כדי להגן עליה מפני הזולת ופגעי מזג האוויר. לכולם יש, השאלה היא איזו. גרועים מכולם, אגב, הם אותם שמוקים יהירים שחושבים שהתעלו על הדחפים האנושיים הקטנים המכריחים את כולנו לגדל פאסון כזה או אחר. אלו יושבים להם בפינה הקטנה והמתחסדת שלהם ושמים את הזין בזן. אנחנו נטפל בהם כבר אחרי המהפכה.

פקקים

אם מצב הצבירה הקבוע של הכביש הוא פקק, האם הוא עדיין נחשב לפקק? אם כן, אל תדאגו: עבודות הבנייה החדשות והמדוברות הולכות להגדיר מחדש פקקי מפלצת ביחס לפקקי הנורמה שאנחנו סובלים מהם ביומיום. מי שיש לו זוג רגליים מוזמן להתחיל ללכת עליהן.

צ

צביעות

כבר אי אפשר לריב עם אף אחד כמו שצריך. הרי את כולם תראה אחר כך בקפה או בבר, לכולם יש מיליון חברים משותפים עם כולם, וכך נשמר מאזן אימה שבסופו אתה נאלץ להיות נחמד לאנשים שהיית ממש מעדיף לבעוט להם בעין. כל האמור חל עשרות מונים, כמובן, על אקסים ואקסיות.

צל

מהאחד יש יותר מדי (בעיקר בכיכר הבימה)מהאחר לא מספיק(בעיקר בכיכר הבימה). האחד – נוכחותו מסוכנת לשמאלנים לבנבנים, האחר – נוכחותו חיונית להצלתם ממלנומה.

ק

קקי על המדרכות

אנשים רחומים, נחמדים, שמשכנים כלבים בדירת שני חדרים ומוציאים אותם פעם ביום בחמש הדקות האלה בין העבודה לדרינק – רצינו להגיד לכם שאנחנו יודעים שטלפון הוא לא שקית ניילון. זה פשוט לא דומה. אחד הוא שחור וקטן ואתם צועקים לתוכו: "די, עם זותי מהפרומו?", והשני הוא שקוף ואוספים בתוכו קקי. אז זאת לא פעולת הסחה כל כך טובה. תאספו את הקקי או שבאמת נעקוב אחריכם ונניח לכם אותו בתיבת הדואר, וכשתוציאו את הברושורים של האינסטלטור המזמר לא יהיה לכם כיף.

ר

ריח

אלא אם בדיוק תקעתם את הפרצוף שלכם בתוך כיכר לחם טרייה, אם יש ריח בתל אביב סביר להניח שהוא מסריח. כמקובל בניאו ליברליזם, תוכלו לבחור את הסירחון מבין שלל אפשרויות: יש לנו פחים שלא פונו שבועיים ועמדו בשמש, חרא של כלבים, עטלפים וחתולים, מיוזעים באוטובוס וניחוח דה לה שוק האהוב: שילוב אקזוטי של פירות רקובים ושתן נרקומנים.

רכבת קלה

מי יחפור ראשון עד לסין? עובדי העירייה, או כולם עם הדעה שלהם על הרכבת? חולדות אפשר להדביר איכשהו, אבל דעות של אנשים אחרים הן טפיל בעל כושר הישרדות מזעזע. רוצים לשפר את פני העיר? שנו נושא שיחה.

ש

שכירות

פתאום כולם ב־Airbnb. אנשים מתלוננים על שכר הדירה ועל בעלי בית חמדנים אבל כשהגיע הזמן לסבלט את הדירה שלהם דופקים עליה 450 ש"ח ללילה ונושאים בלילה תפילה חרישית שאף אחד לא יגיד אותם ללוחמי הגרילה של המחאה החברתית (אגב, שמישהו יעדכן את הפרטיזנים האמיצים האלה שהפסדנו במלחמה ושהם יכולים לצאת מהג'ונגל).

שירות

על תואר השירות האנטיפתי ביותר מתחרים ביתא וגריגה (הקרוי בפי רבים "סברה ושתילה" או "חס וחלילה") והמנזר, שנקרא כך, כידוע, כי המלצריות שלו מתנזרות מתקשורת עם הלקוחות. במקומות האלה יגרמו לך להרגיש שאתה מפריע, יתעלמו ממך כשאתה מנסה להזמין חשבון ובמקום חשבון יביאו לך תפריט, כי זה שישבת עכשיו ארבע שעות בשולחן לא הופך אותך לשונה מזר מוחלט. האם זה עדיין טוב יותר ממלצרים מסתחבקים? ברור.

ת

תיירים, תגלית

נערים אמריקאים מתגלית שמציפים את אלנבי או את קינג ג'ורג' בשעות אקראיות במסה קריטית אנושית מצחינה מהורמונים ומתעמולה, אוסטרלים שרופים בגופיות עם שיער בלונדיני דוחה הצומח להם בכמויות על הכתפיים, ברלינאיות עם הפרעות אישיות, צרפתים צווחנים בכיפות שחורות. יש בדיוק מקום אחד שנשמח שתעצרו אותנו ברחוב כדי שנסביר לכם איך מגיעים אליו – נתב"ג.

תל אופן

יפה שהעירייה נותנת שירות לשכירת אופניים. היינו מעדיפים מלחמת חורמה בגנבי האופניים, אבל לא הכל תלוי בהעדפה שלנו. אז לפעמים אתם אומרים לעצמכם: למה שאני אלך ברגל מנורדאו לסנטר? אם אין לכם מינוי, שכירה חד פעמית תיקח לכם כרבע שעה, שזה, קסם, בדיוק זמן ההליכה שתכננתם להשקיע. אחרי שהצלחתם להתגבר על הביורוקרטיה הדיגיטלית ובחרתם זוג, סביר להניח שמשהו חסר בו. נגיד גלגל. או הגה. מעניין מה יהיה עם הרכבת הזאת באמת.

• מיוחדים
• מבאסים
• סוף העולם
• נורא והיום: כל מה שהופך את החיים בתל אביב לבלתי נסבלים
• רע

• Facebook
• Twitter
• Email

גלריות שמציגות עבודה אחת וזו יציקת פין.

יש לנו יציקת פין בבית, תודה.

הנמל.

זה שיש שם דק עץ על 20 דונם אומר שבדיוק האנשים שאוהבים דק עץ יגיעו לשם.

[tmwdfpad]

כל סניף דואר.

מי עכשיו? 247? אה מעולה, אז יש לי רק מיליון ו־12 לחכות. הדואר מניח שכולנו מובטלים או קשישים. חכו חכו שהאינטרנט הזה יצליח.

מכלאות שעשועים ברוטשילד.

גינות משחקים זה מספיק משפיל, אין צורך לגדר אותן בדיוק איפה שכולם רואים.

המעבדה של קופת חולים.

כי בדיוק כשמערכת החיסון שלנו בשפל אנחנו רוצים להעביר שעתיים עם הסטרפטוקוקוס של כל העיר בחדר בלי חלון.

מתחם התחנה.

יאללה חבר'ה, בואו נודה שלא כל פעם שאנחנו מחריבים את ההיסטוריה בשביל סניף של שופרא זו בהכרח החלטה טובה.

עזריאלי.

לפעמים אנחנו מהרהרים במטוסים, בניינים ומה שביניהם. עוד מחשבה: ביום כיפור אין שם אנשים. זה לא טרור אם ההרוג היחידי הוא הפסל של רונלד מקדונלד.

קריית המלאכה.

בואו נעצום עיניים, אוזניים ואף ופשוט נעשה אמנות.

המקום שבו נמצא התדר.

לו היינו רוצים לשחק חפש את המטמון היינו פונים לחמיצר.

הדירה שלך.

כי היא קטנה יותר, מסריחה יותר, רועשת יותר ויקרה יותר מכל הדירות שגרת בהן בעבר.

היציאה מתחנות הרכבת.

איזה כיף שכל האנשים האלה שלא שמעו על גט טקסי ולא אוהבים להפעיל מונה באו לקבל את פניי.

היכל מנורה מבטחים.

כי אין שום הופעה בעולם ששווה שנהגה את השם הזה.

מסעדות שוק.

כי גם אנחנו יודעים לחתוך.

• מיוחדים
• נורא והיום: כל מה שהופך את החיים בתל אביב לבלתי נסבלים
• גיפים!!!
• מתחם התחנה
• קריית המלאכה
• שדרות רוטשילד
• עזריאלי
• דואר

• Facebook
• Twitter
• Email

כשפוגשים מומחית לגיהנומים שונים צריך לברר איתה כמה דברים עליהם. גיהנומים – קטנים יותר וקטנים פחות – מרכיבים את התפאורה של החיים שלנו כאן ורוב הזמן מזמזמים לנו ליד האוזן, עד שאחד מהם עוקץ דווקא אותך והופך את כל העסק לאישי. זה שנתיים שכל הגיהנומים האלו מפורטים באתר שהיא הקימה, ואפשר לעבור עליהם אחד אחד. הטרדות מיניות? צ׳ק. גזענות מוסדית? יאפ. אלימות שוטרים? הו כן. רק צריך לעבור על רשימת הכתבות ב״המקום הכי חם בגיהנום״ שייסדה אירית דולב, 45, עם עינת פישביין.

אבל אז הגיע יום חמישי שעבר ונעשה ברור מאוד מהו הגיהנום: הגיהנום הוא להתפרץ שוב ושוב לתוך הבית הבוער שלך בניסיון להציל את התינוק בן השנה וחצי שתקוע בין הלהבות, ולהיכשל. הגיהנום הוא דבר יחסי. הגיהנום של האחד הוא גן העדן של האחר, ויש מי שמוות של ילדים בני שנה וחצי מציף אותו בהתעלות שמימית, והוא רץ וכותב על זה טוקבקים ותגובות בפייסבוק. גם האלימות ברשת היא גיהנום קטן שמסיטים ממנו את העיניים.

״אין אצלנו במגזין אלימות טוקבקים", היא אומרת. "היו אירועים מעטים מאוד שקשה לי להתרגש מהם. יש טענה שאם אנשים משחררים אלימות ברשת, זה ימנע מהם לבצע אותה במרחב הפיזי. קשה לי לקבל את התפיסה הזו. אני חושבת שכשמישהו משחרר אלימות ומרגיש שזה עובד, יש מצב שהוא יתקדם לזירה הבאה, לשלב הבא.

"בהקשר הזה אני לא יכולה שלא להיזכר בתגובות האלימות שעלו ברשת סביב מותם של תינוקות פלסטינים בצוק איתן. היו שם אמירות מצמררות שמבטאות שמחה, שטוב להיפטר מהם בעודם קטנים. היה קשה להאמין שאנשים מעזים להעלות על המקלדת צירופי מילים כאלה, ועובדה היא שאמירות כאלה הן בעלות השפעה הרסנית, כי רצח מחריד כמו של התינוק בכפר דומא לא היה יכול להתרחש אם לא הייתה הולכת ונבנית תשתית של שנאה, שהבסיס שלה לפני הכל הוא מילולי. ואי אפשר להטיל את האחריות על הציבור בלבד, כי הוא הרי סופג השראה מהממשלה ומהכנסת שמקפידות לספק חומרים באופן עקבי: ליברמן ואמירותיו, יריב לוין וחקיקותיו ונתניהו והפחדותיו. אם בכנסת כבר אומרים שאנחנו עושים טובה לערבים כשאנחנו נותנים להם תעודת זהות, לאן נדמה לנו שכל זה ילך?״.

אלימות משטרתית

דולב מדברת על אלימות מוסדית. הרי בכירי הממשלה מגנים את הטרור היהודי או מבטיחים ביטחון ללהט״בים, ואתה שואל את עצמך: מה לעזאזל הולך פה? הם מאמינים לעצמם או שזה ציני לגמרי? הם אשכרה חושבים שאין להם אחריות למצב הזה, שהם לא הובילו אליו במו ידיהם?

״הבעיה המהותית היא שהמערכות נעשות יותר ויותר אלימות", היא מסבירה. "בראש ובראשונה האלימות המשטרתית, אותה משטרה שממרקת עכשיו את עצמה בפרסומות יפות. העובדה הברורה היא שהמשטרה מתעמרת ביותר ויותר קבוצות מוחלשות: אתיופים, ערבים, חרדים, עניים, להט"בים, אקטיביסטים. יש לך אפיק ממסדי שפועל באלימות. אני אקנה את זה שהיא עושה את זה כדי לשמור על הסדר? העלינו ממש לאחרונה כתבה על מקרה של בחור אתיופי בשם צרנט קסהון שהותקף על ידי שוטרים. על איזה סדר היא שמרה במקרה הזה? זו הייתה תקיפה לשם תקיפה ופריקת אלימות. זה מקרה שהגיע לבית המשפט. המשטרה טענה שהבחור איים על השוטרים, ובית המשפט מצא אותו זכאי.

"ישראל היא לא מדינה בטוחה, אולי יש תחושה מתעתעת כזו כי אזורים מסוימים בה בטוחים. צריך לזכור שאלימות צומחת על קרקע פורייה של הזנחה, ואם יש מקומות שהיא עדיין לא פרצה בהם, היא בוא תבוא. יש ערים ושכונות פריפריאליות בצפון ובדרום שההזנחה בהן מסיבית ומקיפה. ברור שביישובים ערביים יש הזנחה. תראה את לוד, תראה את בני ברק, לא חסר. יהיה מי שיגיד על החרדים שזה כך כי הם לא משלמים מיסים, אבל יש לנו אחריות על כל אזרחי המדינה, גם על אלה שלא משרתים בצבא. אי אפשר להמשיך למכור לנו את הקשקוש הזה – יש הזנחה אצל הבדואים למרות השירות הצבאי. המשמעות של הפקרות אזרחים מתבטאת בכל הרמות, מהתאורה עד השמירה על הבטיחות שלך, החינוך, התשתיות, התברואה. הכל״.

פחד ברחובות

זה נכון. אנחנו מופקרים, מי יותר, מי פחות. כל יציאה למרחב הציבורי מפחידה. רוב הזמן יהיה בסדר, כן, אבל תמיד יש את הסיכוי הזה, ההולך וגדל כל הזמן, שתגיד את הדבר הלא נכון לבן אדם הלא נכון וזה ייגמר רע. המרחב הציבורי הוא סיכון מחושב. מי יותר חזק ממך, מי מוכן יותר ממך להפעיל אלימות עד לקצה הכי מדמם שלה. צריך כל הזמן להסתכל בחשש מאחורי הכתף, לראות אם מישהו לא דוקר אותך במקרה בגב. להתכופף ולוותר כמו לוזר, לעיני הבן שלך, כשטוסטוס על המדרכה כמעט הורג את שניכם, כדי שהנהג העצבני לא יתקוף אותך.

״נשים חוששות מדברים אחרים, מהטרדות מיניות", אומרת דולב. "במובן הזה נשים יוצאות לרחוב לחצי קרב. כשאני יוצאת אני כבר יודעת איך לשים תריסולים בצדדים, ממה להתעלם, מתי להגיב ומתי לא. הרבה מאוד פעמים אני לא יוצרת קשר עין. זה אינסטינקט, להרגיש מה בטוח ומה לא. אם אני אנעץ עיניים חצי שנייה יותר מדי – אני צפויה לקבל את המשפט הפחות נעים, אז אני לא אעשה את זה. לנשים יש תרגולת שאני אפילו לא יודעת לפרוט למדריך התנהגות. יש כל מיני בחירות שנשים עושות בחוץ בלי להיות מודעות אליהן כי הן כבר יודעות מה בטוח ומה לא. מובן שללכת בלילה בחוץ לבד כמעט לא בא בחשבון מבחינתי, זה מפחיד מדי״.

התעלמות

זו נראית כמו תוכנית מהונדסת היטב, מחושבת, ליצור קהילה שהפרטים שבתוכה מתעלמים בנוחות מהמצוקה של האחר. הם צריכים אותנו נטולי סולידריות, נדמה שיש מישהו למעלה שרוצה אותנו פרודות פרודות, אינדיבידואלים שממהרים למחוק כל טענה של מישהו שהוא לא אנחנו. דולב קראה לזה ״ביטול״.

״ביטול הוא שלב מקדים שעל הקרקע שלו יכולים לצמוח דברים נוספים. אני לא מקשרת את זה באופן ישיר לאלימות, אבל אין ספק שאם יש תהליך שמבטל קבוצה או רגשות של קבוצה מסוימת, זה יכול להוביל למשהו מסוכן. מספיק שמישהו מעלה טענות של קיפוח והשני עונה לו בביטול שהוא 'מהמתבכיינים'. המשמעות של אמירה כזו היא חוסר הכרה ברגשות של קבוצת אוכלוסייה, ותכלס המשמעות שלה היא לשלול את הקיום שלה. ומכאן לפעמים הדרך להידרדרות קצרה, כי אם הקבוצה הזו לא קיימת אפשר להפעיל כלפיה או עליה יותר אמצעי כוח.

"כשאתה מבטל קבוצה מסוימת אתה סולל את הדרך הלאה לאלימות. אפשר לעשות את זה בטוקבקים – שם אתה יכול לקלל, אתה יכול לבטל, זה כלי מאוד חזק. כשמישהו בא וכותב שהוא דור שני או דור שלישי למשפחה מזרחית ועדיין לא מרגיש שייך ומיד קופצים ואומרים שאין בסיס לטענות שלו ומה הוא מבלבל את המוח, הרי כבר השתלבתם בחברה והכל בסדר – בסאבטקסט מבטלים את התחושות שלו, וזו כבר פעולה כפולה של ביטול, כי לשלול רגשות של חוסר שייכות זה הכי גרוע. קח למשל את התגובות שזוכה להם הקבוצה הלה"טבית לאורך שנים, תגובות שלגמרי נעו על הציר הזה של ביטול ושלילה. ולא מפתיע שזו קבוצה שמופנית כלפיה לא מעט אלימות, שהשיאים שלה היו הרצח בברנוער ובמסע הדקירה הנורא בשבוע שעבר – אירוע שמבטא גם זלזול מצד המשטרה שלא תופסת את הלהט"בים כקבוצה שמרחף עליה איום מתמיד".

חרדה קיומית

הביטול של האחר נע במעגלים מצטמצמים והולכים, עד שאתה מבטל גם את עצמך, מפנים את זה שגם לך לא מגיע, שגם הטענות שלך על מצוקה הן פינוק, שגם אתה סתם מתבכיין ולא זוכר כמה רע יותר עוד יכול להיות, שאפילו לשמוע ״תודה״ ו״סליחה״ ו״בבקשה״ זה מותרות שנועדו לקהילה אחרת – שלא לדבר על חיים ללא חרדה כלכלית יומיומית. ואם רע לך – בבקשה, לך תגור בעזה. הכל אבוד.

״יש תחושה שהכל סוגר עליך ואוזלת היד כאזרח מול המדיניות בכל המישורים היא מוחלטת", היא מסבירה. "לאנשים נשבר הזין מזה שהם נתמכי הורים ונתמכי סבים, והם לא הולכים להרים את הראש. אני מדברת על בני ה־40 פלוס שברור שהם במעגל כלכלי כל כך תקוע שהילדים שלהם יצטרכו להחזיק אותם ולא להפך. אנשים נמצאים במצב של חנק, כי אין מדיניות ברורה או טיפול בסוגיות כלכליות מהותיות. הבנקים מצדם ממשיכים לנגוס במה שאפשר, המסים אדירים והמשמעות היא שלגמרי מפקירים אותנו. המדינה מפקירה את אזרחיה בהרבה מובנים, ובהיבט הכלכלי אני חושבת שזה די ברור. כמה אנשים יוכלו לשאת את זה לאורך זמן? אי אפשר לשכוח את משה סילמן שהצית את עצמו, אבל אחרים שוויתרו על חייהם בגלל מציאות כלכלית קשוחה נשכחו.

"מה שמטריד הוא שעדיין אין הכרה במציאות הזו מצד הממשלה, שתכלס המציאות הזו עומדת להתפוצץ. אוהבים לדבר על תל אביב כעל בועה מוגנת ומנפנפים בזה שכולם בבתי קפה, אבל בעיניי זו חזות נחמדה שאנשים מוכרים. זו מלחמת הישרדות אחרת, זו פסאדה שאנחנו מצליחים למכור: כביכול אנחנו מסתדרים ומתמרנים. אם אתה לא מצליח לבנות לעצמך אופק מבחינת ההגנה והיציבות הכלכליות, איך בדיוק מצבך שונה מאחרים? אין לך אופק. אם יקרה לך משהו היום, אין לך רשת ביטחון. לא תהיה לך פנסיה. אני רואה גם אנשים עם חוסר ביטחון תזונתי בסביבה הזו. אני רואה אנשים שרמות הצמצום אצלם היא מפתיעה מאוד, גם בתחום האוכל. אני רואה את זה. הסביבה שלי היא סביבה של משפחות, ילדים קטנים, ואני מכירה את הטענה שאם הם היו עוברים מתל אביב הסטטוס הכלכלי שלהם היה משתפר. לא, אם היו יוצאים החוצה הם היו צריכים את הרכב והדלק, ובאותה מידה הם לא היו מרימים את הראש.

"אני לא רואה אנשים גוועים ברעב, אבל אני רואה אנשים שמצאו דרך לתמרן את החיים ברמה גבוהה של צמצום. יש מערכת של ויתורים שהם כבר מזמן לא ריאליים. אם השאיפה של הורים היא לתת לילד את מה שלא היה להם בילדותם או מה שכן היה, ואחרי שנים של עבודה והזעה הם לא יכולים לתת לילדים את המרחב הזה ולספק את הצרכים שהם רוצים להעניק להם – מה עשינו בזה? אנחנו מדברים על צרכים, לא על מותרות. גם בתל אביב המציאות הכלכלית מתפוררת, אבל זה קורה לאט לאט. ככל שאתה מדרים או פונה מזרחה אתה רואה את זה יותר יותר. אולי פה קשה יותר לזהות ולתפוס את זה, כי אנחנו מומחים בלמכור את עצמנו ולהיראות טוב. אנחנו יודעים לעשות את זה, והעניין של המותרות באכילה במסעדות ובתי קפה נראה לי תמיד ביטוי נואש של אנשים להראות שהם יכולים להרשות לעצמם.

"ועוד גיהנום קטן, שאולי הוא בטל בשישים ביחס לכל הגיהנומים שהוזכרו כאן אבל אפשר לתת לו כבוד ולכנותו גיהנומון. הגיהנומון הוא המצב שבו אנחנו מאמינים, ובעיקר מאמינות, שאפשר לשלב בין עבודה למשפחה. אני חושבת שנכון יותר לדבר על לחכך בין שני העולמות האלה מאשר לשלב. הם לא יושבים יחד, אחד מפריע לשני ולא ברור מי יותר. אישית אני מרגישה דרוסה ומעוכה מהניסיון הפסיכי הזה לחבר את שניהם. הגיהנום הוא שאת כבר לא יודעת מי את רוצה להיות, ולמרות שנהוג להגיד שזו בעיה שרק נשים מתמודדות איתה, אפשר לראות שגם גברים קורסים תחת ניסיונות של אותו ׳שילוב כלים׳ מהולל, כי צריך לזכור שהשאלה היא כבר לא מי אמור להיות עם הילדים אלא מי ממשיך לקבל עליו את החוקים של המשחק הקפיטליסטי״.

אנשים גמורים

אנשים כאן נעשו קהי חושים, נטולי חמלה. לא יהיה שינוי כי כאמור הפרידו בינינו, ואין לנו יכולת להתאחד למען המטרות המשותפות. אולי כבר אין מטרות משותפות בכלל. היא אומרת שזו לא אדישות. אנשים כאן לא אדישים, הם גמורים. זה מה שהיא אומרת. זה משכנע אותי מאוד. היא אומרת שכבר היה עדיף שיהיו אדישים. נראה שהיא צודקת.

״אנחנו מעלות במשך יותר משנה וחצי חומרים שחלקם ממש פטיש בראש, לכן עצם העובדה שאנשים באים לקרוא היא די מדהימה", אומרת דולב. "יש צימאון לזה. למה, כי הם אדישים?! ברור שזה קהל שיש לו רמת מעורבות גבוהה יחסית, אבל אפשר להרגיש שהתכונה הזאת מתפשטת. העובדה שיש לחומרים שלנו כל כך הרבה פולואפים בכלי תקשורת ממוסדים ומרכזיים לא נובעת מאדישות. להפך, זה מעיד על צורך בחומרים האלה.

"יותר משאפשר לדבר על אדישות אפשר לדבר על עייפות. יש עייפות בהרבה קבוצות באוכלוסייה: עייפות מהקיבעון, עייפות מללחום ולהיאבק, עייפות מהסטטוס המתמשך של הישרדות. יש בעייפות הזו ביטוי לחוסר אונים, וזה מצב שצריך להדאיג יותר מאדישות. אם לציבורים שונים יש הרגשה שאין להם כוחות להתמודד, שהם מוחלשים, שהם קטנים מול המערכת, שאפשר לרמוס אותם בכל רגע – זו סיטואציה קולקטיבית יותר מדאיגה מאשר אדישות. מאדישות אפשר לצאת, זו פזה פריביליגית כזו. באדישות אתה עושה בחירה, כשאתה אדיש אתה אומר לעצמך: אני בדל"ת אמותיי ואתעניין בדברים שלי, ואני מסתדר, אני מצליח לחיות חיים סבירים ונעימים שפחות מתחככים עם המצוקות מסביב. יש באדישות מתכונת שהיא נוחה ובת שליטה. עייפות וחוסר אונים הם תהליך מנטלי כללי שעובר על חלקים נרחבים בחברה, וזה הרבה יותר מסוכן כי קשה לצאת מזה. מאיפה אנשים ירימו את עצמם? מאיפה הם ישאבו כוחות? ההרגשה הזו של חוסר אונים שהולך ומשתלט עלינו, נובעת לא מעט מהסיפורים שאני שומעת במסגרת המגזין. סיפורים זה אנשים, והמפגש עם האנשים בכתבות שלנו מבטא עד כמה יש מצוקה. את רואה ושומעת אותם – אנשים עייפים מזה שהשינוי לא מגיע, מזה שלאורך זמן יש ממשלה שלא פועלת לטובתם ושום דבר לא משתנה, עייפים מזה שהם לא מוצאים אלטרנטיבה לשלטון.

"עכשיו, ממצב של חוסר אונים, הדרך למטה אל הייאוש היא לא כזו ארוכה ומהייאוש אפשר להגיע לכל מיני מחוזות. מסביב אפשר לראות מה קורה כשהייאוש לא נוח – אם זה כאן, כמו במחאה האתיופית שהיא תוצאה של ייאוש מתמשך; או בעזה, שם אפשר לראות מה אנשים מוכנים לעשות ועד איזה קצה הם מוכנים ללכת כשאין מה לאבד ומה להפסיד".

• מיוחדים
• גזענות
• אלימות משטרתית
• נורא והיום: כל מה שהופך את החיים בתל אביב לבלתי נסבלים
• המקום הכי חם בגיהנום
• אירית דולב
• עינת פישביין
• הטרדה מינית

• Facebook
• Twitter
• Email

אנשים שלא משלמים שכר דירה כי הם גרים בדירה של סבתא שלהם.

אנשים שיש להם גם כלב וגם ילד. זה לא מושב פה, תחליטו.

אנשים שמציקים לך לשתף את הפוסט על הדירה המחורבנת שהם מסבלטים ליומיים באוגוסט.

מוכר הוורדים במנזר, הבחור השחור בקינג ג'ורג' שמנסה להיפטר ממלאי קטורת כבר עשור, החבר שלו שצועק "צדקה תציל ממוות!" והחייכן מחוץ לגן מאיר שמנסה לגייר לנו את הילדה באמצעות אף של ליצן.

אנשים שאומרים "אני מתקלט, תבואו" ומצפים שבאמת תבואו.

אנשים שמזיינים את השכל על רחוב מיכ"ל. די, אם זו ההגדרה שלכם לרחוב יפה יש לנו מגרש לפיתוח בכרכור שהיינו רוצים למכור לכם.

אנשים שאוהבים את תל אביב ביום כיפור ואומרים: "וואלה, לא הייתי מתנגד שזה יהיה ככה פעם בשבוע".

אנשים שצריך להזכיר להם לעתים תכופות שלא, זה לא כמו בפרק ההוא של "סיינפלד". למה? כי אנחנו בפאקינג 2015.

אנשים שמתייעצים איתך על תסריט/רעיון לאפליקציה/מיזם עסקי אבל לא מוכנים לספר לך מה קורה שם בדיוק כי הם מפחדים שתגנוב להם את הרעיון.

אנשים שמעלים לפייסבוק צילומי מסך של ציוצים שלהם מטוויטר.

אנשים שמשתמשים ביותר משלושה האשטגים לתמונות שהם מעלים לאינסטגרם. כן, אפילו אם זה בקטע אירוני.

אנשים ששואלים אותך אם לדעתך זה פורמט טלוויזיוני או אינטרנטי.

אנשים שהופתעו לטובה מאלירז שדה.

בלוגריות אופנה.

מתווכי דירות.

אנשים שתפסו את החניה הזאת עכשיו.

אנשים שעושים אמנות קונספטואלית בתל אביב.

אנשים שמזמזמים לעצמם את "יש לי סימפטיה" כשהם צועדים בשדרה.

אנשים שגונחים בחדר כושר. שניים רק לאנשים שמייעצים לך בחדר הכושר. תגידו שאתם רוצים לזיין אותנו וזהו.

אנשים שמרגישים לא נעים לשבת שעות בבית קפה עם לפטופ ולהזמין רק קפה.

מלצרים שנוגעים בנו. לא רגשית, פיזית.

אנשים ששרים את כל המילים בהופעות.

אנשים שבורחים לפני ההדרן בהופעות רק כדי להימנע מהפקקים.

אנשים שמבקשים המלצות לברלין. הנה: סעו לפראג.

אנשים שמעידים על עצמם שהם מיזנתרופים. אתם לא.

• אמנות
• רחוב מיכ"ל
• סיינפלד
• סטרטאפ
• האשטגים
• גיהנום
• מיוחדים
• אינסטגרם
• אלירז שדה
• חדר כושר
• גן מאיר
• נורא והיום: כל מה שהופך את החיים בתל אביב לבלתי נסבלים
• יש לי סימפטיה
• אופנה
• בתי קפה
• סאבלט
• תיווך