הכתבה התפרסמה במקור באתר"הספוילר", אתר הטלוויזיה החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

לצופה שאינו מספיק בקיא בנושא המאד ספציפי של מגה-כנסיות אמריקאיות, ההוד וההדר של כנסיית מרכז הגאולה ג'מסטון – הכולל מגברי ענק, לוליינים, להקות, מכונות עשן וכל שאר הדברים שכסף מוגזם יודע לקנות – יכול להיראות כמו הגזמה פרועה וחסרת עוגן במציאות. למעשה, עם כל מה שמגוחך, מופרע וסאטירי ב"משפחת ג'מסטון", (הקומדיה של HBO שסיימה בשבוע שעבר את עונתה השניה) דווקא את המגה-כנסיות היא מציגה באופן לא כל כך שונה מהאמת – כשהעושר, השפע והיגיון ה"אנחנו קדושים אז מגיע לנו" של הכנסיה הקתולית עוזב את הרנסנס הותיקני המפונפן ומתנפץ ב-200 קמ"ש על וולגריות אמריקאית טהורה. מזמור הלל עם וואסח של בלדת כוח מהאייטיז.

בידיים אחרות, הסדרה הזו הייתה הופכת למניפסט אתאיסטי מפורש והגיבורים שלה, הפטריארך איליי (ג'ון גודמן), בניו ג'סי וקלווין (דני מקברייד ואדם דויין) והבת ג'ודי (אדי פטרסון), היו נבלים מושחתים וציניים. גם בידיים הנוכחיות הם מושחתים וציניים, וגם קטנוניים, רגיזים ולפעמים פשוט סתומים – אבל ב"משפחת ג'מסטון" המשפחה והבית תמיד מנצחים בסוף, וזה לא דבר רע. לפעמים זה אפילו מחמם את הלב. יותר מזה, ב"משפחת ג'מסטון" יש אפילו סיכוי מסוים שיש אלוהים. בסוף העונה הקודמת, למשל, ברק פגע במישהו שממש, אבל ממש הגיע לו. וכמובן שבידיים בה "משפחת ג'מסטון" נולדה וצמחה, היא בו זמנית גם סאטירית וגם טובת לב, וכמובן שיהיה בה אלוהים, אולי. אחרי הכל, זו הסדרה בה דני מקברייד עומד לראשונה לא רק בפני המצלמה, אלא גם מאחוריה.

https://www.youtube.com/watch?v=l4t-XP1Xrh0

ב-15 השנים האחרונות מקברייד ביסס את עצמו בתור סיידקיק קומי נהדר לכל פעם שמישהו באזורי הסת' רוגן-וויל פרל צריך דמות כיפית ואנרגטית של דושבאג אמריקאי. לפעמים עם לב זהב, לפעמים לא. בגדול, זהו ספקטרום הדמות שהוא גילם פעם אחר פעם בקומדיות כמו "פיינאפל אקספרס", "רעם טרופי", "30 דקות או פחות", "זהו הסוף" ואחרות (ומדי פעם, גם תפקיד דרמטי יותר, כמו ב"תלוי באוויר" עם ג'ורג' קלוני, שם הוא משחק דווקא את הגיס החנון ויבשושי של הגיבור, או אפילו ב"הנוסע השמיני: קובננט"). אבל את מיטב העבודה שלו עד כה הוא עשה דווקא בטלוויזיה, שם הוא יצר בשיתוף פעולה עמוק עם התסריטאי ג'ודי היל שלוש סדרות שכולן קווי אופי משותפים בהומור, בגישה ובהפקה עצמה: "על הפנים" (Eastbound & Down), "סגני המנהל" וכעת, גם "משפחת ג'מסטון".

דני מקברייד וג'ודי היל נפגשו בלילה הראשון שלהם בקולג', בבית הספר לאמנויות של צפון קרוליינה. היל היה מקומי, מקברייד הגיע מג'ורג'יה הסמוכה, והשניים היו שכנים במעונות. "לא הכרנו, אבל שנינו ניסינו להבין איפה משיגים וויד", מקברייד סיפר מאוחר יותר בראיון לרולינג סטון. שניהם למדו קולנוע ולקראת גיל 30 הם יצרו ביחד קומדיה עצמאית, "The Foot Fist Way". היל ביים וכתב בעוד שמקברייד השתולל מול המצלמה בתפקיד מדריך אגומניאק לטאקוונדו.

היל, בעצמו חגורה שחורה בטאקוונדו, ביסס את הדמות על מאמנים מופרעים, עם הסמכה שנויה במחלוקת, שהיו פותחים בפריפריה של ארצות הברית בית ספר קיקיוני אחרי בית ספר קיקיוני, בדרך כלל ממש בקניון המקומי (תופעה המכונה בארה"ב McDojo). הקומדיה הקטנה תפסה את תשומת ליבם של הצמד וויל פרל את אדם מקיי, שבשלב הזה היו טריים מההצלחה של "Anchorman" וחיפשו את הלהיט הבא שלהם, לכן רכשו את זכויות ההפצה לסרט. "The Foot Fist Way" דל התקציב מעולם לא הפך לשובר קופות, אבל הוא עיגן את השותפות והחברות של היל ומקברייד וחיבר אותה להייפ סביב פרל-מקיי, שלקחו את הפרויקט הבא של השניים – בהם ראו סוג של גרסה דרומית של עצמם – לטלוויזיה.

לסדרה ההיא קראו "איסטבאונד אנד דאון", ודרכה מקברייד כבר הפך לדמות קאלט: הוא שיחק את קני פאוורס, פעם כוכב בייסבול, היום מורה מחליף לספורט בתיכון העיירה המחורבנת בה גדל, עם אגו גדול ושברירי, ארסנל קללות מרהיב ובעיית סמים, אלכוהול וסטרואידים. לעונה הראשונה היו שישה פרקים בלבד והיא לוותה בספקטיות רבה מצד HBO. מקברייד והיל, שהאמינו שהסדרה שלהם תבוטל אחר עונה, וידאו שהם לא יפלו בטעות בה נפלו רבים לפניהם והקפידו לכתוב לה סוף סגור (ודרמטי יחסית). אבל הם קיבלו עוד עונה, גם לה הקפידו לכתוב סוף סגור משל עצמה במידה ו-HBO לא תרצה המשך. היא קיבלה עונה שלישית ואחרונה שסגרה, שוב, את הסיפור – והפכה לתופעת קאלט גדולה מספיק בשביל שהערוץ יתחרט ויתן להם עונה רביעית ואחרונה. הפעם באמת. האנקדוטה הזאת מספרת הרבה על גישתם של היל ומקברייד: גם כשהם כבר הצליחו, הם עדיין תמיד תפסו את עצמם כאאוטסיידרים שהמזל הטוב שלהם יכול להיגמר בכל רגע.

הדמויות שלהם תמיד סובלות מבעיות אגו חמורות, אבל היצירה עצמה דווקא קטנה ויעילה, לא מעוניינת לאכזב את הקהל שהולך איתם רק בגלל גחמה של מפיק שמוריד את השאלטר ברגע הכי פחות מתאים, אבל גם לא מעוניינת לסחוב אותם יותר מדי זמן. לכן זה גם לא מפתיע שכשהקימו חברת הפקות משלהם, במקום להישאר בקליפורניה, הם בחרו להקים אותה סמוך לאזור בו גדלו, וגם החלו לעבוד יחד: צ'ארלסטון, דרום קרוליינה ("חזרנו אחורה, כמו חלוצים ברוורס", אמר מקברייד על המהלך באותה שיחה עם הרולינג סטון). את הסדרה הבאה שלהם, "סגני המנהל", הם ייעדו מראש לשתי עונות בלבד. סיפרו את הסיפור שלהם ועברו הלאה, למוסד הבא שהתחשק להם לפרק.

אף שבשתיים משלושת הסדרות שעשו ביחד ("איסטבאונד" ולאחריה, כאמור, "סגני המנהל" ו"ג'מסטון") חתימת היוצר היא של היל, כשרק ב"ג'מסטון" היא לראשונה של מקברייד, קווי הדמיון הרבים בינהן ממחישים שהקרדיט פחות עקרוני – החזון האמנותי שלהם משותף ואחיד עד כדי כך שניתן לראות בשלוש סוג של טרילוגיה. בלב העניין תמיד עומד מקברייד כגבר בעמדה סמכותית-אבל-לא-מספיק בתוך מוסד אמריקאי כלשהו. כוכב בייסבול, אבל לשעבר. לא המנהל, אלא הסגן שלו. לא ראש הכנסיה הנערץ, אלא הבן שלו. הם תמיד רוצים להוביל, לרשת, לקחת את המושכות לידיים, ולפעמים זה אפילו קורה בסוף (מקברייד אוהב האפי אנד), אבל זו גם תהיה בדיוק הנקודה בה אנחנו נפרדים מהם.

ב"סגני המנהל" מקברייד, יחד עם וולטון גוגינס הנפלא ("המגן", "שמונת השנואים"), הם שני ארכיטיפים הפוכים אבל דומים של גברים מדרום ארה"ב: מקברייד שתקן, זעפן ורציני, גוגינס מלא פוזה, גנדרן וכוחני. אבל ההבדלים הם שטחיים – בסוף שניהם רעילים, פאתטיים וגם מקסימים באותה מידה. זה הקסם של מקברייד: הוא אוהב לפרק את מוסדות הגבריות האמריקאית, להראות את החזקים-לכאורה במלוא חולשתם. אבל הוא עושה את זה באהבה, שכן הוא לא שונא את הדמויות שלו. הוא חושב שמגיע להן צ'אנס אמיתי לגאולה, והוא לא דורש מהן בהכרח ללמוד יותר מדי לקחים בדרך לשם. הוא לא מעניש אותן על מי שהן, רק נותן להן לפשל בלי סוף. אחרי הכל, זו קומדיה.

https://www.youtube.com/watch?v=Nt9QLrT2rpQ

קני פאוורס, הגיבור הטלוויזיוני הגדול הראשון שלו (ואולי גם הטוב מכולם), היה כבר בשנים 2009 ל-2013 – כלומר, שנות האופטימיות הליברלית של אובמה – סוג של דינוזאור נלעג ונהדר. בריון שיכור מאהבה עצמית, עטוף בדגל ארצות הברית כשזה מתאים לו ובכל סממן חיצוני אחר של פטריוטיות מבלי שום אג'נדה אמיתית מאחורי זה. קני פאוורס אהב את אמריקה כי הוא אמריקאי, ואם קני פאוורס, בעיני עצמו, הוא הדבר הכי טוב שקרה למין האנושי, הרי שארצות הברית היא גם המדינה הכי טובה בעולם. באותן שנים היה נראה שהמקום היחיד שנותר לדמות שכזו הוא בקומדיה. כך, הוא היה סוג של נביא הטראמפיזם שנים לפני שטראמפ נהיה שחקן משמעותי בשדה הפוליטי. זה בדיוק הדבר שהיל ומקברייד יכלו לראות מדרום קרוליינה, ששאר תעשיית הטלוויזיה והקולנוע פספסו במשך שנים: הקסם והכריזמה של דמויות שכאלו.

ומה השותפים האלו יעשו הלאה? זה יהיה מפתיע אם דווקא "משפחת ג'מסטון" תהיה הסדרה בה הם מתעכבים למשך יותר משלוש-ארבע עונות. אולי המסלול ההגיוני ביותר עבורם יהיה לחזור על המסלול שעשו האחים הגדולים הרוחניים שלהם, וויל פרל ואדם מקיי, שלקחו בהדרגה את הקומדיות הפרועות שלהם לכיוונים של דרמות פרועות לא פחות. עכשיו שפרל ומקיי חתומים כמפיקים על "יורשים", הלהיט הענק הנוכחי של HBO, זה יהיה כמעט מוזר אם היל ומקברייד לא ינסו לעשות משהו בכיוון דומה גם כן. אולי זו תהיה "יורשים" הדרומית, ואולי זה יהיה משהו בלתי צפוי לחלוטין.

רוצים עוד המלצות טלוויזיה?בואו לאתר הטלוויזיה החדש שלנו, "הספוילר",ותראו תראו

• המסך
• HBO
• סדרות
• ארצות הברית
• נשיא ארה"ב

שנים רבות לפני שדונלד טראמפ הבטיח להחזיר את אמריקה לגדולתה, רונלד רייגן הבטיח למצביעיו את אותה הבטחה, בדיוק באותן מילים. משום שהוא היה שחקן טוב ואלגנטי יותר מכוכב הריאליטי, קרא את הנאומים שנכתבו לו בלי לסטות מהם, וידע לעטוף את הגזענות שלו במילים יפות, הוא שכנע המוני אנשים שהוא אכן עמד בהבטחתו.

הסדרה התיעודית המרתקת ומאירת העיניים של שואוטיים, שעלתה ביס ובהוט בתחילת השבוע, מפרקת את נשיאותו של רייגן לבנה אחר לבנה, ולא משאירה פיסה אחת שלמה מדמותו של נשיא הטפלון, שהיה למאמין הכי גדול במיתולוגיה השקרית של עצמו. את הסדרה ביים מאט טירנאוור, שיצר כמה מהסרטים התיעודיים הכי מעניינים של העשור האחרון, בהם "איפה רוי כהן?", "סקוטי וההיסטוריה הסודית של הוליווד" ו"סטודיו 54".

המסר העיקרי שעולה מניתוחיהם של הדוברים השונים הוא שרייגן, בעזרת זוגתו ננסי, יצר לעצמו עולם דמיוני שבתוכו הוא היה גיבור בנוסח ההוליוודי הקלאסי. וכשהעובדות סתרו את הפנטזיה, הוא פשוט התעלם מהן. דונלד "הקורונה פשוט תיעלם" טראמפ אינו מוזכר בשום שלב בסדרה, אבל האנלוגיה נמצאת בסאבטקסט.

אחד המנסחים העיקריים של הרעיון הזה הוא הפרשן הפוליטי רון רייגן, שהוא גם בנו של כוכב הסדרה. רון מספר שאביו נהג לספר, שכשהיה בן שבע הוא היה נושא הביתה את אביו האלכוהוליסט שקרס ברחוב. זאת רק אחת הדוגמאות לאופן שבו רייגן טווה סיפורי בדים שיאדירו את דמותו, והאמין בהם. התזה הזאת נקשרת באופן משכנע לקריירה ההוליוודית הלא מאוד מרשימה של רייגן, שנמשכה קרוב לשלושים שנה, בלי שיהיה בה ולו סרט מהותי אחד. שלל קטעים מהסרטים, בהם גילם גיבורים אמריקאים למיניהם, מאיירים את הטיעונים המנוסחים על ידי מרואיינים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בהם גם אנשיו של רייגן – שריו, יועציו וכותבי נאומיו.

טראמפ TV: היום שבו הטלוויזיה הנמיכה את הווליום

הפרק הראשון מבין ארבעה מתמקד בימי הוליווד של רייגן. כשהקריירה הקולנועית של אשתו הראשונה ג'יין וויימן המריאה בעוד שלו נתקעה, הוא התמקד בפעילותו כראש איגוד השחקנים, וניצל אותה כמקפצה לחוזה רווחי וארוך שנים כדובר של ג'נרל אלקטריק. זה היה צעד מהותי בדרך להפיכתו לבן בריתם של תאגידים, על חשבון האזרחים הפשוטים שאליהם דיבר לכאורה בגובה העין.

אחרי גירושיו מוויימן, שלא היתה שותפה לשאיפותיו הפוליטיות, הוא נאלץ להתחתן עם השחקנית ההרה ננסי דיוויס (פטי נולדה שבעה חודשים אחרי טקס הנישואים). כל הדוברים אומרים שבלעדי ננסי הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. היא לא רק דחפה ועודדה אותו. לא פעם היא גם החליטה בשבילו, ומתברר שהחלטותיה היו מבוססות יותר ויותר על המלצותיה של האסטרולוגית ג'ואן קוויגלי (שמציגה עצמה למצלמה כ"אסטרולוגית פוליטית").

אבל בעין המצלמה ננסי תמיד נראתה כאישה הקטנה שתולה בבעלה עיניים מעריצות. הדימוי הזה, שהיא פיתחה ביסודיות, עורר שלל בדיחות על חשבונה, שהתעצמו כשהיא הציגה לעין הציבור את שלל המתנות היקרות שקיבלה בניגוד לחוק. כמה מהדוברים בסדרה אומרים שהיא היתה שחקנית פחות טובה מבעלה, אבל אולי גם זו היתה אסטרטגיה – להסיט את החיצים ממנו.

כנואם שידע את נפש קהלו, רייגן שלט היטב באסטרטגיה המכונה "משרוקית כלב". הוא פנה אל הגזענות של האמריקאים הלבנים באמצעות ניסוחים מכובסים שהבהירו להם שהוא אחד מהם. כך, למשל, כשדיבר במדינות הדרום על כך שיוריד את הממשל מגבן וייתן למדינות את החופש להחליט בעצמן, הוא רמז לימים הטובים של ההפרדה הגזעית. אפילו רון אומר שמעולם לא שמע את אביו אומר בבית משהו גזעני. אבל בהקלטה סודית משנות השבעים של שיחה של הנשיא לעתיד עם הנשיא ניקסון הוא נשמע מתייחס אל שגרירי אפריקה באו"ם כקופים שלא התרגלו ללכת בנעליים.

נדמה שכל נשיא אמריקאי מסתבך בשלב מסוים בכהונתו עם איראן. משבר בני הערובה בטהרן שהפיל את קרטר והעלה את רייגן, סיבך מאוחר יותר גם אותו בפרשת איראן-קונטראס. אבל רייגן הצליח להתחמק מהדחה באמצעות העמדת פנים שכל זה לא היה קשור אליו. והוא הצליח בהעמדת הפנים הזו משום שהוא היה כל כך טוב בשכנוע עצמי.

כך היה גם כשהבטיח שיקצץ מיסים. העיתונאית לזלי סטוהל מזכירה שאחרי הקיצוץ הדרסטי הממשל נכנס לחובות כבדים ורייגן נאלץ לשוב ולהעלות את המיסים. אבל אנשים עדיין זוכרים רק שקיצץ.

הפרק האחרון בסדרה עוסק בהתעלמותו המחפירה של רייגן ממגיפת האיידס, ובסימנים הראשונים של אלצהיימר שננסי הצליחה להסתיר מהציבור. אבל את הנזק הגדול למערך החברתי של ארה"ב – רייגן חיסל את מעמד הביניים, והפך את העשירים לעשירים יותר ואת העניים לעניים ובורים יותר – הוא גרם כשעוד ידע מה הוא עושה.

הציון של הסדרה ב-IMDb נמוך למדי, ויש להניח שהוא כזה מסיבות פוליטיות. "הרייגנים" ערוכה היטב מחומרים מרתקים, ומנסחת אמירה חדה וברורה לסוף עידן טראמפ. על רקע כותרות הסיום של הפרק השני נשמעת שיחה בין וולטר קרונקייט לשדרני טלוויזיה נוספים, המופתעים מניצחונו הסוחף של רייגן בבחירות. מישהו שם נוקב בשמו של הסנטור הדמוקרטי הצעיר ג'ו ביידן כאלטרנטיבה עתידית. זה לקח רק ארבעים שנה.

4.5 כוכבים

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דוקומנטרי
• ארצות הברית
• נשיא ארה"ב
• הוליווד
• דונלד טראמפ
• ג'ו ביידן

• Facebook
• Twitter
• Email

באחת מסצנות השיא של "היום השלישי" מפלס נשיא ארצות הברית את דרכו דרך אנשי צבא מתוחים אל עבר הבמה. הוא לבן, נאה וכריזמטי. בתוך פחות משעה הם יפתחו בקרב אווירי נגד חייזרים, ומישהו צריך לשכנע אותם לצאת למשימת ההתאבדות. למרות ההתחלה המקרטעת, הנאום משלהב, ובשיאו מכריז הנשיא כי 4 ביולי לא יהיה יותר חג אמריקאי כי אם יום עצמאות לאנושות. הציבור מריע, חיילים מצדיעים, התזמורת עושה קולות של התרגשות ברקע. הנשיא מחייך, בקטנה.

הייצוג הקולנועי של מוסד הנשיאות האמריקאי לאורך השנים היה מגוון יחסית: נשיאים ונשיאות מתנשאים או כאלה עם רגשות, אלה שהביאו את התקווה לאמריקה או שהפכו לסיוט הנורא שלה, דמויות שמצליחות לגרום לצופה לבכות מצחוק או דווקא מהתרגשות – יו ניים איט (הערת ביניים: יש נשיא אחד שמצליח לקיים כל הקצוות גם יחד וקוראים לו פרנק אנדרווד, אבל את הדיון בטלוויזיה נשאיר לפעם אחרת).

בתזמון מתבקש ולצד מערכת הבחירות הסוערת בארצות הברית, ביום שישי הקרוב (12.8) תיפתח סדרת הרצאות בת שישה מפגשים שתעסוק בייצוג הנשיאותי על המסך הגדול. את המפגשים ינחו לסירוגין המרצים ומבקרי הקולנוע רון פוגל ואבנר שביט, שניהם גם חובבי פוליטיקה אמריקאית. את הסיפתח יעשה שביט במפגש שכותרתו "הנשיא האמריקאי כפנטזיה נאיבית": יוצרי הסרטים "דייב" ו"להיות שם", לדוגמה, בחרו בייצוג רומנטי של נשיא אידיאלי ואידיאליסט ששם לו למטרה לסמן וי על תיקון כל עוולות המדינה עוד במשמרת שלו.

שאר המפגשים, שיתקיימו בימי שישי הבאים, ידונו במערכות הבחירות העסיסיות בקולנוע האמריקאי, בקולנוע שהציג נשיא שחור הרבה לפני שאובמה הגשים את התסריט, בהיסטוריה של התנקשויות וקנוניות בבית הלבן ובתפקידו של הקולנוע בהתמודדות עם ההלם הציבורי, בנשיא כגיבור פעולה שיוצא להילחם ברעים בכבודו ובעצמו, ובדמות הנשיא המנוול שאמנם שכיחה פחות אבל מהנה הרבה יותר.

"כל סרטי הנשיא: קולנוע והבית הלבן",סינמטק תל אביב, שישי (12.8) 14:00, 45 ש"ח

• נשיא ארה"ב
• סרטים
• תרבות