"הרייגנים" מנסחת אמירה חדה וברורה לסוף עידן טראמפ
סדרת הדוקו (יס והוט) מלאה בחומרים מרתקים על נשיא רפובליקני שיצר לעצמו עולם דמיוני שבתוכו הוא גיבור בנוסח הוליוודי קלאסי. כשהעובדות סתרו את הפנטזיה, הוא פשוט בחר להתעלם מהן. האנלוגיה לכהונת הנשיא האחרון נמצאת בסאבטקסט
שנים רבות לפני שדונלד טראמפ הבטיח להחזיר את אמריקה לגדולתה, רונלד רייגן הבטיח למצביעיו את אותה הבטחה, בדיוק באותן מילים. משום שהוא היה שחקן טוב ואלגנטי יותר מכוכב הריאליטי, קרא את הנאומים שנכתבו לו בלי לסטות מהם, וידע לעטוף את הגזענות שלו במילים יפות, הוא שכנע המוני אנשים שהוא אכן עמד בהבטחתו.
הסדרה התיעודית המרתקת ומאירת העיניים של שואוטיים, שעלתה ביס ובהוט בתחילת השבוע, מפרקת את נשיאותו של רייגן לבנה אחר לבנה, ולא משאירה פיסה אחת שלמה מדמותו של נשיא הטפלון, שהיה למאמין הכי גדול במיתולוגיה השקרית של עצמו. את הסדרה ביים מאט טירנאוור, שיצר כמה מהסרטים התיעודיים הכי מעניינים של העשור האחרון, בהם "איפה רוי כהן?", "סקוטי וההיסטוריה הסודית של הוליווד" ו"סטודיו 54".
המסר העיקרי שעולה מניתוחיהם של הדוברים השונים הוא שרייגן, בעזרת זוגתו ננסי, יצר לעצמו עולם דמיוני שבתוכו הוא היה גיבור בנוסח ההוליוודי הקלאסי. וכשהעובדות סתרו את הפנטזיה, הוא פשוט התעלם מהן. דונלד "הקורונה פשוט תיעלם" טראמפ אינו מוזכר בשום שלב בסדרה, אבל האנלוגיה נמצאת בסאבטקסט.
אחד המנסחים העיקריים של הרעיון הזה הוא הפרשן הפוליטי רון רייגן, שהוא גם בנו של כוכב הסדרה. רון מספר שאביו נהג לספר, שכשהיה בן שבע הוא היה נושא הביתה את אביו האלכוהוליסט שקרס ברחוב. זאת רק אחת הדוגמאות לאופן שבו רייגן טווה סיפורי בדים שיאדירו את דמותו, והאמין בהם. התזה הזאת נקשרת באופן משכנע לקריירה ההוליוודית הלא מאוד מרשימה של רייגן, שנמשכה קרוב לשלושים שנה, בלי שיהיה בה ולו סרט מהותי אחד. שלל קטעים מהסרטים, בהם גילם גיבורים אמריקאים למיניהם, מאיירים את הטיעונים המנוסחים על ידי מרואיינים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בהם גם אנשיו של רייגן – שריו, יועציו וכותבי נאומיו.
טראמפ TV: היום שבו הטלוויזיה הנמיכה את הווליום
הפרק הראשון מבין ארבעה מתמקד בימי הוליווד של רייגן. כשהקריירה הקולנועית של אשתו הראשונה ג'יין וויימן המריאה בעוד שלו נתקעה, הוא התמקד בפעילותו כראש איגוד השחקנים, וניצל אותה כמקפצה לחוזה רווחי וארוך שנים כדובר של ג'נרל אלקטריק. זה היה צעד מהותי בדרך להפיכתו לבן בריתם של תאגידים, על חשבון האזרחים הפשוטים שאליהם דיבר לכאורה בגובה העין.
אחרי גירושיו מוויימן, שלא היתה שותפה לשאיפותיו הפוליטיות, הוא נאלץ להתחתן עם השחקנית ההרה ננסי דיוויס (פטי נולדה שבעה חודשים אחרי טקס הנישואים). כל הדוברים אומרים שבלעדי ננסי הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. היא לא רק דחפה ועודדה אותו. לא פעם היא גם החליטה בשבילו, ומתברר שהחלטותיה היו מבוססות יותר ויותר על המלצותיה של האסטרולוגית ג'ואן קוויגלי (שמציגה עצמה למצלמה כ"אסטרולוגית פוליטית").
אבל בעין המצלמה ננסי תמיד נראתה כאישה הקטנה שתולה בבעלה עיניים מעריצות. הדימוי הזה, שהיא פיתחה ביסודיות, עורר שלל בדיחות על חשבונה, שהתעצמו כשהיא הציגה לעין הציבור את שלל המתנות היקרות שקיבלה בניגוד לחוק. כמה מהדוברים בסדרה אומרים שהיא היתה שחקנית פחות טובה מבעלה, אבל אולי גם זו היתה אסטרטגיה – להסיט את החיצים ממנו.
כנואם שידע את נפש קהלו, רייגן שלט היטב באסטרטגיה המכונה "משרוקית כלב". הוא פנה אל הגזענות של האמריקאים הלבנים באמצעות ניסוחים מכובסים שהבהירו להם שהוא אחד מהם. כך, למשל, כשדיבר במדינות הדרום על כך שיוריד את הממשל מגבן וייתן למדינות את החופש להחליט בעצמן, הוא רמז לימים הטובים של ההפרדה הגזעית. אפילו רון אומר שמעולם לא שמע את אביו אומר בבית משהו גזעני. אבל בהקלטה סודית משנות השבעים של שיחה של הנשיא לעתיד עם הנשיא ניקסון הוא נשמע מתייחס אל שגרירי אפריקה באו"ם כקופים שלא התרגלו ללכת בנעליים.
נדמה שכל נשיא אמריקאי מסתבך בשלב מסוים בכהונתו עם איראן. משבר בני הערובה בטהרן שהפיל את קרטר והעלה את רייגן, סיבך מאוחר יותר גם אותו בפרשת איראן-קונטראס. אבל רייגן הצליח להתחמק מהדחה באמצעות העמדת פנים שכל זה לא היה קשור אליו. והוא הצליח בהעמדת הפנים הזו משום שהוא היה כל כך טוב בשכנוע עצמי.
כך היה גם כשהבטיח שיקצץ מיסים. העיתונאית לזלי סטוהל מזכירה שאחרי הקיצוץ הדרסטי הממשל נכנס לחובות כבדים ורייגן נאלץ לשוב ולהעלות את המיסים. אבל אנשים עדיין זוכרים רק שקיצץ.
הפרק האחרון בסדרה עוסק בהתעלמותו המחפירה של רייגן ממגיפת האיידס, ובסימנים הראשונים של אלצהיימר שננסי הצליחה להסתיר מהציבור. אבל את הנזק הגדול למערך החברתי של ארה"ב – רייגן חיסל את מעמד הביניים, והפך את העשירים לעשירים יותר ואת העניים לעניים ובורים יותר – הוא גרם כשעוד ידע מה הוא עושה.
הציון של הסדרה ב-IMDb נמוך למדי, ויש להניח שהוא כזה מסיבות פוליטיות. "הרייגנים" ערוכה היטב מחומרים מרתקים, ומנסחת אמירה חדה וברורה לסוף עידן טראמפ. על רקע כותרות הסיום של הפרק השני נשמעת שיחה בין וולטר קרונקייט לשדרני טלוויזיה נוספים, המופתעים מניצחונו הסוחף של רייגן בבחירות. מישהו שם נוקב בשמו של הסנטור הדמוקרטי הצעיר ג'ו ביידן כאלטרנטיבה עתידית. זה לקח רק ארבעים שנה.
4.5 כוכבים