"הצבא הוא לא מקום לנשים". זה לא משפט מ-1948, אלא דברים ששר האוצר בצלאל סמוטריץ אמר היום (!), בריאיון ל103FM. בין עשרות הריבים שמתקיימים במדינת ישראל בכל זמן נתון, הריב המטופש על שילוב נשים בצבא תקוע בלופ אינסופי. מצד אחד, הקדמה המתבקשת – לשילוב נשים בתפקידים לוחמים יש ערך מקצועי חשוב בצבא, ערך חברתי כמעט מובן מאליו של שוויון ובעיקר ערך פרקטי, בצבא שרק מקבל יותר ויותר משימות, וזקוק ליותר ויותר כוח אדם כדי לפעול. ומצד שני, השמרנות המתהדקת של החברה הישראלית – שילוב בין מיזוגניה, אדיקות דתית ואטימות צה"לית קלאסית – שמתעקש להחזיר אותנו לעבר, ולתקוע נשים בתפקידי הכנת קפה.

הסדרה הדוקומנרית החדשה "לוחמת", שתעלה הערב בכאן 11 וכאן Box, משרטטת את סיפורו העוד לא נגמר של הקרב של נשים ישראליות לנפץ את תקרת הזכוכית בצ"הל. הסדרה בת 3 הפרקים עוקבת אחר סיפורן של הנשים שנאבקו, ועדיין נאבקות, על מקומן בשדה קרב – מלוחמות המחתרת הראשונות, דרך נווטת הקרב הראשונה בחיל האוויר, המסתערבת הראשונה והבנתן את הקטע.

מעבר להיסטוריה המקומית, הסדרה תעסוק גם תפקוד נשים בקרבות הבלימה נגד המחבלים ב-7 באוקטובר, וגם באתגרים שהגיעו עם הפעילות בעזה, במקביל לקמפיינים ציבוריים שנועדו להחזיר את המצב לאחור – *אהם* ערוץ 14 *אהם* – שהתקיימו על ראשן של הלוחמות. הפרק השלישי, למשל, מתמקד בנקודת החיכוך שבין נשים לדתיים, ועל איך השירות הקרבי בישראל מהווה שער כניסה למוקדי כוח והשפעה בארץ – ועל איך המאבק על מקומן של הלוחמות הוא למעשה נייר לקמוס לקרב על זהות ישראל כולה. חוץ מזה, אם הן ממש רוצות להגיע להאג, מי אתם שתסרבו להן?
"לוחמת", פרק ראשון, 21:40, אחרי החדשות

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• צה"ל
• נשים

>> ד"ר אורית שחם-גובר היא האוצרת ראשית של "אנו – מוזיאון העם היהודי", המציג בימים אלה את התערוכה החדשה"20/20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות". התערוכה מפגישה בין יצירות של 20 אמניות צילום מהעת הזאת לבין יצירותיהן של 20 חלוצות יהודיות שפרצו דרך בתחום הצילום במחצית הראשונה של המאה ה-20, אך נשכחו לאחר מלחמת העולם השנייה וכעת מקבלות משהו מההכרה שמגיעה להן. הטקסט שלפניכם פותח את קטלוג התערוכה שתרצו לרכוש אחרי שתבקרו בה.

>> במדינת ישראל הפז"ם דופק מהרגע שהבנים יוצאים מהרחם // טור אישי
>> יוצרות הסדרה "אל עצמי" מסבירות איך מעבדים ספר בן 50 לשנת 2025

במסורת היהודית, המונח "תיקון" הוא בעל משמעות תרבותית ואמונית עמוקה – מעשה ידי אדם, אבל נוגע במהות אלוהית. תיקון יכול להתרחש בין אדם לחברו, בין אדם לחברה או בין אדם למקום. התערוכה"20&20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות"באה לתקן עוול היסטורי שנעשה למי שנסיבות חייהן והטלטלות ההיסטוריות של תקופתן גזלו מהן את ההכרה שהיו ראויות לה.

זהו סיפורן של נשים יהודיות במחצית הראשונה של המאה העשרים: נשים אשר שברו את תקרת המרתף שקודמותיהן היו כלואות בו במשך אלפי שנים, ובאמצעות המצלמה פרצו אל האור, אל העצמאות האישית והכלכלית, אל המימוש העצמי ואל היצירתיות האמנותית.

זה היה דור ראשון לגאולה נשית, ובנותיו היו נשים עצמאיות בעלות סטודיות מצליחים, שעמדו על רגליהן מבחינה כלכלית ללא תמיכת גברים או בני משפחה. נשים יוצרות, שידעו להפוך את הצילום ממלאכה לא-נחשבת לאמנות נחשבת ופרצו דרך בתחומי הפרסום, האוונגרד, צילומי האופנה והצילום החברתי והעיתונאי. בידיהן הפכה המצלמה מכלי ללכידת פורטרטים מבוימים, אישיים ומשפחתיים, שצולמו בסטודיו בלבד, לכלי הנושא מסרים אמנותיים וחברתיים גם מן הרחובות, מציג ומנכיח את מי שלפני כן לא היו להם קול ופנים.

אלא שהצלחתן היתה קצרת ימים. העבים שהתחשרו עם עליית הנאצים העיבו על פרץ ההצלחה הנשית הזה – ומלחמת העולם השנייה מחתה אותו כמעט לבלי השב. מי שלא נספתה בשואה נאלצה להשאיר את הצלחתה מאחור כדי להציל את נפשה. רובן לא הצליחו לשחזר את הצלחתן בארצות המקלט שאליהן נמלטו, ושמן ותרומתן לאמנות הצילום שקעו בתהום הנשייה.

כעת בשלה השעה לעשות איתן צדק. התערוכה מייצרת לפיכך דיאלוג בין-דורי ומפגישה עשרים מאותן צלמות חלוצות עם עשרים צלמות מצליחות בנות זמננו. התוצאה היא מפגש מרתק בין דור הנשים ששכבו על הגדר עבור הבאות אחריהן לבין ממשיכות דרכן בנות זמננו, שמנהלות איתן דיאלוג היסטורי ואמנותי. ההתבוננות ביצירותיהן של בנות שני הדורות הללו מעלה לפרקים תהייה: מי "מאז" ומי מהיום? מה הישן ומה החדש?

השאלה אינה אמנותית גרידא. כעת, ממרחק של כמעט מאה שנים, נשאלת גם השאלה: מה נשתנה? האומנם הוסרו כל המחסומים? האם לאחר תקרת המרתף נשברה גם תקרת הזכוכית החוסמת את דרכן של נשים בעולם האמנות? התשובה כמובן מורכבת, ונעה בין אנחת רווחה לחיוך מיואש או לפחות נבוך.

בטווח השנים שבין דור החלוצות ובין ממשיכות דרכן נמצאים גם אנחנו, קהל המבקרים, שהרי גם בידינו מצלמה והיום כולנו צלמים. גם אנחנו שואלים באמצעותה אותן שאלות שהעסיקו את דור החלוצות: מהו דימוי מעובד ומהי אמת מצולמת, מהי מציאות, מהי אמנות, ומי ואיפה אנחנו בתוך כל הערבוב הזה?אני רואה זכות גדולה באפשרות לעשות את התיקון עבור דור החלוצות ולייצר מפגש בין-דורי המאפשר לכוכבות של ימינו להציג לצד כוכבות העבר שנשכחו.
התערוכה "20&20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות" מוצגת ב"אנו – מוזיאון העם היהודי", רחוב קלאוזנר 15, תל אביב-יפו //אוצרי התערוכה: מיכל הומינר ואסף גלאי | אוצרת משנה: רעיה ספיר | אוצרת ראשית: אורית שחם־גובר //פרטים נוספים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיאון אנו ANU
• צילום
• נשים
• טור אישי

יום האישה, חודש האישה ושנת האישה – לא משנה עד כמה ימתחו את הקונספט המשומש, אנו נמשיך לסרב לשתף איתו פעולה. בחסות הממשלה, מעמדן של נשים במרחב הציבורי הולך ומצטמצם ובמוסדות המדינה לא ממש סופרים אותנו, אבל מבחינתנו כמחצית מהאוכלוסייה, כל יום הוא יום האישה. ובכל זאת, כשמסה קריטית של נשים בתחום הקולינריה מתרכזת במקום אחד – אנו מתייצבים על מנת לפרגן לכישרון, לנחישות ולעוצמה הנשית, וגם כדי לזלול דברים טובים.

>> עם חמאה: הסטייקהאוס הירושלמי הגיע לתל אביב בלי כיפה
>> לישון אצל אסף גרניט: בדקנו את מלון הבוטיק הירושלמי של השף

פרויקט "נשים יוצרות קולינריה" שיתקיים השבוע בשרונה מרקט מאגד תחת קורת גג אחת שפיות ויצרניות גלידה וממתקים, חקלאיות ויינניות וגם רוקחות שמנים ומוצרי קוסמטיקה טבעית, שיביאו איתן מאפים מסורתיים ודגים מעושנים, ירקות אורגניים מותססים ופרלינים שמבוססים על פירות וצמחי תבלין מקומיים ועוד ועוד.

אוצרת האירוע, אשת האוכל יולי איז'ק, מספרת שהאירוע נועד לתת קול ובמה ליצירה נשית מגוונת מכל קצות החברה הישראלית. "יתארחו כאן דתיות וחילוניות, דרוזיות, יהודיות וערביות – הפסטיבל כולו מופק באווירה חברתית ומיועד לתת במה וחשיפה לנשים להציג ולמכור את המוצרים שלהן, כשכל ההכנסות מהמכירות עוברות ישירות אליהן, והדוכנים מוקמים עבורן ללא עלות".

כלקח מפסטיבלים קודמים שהתקיימו בשרונה מרקט, אספנו עבורכם את הדוכנים הכי שווים על מנת לפשט את השיטוט במרקט ולאפשר קנייה מושכלת. גם אם לא תגיעו דווקא אליהם יש די והותר דברים לטעום, וממילא ההתייצבות נועדה בראש ובראשונה להבעת תמיכה.

1. אוכל יהודי מזרח־אירופי של דפי קרמר

הבעלים של "דפקא טעים" והיזמית של "סיר לסלאם", שנוגעת בקשר שבין הקידמה למקורות בקולינריה. המסע שלה בשנים האחרונות מוביל לטעמים של בית סבתא – קנישס, בלינצ׳ס, פילמני, קרפלך וקיגל.

2. סירופים של נעמה שטרן-ליכט

מומחית בייצור משקאות מתובלים בצמחים טבעיים, ובעלת המותג Stern-licht herbal tonic. בפסטיבל היא תציע טוניקים בארומת עשבים ופרחים שהולכים נפלא עם סודה וקוביית קרח, וכן ורמוטים ואמארו מהמפעל הביתי בכפר יחזקאל.

3. המאפים של פרח רסלאן

היא נולדה וגדלה בכפר אל־עדייסה בדרום לבנון, בת לאב שלחם בצד"ל. בריאליטי "מאסטר שף" היא העיפה לשופטים את הפוני עם אוכל מהמטבח הלבנוני המסורתי, והכנאפה כעכ שלה הוא הברקה משגעת. בפסטיבל היא תציע מעמולים, קטאייף במילוי אגוזים או מלבי, ליאלי בירות ועוד מאפים וקינוחים בעבודת יד ותבלינים מתוצרת בית.

4. העוגיות של שיר מלון

עוגיות אקסטרה מתוקות ומוגזמות שאופה שיר מלון משדרות, בעלת המותג "שוקולד שיר", שבמלחמה פונתה מביתה בעת שהייתה בהריון. בינתיים היא הספיקה לשוב ולהפעיל את העסק, ולנו רק נותר לקנות ולתמוך.

5. "שיקוי" של רוני ססלוב

מותג החליטות וצמחי המרפא של רוני ססלוב, לשעבר כורמת וייננית וכיום הרבליסטית קלינית מוסמכת, לקטית רפואית ומטפלת גוף-נפש. אנחנו כבר בדקנו את "נימנומית", חליטת צמחים להרגעה לפני השינה, ומאז הלילות הרבה יותר נינוחים (בתקווה שהפסקת האש תימשך ותסייע בכך).

6. גלידה NUEMA של נעמה אבינועם

נעמה אבינועם מייצרת בחצור גלידה בעבודת יד. לרוב הטעמים שלה מאתגרים, פינגר ליים ועגבניות למשל, אבל בפסטיבל יככבו טעמים "שגרתיים" יותר כמו פיסטוק ולוטוס עם שברי שוקולד ושקדים מומלחים, לצד סורבה קלמנטינות וצ׳אי מסאלה עונתיים.

7. המטבח של לונה זרייק

השפית והבעלים של מסעדת לונה ביסטרו הנהדרת בנצרת תציע מנות מסורתיות מהמטבח הערבי, ביניהן מאפה תרד, קובה, עלי גפן, סמבוסקים, מעמולים, בסבוסה ועוד.

8. הסילאן של גילי שיאל

תמרים אורגניים מקיבוץ סמר וסילאן ארטיזנלי שמייצרת גילי שיאל, מתכנתת בעבר ונטורופתית בהווה. כדאי לטעום את הסילאן שהיא מכינה מזני ברהי ודקל נור המקומיים (והפחות מתוקים ממג'הול).

9. היין של לינה סלוצקין

לינה סלוצקין מיקב קדמא שבכפר אוריה היא הייננית היחידה בארץ שמיישנת יין בכדי חרס ענקיים (אמפורה) כחלק מתהליך הייצור. מומלץ לטעום את בלנד "לירה" שמשלב שירז וקברנה סוביניון או "קופיה", בלנד בורדולזי של קברנה סוביניון ופטי ורדו.

10. הבאן מי של אביה קזום פרנס

באן מי בבגט עם עוף, בקר או בגרסה טבעונית עם טופו, מעשה ידיה של אביה קזום פרנס מבאן מי 13 בנחלת בנימין. סוף סוף לא צריך להסתבך ברחובות של שוק לוינסקי למען ביס מהסנדוויצ'ים הנהדרים שלה.

>> נשים יוצרות קולינריה, שרונה מרקט, חמישי-שישי (7.3-6.3), חמישי 22:00-10:00; שישי 15:00-09:00

• אוכלים שותים
• שרונה מרקט
• נשים
• יום האישה הבינלאומי

יום האישה הבינלאומי 2025 הולך ומתקרב (זה קורה ב-8.3), ואתם יודעים מה זה אומר: הרבה אירועי "העצמה" מביכים, המון מבצעים בסופרפארם והמון דיבורים על שוויון מגדרי, שאחריהם אפשר לחזור מיד אל הפטריארכיה הישנה והטובה ולהמשיך עם כל האפליה, ההדרה, השוביניזם והמיזוגיניה הרגילות. אפשר להתנחם בכך שלפחות בעיריית תל אביב-יפו עושים מאמץ כן לשנות את המציאות במסגרת "עיר שווה: התכנית העירונית לקידום שוויון מגדרי", ולא מסתפקים ביום אישה אחד אלא בשבוע שוויון מגדרי שלם, שמתכנס זו השנה השישית בהובלת מנהל קהילה תרבות וספורט והרשות לחוסן ושוויון חברתי תחת הכותרת "במלוא הדרה".

>> שלח לי שקט: 10 המקומות הכי רגועים בתל אביב

עיריית תל אביב-יפו תקיים במהלך החודש כולו אירועים ברחבי העיר לכבוד יום האישה 2025, אבל גם הרבה יותר מאירועים: אחת ממטרות התכנית העירונית "עיר שווה" היא הגברת הביטחון האישי במרחב הציבורי בעיר הכולל בתוכו גם את חופי הים. במסגרת התכנית החל מהלך עירוני תחת הכותרת "חוף מבטחים", שכחלק ממנו הוטמעה באוקטובר האחרון כריזה בנושא שמירה על מרחב בטוח כחלק ממערכת הכריזה האוטומטית בחופים תוך הקפדה על שפה שוויונית.

שלב נוסף של המהלך יתממש ב-20 במרץ: הכשרה ייעודית לכלל צוות אגף החופים (מצילים, פקחים, מטה) אשר תועבר על ידי הרשות לחוסן ושוויון חברתי של עיריית תל אביב- יפו ומרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב. ההכשרה תעסוק בנושאים רבים בניהם: הגדרת הטרדה מינית, גבולות ומרחב בטוח, תפקיד המציל ("עשה ואל תעשה"), עקרונות סיוע ודרכי התערבות ותגובה פרקטיות במקרים של הטרדות מיניות וחציית גבולות. במהלך ההכשרה יתקיימו תרגולים באמצעות סימולציות. מהלך זה נעשה גם מתוך תקווה שיהווה השראה לערי חוף אחרות שינקטו בצעד דומה שישפר את תחושת הביטחון האישי בחופי הים, מרחבים בעלי סבירות גבוהה לחציית גבולות.

במהלך השנה החולפת נעשו פעולות נוספות כחלק מתוכנית "עיר שווה", ביניהן פיתוח מרחב ציבורי בטוח ומכיל בהתייחס לצרכים, חסמים ומאפיינים של ילדות, נערות ונשים, שיפור והתאמת תשתיות (תאורה, גיזום עצים, שיפוץ והצבת שירותים ציבוריים במרחב הציבורי), קידום שפה שוויונית בפרסומי העירייה ובשילוט העירוני, התאמת פרוגרמות מוסדות ציבור וקידום שירותים רב מגדריים ומלתחות משפחתיות במוסדות העירייה. כמו כן, ננקטו, ביו היתר גם פעולות לטובת מניעת אלימות מגדרית בחינוך: מעל 10,000 תלמידים ותלמידות עברו סדנאות מרכז סיוע, תכניות ייחודיות לבתי הספר ביפו ולצוותי החינוך המיוחד, בנוסף לכ-1,000 בני ובנות נוער בצופים ובמרכזי הנוער שעברו סדנאות מרכז סיוע ומאות בני נוער, צוותים חינוכיים ועובדות ועובדי עירייה שעברו סיורים במרחב החברתי (מועדון הפוסיקט לשעבר).

בין האירועים, ההרצאות הסדנאות והפעילויות הבולטות אשר יערכו במסגרת "במלוא הדרה 2025", שחלקם הגדול מתקיים ביוזמת תושבים ותושבות, תוכלו למצוא את "אימון אימא" (שלישי, 4.3),בוקר לאימהות ותינוקות שכולו בהשראת הפרויקט היפואי שהקימה מאמנת הכושר ענבר שגב-ויגדר ז"ל שנרצחה בפיגוע ברכבת הקלה ביפו; אירוע החוצות"נערות פורצות דרך"(שלישי 4.3)שיקים מוזיאון זמני בכיכר הבימה ויעודד לסולידריות נשית דרך ביטויי אומנות שונים; כמו גם את ההרצאה המרגשת"מהחושך אל האור"(רביעי, 5.3)של החטופה דניאל אלוני, בה היא מפרטת כיצד היא ובתה הופרדו מבני המשפחה ונחטפו למנהרות החמאס ומשתפת איך שרדה בשבי 49 יום עם בתה בת ה-5 ומהן התובנות איתן יצאה משם.
>> "במלוא הדרה 2025", 8.3-1.3 בכל רחבי העיר,הפירוט המלא של כל האירועים כאן.

• הבועה
• יום האישה הבינלאומי
• נשים
• הדרת נשים
• שוויון
• עיריית תל אביב

הטלוויזיה היא המקום שבו המהפכה הנשית כבר קרתה. החל משנות התשעים ועד ימינו, הציפו את הסדרות שעל המסך עשרות דמויות מעוררות השראה של נשים מובילות, מרכזיות, חזקות ויפות שמביסות את הפטריארכיה בפריים טיים. "האישה החזקה" של הטלוויזיה היא כבר קלישאה פמיניסטית, מין וונדר וומן שיכולה לג'נגל בקלילות קריירה, משפחה, חיי אהבה ולעיתים גם את הצלת העולם כולו, במין אפליה מתקנת משונה מאוד שמייצרת שוב אידיאה נשית בלתי ניתנת להשגה. בתוך השיטפון הזה יש מספר דמויות שהצליחו להתעלות מעל הפנטזיה הטלוויזיונית ולהפוך למודלים מרשימים של נשיות במאה ה-21, תוך כדי שהן כובשות את הלב שלנו ושוברות אותו לסירוגין. עכשיו רק נשאר שהעולם ידביק את הקצב.

>> נשים כמונו: מה קרה לדמות האישה בטלוויזיה בשנים האחרונות?
>> הכי שוות בתל אביב: 10 בתי עסק מהממים של נשים מעוררות השראה

כרמלה סופרנו ("הסופרנוס")

קודם כל הזיטי, ואז הקנולי, ורק אחרי כל השאר. ולמרות זה, אנחנו מעריכים את כרמלה הרבה יותר מרק בזכות פועלה במטבח. אפשר להתחיל בנאמנות שלה לטוני, שמשאירה אותה לצידו גם כשהיא יודעת שהוא בוגד בה על ימין ועל שמאל – אבל אל תטעו לחשוב שמדובר פה בקורבן, כי כרמלה הרבה יותר מתוחכמת מזה. גם היא, בדומה לטוני, מעוררת בנו שילוב של אמפתיה ובוז, שכן על אף הייסורים הרגעיים מול כספי הדמים של בעלה, נראה שהיא נהנית מחיי המאפיה והמותרות לא פחות ממנו ומכל הגברים שבחבורה. וזה הופך אותה לדמות מורכבת ומעניינת, כזו ששותקת על פועלו של בעלה למען שלום בית, ולא פחות מכך, למען הכוח, עגילי היהלום ושיפוץ הבית.(יעל שטוקמן)

באפי סאמרס ("באפי ציידת הערפדים")

"הדבר הכי קשה בחיים – זה לחיות". את המשפט המכונן הזה אמרה באפי סאמרס האחת והיחידה, הדמות הכי בדאס על המסך מסוף שנות התשעים עד תחילת המילניום, והמשפט הזה מלווה אותי עד עצם היום הזה בכל צעד ושעל. כי הוא כמו באפי עצמה – דוך לפנים, לא מתייפייף, אמיתי מהחיים ועדיין מלא תקווה. כן, היו שם גם ערפדים ושאר ווירדוז, משולש רומנטי עם אנג'ל וספייק (הכי team ספייק), ולמרבה הצער, גם סט שופע גבריות רעילה במיוחד – אבל מעל כל זה התנוססה בגאון בחורה צעירה שפירקה את הצורה לכל מי שהיווה איום קיומי, וגרמה להמוני ילדות שיום אחד יהפכו לנשים בעולם גברי רגיל, להרגיש הכי חזקות שיש. אני אחת מהן.(רוני ודנאי)

ג'ואן הולווי ("מד מן")

היו דמויות של פאם פאטאל לפניה, וברור שיהיו אחריה – אבל אף אחת לא הגדירה מחדש את המונח כמו ג'ואן מ"מד מן". הדמות שהתחילה כאם כל הקלישאות המיזוגניות על נשים, המדאם המניפולטיבית של משרד הפרסום סטרלינג קופר ששוכבת עם הבוס, הפיחה חיים בחד מימדיות של כל מה שאמרו אי פעם על דמות האישה-זונה, והפכה אותה לדמות עגולה ומורכבת שלא נופלת לאף סטריאוטיפ. במהלך של 7 עונות, רווי רגעי גלאם ושפל מרהיבים, היא הפכה מאובייקט מיני מורם מעם לסובייקט שמסובב את העולם – גברים ונשים כאחד – על האצבע הקטנה ונוטפת התשוקה שלה. ולא, לא תשוקה מינית, אלא תשוקה לחיות טוב. רעב של ממש להפוך את הגורל שלה ממי שמנהלת את הגברים במשרד בזכות הכוח המדוד שהם נותנים לה, לאישה שמכופפת אותם ועל הגב שלהם רוכבת אל העצמאות שלה.(עינת שחק)

שירה שטיינבוך ("קופה ראשית")

אין ספק שבסוף, כוכבה היא הדמות הבולטת של "קופה ראשית" – אוסף קלישאות צעקני בפאה בלונדינית וטייטס ממיטב אופנת עזה. על רקע הזוי כל כך, שמתוגבר בדמויות גבריות הזויות לא פחות, שירה שטיינבוך מרגישה כטעות בתסריט – קלישאת הישראלית היפה, כולל שירות בצה"ל כקצינת שלישות, עובדה שהיא מקפידה להדגיש בכל הזדמנות כסימוכין להתאמתה לתפקיד מנהלת הסניף. שירה ("במלעיל ולא במלרע") מלאת מוטיבציה, מעריצה את סטיב ג'ובס ומנסה ליישם את שיטות הניהול שלו על צוות העובדים, שמצידו מזלזל ומסרב להתיישר לפי הסטנדרט ההייטקי. היא האליטה שמודעת לאליטיסטיותה, קלולסית עם רצון טוב שאינו מוביל לשום מקום פרודוקטיבי ושאיפות שאינן מתיישבות עם הסופר השכונתי הקרתני. האינפוף ומחוות הידיים, הטון הכאילו מבויש והסמנטיקה הדידקטית מכוונים להגחיך את שירה, אך בבסיס יש לה לב זהב. וכשהזהב מתנגש עם לב הפח של כוכבה, אי אפשר להפסיק לצחוק.(שרון בן דוד)

ליז למון (30 רוק)

אם אי פעם מישהו יעז למלמל לידכן את המשפט "אין נשים מצחיקות", אתן מוזמנות לבעוט לו בביצים, ואז להקרין לו פרק של 30 רוק, קומדיה כל כך מצחיקה עד שהיא יכולה להסיח את הדעת גם מכאב. וזה לא היה קורה בלי ליז למון. כלומר ברור, טינה פיי היא המאסטרמיינד המוחלט של הסדרה, אבל גם מעבר לכך, תפקידה בתור ליז היה מבריק, כי הוא היה כל כך קרוב לאיך שהיא וכל כך הרבה נשים מרגישות – לא מספיק. לא מספיק ליד החברה הבלונדינית, לא מספיק מול הבוס הקשוח או העובדים שזורקים זין או – או לא מספיק לעצמך, כשאת חוזרת הביתה ורק רוצה לאכול גבינה על המיטה. ליז למון היתה כנראה הראשונה להרשות לעצמה להיות כל כך מג'ייפה, זרוקה ובעלת הומור עצמי על הריקבון העצמי. וזה, גברותי היקרות, זכות שלפניה היתה שמורה רק לקומיקאים.(מתן שרון)

אליזבת ג'נינגס (האמריקאים)

גיבורת העל הגדולה בתולדות הטלוויזיה. אין לה כוחות על מיוחדים, חוץ מהעובדה שהיא אישה חכמה, אמא מדהימה והפאקינג מרגלת הסובייטית הכי טובה בכל הזמנים. קרי ראסל, מהשחקניות הכי אנדרייטד על המסך בסדרה הכי אנדרייטד של תור הזהב, גילמה במשך שש עונות מופלאות דמות עוצרת נשימה של אישה חזקה באמת בעולם של גברים אלימים, חמת מזג וקרת רוח בו זמנית, קשוחה ופגיעה, רוויית טראומות נשיות ולא דופקת חשבון לאף מאד'רפאקר. בניגוד לנשים קרביות רבות על המסך, היא לא מנכסת לעצמה תכונות גבריות כדי לנצח אותם במשחק שלה, אלא משתמשת דווקא בכל התכונות הנשיות שלה כדי לשרוד ולנצח. בסצנת הסיום של הסדרה היא תשבור לכם את הלב כמו שרק אישה ואם יכולה. אין ולא היו עוצמות כאלה באף אישה פיקטיבית אחרת בתולדות הטלוויזיה, ספק אם עוד יהיו עכשיו כשהפטריארכיה יצאה למלחמת המאסף שלה נגד נשים.(ירון טן ברינק)

סקיילר ווייט (שובר שורות)

נכון, רבים שנאו את סקיילר, וכמו כל שאר הדמויות בסדרה יש לה לא מעט פגמים – אבל הם טועים. סקיילר בסך הכול רוצה שהמשפחה שלה תהיה בטוחה, ואם מסתכלים על הסדרה בכללותה, היא כנראה גם הדמות הכי צודקת. וזה קשה להיות צודק. כשהיא משתפת פעולה עם וולט היא לא עושה זאת בעיוורון מוחלט, אבל כן נכנסת לזה בתנאים שלה, ועדיין במטרה להגן על הבית. מאחורי כל צעד שהאישה הזאת עושה יש רציונל, ובתור בני אנוש ולא דמויות טלוויזיונית, היא מגיבה באופן הכי ריאליסטי: בעלה מתנהג מוזר ומתרחק ממנה, היא מגלה שהוא סוחר סמים ושיש חיים שלמים שהיא לא יודעת עליהם, ובתגובה מצטרפת אליו, אבל בזהירות ששמרה על משפחתה. או לפחות על מי שרצה להישמר. אם ההתנהגות שלה עצבנה את הצופים, זה רק כי הם קיבלו את הכל דרך הפרספקטיבה של וולט – הנבל, תכלס. כי היא בסך הכל עושה הכל בשביל המשפחה שלה. ובדיעבד, הצליחה להיכנס לחיי הפשע של בעלה, ולצאת מזה כשהילדים מוגנים, ואפילו עם קצת כסף. זו ווינרית.(לירון רודיק)

קלי טיילור ("בוורלי הילס 90210")

היא התחילה את דרכה על תקן בלונדינית הורסת עם מלתחה מעוררת קנאה, הורים עשירים ואטיטיוד של בחורה מתנשאת. כולן אהבו לשנוא אותה, במיוחד כשהיא סו-קולד גנבה את דילן לברנדה (סליחה, אבל קלי נדלקה עליו קודם). אבל בתכלס, קלי טיילור הייתה דמות מורכבת, רגישה ואמיצה שחטפה מהחיים כאפות על ימין ועל שמאל, וזה רק על קצה המזלג: איבוד הבתולים בדייט-רייפ בגיל 15, סלאט שיימינג, אימא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים, הפרעות אכילה שהובילו אותה להתמוטטות ואשפוז, שריפה שצילקה אותה פיזית ונפשית, חברות בכת, התמכרות לסמים קשים אחרי שאבא שלה נטש אותה בפעם האלף, ירי על ידי בריונים שכמעט גרם לה למות ואונס אלים באמצע הלילה בפינת רחוב. תודו שזה טו מאץ'. קלי עברה חתיכת מסע בחיים, וכך הפכה לכנראה הדמות שהכי התפתחה על המסך, לפחות בסדרת נעורים. היא לימדה אותנו שאנחנו יכולות לאהוב בגדים ובנים ושטויות של בנות, לעשות מלא טעויות בדרך, ועדיין לצמוח להיות נשים עגולות ומורכבות, או בקיצור, אנושיות. וגם, שזה ממש בסדר אם לא כולם יאהבו אותנו. איזה משחרר זה, נכון?(רוני ודנאי)

דיאן לוקהארט ("הטובות לקרב")

מעט מדי נשים בטלוויזיה חוצות את גיל 70. דיאן לוקהארט (כריסטין ברנסקי) היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל, אישה לא צעירה ששברה את תקרת הזכוכית, ואינה רואה את הפנסיה ממטר. היא שותפה בכירה בפירמת עורכי דין מצליחה שרובה אפרו-אמריקנית, שמאלנית-דמוקרטית ליברלית שאינה מסתירה את סלידתה מממשל טראמפ. היא מתנגדת לתיקון השני לחוקה המאפשר לשאת נשק, עובדה שגורמת למשבר ביחסיה עם בן זוגה, והאיפור והעקבים שהמעמד מחייב אינם גורמים לה למכור את נשמתה לשטן. להיפך – היא עושה סקס וסמים (אפיזודות הסוטול מהעונה האחרונה נהדרות), ולא חוששת להביע את דעתה גם מול גברים לבנים פריווילגים. בקיצור כל מה שאנחנו חולמות להיות כשנגיע לגיל 70, כולל השיק והסטייל.(שרון בן דוד)

קארה סטארבאק ("בטלסטאר גלקטיקה")

סטארבאק היא הטייסת הכי טובה בפער בצי המטוסים באנושות של 50 אלף בני האדם האחרונים שנותרו ביקום, אחרי שהאנושות הושמדה על ידי סיילונים, רובוטים מתוחכמים דמויי אדם, אי שם בעבר. סתם, למקרה שבטעות פספסתם את סדרת המד"ב המשובחת מ-2004, עם אחת מדמויות הנשים הכי מעולות אבר. סטארבאק ניחנה בכל התכונות שבדרך כלל נותנים לדמות ראשית של גיבור מסוג גבר (מה ניש פיקי בליינדרז) רק שפה יצקו אותן לדמות נשית: היא יפה, היא מוכשרת יותר מכל מי שמסביבה, היא מנצחת כנגד כל הסיכויים, היא אלכוהוליסטית, היא מזיינת בלי רגש ואי אפשר לומר לה מה לעשות. גם לא הבן החתיך של ראש הצבא, שמקבל לנהל את הטייסת, כל עוד היא מאפשרת לו לנהל. כי כשהיא לא – היא סוסת פרא נדירה ובלתי ניתנת לאילוף שגם לא ממש טועה ולא נכשלת. היא מעל זה.(עינת שחק)

קימי שמידט ("קימי שמידט")

"קימי שמידט" היא סדרה על אישה שעברה חוויה נוראית. היא נחטפה בגיל צעיר על ידי כומר מטורף כדי להיות חלק מהכת שלו, וננעלה בבונקר עם שלוש נשים אחרות – אבל היא עדיין אופטימית, מאמינה בטוב האדם ורואה את העולם דרך משקפיים ורודות. לכאורה, כי חלק מהגאונות של הסדרה של טינה פיי ורוברט קרלוק היא השילוב בין "בהיר" ו"אפל", בין "אופטימי" ל"פסימי", בין קימי המחייכת ורוקדת לזכרונות הטראומטיים שמאיימים לפרוץ ממנה בכל רגע. אם כל זה נשמע מבאס, אז תשכחו מזה – כי קימי, כמו כל דמות בסדרה, היא דמות קומית מעולה שפולטת בדיחות ומשפטים אייקוניים בכל רגע. בין אם זה הבלבול שלה לגבי סלנג וטרנדים עכשווים, הביטויים שהיא ממציאה או פשוט הדרך המיוחדת בה היא מסתכלת על החיים החדשים שלה בחוץ. בפועל, דרך טוויסט על קלישאת הנערה פעורת העיניים שנוחתת בניו יורק, פיי יצרה דמות נשית באמת חזקה, ובאמת יוצאת דופן.(יונתן עמירן)

נעמי שחר ("השיר שלנו")

תקשיבו לנו ותקשיבו לנו טוב: לא רבים זוכרים את "השיר שלנו" בתור מופת של כתיבה, אבל מתוך "הדרמה המוזיקלית היומית" יצאה הדמות המופלאה של שחר – אישה דומיננטית וחזקה בתוך עולם הבידור הישראלי, עולם של הגברים, וגם ייצוג של תופעת ה"נפו בייביז" – עוד לפני שמישהו למד לאיית את המילה. בוגרת להקה צבאית שמגדלת כוכבת בבית, ומוכנה לעשות בשבילה הכל. אם תרצו, מעין תשובה נשית לאבות הכדורגלנים – אלה שלא הצליחו בעצמם, ובונים דרך הבן שלהם את התהילה. ולצד כל זה, חנה לסלאו חזרה בגדול למרכז הבמה, עם אחת הדמויות שהפכו את "השיר שלנו" לסדרה כל כך בלתי נשכחת. וד"ש לקלאודיו.(אבישי סלע)

דורות'י ליון ("פארגו", עונה 5)

את דורות'י ליון הכרנו כשבבית הספר של הבת שלה התחילו מהומות במסגרת ועדת קישוט-שקר-כלשהו בין הורים. אז, במטרה להגן על ילדתה, דורות'י ניסתה לחלץ אותה במהירות וללא עימותים, אבל יוצא שהיא מחשמלת שני אנשים ושוטר. הסצינה הזאת היא נקודת הפתיחה של מרדף המפורר את חייה השלווים בגלל חייה הקודמים, אבל מה שבאמת הופך את דורות'י לדמות חזקה הוא שהיא עברה פעמיים אירועים אלימים ומזעזעים, ובכל פעם היא מרימה את הראש כמו לביאה ולא מפסיקה להיאבק לרגע, גם כשנדמה שהיא נכנעת. דורות'י היא אמא אכפתית, רעיה אוהבת ואישה שמוכנה להגן על משפחתה בכל אמצעי שהיא יכולה. ברצינות – אל תתעסקו עם דורות'י ליון.(לירון רודיק)

דריה מורגנדורפר ("דריה")

לאורך השנים דמותה של דריה התקבעה כאייקון לכל מה שנייטיז ואחד מסממני דור ה-X הבולטים ביותר, והסיבה לכך היא שעד שהיא הגיעה להתנשא על האדיוטיזם של ביוויס ובאטהד, לא היתה אף אחת כמוה. החנונית, העכברית, הנעלמת ברקע שמשתמשת בסרקזם ואירוניה כדי להתגונן מהסביבה המיינסטרימית מדי שלה. מבחינה מסוימת, מדובר בנערת האינדי המתנשאת המקורית. ועד שדריה לא השמיעה את קולה המונוטוני, נשים מהסוג שלה פשוט לא הגיעו למסך. עכשיו תחשבו כמה בחורות אתם מכירים שמזדהות עם האופי של דריה, ואפשר כבר להבין איך היא הפכה לאייקון שהיא. והיא בכלל רק רצתה שיניחו לה בשקט.(מתן שרון)

ברי ואן דה קאמפ ("עקרות בית נואשות")

הרבה יותר מעקרת בית, ובטח שהיא רחוקה מלהיות נואשת. כלפי חוץ, ברי נראית כמו ההתגלמות האידאלית של עקרת הבית האמריקאית – זו שיש לה נישואים מושלמים, שני ילדים מהז'ורנל, דשא ירוק וגינה מטופחת. היא מכינה מאפינס לכל תושב חדש בשכונת הפרברים, ומעוררת קנאה עזה בזכות חייה נטולי הרבב, לכאורה. שכן עד מהרה החזות המושלמת מתפרקת כליל, וכל שערורייה שתוכלו לחשוב עליה נקלעת בדרכה. בעלה בוגד בה עם מלכת הסאדו השכנותית, חבר שלה מתחיל לעסוק בזנות (וגם דורס אישה), והבת שלה עוזבת את הבית. אולם ברי לא מפגינה חולשה לרגע, והופכת את הלימון ללימונדה – או את המאפינס, לכאלה עם שטרויזל. היא מצליחה לצאת מהכל שידה על העליונה, ועושה הכל בקלאס מעורר השתאות שאי אפשר שלא להעריץ.(יעל שטוקמן)

סולי ברזל ("פולישוק")

עוד עולם מאוד גברי שבו אישה אחת, בתכל'ס, ניהלה את כולם. הפעם, מדובר בעולם הפוליטי הישראלי, כפי שהשתקף ב"פולישוק", ככל הנראה הסאטירה הכי טובה שנכתבה על הפוליטיקה הישראלית. ובתוך העולם הדי שרוט הזה, היתה שם סולי – אישה מזרחית שלמרות כל הקומבינות והשטיקים, מצליחה להתקדם בזכות עצמה. ברזל היא כמו תמונת המראה של קוזו אביטל, היועץ הערמומי של חומי שליט; שניהם בסופו של דבר הגיעו מאותו מקום, אבל ברזל ייצגה את האמת הפשוטה. את איך שהיינו רוצים שהפוליטיקאים שלנו ייראו. חנה אזולאי-הספרי היא שחקנית מאוד אנדרייטד בעולם הבידור שלנו, אבל בעיניי מדובר בתפקיד הטוב ביותר שלה על המסך. כן, אפילו יותר מגילה אסולין.(אבישי סלע)

"סוויט" די ריינולדס ("פילדלפיה זורחת")

דמות טובה היא לא אדם מושלם. לדמות יש טובה חסרונות ומגרעות שהופכים אותה לאנושית יותר. וזה בהחלט נכון לגבי דיאנדרה "סוויט די" ריינולדס – השחקנית-בשאיפה… סליחה, הברמנית האגואיסטית, השחצנית, הנקמנית והלא מוכשרת של "הפאב של פאדי" בפילדלפיה. כאשר הסדרה נוצרה לראשונה על ידי רוב מקלאהני, הוא דמיין את די כ"קול ההיגיון" של הקבוצה, או במילים אחרות – סתם דמות נשית רגילה ומשעממת. אבל כאשר השחקנית הקומית האדירה קייטלין אולסון הצטרפה לקאסט, היוצרים הבינו שזה יהיה בזבוז של הכישרון שלה, והפכו את די למשוגעת בדיוק כמו שאר החבורה. מסוג האישה שתתמכר לבשר אדם, תהרוס את חייו של כומר או תשחק מספר דמויות גזעניות גרועות. היא לא אדם מושלם, אבל היא בהחלט האישה הכי נוראית בטלוויזיה. וזה, דווקא הופך אותה לדמות מושלמת.(יונתן עמירן)

• המסך
• סדרות
• טלוויזיה
• נשים