בתוך תקופת ההמתנה המעיקה והכמעט מייאשת, נדמה שהמציאות הישראלית כולה נמצאת בהולד. בין האפשרות לשיחות שלום בין ארה"ב ואיראן, לבין האופציה של מתקפה, כשאפילו עזה פתאום חוזרת לכותרות בתור זירה שעשויה להידלק' לא ברור האם השגרה החדשה שלכאורה החלה עם סיום המלחמה באוקטובר נמשכת, או מתפתחת לקראת סערה חדשה.איך הישראליות מגיבה למצב הזה? לססמוגרף של "ארץ נהדרת", בפרק ששודר אתמול (רביעי), יש תשובה שהתחילה כבר בפרק הקודם: קומדיה יותר קיצונית, יותר מוזרה, פחות מיינסטרימית וקלה לעיכול, כזו שמשדרת שהשואו של "ארץ" הופך לפריק שואו. ישראל הפכה לתצוגת מוזרות אחת ענקית, וזה השתקף גם בתכנית הסאטירה שכמאמר התקופה, "מעמידה מולה מראה".

>>

זה היה פרק מאוד מוזר. לא ברור אם זו החלטה מודעת של היוצרים, אבל קשה היה לצחוק בלב שלם גם עם (רוב) הקטעים שנועדו להצחיק. אפילו הקהל שישב באולפן – כך זה לפחות הרגיש מהצפייה – קצת לא ידע איך לאכול את מה שעמד מולו. המיקס הזה בין קונספירציות, אפשטיין, שמנופוביה, שיער ארוך (רפרנס נהדר של כותבי "ארץ" לאוהד של מנצ'סטר יונייטד שמסרב להסתפר) ופוסקאס – הביא תכנית לא פשוטה לעיכול, אבל כזו שכן הצליחה להביא כמה דברים לשולחן.

דבר שבלט מאוד בפרק – ובכלל, בעונה הזאת של "ארץ" – הוא הנוכחות המובהקת של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. העונה הזו החלה עם הפרומואים שקראו "מייק ארץ נהדרת אגיין", במה שאולי קרץ לחזרה לשגרה אבל גם הנכיח מאוד את טראמפ (בגילומו הכריזמטי של עומר עציון) כדמות האלפא. הג'ינג'י מניו יורק הוא זה שמחזיק את המפתחות לא רק למדינת ישראל, אלא גם ל"ארץ".גם הסאטירה בפרק הזה, סביב הפגישה בין טראמפ לנתניהו שקדמה לפרק, יותר ויותר מכוונת אליו (וליחס השנוי במחלוקת למפגינים באיראן), כולל שיר באנגלית. נתניהו אמנם ממשיך להופיע, עם הכתם על המצח אבל הוא כמעט גורם סביל – שלא מקבל את ההחלטות באמת. טראמפ הוא החזק ואליו הולכות הבעיטות. הממשלה הישראלית מוצגת כמי שמסכימה במקרה הטוב, ומתבטלת בפניו במקרה הרע.

בהמשך, היו עוד שני סגמנטים טובים מאוד: הראשון בהתייחסות לאהוד ברק ולחלקו בפרשת ג'פרי אפשטיין. קודם כל, זה החיקוי של זרחוביץ' לברק שהוא משובח (כמו כל חיקוי שלו), אבל עוד יותר מזה כי ארץ נמנעה מ"וואטאבאוטיזם". היא לא ביטלה את הבעייתיות של ברק בכך ש"הוא לא נבחר ציבור" (למרות שזה נכון), היא נתנה את ה"כבוד" (המפוקפק) לברק שהוא כן חלק מהשיח שלנו – נרצה או לא – ושמה זרקור על כמה דפוק כל הסיפור הזה.

הסגמנטי השני, שהכיל עוד חיקוי מצוין, היה החלק שעסק בהדהוד תיאוריות הקונספירציה סביב 7.10. גם כאן, האמת ש"ארץ" מביאה למסך לא נוחה למיינסטרים – אבל היא צריכה להיאמר: הקונספירציה המתועבת ורוויית השקרים על "הבגידה מבפנים" לא רק חיה – היא גם בועטת במה שנשאר מהממלכתיות הישראלית. השילוב בין איילה חסון, עיתונאית שהיתה פעם מכובדת (בחיקוי הנהדר של יניב ביטון) ושני הווינגרים שלה – חברי הכנסת טלי גוטליב ואלמוג כהן – המחיש כמה הקואליציה, שאמורה לעבוד גם בשבילנו, עסוקה הרבה יותר בתיאוריות קלושות ומופרכות ובטשטוש האמת כדי לשרת אדם אחד.

בחלק הבידורי יותר – בעילה קצת מוזרה של "יום המשפחה", קיבלנו את סגירת המעגל המושלמת. ה"פוסקאס" של אשר ונהוראי בן עוז, שהתחיל בתור קטע ב"עוד כותרות", הפך רשמית לחיקוי מוצלח למדי. גם זה קרץ לפריק שואו הישראלי: העובדה שהמוצר התרבותי הכי מדובר, לפחות בשבוע האחרון, הוא פודקאסט של אבא ובן שבו יש פחות דיבורים ויותר שתיקות מביכות.

גם החיקוי של יעל ושוש פוליאקוב חזר, על רקע ההתבטאות הלא מוצלחת של הראשונה אפשר לתהות למה אסי עזר (שבאמת ישב לידה בפודקאסט והיה שותף מלא לשיט שואו השמנופובי) לא נכלל בסגמנט, אלא דווקא שוש שלא היתה שם. זה היה קצת מאולץ ופחדני והרגיש כמו רצון להחיות את החיקוי (המוצלח כשלעצמו) של רועי בר נתן. מה שנקרא "לעשות אבדיה".

מה שבהחלט ממשיך לתת בראש הוא מערכון פרדס חנה, שאפשר לזהות בו גם מימדים של ביקורת חברתית. מה שעלה הפעם הוא מערכת הבריאות – סביב הבדיחה הידועה על ההתנגדות של פרדס חנה לחיסונים. וההומור הזה עובד, אבל הסאבטקסט דיבר פחות עליהם ויותר על מערכת הבריאות המיינסטרימית. אותה "ג'ינה לב עגול" (יא אללה שלך, ליאת הרלב) שמציגה את עצמה בתור רופאה רוחניקית היא בסוף רופאה רגילה, שפשוט לא יכולה היתה להתמודד עם המציאות בבתי החולים הממוסדים. אז היא ברחה למפלט הנוח של האקס טריטוריה ושמה פרדס חנה. מוצלח מאוד.

לסיום הפרק, "ארץ נהדרת" בחרה לערוך מחווה לאירוע העצוב של השבוע – מותו של מתי כספי ז"ל. נתחיל בכך שהבחירה האמנותית שלהם, במקור, היתה שיחוק: בניגוד לקלישאות כמו "ברית עולם" או "ילדותי השנייה", מה שנבחר הוא דווקא הקליפ (המעולה) של כספי ז"ל מבצע את "לא טוב היות האדם לבדו" עם הפרות בקיבוץ. בחירה מצוינת, משעשעת, לא צפויה וכזו שמביאה איתה המון קלאס. כאן גם הוחמצה הזדמנות לצאת באמת גדולים.

כי אחרי חצי דקה בערך שבה הבמה ניתנה לכספי עצמו, הפוקוס ירד משם ועבר לשחקנים של "ארץ" שהצטרפו בשירה. והשחקנים של "ארץ", כולם אגב, מוזיקליים מאוד ויודעים לשיר, אבל היה מקום לתת את הבמה למערכון המקור של כספי כפי שהוא שודר. זה היה מוציא את "ארץ" לארג'ים, מספיק גדולים וחזקים כדי לתת את הבמה למשהו שלא הופק על ידם, כדי לכבד יוצר גדול מהחיים. הכוונות, אני בטוח, היו נהדרות (וגם ניתן הקרדיט הראוי לתאגיד), אבל בחירה קצת אחרת היתה מרגשת יותר וקולעת יותר.אפשר היה גם לבחור בשיר של כספי ולתת לשחקנים לבצע (משהו שכבר נעשה בשנים האחרונות ב"ארץ"), אלוהים יודע שיש אופציות, אבל מה שנבחר בסוף זה חצי חצי, לא מספיק טוב ולא מספק את סגירת המעגל הרגשי בפרק. קצת חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

הניסיון הראשון של מאן-סו (לי ביונג-הון מ"משחק הדיונון") להרוג מישהו הוא רגע קולנועי אבסורדי ונהדר. מאן-סו עולה על גג של בית, תופס עציץ בינוני, חוכך בדעתו ומחליף אותו בעציץ יותר גדול, ואז מניף אותו מעל לראשו בכוונה להפילו על גבר שמדבר בטלפון למטה ברחוב. מים מהעציץ זולגים כמו דם שקוף, או זיעה קרה, על פניו של מאן-סו, ועל החליפה הנאה שלבש לראיון עבודה, והוא מתמהמה. הניסיון אינו מסתיים בהצלחה. כאיש משפחה ומנהל מזה 25 שנים במפעל למוצרי נייר, מאן-סו חסר כל כישורי הרג, וצעדיו הראשונים בתחום מלאים טעויות מבדרות. אבל מקורבן לקורבן הוא צובר ניסיון, ונעשה הרבה יותר מחושב ומתוחכם. זה מעיד על יכולתו ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים – תכונות הנדרשות לתפקיד ניהולי, כמובן.

>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

מאן-סו אינו מתכוון להתמקצע כמתנקש. הוא רוצח אנשים משום שפוטר מעבודתו כשהמפעל נרכש על ידי חברה אמריקאית, ולמרות כל התרגילים למחשבה חיובית שלימדו אותו, הוא לא הצליח למצוא תחליף ראוי. יש משרה אחת בחברת נייר אחרת שמתאימה לו בול, אלא שיש עוד כמה אנשים עם הכישורים הנדרשים. לכן הוא מחליט לחסל את המתחרים.

"אין ברירה אחרת" הוא העיבוד הקולנועי השני ל"הגרזן" מאת סופר המתח האמריקאי דונלד ווסטלייק, שעשרות מספריו הגיעו למסך (בהם "הצייד", שב-1967 הפך ליצירת המופת האבסורדית "Point Blank", וב-1999 ל"פייבאק" עם מל גיבסון). העיבוד הקודם מ-2005 נוצר בצרפת בידי קוסטה גברס, ונקרא "Le couperet". הספר עצמו נכתב ב-1997, בהשראת סדרת כתבות ב"ניו יורק טיימס" על קיצוצי עובדים בתאגידים. שלושים שנה אחרי, הנושא נותר רלוונטי כשהיה – גם בעידן הדיגיטלי שבו הצורך בנייר הולך ופוחת – והסיפור על קורבנות השוק החופשי נקלט היטב בקוריאה הדרומית.

לצד בונג ג'ון הו ("פרזיטים"), פארק צ'אן-ווק הוא מבכירי הקולנוענים הקוריאנים. סרטיו כמעט תמיד אלימים מאוד ומגוללים סיפורי פשע ונקמה, מרוססים בהומור שחור. "אין ברירה אחרת" הוא הסרט השלישי שלו שמופץ בישראל, אחרי "חמישה צעדים" ("Oldboy") ו"החלטה לעזוב" המופתיים – לשניהם נתתי חמישה כוכבים. הפעם שכבת ההומור השחור עבה במיוחד, ללא ההדים הטראגיים שליוו את היצירות הקודמות. לכן, אף שנהניתי מהבימוי המדויק ומהמהלכים העלילתיים, הרובד הזה היה חסר לי.

הבסיס התמטי מזכיר לא מעט יצירות אמריקאיות, דוגמת הסדרה "החברים והשכנים שלך", שעוסקות בחיי המעמד הנינוח (הסנובי והצבוע) המתגורר בפרוורים האמידים, ובמי שנזרק מהם. כשאנחנו צופים בחזות המשפחתית המושלמת מדי שמוצגת בפתיחה – כולל חיבוק משפחתי וזוג כלבים שנקראים על שמות הבן והבת – ברור לנו שהיא נועדה להיפרע תוך זמן קצר. כך אכן קורה כשמאן-סו מגלה שהבונוס שקיבל לא מעיד על הערכה לעבודתו, אלא להיפך. אחרי האירוע המחולל של הפיטורין, הסרט לא ממהר לשום מקום ובונה בדקדקנות את הייאוש הזוחל שמניע את מאן-סו לבחור באסטרטגיה של רצח.

הקצב האיטי של הסרט, שאורכו שעתיים ועשרים, יאתגר את סבלנותם של חלק מהצופים (כפי שניכר בהקרנת העיתונאים), אבל אוהדיו של פארק יתענגו על כל פריים, כמעט. הרצח הראשון הוא המפורט והארכני ביותר, בהיותו הכי פחות מתוכנן. יש שם כמה דקות של התגוששות שמבוימת בגסות, בעיניי. אבל כל השאר עשוי בחדות ובאלגנטיות, בתוספת זוויות צילום ביזאריות שמייצרות תחושה כאילו משהו אורב לנו בכל פינה נסתרת. גם הפעם פארק משלב בפסקול יצירות קלאסיות של מוצארט וויואלדי – לצד בלדות קוריאניות – הפעם לא כקונטרפונקט לתמונה, כפי שעשה באופן בלתי נשכח ב"חמישה צעדים".

לי ביונג-הון מתגלה כשחקן קומי מצוין בתפקיד הגבר שמשתדל להיות אבא טוב לילדיו, ובעל טוב לרעייתו, והופך בשל כך לרוצח. האופציה של התחלה חדשה אינה עולה בדעתו, כי הוא מרגיש ש-25 שנים בתעשיית הנייר הגדירו את זהותו והוא מסרב להיפרד ממנה. סון יה-ג'ין משתווה אליו בתפקיד רעייתו התומכת. סון זכורה לטוב מהסדרה הקוריאנית הפופולארית "נחיתת חירום לאהבה", שם היא גילמה יורשת/סלבריטי/אשת עסקים. כאן היא פחות זוהרת אך לא פחות נבונה ובעלת תושיה. הסיום נפרש על פני כמה סצנות. האחרונה שבהן אירונית כדבעי, ומותירה אותנו עם שאלה מהדהדת לגבי מהות הקיום האנושי בשלב הבא של עידן התאגידים.

4 כוכבים
No Other Choice בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם לי ביונג-הון, סון יה-ג'ין. דרום קוריאה 2025, 139 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע קוריאני
• סרטים מומלצים
• סאטירה

2025 לא נתנה לנו הרבה סיבות לצחוק, בישראל ומחוצה לה. בין המלחמות, המתח הפוליטי והאיומים על חופש הביטוי, היה לנו פחות "חה חה" ויותר "אוי לא!", בל אי אפשר להתרכז רק בדברים הרעים, וחשוב להיזכר גם ברגעים שגרמו לנו לצחוק בקול רם השנה, או לפחות לגחך מעט בין התקף בכי למשנהו.

>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שממש נמאס מהן ב-2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

איש השלג מת מצחוק

אין מראה נדיר יותר בתקופה הזו מסרט הוליוודי מז'אנר הקומדיה, אותו ז'אנר נשכח שהוחלף בסרטי גיבורי-על בלתי מצחיקולים בעליל. אז כולנו עשינו ספיט-טייק כשיצא השנה הריבוט לסדרת "האקדח מת מצחוק" בכיכובו של ליאם ניסן והיה אשכרה… איך אומרים? מצחיק! יש כמויות של בדיחות טובות בסרט, כולל איזכור מתבקש לאו ג'יי סימפסון ואיזכורים פחות צפויים לבלאק אייד פיז, לבדיחות ויזואליות נהדרות וקריינות פילם-נואר מטופשת, אך רגע השיא של הסרט מגיע בזמן מונטאז' רומנטי של ניסן ופמלה אנדרסון. אנחנו לא נספיילר לכם את כל הסצנה, אבל רק נגיד שיותר אף פעם לא תסתכלו על בולי איש השלג באותה צורה.

אייס קיוב נגד כל העולם

אבל סגן פרנק דרבין ג'וניור הוא לא היחיד שהצחיק אותנו בסרט השנה: היה גם את אייס קיוב! נכון, העיבוד החדש ל"מלחמת העולמות" בו הוא כיכב השנה לא היה אמור להיות קומדיה – אבל הוא היה ממש מצחיק! פחות כמו סרט ויותר כמו פגישת זום מבאסת, העיבוד החדש הזה מציג לנו 89 דקות של הראפר-שחקן יושב מול מצלמת אינטרנט ומגיב לפיצוצים שקורים בחוץ. התירוץ הזה למותחן מד"ב יצא לפני חצי שנה וכבש את האינטרנט בסערה בזכות הבחירות המוזרות שהוא עשה, המשחק המוגזם של קיוב והפרסומות הלא-מאוד-סמויות לאמזון שהפיצה אותו. כמו שאייס קיוב היה נוהג להגיד: ביי פלישיה!

ווייק מי אפ אינסייד

השנה זכינו לראות את שובו של הגאון המשוגע ניית'ן פילדר לעולם הטלוויזיה הקומית עם העונה השנייה של "חזרה גנרלית". אחרי שטיפל במערכות יחסים בין-אישיות וחיי משפחה בעונה הראשונה, פילדר הביט לשמיים והחליט להקדיש את העונה לבטיחות טיסות והיחסים בין טייסים לטייסי משנה. לא נספיילר איך העונה הזאת נגמרת, אבל כן נציין את הפרק השלישי שמוקדש לגיבור האמריקאי סאלי סולנברגר, שגולם על ידי טום הנקס בסרט "סאלי: נס על ההדסון" ב-2016. עם כל הכבוד להנקס, פילדר השקיע הרבה יותר במחקר, ואף גילם את סאלי כתינוק ופעוט. איפה המחוייבות שלך לתפקיד, טום? רגע השיא של הפרק מגיע כאשר אותו נס על ההדסון מתרחש, ופילדר-בתור-סאלי בוחר לשים שיר ספציפי באוזניות: Wake Me Up של להקת אוונסנס. גאונות טלוויזיונית!

פרנקנשטיין בא ל-SNL

זו לא הייתה עונה טובה במיוחד של "סאטרדיי נייט לייב", ממש כמו רוב העונות שבאו לפנייה. אבל ברצינות, זה סימן לא טוב שהמערכון הכי טוב שהיה בתוכנית העונה אפילו לא שודר. במערכון הזה שנחתך מהשידור החי מפאת זמן, כותב התכנית וחבר בשלישיית "Please Don't Destroy" מרטין הרליהי, מנסה להציב מראה מול החברה עם ניסוי חברתי: מה אם היית נכנס לאולם קולנוע וכל הצופים היו פרנקנשטיינים? עם איפור ירוק וברגים בצוואר? האם זה היה מפחיד אותך? המערכון הוא שיעור מצויין בשבירת ציפיות קומית ומכיל הרבה רגעים מפתיעים (כמו כשמרטין מנסה את הניסוי על החברה שלו או פוגש באדם שלא מפחד בכלל). מצחיק המרטין הזה! חבל שהוא לא בתכנית יותר.

לאכול את העוגה

גם מוסד הקומדיה האמריקאי הוותיק שהוא הסיטקום "פילדלפיה זורחת", ששידר השנה את עונתו ה-17, מצא את עצמו מתקשה להישאר טרנדי. בעונה נסיונית ומלאה ברפרנסים אקטואליים, הטוב ביותר היה כנראה בפרק השני של העונה. זוכרים את תכנית הנטפליקס המטומטמת "Is It Cake"? לא? זוכרים את הקונספט של ליצור עוגות שנראות כמו דברים אחרים? יופי, כי זה כל מה שאתם צריכים לדעת בשביל רגע הסיום הנהדר של הפרק הזה. הו, חבורת אלכוהוליסטיים מטומטמת שכמותכם, אל תשתנו לעולם (אלא אם אתם הופכים לעוגה).

האם טים רובינסון הוא ספיידרמן? (לא)

זו הייתה גם שנה טובה לטים רובינסון, אחד מהיוצרים הקומיים החשובים שפרצו לחיינו בעשור האחרון. למרות שלא קיבלנו עדיין עונה רביעית לסדרת המערכונים המצליחה שלו בנטפליקס "די, שיגעת", זכינו לראות אותו פורש את כנפיו לסדרה המתח הקומית "The Chair Company" ב-HBO וסרט קולנוע באורך מלא "Friendship" בו הוא כיכב לצד פול ראד. ולמרות כל זה, הרגע המצחיק ביותר שלו השנה היה כאשר דיבר על עכבישים בתוכנית לייט-נייט. מתברר שרובינסון וכמה מחבריו הקימו "ליגת עכבישים" בה הם מצלמים תמונות של עכבישים שהם מוצאים ברחוב או בבית ומדרגים אותם. ואם זה נשמע לכם מטופש, עוד לא שמעתם כמה ברצינות הם לוקחים את זה. זה נשמע כמעט כמו מערכון מ"די, שיגעת" אבל זה אמיתי לגמרי, מה שכמובן עושה את זה אפילו יותר מצחיק.

קנדריק בסופרבול

השנה של קנדריק לאמאר הייתה 2024, כשהוא הוציא הדיס טראק הבלתי נשכח נגד דרייק, Not Like Us, ואת האלבום המצליח "GNX". אבל היה לו גם רגע יפה ב-2025 כשהוא עלה לבצע את מופע המחצית של הסופרבול. האם הוא יבצע את הדיס המפורסם על הבמה הגדולה ביותר באמריקה? האם הוא יקרא לדרייק פדופיל בשידור חי? התשובה הייתה: כן, ועוד עם סט-אפ קומי מוצלח. תראו את החיוך הממזרי הזה כשהוא אומר "היי, דרייק", איך אפשר שלא להנות מזה? ואם הטיימינג הקומי של ההופעה הזאת לא מספיק לכם כ"רגע מצחיק" אולי תקבלו את הבדיחה של קונאן עליו בטקס האוסקרים של השנה.

https://www.youtube.com/watch?v=iu0Emjm4D8k

גרייבי אט דה דיסקו

חוץ מבדיחות על דרייק, זו לא הייתה שנה מדהימה לקומדיה במוזיקה. ה"לונלי איילנד" שחזרו שנה שעברה עם כמה סרטונים ל-SNL, היו די שקטים (חוץ מבפודקאסט המצויין שלהם עם סת' מיירס), ולא היו ממש פריצות חדשות בז'אנר. מזל שיש לנו את יאנג גרייבי הראפר הלבן החצי-מצחיק שמשמר את אמנות הסימפול הקומי. האיש שהפך את הריק-רול ללהיט מחדש ב-2022 עם "(Betty (Get Money" חזר השנה עם עוד מקצב מפתיע כאשר הפך את "I Write Sins Not Tragedies" של להקת "פאניק אט דה דיסקו" לשיר ראפ. כן, אותו המנון אימואים משנות האלפיים הפך לבאנגר היפ-הופ, ואם זה לא מצחיק אתכם לשמוע את הפזמון הדרמטי של ברנדון יורי הופך לשורה על להרוויח כסף ולהשיג כלבות, אז מה כן מצחיק אתכם לעזאזל?

סטנדאפ: המשחק

2025 הייתה שנה מעניינת לסטנדאפ האמריקאי. שנה בה סטנדאפיסטים המשיכו לקבל סכומי עתק מנטפליקס ומסעודיה, אך גם נראה שהסצנה החלה לאכול את עצמה מבפנים עם דמויות כמו מארק מארון, שסיים השנה את הפודקאסט האגדי שלו WTF ויצא למסע נגד סצנת הקומדיה של אוסטין בהנהגת סת' רוגן. זו הייתה שנה בה אחד הסרטונים המדוברים בסצנה היהדוקומנטרי של שעה וחציעל כמה רוגן וחבורת המוקיונים שלו הורסים את עולם הקומדיה והעולם האמיתי. ולמרות כל זאת, הטייק-דאון הכי מדוייק של הסצנה הגיע דווקא מערוץ יוטיוב לא-ידוע בשם Hotel Art Thief. בסרטון אנחנו רואים מה שנקרא "Let's Play", סרטון יוטיוב בו ילד משחק במשחק המחשב הטרנדי החדש: Stand Up 2K25. הפיכת הסטנדאפ לסימולציית ספורט נותנת ליוצרים לקרוע לגזרים את המקום המוזר בו נמצא המדיום הזה ב-2025. אל תשכחו לצבור נקודות סוציופתיה!

בדיחה על ברביקיו וקונספירציות

אם אתם בכל זאת מחפשים סטנדאפ מצחיק מ-2025, יוטיוב הוא מקום טוב למצוא אותו. כברכתבנו בעברעל איך האתר החינמי הפך למקור עשיר יותר לקומדיה משובחת מאשר נטפליקס, והספיישל המצחיק ביותר השנה הגיע מקומיקאי אמריקאי בשם איאן קרמל. מה מיוחד באיאן? לא הרבה, הוא פשוט מצחיק. זוכרים שסטנדאפ היה מצחיק? קרמל פשוט מספר בדיחות על החיים המודרניים, ועל החיים שלו, בין אם הוא משווה את עצמו לכלב פאג, או מספר על מפגש לא נעים עם חסר בית. הרגע המצחיק ביותר הוא כאשר קרמל מסרב לספר פאנץ' צפוי על הקשר בין תנועת Qanon לברביקיו… ואז מספר אותו בכל מקרה. נהדר.

אוקוורד בבריטניה

עד כה הרשימה הזאת הייתה מאוד מרוכזת בארצות הברית, כמו בעצם כל המדיה העולמית, אז בואו נעיף מבט לחברינו בממלכה המאוחדת ונראה מה מצחיק אותם. כן, אנחנו שוב מדברים על השעשועון הקומי המטורף שהוא "טאסקמאסטר", בו קומיקאים בריטיים מתחרים במשימות מגוחכות ועושים מעצמם צחוק. הקטע שלפניכם דווקא הופך את היוצרות, כאשר יוצר התכנית והסיידקיק אלכס הורן נותן למתמודדים משימה ליצור רגע מביך, וזה בעיקר מביך בשבילו. כמה מביך? בוא נגיד שזה נגמר איתו רוחץ אדם מבוגר בתחתונים. הו, הבריטים עם ההומור היבש שלהם (טוב, במקרה הזה הוא די רטוב).

פרס FIFA לטראמפ

בחזרה לעולם האמיתי: שמעתם שטראמפ קיבל פרס נובל לשלום? כי הוא לא, אבל הוא כן קיבל את "פרס פיפ"א לשלום"! מה זה פרס פיפ"א לשלום? זה פרס אמיתי לגמרי שארגון הכדורגל החליט להמציא השנה ובמקרה טראמפ זכה בו. איזה קטע! ההבנה שמתייחסים למנהיג העולם החופשי כמו תינוק שרוצה צעצוע, לא פסחה על אף אדם אינטלגנטי וג'ון סטיוארט עשה מזה מטעמים למשל ב"דיילי שואו". אתם אולי צוחקים עכשיו, אבל כאשר טראמפ יביא לשלום עולמי שנה הבאה אתם כבר לא תצחקו! כי אתם תהיו בבונקר מתחת לאדמה, בלי קליטה, ולא תדעו על זה.

טראמפ וביל

ואיך אפשר לסיים סיכום שנה בלי עוד טראמפ? 2025 הייתה גם השנה של ג'פרי אפשטיין, שלמרות שמת ב-2019, הצליח לשלוט בכותרות הודות למסמכים ואימיילים שלו שממשיכים להיחשף. באחד מהאימיילים הופיעה רמיזה לקיומם של תמונות של נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מבצע מין אוראלי באדם בשם "Bubba" שזה במקרה גם כינוי של הנשיא לשעבר ביל קלינטון. האם זה באמת קרה? זה כבר לא ממש משנה בעידן הפוסט-אמת של האינטרנט. זה גם הוביל לקטע הסטנדאפ המצחיק הזה של הקומיקאי קודי וודס בו הוא מסביר איך זה יכל לקרות: קלינטון הוא מאוד חלקלק, וטראמפ הוא מאוד מאוד טיפש. הפי ניו ייר!

• ❤ תרבות
• קומדיה
• סיכום שנה
• סטנדאפ
• סאטירה
• פארודיה

אז קצת לפני שחלקנו השיק כוסיות וחגג את סוף השנה האזרחית החדשה, "ארץ נהדרת" סגרה את 2025 ברוח שאופיינית לכל העונה הזו: אפשר (צריך?) להתחיל לחייך. בתוכנית שתמיד התקיימה על המתח שבין סאטירה אנטי-ממסדית ובין בידור להמונים, ההומור הקליל חזר בדלת הראשית. יש הרבה פחות מערכונים שתפקידם לזעזע והבמה ניתנת הרבה יותר לכישרון של השחקנים ופחות לעט הבוערת של הכותבים. "ארץ" מרשה לעצמה להיות משעשעת יותר מהבטן, בהתאם לאירוע הגדול של השנה האזרחית האחרונה: סיום המלחמה ועלייתו של סדר עדיפויות חדש.

>> #התחלנו: 27 סדרות מומלצות שבטח תרצו לראות בחודש ינואר
>> געגועים לקורונה: בינג' קטן וכיפי על האסון הגדול הקודם שלנו

גם מערכון הפתיחה של הפרק היה באותה הרוח בערך: סאטירה עוקצנית על ההתעקשות של נתניהו להגדיר את האסון של השנתיים האחרונות כ"תקומה" – דרך המחשה בתחומים אחרים. זה היה מערכון טוב ומצחיק, שקצת התפספס עם הסיסמא המאכילה בכפית בסיום – איפה שלא היה צריך. הייתה פואנטה מצוינת ואפשר היה להמשיך איתה.

במוקד התוכנית עמדה הדמות הכי מרכזית בעונה הזאת (ובחיים שלנו): הנשיא דונלד טראמפ, בגילומו של עומר עציון. בתוך החליפה האדומה והמצנפת של סנטה קלאוס, "ארץ" הבהירה מי כאן הבוס האמיתי. לכאורה מחלק מתנות לנתניהו או לארדואן, אבל למעשה קובע את גורלם עם ביטחון עצמי מטורף מצד אחד וקלולסיות דמנטית מובהקת מהצד השני. מעבר לכריזמה של עציון, שהופך לכוכב העולה של העונה ה-23, יש כאן הגדרה ברורה – טראמפ הוא הדמות הדומיננטית וכל השאר (נתניהו, הרצוג וגם ארדואן) רוקדים לפי החליל שבו הוא תוקע.

כאן נעשתה הנגדה מאוד מעניינת ברמת הכתיבה: מצד אחד, בנימין נתניהו, שרה וטראמפ רוקדים עם מתנות הכריסמס ושותים כוסות לרגל השנה החדשה, ומירי רגב רוכבת על רכבות הרים בדיסנילנד, אבל רחוק ממיאמי נשארות הבעיות המקומיות, אלה שנתניהו ולהקתו לא ממהרים לטפל בהן. קריית שמונה שמופקרת ונשארת פגועה (סומלילנד? מה עם קריית שמונהלילנד?), והדרום עם מערכון הפרוטקשן, שבעיניי היה הברקה של ממש.

זה לא רק בגלל ההצפה של נושא שבדרך כלל לא חוצה את הרף של המהדורות, אלא גם כי היא היתה פה כתיבה מצוינת. זה היה הסיפור של העבריין שבא לסחוט את ביה"ח סורוקה בבאר שבע, מגלה שאין ממש מה לסחוט ובסוף מגלה שהוא שותף בעיקר לצרות. זאת היתה דרך מצוינת להעביר נושא כואב (ולא אתפלא אם לכותב הבאר שבעי הנהדר, מתן חלק, היה חלק בנושא), ועוד מקרה שבו "ארץ נהדרת" מסיטה את הכיוון מהנושאים המדיניים הלכאורה סקסיים ובוערים – לבעיות האמיתיות שלא תמיד עולות על הרדאר שלנו אחרי כל הסחות הדעת.

עוד הברקה קומית הגיעה מכיוונו של אחד משני הכוכבים הגדולים של הסדרה בשנים האחרונות, יניב ביטון. במערכון שישב סאטירית על נקודה דומה מאוד למערכון הפרוטקשן: ביטון גילם האקר איראני שמבקש להזיק לישראלים דרך הטלפונים ואז מגלה שמה שהם מעלים לרשתות הרבה יותר מביך ומזיק מכל מה שייחשף. אם תרצו, יש כאן אפילו סוג של הודאה של "ארץ" בבעיה של עצמה – המציאות כל כך אבסורדית, שכבר קשה להקצין או להגזים אותה.

ובהזדמנות זו, זמן טוב לברך אורחת ששבה באופן אנדרקאבר למדי: ליהיא האשטג הייתה אחת הדמויות האהובות עליי אבל התפוגגה באופן די מבאס; ופתאום, נדמה שהיא חזרה באדרת אחרת. ליאת הרלב הופיעה במערכון "סיכום השנה בטינדר" (יחד עם עומר עציון), ולמרות שלא היו שם המשקפיים או הקארה, משהו בהתנהגות ובשפה הרגיש מאוד האשטגי. הזדמנות טובה להחזיר אותה לחיינו – כי המציאות באמת פח הפחים.

באופן טבעי, האנרגיות של הפרק התרוממו בעיקר בחלק השני הבידורי והקליל, שהפעם עסק בשני זמרי השנה (נסרין ופאר טסי), אבל התרומם באמת עם ערן זרחוביץ' ולהקת "פורטרט",שביצעה קאמבק קצר יחסית ל"כוכב הבא". במובן הזה, קצת חבל שהלהקה הודחה – היה כאן הזדמנות למשהו יותר מתמשך ומשעשע, אבל כנראה שזו הפעם האחרונה שנראה אותם על המסך של "ארץ" – קצת כמו הדמות של אריק סיני שהיתה מצוינת, ירדה מהר מאוד מהרדאר – אבל תמיד הסבירה פנים.

את התכנית סגרה סדרת המערכונים של ליב יטאנוב שקצת עוברת לי מעל הראש (אולי זה עניין דורי). מערכוני נתב"ג לדעתי הגיעו למקום טוב, ועשו עבודה נהדרת, אבל נדמה ש"ארץ" קצת החליפה את הסדרה ההיא בסדרה של יטאנוב, שאולי עובדת רייטינגית או טיקטוקית, אבל לא באמת מצליחה לשעשע. הכריזמה של תום יער נהדרת, אבל מעבר לדאחקה מתמשכת על תופעת המשפיעניות אין כאן משהו שמחזיק עונה שלמה.

סוף השנה האזרחית מגלם גם, בערך, את מחצית הדרך בעונה של "ארץ" ובהחלט אפשר לתת בה סימנים. כאמור, מינון הסאטירה היחסי ירד (מה שמזכיר שלמשל, הראיון עם אלי פלדשטיין שעורר לא מעט רעש – נעדר מהתכנית) ו"ארץ" קצת חזרה להיות יותר תוכנית בידור עם רגעים סאטיריים מאשר ההפך. האתנחתא הקומית שמסכמת לנו שבוע קשה, ולא המוכיחה בשער שהיא בהחלט יודעת להיות.

יש תחושה שגם "ארץ" – כמו המציאות – מחכה לאירוע הטרנספורמטיבי הבא שייתן לה קריאת כיוון סאטירית. וכמו שאנחנו מכירים את המציאות בישראל, בין אם זה יבוא מבחוץ או מבפנים – הכאפה בדרך והיא אולי גם תחדד את "ארץ נהדרת" בחלק השני של העונה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת

זה היה שבוע שבו נדמה שכל המסיכות הוסרו. ממשלת ישראל שמה זין סופית על קורבנות ה-7.10 והחליטה להקים ועדה פוליטית שתכסת"ח אותה ותאשים את כל היתר, פלדשטיין ואוריך נתפסו כשהם מוכרים הודעות מנוסחות לעיתונאים (שבולעים הכל בתיאבון), והמשימה הכי בולטת על הפרק של שר הביטחון היא לסגור תחנת רדיו מצליחה ופופולרית. כמו שכתב המשורר –הכל פה משובש, הכל פה השתבש.
>>למרות שהמופע החדש של דייב שאפל עדיין מצחיק, הוא בעיקר עצוב

ומה שהכי בלט בפרק האחרון של "ארץ נהדרת", ששודר אתמול, הוא דווקא מה שלא היה בו: הקצנה. אם פעם עוד היו צריכים לקחת את אביגדור ליברמן, עוזי כהן, הירשזון או את בנט ולהפוך אותם לקריקטורה – לשים בפיהם משפטים מוגזמים, לאפר אותם אחרת, להשתמש במוזיקה מפחידה – היום פשוט כבר לא צריך. בקטע הראשון של התכנית, זה שבו הוצגו השרים שדנו בוועדה הפוליטית, לא היה שום צורך להגזים את הדמויות של סטרוק, לוין, סילמן, סמוטריץ' ונתניהו. אולי קצת עם הדמות של ואטורי.

רוב הטקסטים הסתמכו על דברים שנאמרו במציאות – כולל הרגע המסכם של המערכון, כשנתניהו והקטארי יושבים אחד מול השני, ומדקלמים מילה במילה את הדיאלוגים של אלי פלדשטיין ויונתן אוריך. המציאות סאטירית הרבה יותר מכל מה שהתכנית תכתוב. והרבה יותר כואבת. למעשה, נדמה ש"ארץ נהדרת" אפילו טיפה "מנחמדת" אותם – לא מתוך רצון להגן עליהם, כמובן, אבל העובדה שהם משוחקים ע"י שחקנים כל כך אהובים (עלמה זק, רועי בר נתן, שני כהן, מריאנו) טיפה מרככת את הכעס שהם מעוררים. ואז אתה נזכר שזה מה שהם עושים במציאות, רק עם כותבים הרבה פחות טובים. ואז בא הכעס.

מול השבוע הכאוטי שעברנו, "ארץ" מצאה רעיון מסדר ששואב מטקסי הפרסים השנתיים, ובעיקר משמש כפארודיה על יוזמה ממשלתית שהופכת לפארסה – טקס פרסי הקולנוע החדש שהקים השר מיקי זוהר. "טרלול השנה" היה הפרס, בו הוצגו נושאים חשובים כמו ביטחון וחינוך, וגם הוצג כמה הממשלה שוב ושוב בוחרת להתריס במקום לפתור בעיות. מי שהולך על סגירת גל"צ במקום טיפול בבעיות הביטחון, שממנה את צבי סוכות ליו"ר ועדת החינוך במקום להתמודד עם הבעיות של המערכת, שממציא יוזמות מופרכות על תנינים במקום לעצור את הדם שנשפך במגזר הערבי.

הסאבטקסט ברור: לממשלה כבר אין רצון, או מטרה לשרת את כלל האזרחים. היא נועדה אך ורק להטריל – או לטרלל – את הציבור שלא הצביע לה, להעלות לאוויר יוזמות נפוחות וחסרות בסיס, פשוט כדי לזכות בפופולריות קלה ובקולות בפריימריז. וכל זה כשבמקביל הפקקים, המחירים וגם האיומים הבטחונים רק עולים כפורחים ככל שהזמן עובר.

פיק אנרגטי מסוים נרשם דווקא בסגמנט שעסק בסגירת גל"צ – והוא קרה עם שובו (המבורך) של רזי ברקאי, בגילומו של ערן זרחוביץ'. הדמות של ברקאי לא הופיעה רבות ב"ארץ", אלא בנקודות מאוד ספציפיות – והפעם הוא גויס, בעל כורחו, לטובת התחנה הצבאית שהוא הסמל המובהק שלה. הרפרנס המקסים לסרט "הלהקה" (עם סצנת הלבן המפורסמת של אלי גורנשטיין) היה רגע שהדליק מחדש את האנרגיות של הפרק – שלא התעלה לרמה גבוהה, בוא נודה, ובהחלט היה קטע ששווה לזכור.

בעיניי לפרק היו עוד שני שיאים עיקריים: אחד הוא מערכון ה"הומקאסט", שהגיע סוף סוף לתופעה במסגרתה שלכל ישראלי (חוץ ממני) יש פודקאסט שבו הוא שופך את ליבו ומספר על חייו. בדרך, המערכון הצדדי והקטן הזה האיר גם את התקופה שבה אין סודות – הכל מתקיים בגלוי, כולל הווידויים הכי אישיים ואינטימיים, הכל מוקלט לעיני כל, עם מיקרופונים תואמים ואווירת עאלק-ג'ו רוגן.

והשיא השני הגיע בסיום, והוא היה בעיניי החלק היותר הולסום של הפרק. וזה היה הסגמנט שבו תמיר בר נשלח לעסקי המילואימניקים, כדי לצלם להם פרסומות רשת. זה מתחבר, כמובן, ליוזמה שערוץ 12 דוחף – הקריאה לסייע לעסקים שמוחזקים על ידי החיילים ששירתו אותנו. אבל מה שיפה ביוזמה הזאת, זה שמעבר לאקט עצמו – שהוא בהחלט ג'נטלמני – היא עשתה עוד שני דברים. הראשון הוא ידעה להצחיק, ולצחוק על פרסומות הרשת הדי מגוחכות שאנחנו רואים, על החוסר המובהק בסטייל (או בכתיבה) ועל האבסורדיות שבמסגרתה הם צוברים פופולריות.

והדבר השני, ובעיניי היותר חשוב, הוא שזה המשך ישיר של מערכוני אשר בקריית שמונה או עם משפחות החטופים. תמיר בר השתמש בהומור ובמגניבות הטבעית שלו כדי לספר את הסיפור של מי שנשאר מאחור – של החיילים שנתנו 500 ו-600 ימים למען כולנו, וחזרו לעסקים בבעיות כלכליות, כאלה שנדרשים לעזרה מהאזרחים. אם תרצו, כך נסגר המעגל של הפרק הזה. מה שהתחיל עם אותה ישיבת ממשלה מגוחכת, שבה הפוליטיקאים עסקו בעיקר בעצמם ובאיך כולם אשמים חוץ מהם – נגמר באנשים שהממשלה אמורה לדאוג להם, ונשארו בלי תשובות.

מה המסר של "ארץ נהדרת" בעונה הזאת? לצד הצורך להצחיק יותר (מה שבהחלט עובד – ע"ע יובל סמו בחליפה של תנין), הוא אולי שכבר אין מה להגזים. "ארץ נהדרת" פעם השתמשה בפימות ובטקסטים שלה כדי לנפח פוליטיקאים ולהמחיש את עליבותם – הפעם היא פשוט צריכה לתעד אותם. צדק מודי בר-און ז"ל, שאמר בשעתו: מה שהתחיל בתור סאטירה, גומר בסוף כדוקו. רצינו "הריקוד האחרון", וקיבלנו ריקוד על הטיטאניק.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה