>> שיר פופוביץ׳ היא שחקנית ויוצרת תוכן שחיה ופועלת בתל אביב ואם אתם לא עוקבים אין לכם מושג. בימים אלה – כלומר בימים שאין בהם מטחים של טילים איראנים – היא מפציצה סרטונים בטיקטוק ומככבת בהצגה"פותחות" של תיאטרון המשולש, קומדיה סקסית ולסבית למדי שכדאי לכם לראות ברגע שדברים פה יתחילו להסתדר (הם יתחילו להסתדר, נכון?)

>> חנות של חתיכים ושכונה שהיא תגלית השנה // העיר של מור קורל
>> לחם שהוא חוויה רוחנית וחנות גת סודית // העיר של יואב וינפלד

1. מלכה

בתור שומרת כשרות (טפו השם ישמור;), אני מתקשה למצוא בעיר מקום שבו יכולה לאכול הכל הכל וברמה גבוהה, והמלכה של אייל שנינותנת לי את הכל, פלוס אווירה אדירה, צוות מלצרים שבסוף הארוחה הופך לחברים, ושף בשם מוויסה שיש לו ידי זהב. פעם ראשונה בחיים שלא הייתי צריכה להוסיף מלח לכלום. בימי רביעי וחמישי יש אווירה חשמל על גבול מסיבה, ממליצה לשבת על הבר ברמות עם הנאדי באדי.
דרך בגין 146 תל אביב

2. ⁠אוטו בלי אוטו

ליין מסיבות גאוני של נטעלי וולנסקי. בכל שלישי מיטב הדיג'ייאים של העיר גורמים לנו לרקוד לשירים שאתה בדרך כלל צורח באוטו, בין היתר "מבול" של קרן פלס ושירי פסטיגלים וטלנובלות. זאת מסיבה שפשוט מצליחה להרים את כולם על הרגליים ולהרחיב את הלב, אין כיף ומשחרר מזה.

3. תיאטרון המשולש

המקום שקצת הפך לבית שלי. תיאטרון המשולש בניצוחם של יובל קורן, רום רזניק ונמרוד דנישמן המדהימים שאין דברים כאלה, צעירים ומוכשרים שהקימו תיאטרון גאה ובועט. אנחנו מציגים שם את ההצגה ״פותחות״ שהיא באמת קורעת וצבעונית במיוחד, ובערבים של ההצגה המבנה (היפהפה) של המרכז הגאה בגן מאיר לובש חג. לבוא להצגה שם זה לבוא לאירוע ממש. והיי, יש גם 30 אחוז הנחה בקפה עלמה המהמם שצמוד לתאטרון על האלכוהול (שמותר להיכנס איתו להצגה). אין מושלם מזה.
טשרניחובסקי 22א' (גן מאיר) תל אביב

4. היכל התרבות

בהיכל התרבות אני מציגה יחד עם נגני הפילהרמונית ויונתן רוזן/דני לשמן את ההצגה "הנס כריסטיאן אנדרסון" בבימוי יוסי גוז (מחזה של עודד אהרליך והדס קלדרון) ,יחד עם המנצח גיא פדר ובשיתוף התיאטרון הארצי. המקום הזה שהוא פיסת היסטוריה תל אביבית הוקם ב-1957 ולבוא אליו באמת נותן מין תחושה של להיות חלק ממשהו גדול. על הקירות תמונות של כל האמנים הכי גדולים במדינת ישראל וזה כבוד וזכות להיות חלק מההיסטוריה הזאת.
הוברמן 1 תל אביב

5. יורם לוינשטיין

ה-בית הרשמי שלי. המקום שהכיר לי את תל אביב בו למדתי כסטודנטית צעירה למשחק, לב לב שכונת התקווה וגם בית חנה רובינא. שם, באמת בתוך שכונת התקווה לצד שוק הבשר, נרקמים חלומות של סטודנטים ובמאים צעירים בזכות יורם לוינשטיין ולילך סגל. מקום שבעיניי הוא פאר היצירה והאומנות.
מבשר 22 שכונת התקווה תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

דיזנגוף סנטר. קודם כל ,חשוב לומר שהמקום הזה נגדי. יש בי חיבה למקום שהוא קפסולת זמן של תל אביב של שנות ה-90, אבל אני גם חשה סלידה עמוקה וחרדה אמיתית עם כל כניסה לשם. ממה אתחיל? אם זה המדרגות שבאמת נבנו בהשראת המדרגות של הוגוורטס ואני נשבעת שמשהו זז שם כל שניה כשאני מנסה להגיע לארומה, או אם זה העניין שבלילה יש כניסה אחת לחניון והכל חשוך ומפחיד. מקום חרדה ממש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע שפותח את הלב שלי כל פעם מחדש הוא הצגה שבה אני משתתפת, "טוק טוק" של התאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי, עם איציק כהן, יפית אסולין, גיא לואל, יובל סגל, דנה סמו, מיכל זיס ואבי גרייניק. אנחנו כבר מעל 300 הצגות של הטרפה הזאת והקהל לא מפסיק לשאוג מצחוק, בזכות דניאל רבינוביץ ואיתי ברלינר ואודי גוטשלק שבאמת ליהקו חבורה של אנשים מוטרפים שאוהבים אחד את השני.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לא נעים לי לומר, אבל "חברים". אמא'לה התמכרתי מחדש. צפיתי בלי הפסקה ועזר לי לנשום.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האמת שאני רוצה להפנות זרקור למשהו שהוא לא עמותה. הייתי מבקשת שתפתחו את העיניים וכשיש "הותר לפרסום" שמפלח לנו את הלב תקומו ולכו לתת כבוד אחרון לאנשים האלה שהקריבו את עצמם למעננו. אני משתדלת ללכת ללוויות של אלו שנתנו הכל למעננו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענת ניר, רעות נגר ואדם כהן אבני שדואגים שהעיר שלנו תהיה יותר טובה יותר יפה ויותר תרבותית.

מה יהיה?
אני אדם מאמין ואני מאמינה שבאמת אנחנו עם מאוד חזק עם לב טוב ושיהיה טוב. מאחלת שהחטופים יחזרו כבר ונוכל להתחיל לאחות את הדברים ולהיבנות כעם.

• העיר שלי
• תיאטרון המשולש
• מלכה
• מסיבות בתל אביב
• היכל התרבות
• סטודיו יורם לוינשטיין
• דיזנגוף סנטר

עידו קולטון, במאי ושחקן, משחק בין היתר בסדרת הלהיט "כראמל" בכאן חינוכית. בימים אלו הוא מביים בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער את מחזות הזמר "בן המלך והעני", "כראמל 2 ותעלומת הילד ויש" ואת ההצגה "מעבר לאופק", שיעלו במסגרת פסטיבל חנוכה של התיאטרון (החל מהיום ועד יום חמישי כולל, 2.1-27.12,פרטים על הפסטיבל וכרטיסים כאן), ובנוסף הוא משחק במחזמר "דייט ראשון" של התיאטרון העברי (בבימוי עוז מורג). בקיצור, עסוק מאוד.

>> העיר של ג'וני שועלי: המכולת שיש בה את כל הודו וכלבים של שבת
>> העיר של עידן אלתרמן: ראפ באטל עם הקהל והתמסרות לעצים

1. סטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לוינשטיין

בלב שכונת התקווה קיים מפעל חיים שמוציא מדי שנה אל עולם התרבות עשרות שחקנים מצוינים מן השורה הראשונה שכובשים את הבמות והמסכים. הרומן שלי עם המקום התחיל לפני ארבע שנים בפרויקט שנקרא "בימאים צעירים". הגעתי לסטודיו, במאי צעיר עם הרבה אמביציה ורצון, ביימתי שתי סצנות במסגרת שיעור של שנה א' והתאהבתי במקום בצוות ובעיקר בסטודנטים. עד מהרה אימצו אותי והפכתי לבמאי ומורה מן המניין. אני כל כך אוהב את המקום הזה – בעזרתו הגשמתי הרבה חלומות והוא עבורי בית אמיתי. יש בו הצגות נפלאות וסטודנטים מוכשרים עד כאב – ואני ממליץ לבוא ולראות אותם בכל ליבי (ואל תשכחו איפה ראיתם אותם בפעם הראשונה לפני שהם כבשו את נטפליקס).
חנוך 19

2. שיפודי בוסי

אני אדם שאוהב לאכול – אני מת על זה וסיימתי להתנצל על כך. המנה המנצחת מבחינתי היא שווארמה – אני יכול לאכול אותה בכל שלב ומצב. בוקר צהריים וערב. השחקנים שעובדים איתי יודעים שאם אני אוכל שווארמה – זה או שאני בנפילת מתח וחייב פרס ניחומים או שהייתה חזרה ממש מוצלחת ומגיעה לי מנה של מלכים – בכלל מקרה כנראה שאני כבר אמצא אישזהוא נימוק לפנק את עצמי באושר עטוף בלאפה. אכלתי בהמון שווארמיות בחיי – אבל השווארמה של בוסי בשכונת התקווה היא הטובה ביותר. ואם לא בא לכם שווארמה, לכו לשם לפתוח שולחן – סלטים, שיפודים, לאפות – לא תישארו רעבים, אני מבטיח לכם.
אצ"ל 41

3. פיקוק

כסית המודרני של ימינו. כל הדרכים מובילות לפיקוק. תמיד אני אמצא את עצמי שם אחרי הצגה או חזרה. תמיד אפגוש שם אנשים שאני אוהב. אוכל מעולה, אלכוהול טוב ושירות אישי ושתי דקות מהבית שלי – יותר טוב מזה נשתגע.
מרמורק 14

4. מוזיאון תל אביב

מעבר לזה שהוא מקום יפהפה וכה אסתטי, שתמיד מתחדש ומחדש, הוא מכיל גם את אולמות המופעים בהם מוצגות ההצגות של תיאטרון הבית שלי – תיאטרון אורנה פורת – שבו אני מביים ומשחק. המקום הזה בימי ההצגות תמיד מלא בצחוק של ילדים ובהורים שבאים לעבור יחד עם ילדיהם חוויה תיאטרלית איכותית. כשאני רואה ילדים יושבים ומצפים בכיסא לפני תחילת ההצגה, אני תמיד נזכר בילד שהייתי שכל כך התרגש ומתרגש עד היום מהצגה טובה.

5. תיאטרון גשר

כשיש לי ערב פנוי, אני תמיד אשמח ללכת לתיאטרון. זה לנצח יישאר הבילוי המועדף עליי. ואם זאת תהיה הצגה בתיאטרון גשר, השמחה וההתרגשות שלי אוטומטית תהיה גדולה יותר. מדובר בתיאטרון בו צפיתי בהצגות הטובות ביותר שראיתי בחיי. תמיד הוא מאתגר את הצופה בצורות חדשות ובבחירת חומרים. קיימת בו להקת שחקנים מצויינת ורפרטואר עם בשורה. הוא לא מתמסחר ולא מתחנף לקהל – וזה נדיר במחוזותינו. בנוסף הוא ממוקם ביפו במתחם נגה, ותמיד כשאני מגיע לשם אני מרגיש שעשיתי טיול קטן לחו"ל ואחריו קשה לי לחזור לארץ.
שדרות ירושלים 9

מקום לא אהוב בעיר

רחוב אלנבי.מעולם לא הייתה לי סימפטיה גדולה לרחוב הזה, הוא מזכיר לי דייטים גרועים, משמרות עם "פיקים" מימי המלצרות שלי, חסרי בית שזועקים לעזרה ונרקמונים שאיבדו קשר עם המציאות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני בערך חודש צפיתי בסרט המדובר "אמיליה פרז". מדובר במיוזיקל מרהיב, חכם, מפוצץ ברגש עם מוזיקה מרהיבה ותצוגות משחק חד פעמיות. יצאתי מקולנוע לב מרחף, עם לב פתוח ועיניים נפוחות מדמעות. מאז הפלייסליסט שלי משמיע את שירי הסרט ואני עוקב כאחרון הסטוקרים אחרי כל השחקנים והיוצרים באינסטגרם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראיתי לא מזמן את "הילד", סרט קצר זוכה פרס אופיר שיצר הקולנען יהב וינר שנרצח בשבעה באוקטובר. מעבר לזה שהוא סרט חזק ונוגע ללב בשקט ובעדינות שלו. אתה לא יכול לנתק אותו מהסיפור של יהב. יצאתי מהסרט מצד אחד עם טעם מר על יהב, שיכול היה ליצור לנו עוד כל כך הרבה סרטים יפים, ומצד שני עם תקווה שהסרט הזה והוא יקבלו כמה שיותר חשיפה. מגיע לסרט הזה כל כך.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון שמקדם את החזרת החטופים ותומך במשפחות שלהם. איך הם עדיין לא כאן? איך אנחנו לא שורפים את המדינה ומשביתים את הכל עד שאחרון החטופים יחזור? הצליחו שם למעלה לעייף אותנו ואנחנו צריכים להילחם ולצעוק את צעקתם בכל הכוח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה עכשיו?
עינב צנגאוקר, תל אביבית בעל כורחה. אמא לביאה. אשה שהיא השראה. כל כך מחכה כבר לראות אותה מחבקת את מתן שלה. זה יהיה יום חג.

מה יהיה?
אני מרגיש שאם החיים שלנו הם סדרה, אז כרגע אנחנו נמצאים בעונת ספיישל גרועה מאין כמוה, עם מיטב התסריטאים והבימאים הכי גרועים ואכזריים בארץ. אבל עוד מעט תגיע עונת הסיום ויהיה חייב להיות לה סוף טוב, אחרת כולנו נצטרך לעצור את הצילומים על הסט. אני משנן את זה כמו מנטרה: מוכרח להיות לנו סוף טוב. אני מתפלל ומייחל ליום הזה.

• העיר שלי
• אורנה פורת
• הצגות ילדים
• סטודיו יורם לוינשטיין
• פיקוק
• שכונת התקווה
• מוזיאון תל אביב
• תיאטרון גשר

"הלילה ה-12" הוא מבחינתי, קודם כל ובראש ובראשונה, מחזה על אהבה ועל היכולת או אי היכולת לממש אותה.איליריה, האי בו מתרחשת עלילת המחזה הנו מקום מוזר ומיוחד – מקום בו אנשים נגועים בטירוף האהבה:אהבת גבר לאשה, אהבת אישה לנער, אהבת גבר לגבר, אהבת אח ואחות, אהבה נכזבת, אהבה עצמית, אהבת החיים, אהבת אדם.

גיבורי המחזה כולם, כל אחד בדרכו, כמהים לאהבה, לתקשורת, ליחסים, לביטוי עצמי. והמחיר שהם משלמים על ההדחקה, היהירות וחוסר האותנטיות שאותם הם חיים הוא מחיר הבדידות, מחיר שחוויתי על בשרי אי-אז כגבר צעיר המתחבט בייסורי היציאה מהארון.

המחזה "הלילה ה-12" הוא קומדיה-לירית.הקומדיה נובעת מהצטברות של הסתרות והדחקות, הסתרות של זהויות והדחקות של רגשות הגורמות לכזה בלבול ולכאלה תסבוכות עד שהאמת בסופו של דבר חייבת לפרוץ החוצה במלוא עוצמתה. במקרה שלנו – כמו בכל קומדיה טובה – הסדר חייב לשוב על כנו.כל אלה מהולים בדוק עדין של מלנכוליה שמרחפת מעל הכל. ולכן בחרתי שבאיליריה שלי מזג האוויר יהיה הפכפך – ממש כמו הלבבות – משהו בין סתיו שמשי ואביב לח ורטוב. "כי הגשם מתגשם לו יום וליל…" .

לביים מחזה שייקספירי – עבורי זו חוויה מסעירה בראש ובראשונה כי מלבד יופיו של הטקסט (בתרגומו הנפלא של דורי פרנס), מצאנו עצמנו אני והשחקנים נפעמים, בכל מפגש עם כל סצנה, מהמורכבות הפסיכולוגית שיש בו ומההבנה העמוקה את נפשו של האדם, למרות שנכתב כמעט 400 שנה לפני זמנו של פרויד.

והמוזיקה… המוזיקה נשמעת בכל מקום באיליריה. מנוגנת ומושרת על ידי הדמויות השונות, נותנת ביטוי לרגשות הגועשים. כמו שאומרת ויולה, גיבורת המחזה: "המוזיקה היא כמו הד של הלב, כס מלכותה של אהבה";בעיבוד שלי למחזה הקלאסי בחרתי למקם את ההתרחשות בשנות ה-30 של המאה ה-20 ושהמוזיקה שתישמע ברחבי איליריה תהיה ג'אז. את השירים שהופיעו במחזה המקורי החלפתי בשיריו של התמלילן והמלחין האמריקאי הנפלא אירווינג ברלין שגם הם, ממש כמו השירים במחזה, מדברים על אהבה, לפעמים בהומור ובאירוניה ולפעמים בכאב ורגש משתפך.כי ב"לילה ה-12", כמו ביצירות מופת אחרות, כמו באהבה, שזורים זו בזו הטרגדיה והקומדיה, ההומור והכאב.

>> רפי ניב הוא במאי ההצגה "הלילה ה-12"
>> "הלילה ה-12", הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, מוצ"ש 22.1-8.1 באולם עבאס, רח' חנוך 19, שכ' התקווה.פרטים נוספים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• סטודיו יורם לוינשטיין
• מחזמר
• שייקספיר

את "החייל הרזה" קראתי לראשונה עם מות סבתי. נסיבות הזמן והמקום גרמו לי להתבונן בטקסט כתיאור, עדין וממושך, לרגע של פרידה: שלב אחר שלב הוביל אותי "החייל הרזה" בין כל חדרי הרגש והתודעה הצפים בנו שנעזב מאיתנו דבר מה. ומעל הכל אותה מלחמה קיומית כנגד הוודאות המכתיבה: כל רגע נתון עתיד להסתיים, ועם הזמן להישכח.

"החייל הרזה" – אגדה אבסורדית מאת חנוך לוין – מספרת את סיפורו של סוסיא, החייל הרזה, החוזר לביתו לאחר חמש שנות מלחמה ונרגש לקראת הפגישה המחודשת עם אשתו ובנו. במקום זה הוא מוצא חייל שמן, הטוען שהוא סוסיא – והוא זה שחי בבית עם האישה והילד כבר הרבה מאוד זמן. האישה אינה מצליחה להבדיל מי הוא מי וכך גם הילד. בהמשך מגיע חייל זוחל שגם הוא טוען לאותה זהות "אטרקטיבית" וגם אותו אף אחד לא מזהה והוא אינו רשאי להיכנס לביתו.

נרטיב הכפילים, אשר הופיע לראשונה בסיפור המיתולוגי "אמפיטריון", שימש כתשתית עלילתית למגוון סיפורים ומחזות: שייקספיר, מולייר ועוד רבים וטובים ספגו ממנו השראה לכתיבתם. אך במקרה של לוין אלמנט הכפילות אינו רק יסוד קומי אלא שאלה אקזיסטנציאלית. כלפי חוץ לא קיים דמיון ויזואלי בין החיילים' אך בעיני המשפחה ותושבי הכפר הם נראים זהים לחלוטין. המפגש של החייל הרזה עם כפילו משקפת מציאות מסויטת: כיצד יתכן שנשכח? כיצד יתכן שמישהו אחר תפס את מקומו?

הפראפרזה למוות כמובן מתבקשת, גם בהקשר למועד כתיבתו של המחזה שהתרחש סמוך למותו של לוין, אך לא רק "בפרידה הגדולה" עסקינן אלא בחיפוש האינסופי אחר זהות, שייכות ומשמעות, נזילות ההגדרה העצמית אל מול ההגדרה החברתית, המימוש הקיומי בחסות הידיעה שעתידו של כל דבר להימחק.

כל הסוסיות רוצות להגיע הביתה, וכך גם אני חזרתי אל הבית שלי, הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין שבו למדתי לפני 9 שנים. המפגש המחודש עם חדרי החזרות ושכונת התקווה המעוררת, הלהט של הסטודנטים והכישרון המתפוצץ שלהם, מעניקים לטקסט הלויני חיים חדשים ונקודת מבט מפתיעה. הפרספקטיבה הנוצרת מעצם היותם של הסטודנטים בראשית דרכם, לתמה העוסקת בסיכום חיים, מותחת קו בין ההתחלה לסוף מאפשרת התבוננות אחרת, מלאת חמלה, על מסעו של כל איש ואישה.

תפיסת החלל של המעצבת אלונה רודנב משקפת סט של עולם פגוע ממלחמה שלא נגמרת ובו חוקי המשחק השתנו ללא היכר. התפיסה הזאת הובילה אותנו להחלטה לעבוד עם דימוי מרכזי של מים, וכך, הקפנו את הבמה בבריכת גדולה, צבועה אפור, שכל האלמנטים בתוכה שקועים או צפים. המים מהדהדים לנו זיכרון וביכולתם לשקף את מה שנגלה מולם, אם כי עם עיוות מסוים, ומספרת מצב ביניים בין חלום למציאות. החייל הרזה ושאר הדמויות הפועלות הולכות ונחשפות – הולכות ונרטבות.

זוהי זכות גדולה להתעסק בחומר האלמותי של לוין, להתפלש ולפשפש בתוך פחדיו העמוקים ביותר של האדם, להפוך מילים לפעולות, דמויות לאנשים, סיפור לחוויה תיאטרלית. להפוך כל כאב ליופי.

>> המחזה "החייל הרזה" יוצג מדי ערב בשעה 20:30 באולם עבאס, רח' חנוך 19, שכונת התקווה עד ל-27.11 (שישי ב-14:00).פרטים וכרטיסים באתר הסטודיו

• ❤ תרבות
• חנוך לוין
• סטודיו יורם לוינשטיין
• תיאטרון

• Facebook
• Twitter
• Email

ההצגה החדשה של תיאטרון יורם לוינשטיין, פדרה מאוהבת, מספרת את הסיפור המיתולוגי על אהבתם הגדולה מהחיים והאסורה של היפוליטוס ואמו החוגרת, פדרה. המחזה מקבל פנים מודרניות ע"י המחזאית האנגלית, שרה קיין, הידועה במחזותיה הפרובוקטיביים.

קיין, שהתאבדה בשנת 1999 והיתה בגיל 28 לוקחת את המיתוס על היפוליטוס ופדרה למחוזות עכשוויים וקיצוניים, חושפת בפנינו עולם של משפחה כוחנית מלאת יצרים ותככים, שמשפחת קרדשיאן ומשפחות סלבס אחרות מחווירות לעומתה. היא הקדימה את זמנה וחשפה בשפה תיאטרונית חדשה את עולם הריאליטי המשפחתי בטלוויזיה ובתיאטרון. את ההצגה פדרה מאוהבת בגרסתה הישראלית יצרו שלושה מבוגרי הסטודיו של יורם לוינשטיין המשחקים כיום בתיאטרון גשר, ומשתתפים בה שחקני שנה ג' של הסטודיו.

ההצגה מועלית באולם אורנה, רח' מבשר 22, שכונת התקווה, ת"א
החל מתאריך 05/01/2016 ועד 16/01/2016
מחיר כרטיס: 100 ש"חבאתראו בטלפון 03-6871834
כל ערב החל משעה 21:00
ימי שישי בשעות 14:30, 22:00

• תל אביב-יפו
• ריאליטי
• תיאטרון
• הצגה
• סטודיו יורם לוינשטיין
• שרה קיין
• פדרה