דו קיום זה דבר נדיר. האפשרות שבה בני אדם מתרבויות ודתות שונות חיים ביחד, היא כמעט אנומליה. לבני האדם, באופן כללי, תמיד יותר נוח בסביבה הטבעית שלהם – עם האנשים שדומים להם, שחושבים כמוהם, שחיים את אותה דרך חיים. והאנומליה של הדו קיום היא הסיפור של "מדרסה", סדרת נוער חדשה שכתב סייד קשוע ("עבודה ערבית", "התסריטאי") וביים גורי אלפי (שרק לא מזמן עלתה פה עוד סדרה מוצלחת מאוד בבימויו, "מי שמע על חווה ונאווה"). רק שהאנומליה האמיתית של הדו קיום היא לא קשוע ואלפי ביחד – היא קשוע ואלפי עושים סדרת נוער.

"מדרסה" מתרחשת בבית ספר דו לשוני, כלומר כזה שבו יהודים וערבים גדלים ולומדים ביחד. נשמע אוטופי, בטח בהשוואה למציאות ברוב המדינה, אבל אל תדאגו, קשוע לא בא לכאן בשביל לבדר אתכם באוטופיות. כל ילד בכיתה הזו, גם בצד היהודי וגם בצד הערבי, מגיע עם המטען התרבותי שמאחוריו, ובעיקר – השבטים המקוריים ברקע, שכל הזמן מנסים להחזיר את השעון אחורה, לחזור אל איזור הנוחות, למקום שבו הכל הרבה יותר רגיל מהמציאות המאתגרת של חיים משותפים. הרעיון הכביכול נשגב של "יהודים וערבים ביחד" הרבה פעמים מתנפץ על המציאות של הילדים – שרוצים להיות קרובים לחברים ולסביבה הטבעית שלהם. זה משתקף היטב ברומן שעומד בלב הסדרה, שבין חאלד (ליר עיסא) ושירה (שירה יוסף). אצל שניהם, האופציה של לחזור לחיים הקודמים והנוחים – אל בית הספר המקומי, זה שבו כולם יהודים או ערבים, תמיד מרחפת ברקע.

טביעת האצבע של גורי אלפי ניכרת לא רק בבחירת השחקנים (יש פה, בין היתר, נבחרת-על של קומיקאים: שרון טייכר, רועי בר נתן, עלמה זק, נלי תגר וירמי שיק בלום. אגב, נחמד מאוד לראות את הזוגיות של נטלי ואיתי מ"האחיות המוצלחות שלי" חוזרת כזוגיות של הורים צעירים, איריס ואביעד) אלא גם באווירה. המוזיקה, בעיקר מאיזורי ההיפהופ, שמלווה את כל הסדרות שאלפי ביים, בולטת גם הפעם. זה בעיקר מייצר מצע רענן לכתיבה של קשוע, שמצליחה לייצר סאטירה מעולה בה כל אחד מגוחך. הערבים מגוחכים ויהודים מגוחכים. כך שמעבר לאג'נדה הברורה ולמסר שהיא מצליחה להעביר, "מדרסה" היא גם סדרה מצחיקה. מאוד. כי בכל זאת, הניסיון של קשוע הוא לא רק בכתיבת סאטירה – הוא גם בכתיבת סיטקום.

האתגר של "מדרסה" הוא זה שהיא צריכה למצוא פעמיים קהל למסר שלה. היא צריכה לדבר על דו קיום עם ילדים, שגדלו במציאות בה שני הציבורים רק מתרחקים מהאפשרות של שיתוף פעולה, ועם ההורים שלהם, שיכולים להיות אטומים למסרים האלה דווקא בגלל שהם ראו תקופות אופטימיות יותר מתנפצות. למרבה המזל, המסר שלה הוא פשוט: בסופו של דבר, כמו בבית הספר הדו לשוני, אנחנו תקועים כאן ביחד. אף אחד מאיתנו לא הולך להיעלם, וכל אחד מאיתנו יצטרך לקבל אחד את השני בדרך כזו או אחרת.

האם "מדרסה" היא אופטימית? לא במובן הפשוט של המילה. היא לא מהססת לדבר על הבעיות בדרך לחיים משותפים – הדעות הקדומות, המכשולים שמרכיבים ואולי מונעים את האפשרות הזאת. אבל היא גם היא מאמינה בחיים משותפים כערך ומראה את היופי שיכול להיווצר אם כל צד רק יוותר קצת. אם אנחנו לא יכולים לקבל את זה בשום מקום אחר, לפחות נקבל את זה בסדרת נוער.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סייד קשוע
• גורי אלפי
• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• כאן חינוכית
• מדרסה

• Facebook
• Twitter
• Email

"כפולים"

כשאפשר להזכיר סדרת אקשן (!) ישראלית בנשימה אחת לצד סדרות שהופקו בהוליווד, ניתן גם לומר בלב שלם שהמהלך של הפיכת הטלוויזיה הישראלית ממביכה למצליחה הושלם.

"פארגו"

"בלש אמיתי", את רושמת? ככה עושים עונה שנייה לסדרת אנתולוגיה: שומרים על כללי המשחק שהפכו את העונה הראשונה ללהיט, אבל גם לא מהססים לשבור אותם אם זה משרת את היצירה.

"סאות'פארק"

מעטות הן הסדרות ששורדות 19 עונות ונשארות רלוונטיות, לא כל שכן להתחדש, לשנות מבנה ולחזור להיות הסדרה הכי נושכת בטלוויזיה (גם אם מדובר בשיניים תותבות).

"התסריטאי"

מזל שסייד קשוע התחבב על הצופים ב"עבודה ערבית", אחרת לא היה מתאפשר לו
להציג את היצירה החשופה, הכנה והמורכבת הזו. לפעמים משתלם לשחק את המשחק.

"Master of None“

הסדרה של עזיז אנסארי הציפה נושאים חשובים (פמיניזם, ייצוג מיעוטים) מבלי להרגיש לרגע כבדה או מטיפנית, בעיקר בזכות העובדה שעמוק בפנים היא בכלל קומדיה רומנטית.

• מיוחדים
• עזיז אנסארי
• המיטב של 2015
• סיכום 2015
• Master of None
• כפולים
• עבודה ערבית
• התסריטאי
• בלש אמיתי
• טלוויזיה ישראלית
• סדרות
• פארגו
• סייד קשוע
• true detective
• המסך
• סאות' פארק

• Facebook
• Twitter
• Email

אם המטרה של סייד קשוע בסדרה החדשה שלו, "התסריטאי", הייתה ליצור טלוויזיה אקזיסטנציאליסטית שתגרום לצופיו לשקוע בעצב ובהרהורים עמוקים, הרי שבפרק השלישי הוא משיג את מבוקשו. למעשה מי שמצליח לצפות בסצנה האחרונה בפרק בלי שיישבר לו הלב, נראה שלא היה לו לב מלכתחילה.

לכטב (יוסף סוויד, מצוין וכריזמטי כהרגלו), שבעולמה של "התסריטאי" הוא היוצר של "עבודה ערבית", נשבר מהכל – מהסדרה שלו, מהנישואים שלו, מהילדים שלו ומהחיים עצמם. הוא רוצה לכתוב על משברים ועל אהבה נכזבת באופן ציני לחלוטין, ללא הניצוץ המחויך שהיה ב"עבודה ערבית". החיים האמיתיים הם לא מצחיקים, הם כואבים ומתסכלים ונמאס לו. נמאס לו להעמיד פנים שהוא אוהב את "עבודה ערבית" ונהנה מתשומת הלב שהוא מקבל בזכותה בזמן שהראש שלו כבר בפרויקט הבא; נמאס לו להיות בודד, לישון במיטה נפרדת מזו של אשתו ולא לדעת לאן הנישואים שלו הולכים; נמאס לו מהמפיק שלוחץ עליו לכתוב עוד עונה ומסכים לפרויקט חדש רק בתנאי שהדמות הראשית היא של ערבי; ברגעים מסוימים אפילו נמאס לו מהאבהות. שום דבר לא באמת נורא בחיים שלו, אבל המכבש של היומיום לוחץ עליו, ואף אחד מסביבו לא שם לב שהוא עומד להישבר בכל רגע.

שני הפרקים הראשונים של "התסריטאי" מתנהלים באטיות יתרה. ניכר שקשוע יודע שמצופה ממנו להמשיך לנסח אמירה סאטירית כלשהי על החיים כערבי ישראלי, אך בעצם כל מה שבא לו לעשות הוא לכתוב על כמה החיים הם מחורבנים, לא חשוב מה הרקע הדמוגרפי שלך. מוטב היה לו קשוע היה זונח לחלוטין את הסצנות שעוסקות בזהות הערבית ובדו קיום, כי במקרה של "התסריטאי" הן אינן משרתות את המטרה ורק מסיחות את הדעת מהסיפור האמיתי, שנגלה לעיני הצופה, כאמור, רק בפרק השלישי.

הכוונות של קשוע טובות – לנצל את הקילומטרז' שצבר כדי ליצור "פרויקט לנשמה" שכנראה לא היה משודר אלמלא היוצר של "עבודה ערבית" היה חתום עליו, אבל ניכר בתוצר המוגמר שבדרך הוא הסתבך. אפשר להבין אותו: הרי לשפוך את הקרביים שלך על הנייר זה לא קל, בטח לא במדינה שבה הקהל זקוק נואשות למנת אסקפיזם, על אחת כמה וכמה כשעל התבשיל שמוגש יש תיבול ערבי.

"התסריטאי" לא מתחשבת בקהל. זהו החיסרון הגדול שלה וגם מה שהופך אותה למעניינת. לעתים הסדרה קשה לצפייה: היא לא מציעה בריחה מהמציאות ולו לרגע – ויש לנו מספיק צרות משלנו – רגעי ההרפיה הקומית שבה נדירים עד בלתי קיימים וכל כולה מעוררת אי נוחות של הצצה לנפשו של אדם זר. ככזו אין בה כמעט שום דבר שיחניף לקהל הרחב של הערוצים המסחריים (הסדרה אמורה להיות משודרת בהמשך בקשת), והיא בוודאי תאכזב רבים מצופי "עבודה ערבית". "התסריטאי" לא תוותר להם כל כך בקלות: היא מסתכלת למציאות בעיניים. לא המציאות הפוליטית־חברתית־כלכלית שכבר יצאה מכל החורים, אלא זו שבפנים.

שורה תחתונה:פחות דו קיום, יותר משבר קיומי

• ביקורות
• סייד קשוע
• יוסף סוויד
• התסריטאי
• עבודה ערבית
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

1. מה תעדיף לשמוע על הבוקר?

א. רק פיירוז. לא רק שיש לה קול של מלאך, זו גם מסורת.

ב. חדשות הבוקר בגל"צ, שיהיה לי על מה לדבר עם החבר'ה בעבודה.

ג. אין לי זמן לשמוע כלום, אני מתחיל את היום מוקדם מדי.

ד. תלוי בתקופה, ואם אני בשבי או בתוכנית הריאליטי.

[tmwdfpad]

2. מה אתה אוכל לצהריים?

א. מה שאימא מבשלת.

ב. מזמין אוכל מהמסעדה ליד העבודה, שלא יגידו שהערבים קמצנים.

ג. צהריים? עזבו, אני בדיאטה.

ד. משהו קטן, את הארוחה הגדולה מכינה לי אשתי בערב אחרי שהיא מארגנת לי מקלחת.

3. בילוי שישי מועדף?

א. להפגין בבלעין.

ב. ללכת עם המשפחה לקולנוע, לג'ימבורי או לבקר את סבא וסבתא. זמן איכות עם הילדים זה הכי חשוב.

ג. אני בעבודה.

ד. סעודות למשפחה ולמפקדים.

4. בא יהודי לבקר בביתך. מה תעשה?

א. מה יעשה יהודי אצלי בבית? לא שיש לי בעיה עם יהודים, רק עם ציונים, אבל רוב היהודים במדינת ישראל הם כאלה.

ב. אנזוף בו על הכיבוש, אקרא לו פריבילגי וארצה על פשעי הציונות עד שיבקש סליחה. אז אני והוא נשתף חוויות מהאוניברסיטה ונבין שכולנו בני אדם.

ג. אשוויץ בהישגים שלי ובבית המדהים שבאתי ממנו. אחר כך אפרוץ בבכי ואתהה למה הוא לא מקבל אותי אפילו שנולדתי פה ואני חלק מהתרבות.

ד. מכין חומוס־צ'יפס־סלט ומודה מודה מודה על הביקור.

5. מה הסרט האהוב עליך?

א. "ג'נין ג'נין".

ב. "לישון עם האויב".

ג. "זהות אבודה".

ד. "מבצע קהיר".

6. איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

א. ראש עיריית נצרת.

ב. ברחבי אירופה, מרצה על העבודה בעיניים שמצביעי מרצ עשו לי.

ג. בישראל, המדינה שלי, מה השאלה פה בכלל?

ד. יכול להיות שאלך הפעם על "האח הגדול".

אם רוב התשובות הן א – אתה חנין זועבי

כמו הילדה הטובה מבית זועבי, אתה כנראה עוד גר עם ההורים ומדבר עברית גבוהה גבוהה. אתה ערבי רע וחצוף עם שאיפות ומשאלות מוזרות, כמו מדינת כל אזרחיה או סיום הסגר על עזה. אתה הרסיס בישבן של הימין. ברכות.

אם רוב התשובות הן ב – אתה סייד קשוע

אתה ערבי פולני, ממורמר על כך שלא מקבלים אותו אף שהוא חי בין היהודים וכותב בשפתם. אתה אפילו מגזים ודורש בחוצפתך להיות אחד מהם. עתידך לעזוב ולספר בנֵכר בכאב על אובדן המולדת ועל הכולירות מצביעי מרצ שלא הצליחו להגן עליך.

אם רוב התשובות הן ג – אתה לוסי אהריש

כמו מדליקת המשואה האהובה, גם אתה מבין טוב־טוב את כללי המשחק ורוצה להשתלב, אבל הערבים הפרמיטיביים עושים לך חיים קשים עם ההטפות השמרניות שלהם. גם הסמולנים יורדים עליך שאתה "לא מספיק ערבי", ויהודים ימנים רואים בך מסכן. חלקם גם שונאים אותך.

אם רוב התשובות הן ד – אתה עזאם עזאם

אתה ישראלי אמיתי, אחי, קודם כל ישראלי. עושה הכל למען המולדת, שנתנה לך שתי דקות של תהילה ושלחה אותך לתוכנית ריאליטי "מצליחה". בבית מחכה לך אשת חיל שמכינה אחלה עלי גפן.

• אנשים
• שאלון
• גיפים!!!
• סייד קשוע
• חנין זועבי
• חידון
• בחן את עצמך
• ערבי
• GIF
• סכסוך
• לוסי אהריש
• עזאם עזאם

• Facebook
• Twitter
• Email

"ערבים רוקדים" היה אמור לספר סיפור על הקשיים בהשתלבות ערבים בחברה הישראלית – והפך לסיפור כזה בעצמו. סרטו של ערן ריקליס, המבוסס על ספרו של סייד קשוע, היה אמור לצאת לאקרנים ביולי. אבל אז קרו כל מיני אירועים לא נעימים מהסוג שנוטה לקרות במזרח התיכון: אנשים נרצחו, התחילה מלחמה, ופתאום זה לא נשמע כל כך לעניין שבריצה למקלטים נעבור על פני שלט חוצות שמכריז "ערבים רוקדים". וכך, יציאת הסרט נדחתה ברגע האחרון. בהמשך, הימים לא הפכו לפחות טרופים, והסרט התמהמה עוד ועוד. עכשיו, חודשים מאוחר יותר, הוא מגיע בשינוי קל: קוראים לו "ערבים רוקדים – זהות שאולה". התוספת המגושמת והמגוחכת הזאת לשם הסרט אמורה אולי להיות רשת ביטחון – במקרה ששוב יפרצו פעולות איבה, אפשר יהיה להדגיש את הזהות ולהקטין את הערבים. וחוץ מזה, אולי כמה צופים יחשבו בטעות שמדובר בעוד סרט עם מאט דיימון.

ובאשר לסרט עצמו: נדמה שערן ריקליס מינה את עצמו לדובר הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "עץ לימון" ו"להישאר בחיים" בבימויו עסקו בזוויות שונות של העסק, אך משניהם עלתה ההרגשה של מזרח תיכון למתחילים: נראה שהסרטים פנו יותר לקהל בחו"ל, שצריך שיסבירו לו מיהם היהודים ומיהם הערבים ולמה בעצם הם לא מסתדרים כל כך. ב"ערבים רוקדים" ריקליס סוף סוף פונה אל הישראלים – היהודים הישראלים, כלומר – כדי להראות להם איך מרגיש הצד השני.

הסרט מתחיל בפרק מוצלח למדי המספר על ילדותו של הגיבור, איאד, בכפר ערבי. הפרק מהנה, מצחיק במידה ומצליח להסתלבט על האבסורדיות של החיים כערבים ישראלים בלי להסתיר את העוינות כלפי היהודים. לו היה ממשיך, הפרק היה יכול להיות סרט לא רע בכלל, אבל הוא מסתיים מוקדם מהצפוי והסרט עובר לפאזה חדשה, נטולת קשר. עכשיו איאד (תאופיק ברהום) כבר בתיכון, והוא נשלח על ידי הוריו לפנימייה יוקרתית בירושלים, שבה הוא הערבי היחיד. הוא מנהל רומן עם נערה יהודייה והפוקוס עובר לסיפור בסגנון "צעיר המשתלב בחברה שונה". במקביל מתחיל סיפור שלישי, מעין "מחוברים לחיים" נוסח ירושלים, שמציג ידידות אמיצה בין הגיבור לבין צעיר יהודי משותק (מיכאל מושונוב) ואת היחסים שלו עם אמו (יעל אבקסיס). מערכות היחסים האלה לא משכנעות ולא מנומקות: בהתחלה השניים לא חברים, אבל חצי דיאלוג ומונטאז' אחר כך הם כבר כן. ואז הסרט שוב מחליף כיוון, שוכח לגמרי שהוא קומדיה, שהוא ריאליסטי ושהוא מבדר, ועובר לפרק ה"זהות שאולה" – שהיה יכול לעבוד גם הוא, אילו היה תחילתו של סרט אחר.

הניסיון לדחוס את החוויה המלאה של החיים כערבי ישראלי לתוך סרט אחד הופך את הסרט למיש־מש לא ממומש. זה היה יכול להיות סרט טוב יותר אילו היה עוסק באדם, שהוא במקרה גם ערבי – אבל במקום זה הוא סרט על ערבים. ו"סרט על ערבים" הוא טוב רק כאמצעי חינוכי. כפתח לדיון בשיעור חברה, זה אחלה. כסרט – פחות.

השורה התחתונה:לא משכנע. ולא מספיק ריקודים.

• ביקורות
• ביקורת סרטים
• סייד קשוע
• ערן ריקליס
• תרבות