כולם אוהבים קנאביס עכשיו. כבר כמעט אפשר לשכוח איך במשך כחמישים שנה נרדפו אזרחים שומרי חוק בגלל אחזקה ושימוש בקנאביס ורבים מהם איבדו את חירותם, כשעכשיו גם ראשי ממשלה לשעבר ושאר בכירים מתחומי העסקים, הממשל והטק נכנסים לעסקי הקנאביס.

>> בשבוע שעבר ניפצנו את מיתוס הסאטיבה והאינדיקה

אחד מסממני הלגיטימציה המרכזיים של הקנא-ביז הוא כניסתם ההמונית של סלבריטאים וידוענים למיניהם להשקעות בתחום, ולא רק החשודים הרגילים והצפויים כמו סנופ דוג, ג'יי זי, וויז קאליפה ושאר סטלני ההיפ-הופ, וגם לא ותיקי סצינה כמו ווילי נלסון, טומי צ'ונג וטריקסי גרסיה (בתו של ג'רי גרסיה מהגרייטפול דד). קיבצנו כמה מהשמות היותר מעניינים שהצטרפו בשנים האחרונות לחגיגה הירוקה כדי שלא תרגישו לבד:

מרתה סטיוארט: סבתא בישלה CBD

השאלה הראשונה היא מהההההה? ואז זאת גם השאלה השנייה והשלישית. אבל כן, מרתה סטיוארט, הכוהנת הגדולה של עיצוב הבית והטיפים למטבח, השיקה בגיל 79 ליין של מוצרי CBD תחת המותג "Martha Stewart’s CBD". זה אולי קצת פחות מפתיע כשלוקחות בחשבון את שיתופי הפעולה האינטנסיביים שלה עם סנופ דוג לאורך העשור האחרון.

ג'יין פונדה: וולנס פוראבר

כן כן, גם היא. נכון, היא תמיד הייתה מנושאות הדגל של השמאל האמריקאי ומלכתם של ההיפים, אבל בגיל 83 היא הפכה לשגרירת Welness של מוצרי מותג ההמפ וה-CBD מבית Uncle Bud, והיא גם עושה להם סרטונים חמודים בטיק טוק. כמו פוליטיקאים ואנשי עסקים רבים, העיסוק בהמפ וב-CBD ה"לא ממסטלים" לגיטימי יותר בעיניי רבים מעיסוק במוצרים המכילים THC. מי היה מאמין שזה מה שיצא בסוף מתרבות הנגד? כלומר, חוץ מכמעט כל מי שעקב אחרי המתרחש בעשורים האחרונים.

ג'ים בלושי: אחי, יא סטלן

השחקן ההוליוודי שהיה גם כוכב לרגע בניינטיז ובעיקר אחיו של ג'ון בלושי המנוח רק נראה על המסך כמו הסחיזם בהתגלמותו. האמת היא שמדובר בשוחר קנאביס מקצועי, כה מקצועי שב-2020 הוא הפיק לערוץ דיסקברי סדרה בכיכובו בשם "Groweing Belushi" על חוות גידול הקנאביס שלו באורגון, סדרה שממש לא מזמן עלתה לעונה שנייה. למותג הקנאביס הפופולרי ביותר שלו קוראים, כמובן, "האחים בלוז".

קריסטן בל: המקום המאוד טוב

אף אחד לא יופתע לגלות שקריסטן בל לא אומרת "לא" לאיזה שלוק מתוך וייפורייזר פה ושם, אבל לפני שנתיים הצטרפה גם היא לחגיגות ה-CBD בקנדה עם ליין מוצרי ביוטי וטיפוח משלה בשם "הפי דאנס" אותו השיקה ב-2020 תוך שהיא מוודאת שהאמריקאיות מבינות שהן לא הולכות להתמסטל מקרם הגוף שלה. ואין מה לומר, הכי הפי זה להיות קריסטן בל.

מייגן ראפינו: מטיפה בשער

כוכבת הכדורגל האמריקאית היא גם הפנים הרשמיות של ליין מוצרי ה-CBD לספורטאים "מנדי", חברה ששייכת לאחותה התאומה. ראפינו היא שגרירת המוצרים בעולמות הספורט – מוצרים בדמות סוכריות גומי, טיפות, שמנים וסטיקים, ומרבה לדבר בשבחם כחלק משגרת יום אתלטית שכוללת הפחתת חרדות ולחצים, הקלה על כאבים ושינה בריאה יותר.

https://www.youtube.com/watch?v=f-bOmOUD5-8

גווינת' פאלטרו: שתו THC קנדי

הו שלום לך מיסיז ואג'איינה, האישה והמוח שמאחורי מוצרי GOOP והסדרות הנלוות להם בנטפליקס, לא נותרה אדישה למהפכת ה-CBD בקוסמטיקה והייתה בין הראשונות לקפוץ על העגלה הטרנדית. בניגוד לעמיתיה השמרניים, פאלטרו לא היססה להשקיע לאחרונה גם בחברת משקאות THC קנדית בשם CANN (יחד עם חברותיה רבל ווילסון ורובי רוז) שמייצרת מגוון סוגי סודה ממסטלת.

בלה ת'ורן: הצעירים לשלטון

היא רק בת 24 ומאחוריה כבר קריירה עשירה ככוכבת ילדים וכוכבת נוער, אבל עכשיו היא גם שחקנית וגם זמרת וגם מחזיקה עמוד אונלי פאנז פופולרי (הראשונה להרוויח יותר ממיליון דולר בשבוע בפלטפורמה), ומעל הכל יש לה גם ליין תפרחות קנאביס בשם "Forbidden Flowers" שזכה למיתוג מגניב במיוחד שמעיד אולי משהו על העתיד של שוק הקנאביס הפתוח בעידן שאחרי הליגליזציה.

>> אל מדריך הזנים המלא שלCannagolan

• קנאביס
• קנאביס רפואי
• גווינית' פאלטרו
• ג'יין פונדה
• סנופ דוג

הקריירה הבינלאומית של סטטיק ובן אל תבורי נמצאת תחת בניה כבר כ-4 שנים, וביום שישי הקרוב (11.2) הצמד צפוי להוציא שיר בפרופיל גבוה, יחד עם שני כוכבי ראפ – האחד הוא ליל בייבי, אחד מהשמות החמים ביותר בז'אנר, שבאמתחתו שירים עם דרייק, קניה ווסט, דה וויקנד וג'יי קול; השני הוא לא אחר מהראפר האגדי סנופ דוג, או סנופ דוגי דוג, או סנופ ליון, תלוי בתקופה. סנופ הוא אגדת היפ הופ חיה, הראפר המזוהה בעולם (בדמותו ובקולו) וללא ספק שם מרשים, אבל יותר מכך, הוא אדם שלא יכול או מוכן לסרב לקצת כסף.

לפני כחצי שנה שרשור טוויטר הפך לויראלי על בסיס משפט, "סנופ פשוט עושה הכל", ותחתיו מגוון רחב של צייצנים פרסמו תמונות של סנופ דוג צץ בעיסוקים שונים ומשונים לאורך 30 שנות הקריירה שלו: מאמן פוטבול, מתאבק WWE, זמר גוספל, טבח, שוטר ב"חוק וסדר", יינן, דמות במשחקי מחשב ואפילו פרזנטור של קורונה (אל תדאגו, הבירה). אבל מעבר לכך, סנופ גם נודע כמחזיק התואר הבלתי רשמי "הראפר שמתארח בהכי הרבה שירים", עם יותר מ-1,200 פיצ'רים שונים, בינהם שיתופי פעולה עם אומנים מ-38 מדינות. כן, חלק מהם מאוד מוזרים. כן, ריכזנו את המוזרים ביותר. וכן, סטטיק ובן אל הם אפילו לא הישראלים הראשונים שעושים איתו שיר.

סנופ והישראלי

ההזיה הראשונה מגיעה קרוב מאוד לבית, או כמו שסנופ אומר, מלונג ביץ' עד תל אביב. אל תתביישו בעובדה שאתם לא מכירים את עדיאל טיירי, או ADL, זמר פופ-מזרחי שבעיקר מתהדר בכך שחימם את ג'ניפר לופז ומאלומה, אבל לא הוציא שום דבר מאז השיר המוזר הזה שבו סנופ מצולם על רקע גרין סקרין, מתחיל את הבית שלו אחרי השורה "עושה עוד סלפי לאלבום", ומספק תרומה עצלנית לשיר שנשמעת מאולתרת במקום.

סנופ ובוליווד

ב-2008 סנופ התארח בשיר הנושא של קומדיית האקשן הבוליוודית המצליחה "Singh Is Kinng", כולל בית כללי במיוחד על זה שסינג הוא המלך, קצת ריקודי גנגסטרים עם רקע רקדניות בוליוודיות וכמובן, הזדמנות ללבוש מלתחה בוליוודית צבעונית שאיכשהו על סנופ נראית מפוצצת סוואג.

סנופ והסופר מודל

שיר הדאנס-פופ הזה יצא רק לפני כמה שבועות, והוא כבר הפך לאחד מהשת"פים המוזרים יותר של סנופ. לשיר על צ'אי עם דוגמנית העל היידי קלום? סנופ באמת יכול לעשות הכל.

סנופ ולהקת הבנים של ניקולודיאון

הראפר חוזר משנת 2099 לעבר (כלומר, 2011) כדי לקחת את חברי ביג טיים ראש, להקת הבנים האמיתית שגם כיכבה בסדרה המתוסרטת "ביג טיים ראש", בחזרה לעתיד. העתיד, אגב, נראה בדיוק כמו ההווה רק עם הולוגרמה של סנופ דוג ורחפנים מבחזרה לעתיד. מה עוד צריך לדעת?

סנופ וכוכב הנוער מהאייטיז

כאילו שניסיון הקאמבק המוזיקלי של כוכב האייטיז קורי פלדמן לא היה מספיק מוזר בפני עצמו, הוא היה צריך לגרור את סנופ למטה יחד איתו לאחד מהאלבומים הגרועים של העשור הקודם. "Go 4 It!' על הקליפ הקרינג'י שלו, נשמע כמו אינטרפרטציית דאבסטפ-מטאל לשיר של חקיין מייקל ג'קסון. בשלב הזה זה כמעט בלתי נמנע שתהיה הופעת אורח של סנופ די-או-דאבל-ג'י.

סנופ וקומיקאי העבר

זה לא יוצא דופן שראפר משתף פעולה בשיר עם קומיקאי, אבל מה שהופך את השת"פ הזה למוזר הוא לא רק שסנופ הקליט אותו עם הקומיקאי הבוטה, הדוחה והלפעמים טיפה גזען אנדרו דייס קליי, אלא העובדה שהוא הקליט איתו בערך עשור אחרי שקליי היה רלוונטי. רציתם שיר דאנס ניינטיזי דוחה שמשום מה יצא רק בשנת 2000? אה, לא? לא נורא, זה מה יש.

סנופ והמקסיקנים

לא אשקר, אני די מחבב את שיתוף הפעולה החמוד הזה בין סנופ ולהקת הבנדה המסורתית (סוג של ז'אנר מקסיקני שנשמע כמו מריאצ'י עם אינספור כלי נשיפה) Banda MS. הגרוב המקפיץ מתאים בול לסגנון הנינוח של סנופ ואם תשימו אוזן, תוכלו אפילו לשמוע אותו מרפראפ כמה שורות בספרדית. זה עדיין לא הופך את זה לפחות מוזר.

סנופ ותאונת הרכבת האנושית

שנת 2011 היתה עמוסה מאוד לצ'ארלי שין – הוא הורשע בתקיפת אשתו, הועף מהתפקיד הרווחי שלו ב"שני גברים וחצי", יצא למלחמה מלוכלכת ופומבית מאוד כנגד יוצר הסדרה צ'אק לורי ובאופן כללי נראה בשילוב בין קריסה טוטאלית למאניה קיצונית. בתווך, הוא הספיק לשתף פעולה עם סנופ בשיר הזה, שמתבסס על קאצ'פרייז שלו מאותה התקופה, "Winning", אם כי בדיעבד לא ברור מה בדיוק שין תרם לשיר. אולי היה עדיף לעשות אחד על טייגר בלאד.

סנופ ו-52 סאבג'. כן כן, זו לא שגיאה.

למה שסנופ דוג יעשה שיר עם ראפר הגיוני כמו 21 סאבג' כשהוא יכול ללכת ישר לכוכב הויראלי שמכונה 52 סאבג' כי מדובר בראפר בן 52 עם שן אחת? אל תהיו מגוחכים. זה סנופ דוג, הוא פשוט עושה הכל.

• מוזיקה
• סטטיק ובן אל תבורי
• ירדן ג'ורדי
• סנופ דוג

לפני שנתיים בערך, כשאימצתי את ג׳יני, הכלבה הנסיכה שלי, רציתי ליזום במסגרת לוסיל קרו פרויקט צילום ענק של מוזיקאים ומוזיקאיות שסובבים אותנו (כי אני מוזיקאי) והכלבים שלהם.ן (כי אימצתי כלבה ואני לא יכול שלא להגזים). כדי שיהיה לפרויקט תירוץ סמי-הגיוני, חשבתי שיהיה מגניב לעשות אותו ביום ההולדת של אחד הכלבים והאנשים האהובים עלינו בעולם – סנופ דוג.

שנתיים אחר כך, הגיעה הקורונה ועשתה שני דברים:

1. שיעממה אותנו מספיק כדי שנקדם את הפרויקט החמוד בהיסטוריה של העיתונות הכתובה.
2. גרמה לנו לרצות להוסיף דברים כיפיים, חמודים וטובים לעולם. בימים כאלה, בהם אתה לא יכול לסמוך על כלום חוץ מעל וולט ונטפליקס, היצורים המדהימים האלה הם החיים עצמם, גם אם סתם בשביל הזכות לטייל בחוץ כמה שעות בזמן סגר (סוג של "חומות של תקווה", גרסת הדיסני).

אז התקשרתי לצלם אלון לוין ויחד נסענו לאסוף רגעים ייצוגיים ויפים של מוזיקאים והכלבים (וגם כמה חתולים, כי תכלס כבר 2020 ואנחנו בעד אהבה מכל הסוגים). הנה הם לפניכם:

אייל דוידי, AKA ״שקל״

איתי בתמונה:ביגי
דגם:כנעני
האוכל האהוב על שקל:אורז פרסי וחומוס
האוכל האהוב על ביגי:עוף וחומוס
איך נפגשנו:קיבלתי מתנה מחבר (רביד פלוטניק)
המוזיקה של שקל

ישגב דותן,מפיק מוזיקלי וגיטריסט (Lucille Crew)

איתי בתמונה:ג׳יני, כמעט בת שנתיים
דגם:מעורבת עם מליון דברים
האוכל האהוב על ישגב:סוכר ופחמימות
האוכל האהוב על ג׳יני:במבה
איך נפגשנו:אימצתי אותה ביום אימוץ של עמותת DOGS R US. גל דה פז אימצה את אחיה התאום והנסיך, פייבל

המוזיקה של Lucille Crew:

גל דה פז, זמרת ויוצרת (The Paz Band, Lucille Crew)

איתי בתמונה:פייבל, בן שנה ו-11 חודשים. כמו העכבר המצויר הקטן
דגם:מעורב (השערות לפינצ'ר, פאג, מלינואה)
האוכל האהוב על גל:אסייתי, בדגש חמור על דים סאם
האוכל האהוב על פייבל:אבטיח ומלון
איך נפגשנו:בשישי אימוץ של עמותת DOGS R US בפלורנטין, וזו באמת היתה אהבה מליקוק ראשון

המוזיקה של גל דה פז:

שי חזן, בסיסט

איתי בתמונה:שופו, בן 3
דגם:גולדן רטריבר מעורבת
האוכל האהוב על שי:פאד תאי טופו
האוכל האהוב על שופו:נקניקיות עוף
איך נפגשנו:אני ומיכל בת הזוג שלי אימצנו אותה כשעברנו לגור יחד מעמותת sos

המוזיקה של שי חזן:

גל ניסמן, סולן להקת פול טראנק

איתי בתמונה:עמוס, בן 4 וחצי
דגם:ג׳ק ראסל מעורב
האוכל האהוב על גל:המבורגר וצ׳יפס
האוכל האהוב על עמוס:כל מה שאפשר ללעוס
איך נפגשנו:עמוס נולד לכלבה של חברים מהאזור, אימצנו אותו עמוס כעבור שלושה חודשים

למוזיקה של פול טראנק:

הוד מושונוב, קלידן ומפיק (BEMET)

איתי בתמונה:צ׳ופי, בת 13
דגם:פקינז
האוכל האהוב על הוד:צ׳יקן מסאלה
האוכל האהוב על צ׳ופי:חולה על רוטב בולונז
איך נפגשנו:צ׳ופי היא כלבת האולפן שלנו עם שותפיי דימה ו-69

המוזיקה של BEMET:

סימה נון, ראפרית וזמרת

איתי בתמונה:דורה
דגם:חתולה מעורבת טריקולורית
האוכל האהוב על סימה:אוכל תאילנדי (אם אפשר בתאילנד)
האוכל האהוב על דורה:משוגעת על דגים
איך נפגשנו:היא נולדה בשכונת שפירא בתל אביב והגיעה בכלל אל השותף שלי לשעבר, אבלהחליטה שאני שייכת לה והיא לי, ישנה איתי כל לילה ומאז אנחנו יחד

המוזיקה של סימה נון:

עומר מושקוביץ, זמרת ויוצרת

איתי בתמונה:בובה, בת 9
דגם:מעורבת
האוכל האהוב על עומר:כל דבר שאמא מכינה (קלישאה!)
האוכל האהוב על בובה:כל דבר שסבתא מכינה (אבל לא בשר, כי היא אלרגית)
איך נפגשנו:היא הגיעה קומפלט עם הבן זוג שלי יוני וישר ידעתי שאני מאוהבת (בה). יוני אימץ אותה עם האקסית שלו אבל אותי היא אוהבת יותר.

המוזיקה של עומר מושקוביץ:

מיכה דייוויס, נגן בס טרומבון בתזמורת הפילהרמונית

איתי בתמונה:ז'קלין, בת 8
דגם:מעורבת
האוכל האהוב על מיכה:מנגו וסלט פירות
האוכל האהוב על ז׳קלין:בשר בקר
איך נפגשנו:מצאתי אותה רועדת בכלוב בצער בעלי חיים

המוזיקה של מיכה דייוויס:

צליל דנין, זמרת

איתי בתמונה:לוסי/לוסון/סושי/סושון ועוד. בת 6.5 אבל נראית גורה לגילה
דגם:חצי פינצ'ר חצי פקינז
האוכל האהוב על צליל:פחמימות ועדיף ריקות
האוכל האהוב על לוסי:טונה
איך נפגשנו:לוסי גדלה כגורה אצל אחותי ובן זוגה ואחרי כמה שנים כשנוספו עוד אחייניות גורות, ההרגשה הייתה שלוסי זקוקה ליותר ממה שיש להם לתת. יום אחד הם הביאו לי אותה ל"חופשה" של סופ"ש עם דוגלי וחצי. הבנתי את הרמז ומהרגע שהיא נכנסה לדירה לא נפרדנו ליותר מכמה שעות קצרות. לוסי מגיעה איתי לכל מקום: למשרד, לאולפן ואפילו לפסיכולוגית

המוזיקה של צליל דנין:

IRO, זמר ויוצר

איתי בתמונה:סמי, בן 5
דגם:פומרניאן
האוכל האהוב עלIRO:שאלה בלתי אפשרית בעיקרון, אבל פיוז׳ן ים תיכוני
האוכל האהוב על סמי:כל מה שלא האוכל שלו
איך נפגשנו:קסם

המוזיקה של IRO:

יפעת בלסיאנו, סולנית להקת הזאבות

איתי בתמונה:מיקה, בת 8
דגם:פיטבולית
האוכל האהוב על יפעת:מתרגשת מכל פחמימה
האוכל האהוב על מיקה:המילה "טונה" מוזיקה לאוזנייה
איך נפגשנו:לפני ארבע שנים גרתי בשנקין ומדי שישי היה יום אימוץ של עמותת "אדופט" ממש מול הבית שלי. באחד מימי שישי הלכתי לעשות קניות וכשהתחלתי לצעוד חזרה לכיוון הדירה עם כל השקיות, העיניים שלי נפלו ישירות על מיקה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. עד היום אני לא יודעת לאן נעלמו כל השקיות עם המצרכים בדרך מרוב שהתרגשתי ממנה.

המוזיקה של הזאבות:

דוד מעיין, ראפר ומפיק

איתי בתמונה:בנג'י, בן 4.5
דגם:בורדר קולי ורועה הולנדי
האוכל האהוב על דוד:סטייק, קוסקוס של אמא ואינג'רה
האוכל האהוב על בנג׳י:כל דבר שיש בו בשר
איך נפגשנו:בגיל 3 חודשים (שלו, כן?), אהבה ממבט ראשון ביום אימוץ של עמותת אס או אס.

המוזיקה של דוד מעיין:

אופירי, ראפר ומפיק

איתי בתמונה:אומה וטוויל, בני פחות משנה
דגם:חתול נסיך מצוי
האוכל האהוב על אופירי:ג׳חנון של שבת
האוכל האהוב על אומה וטוויל:ג׳חנון של שבת (ספציפית את זה שאבא אוכל כרגע)
איך נפגשנו:אני ובר חיפשנו בפייסבוק גור לאימוץ. הסגר הראשון הגביר את החיפושים וכך מצאנו את אומה. עכשיו בסגר השני חיפשנו לאומה חבר ומצאנו את טוויל. מקווים שלא יהיה סגר שלישי כי זה ממכר כמו קעקועים.
למוזיקה של אופירי

בני אסתרקין, ראפר

איתי בתמונה:ברוס, בן 4
דגם:בלגי מעורב
האוכל האהוב על בני:המבורגר
האוכל האהוב על ברוס:שניצל
איך נפגשנו:מודעת אימוץ בפייסבוק

המוזיקה של בני אסתרקין:

יאיר יונה, חבר ב-Water Knives

איתי בתמונה:מרתה, בת 6
דגם:בורדר קולי
האוכל האהוב על יאיר:כל מה שיש בו עדשים
האוכל האהוב על מרתה:המגבת שהיא קוראת לה 'תשומת לב מיאיר'
איך נפגשנו:פגשתי מישהו ברחוב שאמר לי שמצא אותה ושאל אם אני יכול לקחת אותה. לא תכננתי כלב. זו הייתה הפתעה מופלאה
המוזיקה של Water Knives

יוסי עדי, מתופף (Lucille Crew) ודוקטור למדעי המחשב

איתי בתמונה:ווטסון, בן 7
דגם:ג׳ק ראסל מעורב
האוכל האהוב על יוסי:פיצה
האוכל האהוב על ווטסון:פיצה
איך נפגשנו:בפייסבוק. מכר משותף מצא אותו ברחוב

עוד קצת מוזיקה של Lucille Crew:

והנה כל העמותות שהוזכרו בכתבה, למקרה שבא לכם חבר או חברה חדשים להעביר איתם את תקופת הקורונה ואת החיים עצמם:

עמותת אדפוט
עמותת אס.או.אס
עמותת DOGD R US
עמותת צער בעלי חיים

• אימוץ כלבים
• צער בעלי חיים
• בעלי חיים
• חתולים
• אימוץ
• אינדי ישראלי
• שקל
• מוזיקה
• סנופ דוג

• Facebook
• Twitter
• Email

לא היה לי מושג עד כמה אני מתגעגעת לאדי מרפי. כשהופיע על המסך בשוט הפתיחה וניסה לשכנע די.ג'יי סרבן (סנופ דוג) להשמיע תקליטים שלו, חיוך נמרח על פני, והוא נשאר שם לאורך רוב הסרט. הפעם האחרונה שנהניתי ממנו ככה הייתה כשדיבב את החמור ב"שרק" הראשון, וזה היה מזמן. הופעתו הכובשת ב"קוראים לי דולמייט", הסרט החדש שלובנטפליקס, מניבה באזז אוסקר רציני ואני לגמרי בעד.

אבל לפני שאחזור למרפי, כמה מילות רקע על האנשים האחרים. צמד התסריטאים סקוט אלכסנדר ולארי קאראזווסקי מתמחים בכתיבת ביוגרפיות מטורללות על יוצרים בעלי כשרון מפוקפק. אחרי "אד ווד", על מי שנודע כבמאי הקולנוע הגרוע ביותר מעולם, הם כתבו את "לארי פלינט: האיש והסקנדל" על מו"ל של מגזין פורנו, "איש על הירח" על הקומיקאי אנדי קאופמן, ו"עיניים גדולות" על הציירת מרגרט קין. כל הסרטים האלה הביטו על גיבוריהם במבט מבודח אך מלא אהדה לשאיפותיהם, והציעו תפקידים נהדרים לשחקנים שגילמו אותם.

המחווה הנוכחית שלהם מוקדשת לקומיקאי השחור רודי ריי מור, שבשנות ה־70 הפיק וכיכב בסדרת סרטי בלקספלויטיישן (סרטי אקשן וסקס בכיכוב אפרו־אמריקאים) שזכו להצלחה מפתיעה. מור היה בן 48 ועם כרס כשהפיק את סרטו הראשון, ואף אחד חוץ ממנו לא האמין שמישהו ירצה לראותו עושה תנועות של קונג פו, בכאילו, ושוכב עם נשים לבנות. אז הוא מימן את הפקת הסרט בכסף שהרוויח מהתקליטים שלו – שגם אותם היה צריך להקליט לבד כי בהתחלה אף אחד לא רצה להמר עליו.

"קוראים לי דולמייט" מוצא את ריי עובד בחנות תקליטים בלוס אנג'לס ומופיע על הבמה בערבים. הקהל לא מגיב עד שהוא מאמץ לעצמו דמות של סרסור שמספר סיפורים גסים בחרוזים. כשהוא מחליט לעשות סרט, הוא מגייס מחזאי עם כוונות רציניות (קיגן־מייקל קיי) שמביא איתו סטודנטים מהחוג לקולנוע ב־UCLA. הוא גם משכנע את ד'ארביל מרטין, שחקן עם ניסיון מסוים (הוא גילם את נער המעלית ב"תינוקה של רוזמרי") לביים את הסרט. את מרטין והאגו המנופח שלו מגלם ווסלי סנייפס בהופעה קומית מודגשת, שעשויה לסדר גם לו מועמדות לאוסקר.

בתארו את ההפקה של סרט שנוצר על ידי אנשים שלא ממש יודעים מה הם עושים, "קוראים לי דולמייט" דומה ל"חי בסרט" של ג'יימס פרנקו. אבל בעוד הסרט על הפקת "החדר" צחק על גיבוריו, הסרט הנוכחי צוחק איתם. כי מור, כך מתברר, יודע בדיוק מה הוא עושה. "כולם יודעים שכש'האחים' הולכים לקולנוע הם רוצים לראות מכוניות מתרסקות, פיצוצים וציצים", הוא אומר. וכשהוא קורא בעיתון ביקורת שלילית – "'דולמייט' לא מתאים לכלב עיוור. הוא מחוספס, גס, חצוף וולגרי" – הוא מרוצה, כי זה מה שכיוון אליו. הוא רק עשה את זה עם הומור. וגם הסרט שמוקדש לעשיית הסרט עשוי בהומור, ועם הרבה רוח טובה.

כמו הכותבים, הבמאי קרייג ברואר ("Hustle & Flow") הוא גבר לבן, ומה שחסר בסרט זה קונטקסט – העמקה לעולם של הבלקספלויטיישן וניסיון רציני להבין את האימפקט שלו על הקהל השחור בשנות ה־70. אולי זה נובע מחשש להפוך לדידקטי. הבעת התודה של שחקנית שמנה (ד'אבין ג'וי רנדולף) שאומרת לריד: "אף פעם לא ראיתי מישהי שנראית כמוני על המסך הגדול… אני אישה אמיתית ואני מאוד מעריכה מה שעשית בשבילי", נשמעת הצהרתית ומאומצת מדי – כמו נאום עכשווי על בימת האוסקר. שאר הסרט נמנע מהפלגות כאלה, ועם היותו מבדר מאוד, הוא פחות מהותי ובועט מכפי שיכול היה להיות.

אבל ההופעה של אדי מרפי זה משהו שצריך לראות. לא רק בגלל שהוא מזכיר לנו איזה קומיקאי חד פעמי הוא, אלא גם כי הוא מתחבר לנחישות ולהומניות של הדמות. כשהוא הוגה עוד רעיון מטופש העיניים שלו מתרחבות ובורקות מחדוות הגילוי, והוא סוחף אותנו איתו.

ציון:4/5
סרט על:קומיקאי שחור בשנות ה־70 מחליט להרים סרט קונג פו
לצפות?כן. אדי מרפי חוזר לשיא

Dolemite is My Name בימוי: קרייג ברואר. עם אדי מרפי, ווסלי סנייפס, קיגן-מייקל קיי, קודי סמית-מקפי, כריס רוק. ארה"ב 2019, 117 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים
• קולנוע
• נטפליקס
• תרבות
• אדי מרפי
• סנופ דוג

בין אל קפון לראפר יאנג ת'אג נמתחת קשת רחבה של אופנה מרתקת, וכדי להתחיל לגלוש עליה, צריך להתחיל בלבוש הגנגסטרי מתחילת המאה הקודמת ועד היום. משהו כמו 100 שנים של סטייל מובחן, שהתחיל אי שם בתוקפת היובש, עבר חינוך מחדש עם זריחת ההיפ הופ, והולך אל הנודע בימים אלה – הכלאה של שיני זהב, חליפות יוקרתיות, מכנסי טרנינג ונעלי ספורט של שאנל.

כדי להגיע לגנגסטר של 2017, צריך להתחיל מבראשית, עם הגנגסטר המפונפן של שנות ה-30, זה שהתלבש כאילו הוא לומד בבינתחומי של הגנגסטה. בשנות ה-40, היו אלה חליפות הזוט (Zoot) שהיו סמל סטטוס למי שלבש אותן. מהגרים איטלקים, לטינים ויהודים התהדרו בחליפות הזוט שכללו מכנסיים רחבים מאוד בעלי מותן גבוה, ז'קט גדול מידות שמגיע עד הברכיים, כובע רחב שוליים מגונדר ואקססוריז בולטים. אז מה בעצם הבעיה עם חבורה של מהגרים שרוצים להתגנדר? ובכן, הבעיה היא שכחלק מהמאמץ הלאומי בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, צומצם השימוש בבד (גם בממלכה המאוחדת) והלבוש בחליפות רחבות, בולטות ומהודרות נתפס כקריאת תיגר על הערכים האמריקאיים.

בעצם לבישת חליפת הזוט היה יסוד של מרדנות נגד הקפיטליזם האמריקאי. לובשיה לא הסכימו לציית לחוקי היבשת החדשה, אף שזו היתה להם לבית חדש. עם זאת, שיעור המתגייסים לצבא בקרב אוכלוסיית המהגרים לארה"ב היה גדול מאחוז המתגייסים האמריקאים, כך שתדמית לובשי חליפות הזוט כפורעי חוק פרזיטים היתה מצוצה מהאצבע ונועדה לשלול מהם לגיטימציה. כך, אם הם רוצים ואם לאו, הפגינו לובשי הזוט בחליפותיהם מרדנות שמתעלמת מהבניות חברתיות, בעוד האמריקאים הפטריוטים נבהלים מקבוצות האוכלוסייה החדשות שמשתמשות בבד מופרז – סמל מובהק להפקרות מוסרית דאז.

אולי זו הסיבה שחליפות הזוט "זכו" למהומות על שמן: עימותים שהתרחשו בלוס אנג'לס בשנת 1943, בין אנשי הזוט לחיילים אמריקאים במדים, קרי אזרחים טובים לפי הספר.

מעניין לגלות שדווקא להיות אמריקאים "לפי הספר" הוא חלק מהותי בתפיסה של הסטייל הגנגסטרי עוד משנות ה-20 של המאה הקודמת, במודע ושלא במודע. "אימפריית הפשע", סדרת הדרמה של HBO עסקה בגנגסטר נאקי תומפסון בגילומו הבלתי נשכח של סטיב בושמי (מרטין סקורסזה כמפיק בפועל), שעשה יופי של עסקים בתקופת היובש בשנות ה-30 בארה"ב. "אימפריית הפשע" הציגה בפנינו גנגסטרים לבושים למשעי ומסודרים בקפידה. ולא סתם – הם גם הולכים למסיבות הכי שוות, עם הפוליטיקאים הכי מדושנים וקלאסה שהולכת לפניהם.

ארנולד רוטשטיין, מאייר לנסקי, באגסי סיגל, אל קפון, ג'ו מסריה, צ'ארלי "לאקי" לוצ'יאנו (הוגה שיטת המשפחות, שיטה ניהולית ששינתה לחלוטין את התנהלות המאפיה) – התלבשו כולם כאריסטוקרים. לא פחות. נראים לחלוטין כמו האנשים שאת רוצה לשים את גורלך בידם, או לכל הפחות לצאת איתם לבילוי מסעיר.

"השנים שבהן מתרחשת 'אימפריית הפשע' הן הדור שלפני המלחמה, השנים הברוכות של אטלנטיק סיטי עם עליית הפשע המאורגן שמשלב בידור. כבר אז התחיל הפסקול האמריקאי שמשלב בידור עם פשע, ואם את רוצה להבין את אמריקה של השנים האלה, על זה צריך להסתכל", אומר ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה, מחבר הספרים "גנגסטר שיק: פשע, תרבות, קפיטליזם", ו"הגנגסטר הפוסטמודרני: טראומה, קיטש, חלום".

"בתקופת מלחמת העולם השנייה, כולם כבר היו צריכים להיראות פטריוטים, לשמור על צניעות ולהזדהות עם תחושת ההקרבה למען אמריקה", ממשיך ד"ר גורביץ'. "כך, לבוש ה'זוט' נתפש כלבוש ראוותני ששם דגש על חיצוניות. לובשי החליפות האלה כאילו לא נכנסים למאמץ המלחמתי, כי הם לא מחזקים את החברה".

בהקשר הזה, יש לציין כי תקופת מלחמת העולם השנייה לא היתה תקופת הזוהר של סרטי הפשע, זוהר שהלך וחזר "מיד אחרי המלחמה עם הבום הכלכלי של סוף שנות ה-40", כך לדברי גורביץ'.

– אז מה קורה ללבוש הגנגסטרי כשאמריקה נמצאת בצמיחה כלכלית ולבוש מהודר כבר לא נחשב התגרות פטריוטית?

"כמאפיונר, הביגוד תמיד מייצג סמלים פנימיים של הארגון וגם כלפי חוץ. כלומר, אם אתה לגמרי מחוץ לארגון ומתלבש ככה – אתה סתם בריון. אבל כשאתה גנגסטר שהארגון מכיר בו, אתה גם נמצא בלב המאפיה וגם בלב החברה. עם זאת – אתה גם האלטרנטיבה לחברה".

זוהי תחילת הלבוש הגנגסטרי כמאפיין תרבותי, פוליטי ואישי. הדואליות שבלבוש המופרז הופכת מסימן דו-משמעי לחד-משמעי: "היות שהגנגסטר היה לבוש בקודים מופגנים וראוותניים על גבול הקיטש, החליפה היתה חלק בלתי נפרד מהצלקת שלו בעיני הציבור".

זה כנראה המקום להיזכר בסצינה מתוך "הסנדק", שבה ניגש אדם לדון קורליאון (בגילומו של מרלון ברנדו) ומתחנן בפניו שיעשה צדק בעניין מסוים. הדון לבוש במיטב המחלפות, מקבל את פני הבאים במשרד יוקרתי. יש שיגידו שדון קורליאון משחק את המשחק הקפיטליסטי האמריקאי, שכן הוא לבוש בחליפה יקרה שמצביעה על ערכו כאיש החברה הגבוהה. אבל הבעיות שהדון פותר מגיעות אליו כיוון שמערכת המשפט הנורמטיבית, החברה הגבוהה המקובלת, לא מסוגלת להתמודד איתן. למעשה, הסנדק הוא איש הגון כי ביתו ולבושו הגונים. הוא לא חי תרבות שונה מזו שחי איש תרבות גבוהה בהמפטונס. הדימוי החברתי של שניהם כל כך קרוב, אבל כך כך רחוק. ברמה הפרקטית, הפשע הופך להיות לגיטימי כי הוא חלק ממחאה חברתית. משפחתו של הסנדק לא חריגה, אדרבא – היא עושה סדר, וזה נראה טוב.

לצד זאת, הסגנון החיצוני המוקפד הזה הולך ומתערער עם השנים, ואת הביטוי הכי משמעותי לכך אפשר לראות כמובן בסדרת המופת "הסופרנוס" (גם היא של HBO) – תקופת סוף שנות ה-90, אבל לזה עוד נגיע.

"היום זה יותר על כסף ובחורות"

בין הסנדק לטוני סופרנו עברו כמה עשורים טובים, שבהם קרו שינויים מעניינים מאוד, כמו למשל עליית ההיפ הופ שהחל מבעבע לו בסוף שנות ה-70 עד להתפוצצות שלו בשנות ה-80. וכעת תגידו שלום ל"גנגסטה ראפ", הז'אנר שעליו גדלו רוב הראפרים האולד סקוליים שעדיין שפועלים כיום, מבחינה ססגונית, לירית ומנטלית.

היסודות של הז'אנר הזה הונחו על ידי אנשים שהובילו אבולוציה מאוד ברורה. "כל הראפרים הגדולים באייטיז לבשו חליפות זוט וזה היה המיתוג שלהם", מספר מאור ענבה, המוכר בשם די.ג'יי הקטיק, ככל הנראה התקליטן הטוב ביותר במזרח התיכון בכל ז'אנר שהוא, ממקימי הלייבל המקומי פורטונה וידען מופרז בנושא דלהלן.

"הגנגסטרים של שנות ה-30 היו הרול מודלס של הראפרים בילדותם, וגם הם רצו להצטייר כבאד אס. זה גלש לרחוב ואנשים כמו סליק ריק התחילו להתלבש כמו מובסטרס (Mobsters) בהגזמה. בהמשך הגיע סנופ דוג שדפק חליפות סגולות, ירוקות או צהובות עם נעליים תואמות וכובע".

להערכתו של ענבה, מדובר במשהו שאפיין יותר את החוף המערבי מאת החוף המזרחי, מהסיבה הפשוטה שהחוף המערבי קרוב יותר ל"אווירה הקולומביאנית, עם הקוק והגנגסטרים, קיץ, צבעים שמחים, דקלים, ים ונשים. במיאמי לא לובשים חליפה שחורה עם פסים לבנים. לובשים חליפות צהובות, סגולות, ורודות. אנחנו לא עכשיו באווירת ברוקלין, סוחרי קראק ובטון".

"שנות ה-80 נושאות עמן את החיבור בין הגנגסטרים לראפ", ממשיך ד"ר גורביץ'. "טיפוח של סגנון שלם. האמנים הם גם גנגסטרים והם אפילו עולים להופיע עם כלי נשק על הבמה, כולל יריות".

"אגב, זה אף לא סתם גנגסטר – זה תמיד גנגסטר לא לבן. כאן מתחילה המסורת של הגנגסטר האפרו-אמריקאי, צמוד לתרבות ההיפ הופ. הוא מסמן את עצמו אחרת, אבל לא סתם על ידי לבישת חליפה מהודרת קיטשית, אלא בצורה הרבה יותר הפגנתית – סגנון שהוא גם אלגנטי, ספורטיבי, מלא בזהב. היברידיות כללית".

https://giphy.com/gifs/youngboynba-gg-youngboy-3ohhwsUruCzuLhvjuU

ההתפתחות האופנתית הזו מהווה נדבך נוסף בגלגול החיצוני של הגנגסטר. המהגר שרצה להיות מקובל, ראוי ומהוגן לעסקים כמו האיש הלבן, כבר לא רוצה להיות כמו האיש הלבן. "הוא רוצה להיות הגנגסטר שפועל למען הקהילה השחורה שלו. לצד המוזיקה, יש לו גם חשיבה חברתית. הגנגסטר הופך להיות המורד הגדול בחברה", אומר ד"ר גורביץ'. "דרך המוזיקה, דרך ההתנהגות הפלילית – שתיהן מחזיקות ידיים. הוא הופך לאויב הציבור אבל אויב ציבור מהוגן, כי הוא גם מרוויח כסף, והוא גם נציג של קהילת המדוכאים. עכשיו, הפשע המאורגן הוא למעשה לטובת הקהילה".

למרות הבדלי החופים בסטייל החיצוני הגנגסטרי, ישנו דפוס חוזר בין שניהם, לדברי ענבה. "בתחילת הדרך ועד לנקודה יחסית מאוחרת בקריירה של הרבה אמנים, הם תמיד שמרו על זה פשוט. אף פעם לא התגנדרו. בשלב מסוים התבגרת ונהיה לך מלא כסף ואמרת 'אוקיי, אני אתחיל לקנות בגדים איכותיים'. אבל היום זה לא קורה. כולם כבר מהיום הראשון לבושים הכי מוקפד גם אם אין להם כסף".

– מה לגבי אמן עכשווי כמו קנדריק למאר שמגיע מקומפטון בחוף המערבי – בליריקה שלו הוא מאוד גנגסטה, אבל לא בלבוש.

"קנדריק זה לא פיוצ'ר (אחד מהמפיקים הכי מצליחים כיום, נולד באטלנטה, נ"ה). המוזיקה של פיוצ'ר היא בת חלוף, אבל קנדריק זה קלאסיקה. זה לא מה שמעניין אותו, הוא בא לעשות את מה שהוא יודע לעשות. גם נאס והרכבים כמו וו טאנג קלאן – אייקונים שהיו בליריקה שלהם הכי גנגסטה בעולם. ג'יי זי היה סוחר סמים! פעם זה באמת היה עניין של לשיר על החיים שאתה חי, על החיים בגטו. הגנגסטה כבר שם, אתה לא צריך להתאמץ. היום זה פחות ככה, זה יותר על כסף ובחורות".

ההבדלים בין החוף המערבי לחוף המזרחי מתחילים להוות פתח לעשיית כסף, לא רק ממוזיקה, אלא מכל מה שמתקשר לאווירה הגנגסטרית. כעת, להיות גנגסטר זה מגניב ולא כולל בהכרח חיים כסוחר קראק עם אמא זונה. ענבה מספר על ראיון שהעניק הראפר KRS-One , ובו דיבר דיבר על אופנה והיפ הופ ונתן את הדוגמה של נעלי טימברלנד.

"הוא אמר שכולם, כולל הוא, פשוט הלכו לעבוד עם הנעליים האלה, כי אלה הנעליים שהיו להם. אחר כך היו אנשים שראו את זה ואמרו 'מגניב, נקנה כאלה גם כי זה נראה טוב'. מה שהוא בעצם אומר פה זה שהחברות הגדולות – טימברלנד במקרה הזה, או אדידס במקרה של ראן די-אמ-סי וגם דברים שלבש הראפר אל אל קול ג'יי – לא עשו איזה מהלך שיווקי גאוני שהפך את המוצרים שלהן לחלק בלתי נפרד מתרבות רחוב, אלא ההיפ הופ יצר את המהלך הזה בעצמו", מסביר ענבה.

"ההיפ הופ לקח חברות שהיו גדולות והפך אותן לענקיות. ההיפ הופ עשה את זה, לא אף אחד אחר. טומי הילפיגר היה מותג של חולצות פולו לנערי קולג' לבנים חנונים. ראפרים באו ומיקססו את המותג עם סטייל אחר והפכו אותו למגניב. ההיפ הופ בנה מלא חברות מבלי שהחברות האלה עשו כלום".

– יש יוצאים מן הכלל?

"מיסי אליוט ובאסטה ריימז, שמעולם לא נכנעו לטרנד אופנתי כזה או אחר, אלא יצרו משהו משל עצמם".

– איפה לדעתך עומד מייקל ג'קסון, השראה וסמל של תרבות שחורה מוזיקלית, ססגונית ומצליחה גלובלית, בהקשר של כל זה?

"מייקל ג'קסון היה די עני עד גיל מאוחר. וגם אחרי שהוא נהיה ענק, עדיין הסטייל המובהק שלו כלל טי שירט לבנה ומכנסיים שחורים. אגב, כיום יש הרבה יותר ראפרים בחוף המזרחי מבמערבי שעשו מיליונים ועכשיו הם אנשי משפחה שנרגעו. ג'יי זי לדוגמה, ג'ים ג'ונס, ג'ולס סנטנה, ההרכב מוב דיפ. גם ביגי היה כזה".

– במקרה שאטייל בחוף המערבי ואחפש חבר ראפר, מה עלי לדעת?

"בחוף המערבי יש לך שתי קבוצות מרכזיות כשזה מגיע לכנופיות רחוב. יש את הבלאדס (Bloods) שזה המיתוג האדום – עם בנדנות ונעלי אולסטאר אדומות, והקריפס (Crips) הם הכחולים, שם למשל נמצאים סנופ דוג והחבורה שלו. אלה כנופיות שקיימות שנים, שנמצאות במלחמה תמידית. גם בניו יורק יש את זה, אבל יותר בקטע של גאוות יחידה אם אתה מקווינס, ברוקלין, סטטן איילנד".

– כיום, הלבוש הגנגסטרי מסמל יוקרה או הזדהות עם קבוצה מסוימת?

"מבחינתי זה משייך רק למעמד. זה לא באמת יוקרה. פעם, לבוש כזה היה אומר 'עשיתי מלא כסף וכשהייתי מרושש לא יכולתי להרשות לעצמי חליפה כזאת'. היום הגבולות מטושטשים. אנשים כמו יאנג ת'אג מתלבשים כמו ילדה בת 12 מטוקיו. זה לא באמת מגניב, זה סתם מוזר".

לכל הקקופוניה העכשווית של הסטייל הגנסטרי מצטרף אחד שיודע, קנייה ווסט, הראפר משיקגו שהיום מייצר עם אדידס חולצות של הומלסים. "זה מעין לוק של 'אני לא נראה כמו גנגסטר, אני פריק'", אומר ענבה, ומציין גם את פארל וויליאמס: "זה גם הסטייל שלו, אלא שהוא כזה כבר שנים. מההתחלה הוא היה סקייטר, כשקראו לו סקייטבורד P. היום טיילר דה קריאייטור ממשיך את האווירה הסקייטרית".

בהמשך להתפתחות הגנגסטה ראפ, כדאי לציין גם את אחת הראפריות הבולטות ומי שגם היתה זוגתו של ביגי, ליל קים, שתמיד היתה חמושה בטקסטים בוטים, במראה נוטף סקסיות ובגישה כללית של 'כולכם על הזין שלי ואני טובה יותר מכל סרסור בעולם הזה'. מבחינה אווירתית, יש שישוו את הגישה הזאת לזאת של ריהאנה כיום, שהגדילה לעשות בקליפ לשיר "Pour It Up" ובו היא גילמה גם את הפימפ שהולכת למועדון חשפנות ומפזרת שטרות, וגם את החשפנית עצמה. למעשה, רירי כבר רצחה בקליפים שלה מספר לא מבוטל של גברים – אחד בדקירות, שני ביריות וכן הלאה. היא בעצמה עשתה את העבודה, ללא צורך בשכיר חרב או בפורש חסות שיגן עליה. אולי הנקודה היא שכבר אין צורך בגנגסטרז קשוחים ממין זכר, והגיע הזמן לעשות כבוד היסטורי לגנגסטה גירל.

בינתיים, בזמן שהראפרים/זמרות והמפיקים/מפיקות של ההיפ הופ בשנות האלפיים הופכים את המראה הגנגסטרי למשהו משלהם, אנו חוזים בעוד תנועה שהופכת את הלבוש הגנגסטרי לפרקטי ויום יומי, כפי שנראה על המסך בסדרה "הסופרנוס".

"בשלב הזה של החיים, לגנגסטר לא חשוב לעשות כותרות – אל קפון היה מייעץ לסרטים שנעשו בהשראתו – או להתהדר בחליפות יקרות. הערך החשוב הוא ההיטמעות בהמון", אומר גורביץ'. "הגנגסטר הוא איש עסקים לגיטימי, הוא אנושי. הוא כבר לא זקוק לכל המפגן הראוותני הזה. הוא כבר לא יוצא לתיאטרון או לאופרה. כמה שלא ישימו אליו לב – ככה יותר טוב".

– מאז ועד היום, מהי התכונה העקבית שמובילה את האבולוציה של הסטייל הגנגסטרי?

"הצורך שלהם לחיות את הצלקת של עצמם, צלקת של רוע שהם חוו בילדות ושאותה הם לא רוצים לעבד ובעצם מטילים על האחר. אצל טוני סופרנו, החוויה של מוות, סקס ובשר הופכת להיות חוויה של החיים. למשל, הוא כל הזמן לוקח נקניקים מהמקרר. אימת המוות הראשונית שחווה הגנגסטר בילדותו היא מאוד חזקה, זה פצע פנימי שמוטל אחר כך על כל החברה כדי להעביר את המוות מעצמי אל העולם".

"פשע, בהגדרה שלו, הוא לא לגיטימי ולכן זה מה שמושך אותך יותר"

השתלשלות הסטייל הגנגסטרי במשך עשרות שנים, מהמהגר האיטלקי המוגזם, דרך הראפר שחידש את הלוק וכלה בטוני סופרנו, איש העסקים הפרקטי, נראית מעניינת עוד יותר אם חושבים על שתי הסדרות שנחשבות לקונצנזוס אצל המבקרים והקהל – "הסופרנוס" ו"הסמויה" (גם של HBO, כמו כל הסדרות שהוזכרו בכתבה זו. מעניין). האם זהו מקרה ששתי הסדרות האהובות ביותר שתמיד נלחמות ראש בראש ברשימות כאלה ואחרות עוסקות בגנגסטרים שנמצאים לכאורה משני צדי הסקאלה? מצד אחד – סופרנו וחבורתו, שריד חי לגנגסטרים של תקופת המשפחות שבה העסק עובר מדור לדור, ומצד שני, ה"יאנג מאני", ברקסדייל וסטרינגר, ראשי הכנופיות של בולטימור שנולדו לתוך סיטואציה מסוימת והפכו לשליטיה הבלתי מעורערים.

כך או כך, בוא נתעכב רגע על חליפות הטרנינג – סטייל ששמור למתי מעט שיודעים איך ללבוש אותן. אם את נראית טוב בחליפת טרנינג – כנראה תיראי טוב בכל דבר. האם חליפת הטרנינג נראית לנו קסומה רק כי אנשים מסוכנים לובשים אותן? האם אנו עד כדי כך מושפעים ממש שאנו רואים?

"בסוף, תמיד, כשמדברים על טלוויזיה, הסוגיה המרכזית בעיני היא ריאליזם ויכולת המכירה", אומר ד"ר דן ערב, יוצר תוכן, חוקר תרבות וזיכרון ומרצה בכיר בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. "לקהל הבורגני יש מנגנוני הגנה. יש גבול למה שהוא מוכן לקבל. יותר קל לי לפנטז על משהו שהוא מרוחק ובלתי נגיש מלקנא בשכן שלי. זוהי פסיכולוגיה התנהגותית פשוטה. הקנאה שלי בביל גייטס פחותה מהקנאה שלי בך, אם את מרוויחה אלף שקל יותר ממני. קל יותר ליצור אצלי אהדה והזדהות ורצון להידמות למישהו שהוא יותר רחוק. מצד שני, קשה גם להעמיד מראה ולהגיד 'תשמע, השכן שלך הוא גנגסטר והוא באמת חי את החיים האמיתיים', כי זה מאוד מאיים עלי כבורגני. פשע, בהגדרה שלו, הוא לא לגיטימי ולכן זה מה שמושך אותך יותר".

"ג'ון גוטי הוא מותג המאפיה האחרון"

ואם כבר שכן מאפיונר – במקרה של "הסופרנוס", השכן של טוני אכן שואל אותו שאלות מתעלקות על השתייכותו (לכאורה!) למאפיה וטוני מחליט לספק את הסחורה ולהמציא סיפור על חברותו עם ג'ון גוטי.

באשר ללבוש של גוטי, ייתכן כי הסטייל של הבוס הבליסטי הגדול האחרון, ראש משפחת גמבינו מניו יורק, הוא השכבה הארכיאולוגית האחרונה שמכסה את הלבוש המובסטרי כפי שלמדנו להכיר אותו מגנגסטרים של תחילת המאה הקודמת. בין אם גוטי היה בדרכו למסעדה מפוארת או לעוד דיון בעניינו בבית המשפט, לא היה סיכוי שתתפסו את הבוס בלבוש מרושל, או אפילו קז'ואלי. תמיד היו אלה חליפות מהזן המשובח, הראוי והאופנתי ביותר שעטפו את גופו של ראש המשפחה. "גוטי הוא מותג המאפיה האחרון. גם בין הגנגסטרים של תקופתו הוא היה יוצא דופן מבחינת ההקפדה על הסטייל. אחריו כבר אין עוד כאלה", קובע עורך אתר ועמוד הפייסבוק המרשים La Mafia, שמעדיף להישאר בעילום שם.

"בשנים האחרונות גם ג'ון ג'וניור התחיל להתלבש יפה (במקביל לזה שהוא מכחיש כי הוא היורש של אביו) וגם הבן של קרלו גמבינו, תומאס, מתלבש מכובד, אבל זה לא אותו סטייל גנגסטרי מפורסם", הוא מוסיף. "אם מסתכלים על התמונה הרחבה, הסוף של ג'ון גוטי הוא גם הסוף של אגדת הקוזה נוסטרה, כי את תחילת שנות התשעים רואים כסוף תקופת הזוהר של המאפיה ולכן זה גם טבעי שאחריו לא היו עוד גנגסטרים-סלבס שהתלבשו והתנהגו כמוהו".

עם לכתו של גוטי, הלך גם מאפיין צורני ייחודי בנוף האמריקאי, זה שפשע ובידור הם האטרקציה הטובה ביותר עבורו. עזבנו את מנהטן, עברנו לג'רזי. "ב'סופרנוס' אנחנו רואים שלטוני לא דחוף להתבדל מהחברה, הוא רוצה להשתלב, זה מה שטוב לעסקים", מסביר ד"ר גורביץ'. "הגנגסטר הוא לא איזה מפלצת מפחידה שטוחנת גופות במערבל בטון. אני טוני סופרנו, איש משפחה, שמנמן, לא חתיך, אבא, גר בפרברים. האנושיות שלו מתבלטת בקז'ואל".

– זאת הסיבה שפולי תמיד הולך עם חליפות טרנינג?

"חליפת הטרנינג היא דבר מורכב. אנחנו לובשים טרנינג כשאחנו לא רוצים להתלבש, אבל כשגנגסטר לובש את זה, הוא לא מנסה להראות שהוא מסכן. לדעתי הוא מנסה להראות סוג מסוים של קוליות. 'אני לא שם עליך ועל הקודים שלך'. גם הוא איש עסקים פרקטי שלא רוצה למשוך תשומת לב. מצד שני, עדיין יש לו את הסיגר ואת השרשרת ואת הצורך ברכב מפואר".

– עכשיו כשטוני סופרנו לא מתלבש כמו ג'ון גוטי, האם הטיפוס של הגנגסטר האולדסקולי נעלם לחלוטין מן העולם?

"הזוהר והמיתוס בירידה מאז גוטי. חלקים נכבדים מראשי הפשע האמריקאי נכנסו לכלא. יש תחושה שהגנגסטר כבר לא יכול לחיות במיתוס שבו אפשר לחיות כמו גיבור קולנועי. מה שנשאר זו הפרנסה, ואותה לא צריך להפגין ברבים. אותה פשוט אפשר לעשות בחושך בלילה".

• גנגסטה ראפ
• גנגסטרים
• סופרנוס
• מאפיה
• סנופ דוג
• הקטיק
• ג'ון גוטי
• אופנה
• החיים היפים