>> אריאל גרייזס הוא דוקטור להנדסה ביו-רפואית בהשכלתו, ממציא מיסים לפרנסתו ואוסף סיפורים להנאתו. כתב בעבר, בין השאר, למוסף "כלכליסט", "בלייזר" ו"טיים אאוט", בוגר הרזידנסי לסופרים בראשית דרכם במשכנות שאננים לשנת 2025. "בלי האפי אנד" הוא ספרו השני, קולאז' של סיפורים על נשים וגברים שהחליטו לברוח מהחיים שבנו לעצמם בעמל רב. בבסיס הבריחה של הגיבורים עומד רצון אחד: להיות נאהבים. להרגיש שוב, גם אם זה אומר לשרוף את כל מה שהם בנו עד עכשיו. אלו סיפורים על הפער בין הפנטזיה למציאות, על הפחד לאבד ועל הפחד להישאר עם מה שיש.אתם יכולים ואפילו צריכים לרכוש אותו כאן.

>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב
>> האמת היא שאי אפשר ללמוד בזום. שחררו את כולנו מכאב הראש הזה

תמיד הייתי חזק בטיימינג. בשבעה באוקטובר (לא צריך להגיד את השנה, נכון?) נניח, תכננתי מסיבת יום הולדת גדולה בפעם הראשונה בחיים שלי. מאז, חברים שלי מבקשים ממני לא לחגוג שום דבר מחשש שתפרוץ עוד מלחמה במזרח התיכון. כמובן שלא שעיתי להם, ולכן תכננתי בעוד שבועיים מסיבת השקה לספר החדש שלי. נחשו מה קרה. תמיד גם הייתי מאוד מרוכז בעצמי, ולכן אני רואה במה שקורה במזרח התיכון מזימה אישית לפגוע בי. מבחינתי, המלחמה עם איראן, השנייה לשמה (למה בעצם היא לא נחשבת למלחמת המפרץ הרביעית? מה זה האפליה הזאת כלפי איראנים?), היא התנכלות מכוונת של הכוחות מלמעלה נגדי, בדיוק בשבוע שבו הספר שעבדתי עליו בשנתיים האחרונות יצא לאור.

כלומר, "יצא לאור" זה קצת אובר-סטייטמנט. טכנית, הספר מודפס וראה את אור השמש. מעשית, הוא יושב במחסנים של המפיצים ומחכה שתסתיים המלחמה כדי להגיע לחנויות. רגע שאמור היה להיות שיא מרגש של תהליך ארוך ומתיש הפך בבת אחת לאנטי-קליימקס. אין לי כוונה להתבכיין פה על מר גורלי, החיים של כולנו קשים. גם אם לא הכרנו אנשים שנהרגו ולא איבדנו את הבית, כולנו צריכים לרוץ עם הילדים פעם בכמה שעות למקלט או לממ"ד ושגרת החיים של כולנו נעצרה. וזה לפני שאני מדבר על העונש האמיתי – הניסיון לחבר את הילדים להמצאה החולנית של משרד החינוך שנקראת "לימוד מרחוק" ו"משימה מתוקשבת". באמת שהפספוס האישי שלי הוא קטן ביחס לאובדן שמתרחש פה.

מצד שני, קצת כן בא לי לקטר. קשה להיות סופר במדינת ישראל בלי קשר למלחמה. יש פה הרבה מאוד כותבים (ועיני לא צרה באף אחד מהם) אבל מעט מאוד קוראים. לפודקאסט סטנדרטי יהיו כמה אלפי מאזינים בקלות, אבל אם ספר מוכר אלפיים עותקים הוא ייחשב לרב מכר. וכל אותם סופרים נאלצים "לריב" על תשומת הלב המאוד מאוד מצומצמת של הקהל המועט הזה. וכאילו זה לא קשה מספיק, אז יש גם מלחמה בחוץ, מי בכלל ירצה לקרוא ראיון עם סופר או ביקורת על ספר.

"זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית"

כלומר, זה ישראל, תמיד יש מלחמה. אם לא עכשיו אז אוטוטו תהיה אחרת. איך ברי שר בהופעות שלו – "רק מלחמה אם תבוא,כשתבוא". וזה חלק מהעניין לדעתי. מאז שבעה באוקטובר ואולי אפילו מאז הקורונה, היכולת של ישראלי להתרכז במשהו מעבר לאיך הוא שורד את היום הקרוב הצטמצמה למינימום. איך אפשר בכלל להתרכז בספר עכשיו, כשכל שניה משהו קורה פה.

עוד סיבה, לדעתי, שהספרים בשנים האחרונות התקצרו מאוד: מי יכול לחשוב על לצלוח ספר של 400 עמוד עכשיו. המקסימום שאפשר זה לצפות זה שלא יהיו אזעקות באמצע הגמר של "משחקי השף" (כולנו מאוכזבים מההפסד של פארס, נכון?). אני לא אכנס פה לפוליטיקה יותר מדי, אבל זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שלווים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. כי אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית. וככה, במעין גלגל שמזין את עצמו, אנחנו סופגים גירויים וחרדות בלתי פוסקים שמונעים מאיתנו לצרוך תרבות כדי שיהיה אפשר להמשיך לייצר עוד מלחמות ועוד חרדות.

ואני, מה חשבתי לעצמי. לא רק שכתבתי ספר, כתבתי ספר סתם על יחסים. על בני אדם. הם אמנם חיים פה בישראל, אבל "המצב" – המילה האבסטרקטית הזאת שמתארת בערך הכל פה – הוא לא נוגע להם. באותה מידה הם יכלו לחיות בפריז או בניו יורק. הם מתאהבים, בוגדים, מפנטזים, נכנסים לדיכאון – עושים את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים.

"אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים, לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים בצד את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו"

לפני מספר שבועות דיברתי עם היחצנית שלי והיא שאלה מתי כתבתי את הספר. היא קיוותה, אני חושב, שלשבעה באוקטובר הייתה נגיעה לסיפורים שלי. כי ככה, אתם יודעים, מוכרים ספרים בישראל, דרך טרגדיות. אבל טרגדיות לאומיות, לא כאלו קטנות, אישיות, כמו משבר אמצע החיים שעברתי כשכתבתי את הספר שלי. אלו פחות מעניינות. לדאבונה (כנראה), לא היה קשר. אבל גיליתי שכן, חלק מהסיפורים בספר נכתבו אחרי שבעה באוקטובר.שזה די הפתיע אותי, בעיקר כי אני בכלל לא זוכר את החודשים שאחרי אותו יום נורא. אבל גם כי היום ההוא והתקופה ההיא לא נוכחים בסיפורים שלי בכלל. בעיקר הופתעתי שיכולתי להתרכז במשהו אחר לגמרי באותה תקופה נוראית.

כשחשבתי על זה אחר כך, הגעתי למסקנה שזה לא מקרי, אולי אפילו מכוון. הכתיבה היתה הבריחה שלי. להתרכז באנשים אמיתיים שמנסים לחיות את החיים שלהם היתה הדרך שלי להדחיק את המצב. זה לא שלא חשבתי עליו ולא שלא הוצפתי בכל אותן טרגדיות, אבל דווקא היכולת לברוא עולם אחר, כזה ש"המצב" נשאר מחוץ לו, הייתה התרופה הכי טובה בשבילי.

אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לא רק המלחמה עם איראן שבשאיפה תסתיים בקרוב, אלא "המצב" כולו שבו החרדות הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים (אתם יכולים גם ספרים אחרים, לא רק את שלי, אני לא קנאי), לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו כל הזמן קצת בצד. מן הסתם, אני לא הסופר היחיד שנפגע מהתקופה הזאת, סופרים קצת יותר נחשבים ממני, כמו אשכול נבו או ישי שריד נאלצו להשיק את הספר שלהם לתוך הממ"ד, כי ככה זה – עולם כמנהגו נוהג גם בימים לא נורמליים.

אבל אם רוצים להפוך את הימים המשוגעים האלו לקצת יותר נורמליים – ספרות היא דרך לא רעה בכלל לדעתי. ואם קשה לכם להתחייב לרומן שלם, אז (כן, אני אינטרסנט פה) אולי שווה לתת צ'אנס נוסף לז'אנר הסיפורים הקצרים. אולי בעיתות מצוקה זה כל מה שהנפש שלנו יכולה להכיל: תמונות קצרצרות של רסיסי חיים, כאלו שיאפשרו לנו להרגיש שמחה ועצב לא בגלל מלחמה ושכול, אלא פשוט בגלל אנשים כמונו.

• יוצרים כותבים
• ספרות
• ספרות ישראלית
• מלחמת איראן
• טור אישי

>> אילנה וייזר-סנש (כדאי שתעקבו) היא סופרת, מחזאית ותסריטאית שמתחבטת ותוהה מזה עשור איפה נמצא ביתה, ובשנים האחרונות היא חולקת את זמנה בין יפו לברלין. ספרה החדש "זה לא הבית" שם במוקד העלילה את איה, נערה ישראלית בת 16 שבורחת מבית הוריה אל רחובות לונדון אחרי שעזבו את הארץ.אתם רוצים לקרוא את זה.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. קפה יאפא

כשאני צריכה, כשאני ממש חייבת ללבוש תקווה, זה המקום. פעם התרקם בתוכי רעיון להנחות סדנת כתיבה בדו (בשניים) בחלל הנעים, מסביר הפנים הזה. סדנה שתתנהל בערבית ועברית בו זמנית. החלום לא התממש, אבל החיוך, האוכל, הספרים בערבית ועברית על המדפים, שולחנות העץ והוייב מאיר הפנים – כל אלה. אני כותבת על פי רוב בבתי קפה. קפה יאפא פותח לב, מזמן בית טוב לשהייה, מבקש לפתוח מחשב ולקוות.
מרגוזה 33 יפו

2. חוף עג'מי

יותר נכון מי הים שנושקים לחוף. ביפו, בחלומי, מי הים צלולים מבכל מקום אחר בעולם. כך הם אמורים להיות. אני רוצה לבטוח בניקיונם, אלא שחפצים צפים וחשד תדיר לזיהום משבשים את החלום. ראוי היה לדאוג למי הים, חמדה נדירה ולא מוערכת.

3. מלון מרגוזה

כשהתחלתי לנדוד הפכה יפו ליפהפיה עם רדיד חדש, כמו הואר ארון הבגדים. מלון מרגוזה שבו התאכסנתי לא פעם כשבדירתישלישהו אחרים – הסביר פנים וחייך. כשיצאתי אל מרפסת הבוקר הגמדית המשקיפה אל הרחוב, ברכה אותי יפו ואימצה אותי שוב אל ליבה. טוב שבאת, אמר הבית. הישארי נא.
אבן שושן 1 יפו

4. שדרות ירושלים

אני חובבת גינות רחוב. לקראת תחילת נסיעתה של הרכבת הקלה נעדרו ערוגות ונסללו שבילי רוכבים, ונשתלו צמחי גינה. צעידה הלוך חזור על פני השדרה שמחה את עיניי, הירוק רענן ועצי הצל עצומים. ארבעים ותשעה מהם ניצלו בעקבות מאבק התושבים, ואפילו כלביהעירהודו שטוב.

5. זעתר מרקט

בשפע הזה אני רוצה להשתכשך, למולל, להסניף, לפזר, לפעמים אפילו לבזוז. אדי הניחוח נישאים ממיכלי האיחסון עבי הכרס, מפתים לשאת אותי אל האינסוף. והאיש היפה כל כך שואל לשלומי, אנחנו מחליפים דעות על הענן שמעלינו, על אמונה באל, הוא משוכנע, לרגעים כמעט משכנע. זה רק בשל יופיו, אני אומרת לעצמי.
שדרות ירושלים 75 יפו

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"נשמות", תיאטרון גשר, על פי ספרו של רועי חן. אילו יכולתי הייתי מרחפת מעל לבמה, חוברת לנשמתו בת ארבע מאות השנה של גרישה ומחבקת את כאבו. ככה הייתי עושה. נשמה תועה שאינה יודעת מנוח מרמזת לי שאילו היינו יכולים לחזור אולי היינו לומדים משהו על שורש אי הנחת ומתקנים בעודנו כאן. יצאתי מהתיאטרון וצעדתי רווייה, חושבת לעצמי איך אפשר ללמוד כבר עכשיו כדי למנוע את שביל הייסורים. תיאטרון כזה לא חוויתי מזה שנים. לכו לראות. ללמוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מגלן" מאת שטפן צווייג. שני עניינים ליוו אותי במהלך הקריאה בספר המופלא הזה. האחד הוא המסירות הבלתי נלאית למטרה, החתירה אליה, הסיכון הברור שאיננו מחבל במסע, והשני הוא קסם הכתיבה. ואולי שניהם אחד, שניהם אומרים את אותו הדבר: או זה או כלום. וגם חזרתי והבטחתי לי שההתמסרות למילים היא ה"בית". וגם, חשבתי עוד שאם יכול מישהו לכתוב ככה, כדאי מאד לחיות כדי לקרוא.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האגודה לזכויות האזרחזקוקה לכל מי שעיניו בראשו וליבו בצד שמאל של החזה. לא תמיד הם מצליחים להוביל דילמה לפתרונה, אבל יש שם אוזן קשבת והפנייה הלאה למוסדות או הגופים הנכונים. איך נבחין באחר אם נראה אותו כזר, נרחיק עצמנו ממנו ולא ניכלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
להריע לכל מי שמנקה ביפו. פעם הייתי משוטטת ושקית בידי, אוספת. אחר כך נואשתי . מאז מחמם את לבי כל מטאטא עירוני, כל משליך אשפה לפח רחוב, כל מברשת המבצבצת מתחת למשאית קטנטונת שעבודת השאיבה ושטיפת הכביש הם בנפשה.

מה יהיה?
אם לא נכיר עכשיו, ממש עכשיו, שפנינו מכורכמות מצער ובושה כאחד.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית

>> ארז מירנץ (תעקבו) הוא הוא מחזאי וסופר, גדל ברמת גן, גר שנים ארוכות בתל אביב וחי כיום בברלין.הרומן שלו "דולדן" יצא באפריל האחרוןוהוא מגיע לתל אביב בפורים לרגל הקרנת סרט האימה "רופוס" (Rufus – Really Unusual Fucked Up Shit), שחלק מרכזי בו מבוסס על המחזה של מירנץ, "צמחים מטפסים", שהוצג במספר תיאטראות בתל אביב כולל בהבימה. הסרט הוא אנתולוגיית פאנק-אימה-ביזאר, ואם אתם פריקים של הז'אנר אתם רוציםלראות אותו ב-4.3 בסינמטק והכרטיסים שלכם כאן. בברלין הוא עובד על דברים חדשים ומנסה לשמור על שפיות תוך געגועים לאזורנו.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. כיכר ביאליק

משהו מהתחושה מתל אביב של פעם, גם בית העירייה הישן, בית ראובן רובין, בית ביאליק, מרכז פליציה בלומנטל והכול בקצה רחוב ביאליק, שהיה פעם המעוז של הייקים בתל אביב והיה אפשר לשמוע בו מבחר קללות בגרמנית וביידיש.

2. גינת פורסט היל

מקום קטן לברוח, בין גורדון לגוטליב. כמו מעבר דרך פורטל לעולם אחר, לפני חזרה לקלחת. מקווה שעכשיו, אחרי החשיפה הזאת הוא גם ימשיך להישאר ככה.

3. בית אריאלה

כן, המיתוג החדש, הקפה, הוויי.פיי והשעות המאוחרות עשו למקום טוב. מצד שני, לפעמים אני ממש מתגעגע למקום האפור וההסתדרותי שרק חובבי ספרים אמיתיים ונפשות אבודות באו אליו, לצד יושבי קרנות שהיו מארגנים פרלמנטים מופרכים בפואייה, עם ופלים וקפה אבקות מהמכונות הישנות. הייתי יושב שם שעות עם הסופר יונתן בן-נחום ז"ל, ואיתו לא היה צריך לא AI ולא גוגל.

4. רחוב זכריה

כל האזור של הצפון הישן תמיד קסם לי, ובמיוחד מהנמל עד הפארק, דרך אוסישקין, ירמיהו ובתי הקפה והמסעדות. אך רחוב זכריה, שלכאורה אין בו שום דבר לא אפור, הוא רחוב אניגמטי, ואני אפילו לא יכול להסביר למה, הייתי קורא לזה הייחוד שבחוסר הייחוד.

5. בית הקברות בטרומפלדור

בלילה יש שם תחושה מיסטית שמשהו קורה. וגם מזכיר לי את התקופה שהייתי יוצא לפאבים ומועדונים ולפעמים חשבתי שעדיף כבר להיות בשקט עם המתים.

מקום לא אהוב בעיר:

גינת שינקין.מקום ממותג, עם מיתולוגיה מנופחת מדי, שגם תהילת העבר שלו מוטלת בספק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירועי השירה של דורון בראונשטיין ב"הברווז המנפנף" כי אין לו אלוהים, בגלל שכל פעם יש משתתפים חדשים, כי יש שם שילוב של עכשיו ופעם, של גבוה ונמוך ושאין צנזורה. וגם הבעלים, שמתקרא "טוני לימון" הוא יוצר מעניין ורב-תחומי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
דרך אתר "סימניה", הזמנתי ממישהו עותק בעברית של "מתחת לגלגל" להרמן הסה. יש בו הרבה יופי גלומי כזה. וגם הלקח: לא להעמיס על עצמנו יותר מדי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ניצולי שואה, הם לא יהיו פה עוד הרבה זמן וזה ממש הזמן לעשות משהו כדי להקל עליהם את הזמן שעוד נשאר להם. לא טיפלו בכולם כמו שצריך. שמעתי פעם תירוץ כזה: "גם ככה הם רגילים לרע." ואז הבנתי שצריך לעזור ולתרום להם אפילו עוד יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחראי על עבודות הרכבת הקלה. בטח כל-כך הרבה מאחלים לו רע, כנראה שהוא פשוט צריך חיזוק.

מה יהיה?
מצד אחד, פעם הייתי מסכים עם האמירה ש"שום דבר טוב לא ייצא מהחומר ממנו קורץ המין האנושי". חשבתי ששום דבר לא יהיה טוב, וכמו בספר "דולדן", שאפילו לא צריך לשאוף שיהיה יותר טוב. מצד שני, וגם אם תצחקו עליי, בזכות הדת אני מבין שאף אדם לא נברא לחינם, ואז זה ממש מקל על הציווי של לאהוב לרעך כמוך…

• העיר שלי
• ישראלים בחו"ל
• ספרות ישראלית
• כיכר ביאליק
• בית אריאלה
• בית הקברות טרומפלדור
• שינקין

>> ליאת פלדמן (כדאי שתעקבו) היא גם פסיכולוגית וגם מבכירות נשות התוכן בטלוויזיה בישראל (ואחת המעולות שבהן), לשעבר סמנכ"ל התוכן של ערוץ 10 ז"ל, וכיום יוזמת ומפתחת תכנים לסדרות דרמה ותעודה. ספרה החדש, "אובססיה – דו"ח מעקב" (הוצאת נוודים) עוסק בפרשת אהבה נכזבת שנתגלגלה להרגל של מעקבים ופטרולים בעקבות האהובה החמקמקה.אתם רוצים ואפילו יכולים לקרוא אותו.

>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> שריד מעידן הקרח ושלוחת פלורנטין בצפון הישן. העיר של איל חלפון
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

בספר ובחיים אני מרבה ללכת ברחובות העיר. בשנים האחרונות אני מבלה יותר ברחובות בשדרות ובסמטאות מאשר בבתי קפה, מסעדות או בארים. יחסית לאדם שלא אוהב להירטב אני די הרבה ליד מים. כיון שהים הוא חלק משמעותי מימיי, והוא נמצא במרחק דקות ספורות מביתי, לכל חוף בתל אביב יש משמעות שונה עבורי. עלי להיות ספציפית:

1. חוף הבננה

אי אז לפני יותר מעשרים שנה הגעתי לבננה ביץ' בעקבות יוסי פלח, חברי שעבד כמציל, והיה מרשה לי לקחת את החסקה לסיבוב. נתקלתי בחבורה מגוונת של אמנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, דוגמניות, משפטנים ופורשי היי טק אבודים והוזים, שקלטו אותי לתוכם. חבורה של אנשים שלא סובלים זה את זה ואוהבים האחד את השני אהבת נפש. מאז, זו דרך להתחיל את הבוקר. לצעוד לשם, לשבת מעט ולחזור. בתקופות בהן אני עובדת הרבה בבית, זו קהילה לקבל עמה את פני היום.

2. הילטון דרום // קפה בינתיים

מקום לעצור בו בהליכות השקיעה לים, ולהתבונן בישיבה על סלעי השובר ב"גולשים הצעירים". בקיץ אפשר לשתות מרגריטה קפואה, להסתכל באלה שכן נכנסו למים, ולחטוף מדי פעם כדור בראש מהנערים שמתאמנים בפוצ'י "הקפצות", והצללית שלהם כל כך יפה על רקע הערב.
אליעזר פרי 14 תל אביב

3. הקיוסק בבן גוריון פינת בן יהודה

בדרכי לים אני עוברת ליד קיוסק העץ התכלתי עם הגגון הלבן (של שלומי מ"גלים", חבר עוד מימי הדולפינריום). אני לא מכיר שם איש, ובכל זאת קרובה אליהם – אני רואה אותם כמעט בכל יום עם הכלבים, עם העיתון, אחרי אופניים, במקום אופניים. לעצמי אני תוהה איך הם יושבים גם בבוקר וגם בערב בקפה בשדרה. הם בטח שואלים את עצמם אותו הדבר לגבי. לא מזמן הוצבו בשדרה פסלים ריאליסטיים בגודל טבעי של דוד ופולה בן גוריון, משהו שהוא שילוב של קרינג' ושלווה בוטחת. בוקר אחד עברתי וערימות של ארגזים היו מונחים מאחורי הפסלים. הייתי בטוחה שזה מיצב אמנות על מצבנו. מימין הבחנתי פתאום במשאית מובילים, ועדיין זה בעיניי מעשה אמנות.

4. צ'אקולי // המרכז הימי בדולפינריום

אני אוהבת את הארכיטקטורה הקלה לכאורה, הלבנה והפתוחה של המרכז הימי. מסעדת צ'אקולי, במפלס העליון שלו, מציעה חוויה מתמירת תודעה. האוכל נהדר, אבל לא בזה הענין. עם מרטיני יבש או אולד פאשנד, אפשר להתבונן מבעד לרפפות המוטות קלות מטה, בשמש השוקעת ומלטפת את הריסים בריצודי כתום ולדמיין שאנחנו במקום אחר, בזמן אחר, לפני המשימה הסודית הבאה של האלטר אגו הג'יימס בונדי שלי.

5. קריית המלאכה והגלריות בדרום העיר

בימי חמישי אני אוהבת לצאת ל"סיבוב גלריות". בזמן האחרון התנועה והחורף גברו עלי, ואני מעדיפה שבתות, כשהעיר ריקה ושקטה. אפשר להספיק הרבה אמנות בבת אחת, ולתת לשטף של דימויים, פורמטים וחומרים לעשות בך, או לא. במיוחד אהובות עלי הגלריותעינגא, "גורדון" של רחוב הזרם,אלון שגב, וגלריה רוטשילד, אשר נמצאת בכלל ברחוב משה מאור 2. הם אוהבים להציג ריאליזם בשמן, וזה יפה יפה, כמעט כמו הגג הענק שהוא בעצם משתלה המחפה את הגלריה שלהם.

6. רחוב מזא"ה

פעם בשבוע אנחנו נפגשים במרתף של אלכס לנגן. הבנים טענו שבס זה יותר סקסי, אז אני מנגנת בבס, שזה באמת כיף כיף כיף. אנחנו גרועים שזה פחד, אבל אלו מן השעות הקסומות של השבוע.
עורכי המדור היקרים, ודאי לא חמק מעיניכם שלא ציינתי את חנן מרגילן, אני מקווה שתפרסמו בכל זאת ???? (והנה ציינתי)
(הערת המערכת: זה אכן מנוגד לחוקי המדור אבל גם אמרנו חמישה מקומות ובחרת שישה, אנרכיה מוחלטת שאין לנו את המשאבים להתמודד איתה)

מקום לא אהוב בעיר:

העיר אהובה עליי כולה ואני נהנית להרגיש אותה ברגל. עם המולת ההשתפצויות והחפירות הבלתי נגמרות, תנועת האנשים ביום ובלילה, היא מרגישה לי כמו עיר גורה אשר משמיעה קולות של נמר. אני אוהבת להיות בחוץ בעיר, כמעט בכל חוץ שהוא. כשהגעתי העירה מחיפה, לפני יותר משלושים שנה, הזדעזעתי מההזנחה והריפוט. אבל מהר מאוד הרגשתי כמה היא פתוחה, מאפשרת, מגוונת. קטנה קטנה, כמו נייר מילמטרי, שכל תזוזה של משבצת בו היא שכונה אחרת לגמרי, עם קפה אחר, וייב אחר ואנשים אחרים. נדמה לי שמי שלא גדל בעיר עצמה לעולם לא יתיחס אליה כמובנת מאליה. למרות שאני לא אוהבת את רחוב אבן גבירול, הוא המראה האהוב עלי כשאני חוצה את הירקון מצפון אחרי נסיעה, ויודעת שחזרתי הביתה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "פיליון" של הארי לייטון (במאי צעיר שלא הכרתי) עם אלכסנדר סקארסגארד והארי מנלינג (שמדאדלי דרסלי המעצבן ב"הארי פוטר" גדל להיות עלם צנום וביישן). בחור גיי, מופנם, שעובד ככרטיסן בחניון ענק ובערב שר במקהלת גברים א-קפלה, מתאהב באופנוען אלילי (סקארסגארד מן הסתם) ונסחף איתו למערכת יחסים מינית של אדון ועבד. יש חלקים קשוחים בסרט, אבל הוא גם נוגה, מכמיר לב. יפה לראות את התמורות בתוך הקשר בין שניהם, ואיך ההתבטלות המוחלטת בפני ה"אדון" מאפשרת לחלקים באישיותו של העלם הצעיר לצאת לעולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בימי המלחמה?
אחרי השבעה באוקטובר כמעט ולא פתחתי טלוויזיה, ובקריאה התנחמתי בספרות רחוקה מכאן. במוזיקה ובאמנות עלה בידי לחוות, לא כוח ותקווה, אולי פורקן. בערך חצי שנה אחרי התקיים פצ'ה קוצ'ה, בסופו עלה בחור בשם יקי גני להדגים מה הוא עשה באמצעות AI. הוא מידל אמני ענק חיים ומתים לביצוע הולך ומתגבר של "הכעס" של רוקפור. אפשר היה לראות את אלביס, דיוויד בואי, לשמוע את הגיטרה הלבנה המיבבת של פרינס ונהמות האוברדרייב של הנדריקס. היום אפשר לעשות דברים יותר משוגעים וביותר קלות, אבל זה פעל עלי, והרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להתמלא. לא הייתי מוכנה לזה, כשפתאום עלתה על המסך דמותו של יותם חיים כשהוא מתופף, כאילו עם כל הגדולים, המתים והחיים, התייפחתי בשורה הראשונה של היכל התרבות (שם נשארו כרטיסים), כפי שלא קרה לי לפני כן ומאז.
לינק לקטע למי שזקוקים לבכי טוב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בסוף תקופת הקורונה פנתה אלי קופ"ח "מכבי" כחלק מפנייה כללית לחבריה, בה היא מזמינה את מי שרוצה ויכול להיפגש עם אדם בודד. חשבתי שאני יכולה לעשות את זה, ובעיני רוחי ראיתי קשישה, אולי ניצולת שואה, שיושבת עמי על ספסל בגינה. נרשמתי, והתחלתי להיפגש עם אשה צעירה בהרבה, שחייה התהפכו לאחר תאונת דרכים. במשך שנתיים נפגשנו פעם בשבוע, אצלה, לפעמים יצאנו מעט ובזהירות. מאוחר יותר המשכנו לשוחח בטלפון, ואני מרגישה אשמה שאני לא עושה זאת יותר. מעבר להפגנות, לעירנות ולהתארגנות סדורה הנדרשת מאיתנו, מכל מי שזכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים חשובים לו, במרחב הפרטי המצומצם שלנו חיים כל כך הרבה אנשים שישמחו למפגש, לשיחה, לשהייה מעט ביחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל כך הרבה מתנדבים, פעילים בקהילה, עסקים קטנים שתעלות חפורות להם שנים, ובכל זאת, אציין את עובדי הקופה בסניף אםפם בדיזינגוף-ארלוזורוב שנסגר זמנית לשיפוצים. הם חמודים ואישיים ביחס שלהם. שבה את ליבי שהם נותנים לחתולי הרחוב להיכנס להתחמם בסניף כשאין הרבה לקוחות ומחביאים אותם מאחורי עמדת הקופה.

מה יהיה?
אני חיה כמה שנים עם מועקה ודאגה ממה שקורה איתנו, ובכל זאת מאמינה שיש למקום הזה תקנה.

את הספר "אובססיה – דוח מעקב" אפשר להשיג באתר הוצאת נוודים, ובפלטפורמת הספרות 'עברית'
https://did.li/n1vmC

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• בננה ביץ'
• חוף הילטון
• שדרות בן גוריון
• צ'אקולי
• קריית המלאכה
• מזא"ה
• פצ'ה קוצ'ה