אם אין לחם, תקראו ספרים: מה סוד הקסם של ספריית בית אריאלה?
האיש שרצה לאחסן את חפציו בכל הלוקרים, הגבר שנעל עצמו בחדר הקבוצות וזה שמכור לסדרות משטרה: ספריית בית אריאלה ממציאה עצמה מחדש כמיקרוקוסמוס תל אביבי שבו אפשר למצוא אלה בצד אלה סטודנטים, פנסיונרים וסתם תמהונים
הספרייה העירונית היא אחד המקומות היחידים בעיר שבו אדם לא צריך לשלם עבור השהות שלו; הוא לא צריך לתרץ את הנוכחות שלו, לא צריך בהכרח לעשות משהו או לייצר דבר מה. מגיעים לכאן אנשים מכל הסוגים, והפערים החברתיים, שבולטים לעין בכל מרחב ציבורי בעיר, מצטמצמים: כולם יושבים בשקט, ראשם במחשב, מיעוטם במחברת או בספר. כולם נראים עסוקים ולא עסוקים באותו הזמן. לכולם זכויות וחובות שוות.
>> למה בבית הספר הדו לשוני לא יוצאים לחופשה בחג המולד ובעיד אל פיטר?
הצצה על מסכי המחשב הרבים שבחמשת אולמות העיון והקריאה חושפת כי לא כולם יעילים כאן. גבר אחד מגיע לכאן באופן קבוע לצפות בסדרות משטרה. איש חובש כיפה יושב באולם העיתונות ובוהה בתמונות של כוכבות קולנוע בשחור־לבן משנות ה־50. הוא מתעכב לא מעט על ריטה הייוורת'. איש מזוקן בבגדים מהוהים יושב מול מחשב סגור ומעלעל בדפי עיתון ספורט. אסתר, פנסיונרית שסיימה קורס פודקאסטים בספרייה, עובדת על תסכית סודי ומטלטל העוסק בקשר בין רשויות ממשלתיות לאזרחים. "כשאני באה לכאן אני יוצאת מדלת אמותיי", היא אומרת, "ואני יוצאת מעצמי. אני גם אוהבת את הספרייה לעיצוב ואדריכלות. יש שם אוצרות של ממש, והכל ללא תשלום. לדעתי אנשים באים לבית אריאלה כדי להיות לבד ביחד".
המקום השלישי
"בתחילת שנות ה־2000, כשחלקים גדולים מהנכסים של הספרייה הפכו לנגישים ברשת, עלתה השאלה מה בעצם התפקיד של הספרייה הציבורית", אומרת מרים פוזנר, מנהלת ספריית בית אריאלה ואחראית על הספריות הציבוריות בעיריית תל אביב־יפו. "התשובה קשורה למושג בסוציולוגיה שנקרא 'המקום השלישי'. המקום הראשון הוא הבית, המקום השני הוא העבודה, בית הספר או האוניברסיטה. המקום השלישי הוא המקום שאתה בוחר ללכת אליו, ובעצם הספריות מעוניינות להיות עבור כמה שיותר אנשים המקום השלישי. ספרייה זה מקום פתוח ללא תשלום, ולכן את רואה מיקס של אנשים מכל הסוגים, כולל אנשים שלא שפר עליהם גורלם".
בשבוע שעבר ספריית בית אריאלה נכנסה אל השלב השני בשיפוצה, שהחל לפני כשלוש שנים ועתיד להסתיים תוך כשנתיים נוספות. אזורים מסוימים הפכו לבלתי נגישים. את הספות השחורות והקרועות במקצתן החליפו כורסאות ומושבים רחבים בסגנון איטלקי. חדרי השירותים הצהבהבים הוחלפו בחדרי נוחיות רחבים עם ברזים אוטומטיים של ממש. פוזנר מציינת שבמסגרת השיפוץ היא הציעה להקים מקלחות בקומת המרתף בספרייה עבור חסרי הדיור הרבים שפוקדים את המקום, אך הצעתה נדחתה. התימהונים נאלצים בכל מקרה להתמודד עם רוח השינוי: באחד הבקרים ניצת ויכוח קשה בין כמה סטודנטים לאיש מבוגר, הפוקד את הספרייה באופן יומיומי, לאחר שנעל את הדלת באחד מחדרי הלימוד החדשים המיועדים לקבוצות ולא הסכים לצאת ממנו אף שעבר את שלוש השעות הקבועות לו ברשימת ההמתנה. "הוא יושב שם לבד", התמרמרה הסטודנטית. הפתרון שנוסה – להכניס לחדר הזכוכית הקטן את שתי הסטודנטיות שילמדו יחד עם התימהוני המבוגר – לא צלח. הן יצאו מהחדרון בתוך חמש דקות.
לדברי פוזנר אין מדיניות המגבה הרחקת אנשים מהמקום משום שהספרייה היא באמת מקום פתוח לכולם. עם זאת ישנם כללים, ובשנים האחרונות תקנון ההתנהגות בספרייה עבר רענון ונכתב בו בבירור: "אסור לחלוץ נעליים, אסור להתרחץ, ובבקשה לדאוג להופעה נקייה ומסודרת". "בתקנון כתוב שאסור לישון", מוסיפה מנהלת הספרייה, "המטרה היא למנוע מאנשים להשתרע, להרים רגליים על כיסא, לנחור ולהפריע לאחרים. בן אדם שישן בפה פעור יהיה מטרד".
"כשאנחנו חושבים על הסלון העירוני שהולך להיפתח פה, שיהיה בו חלק מדורג, ואנחנו מדמיינים שאנשים שאין להם איפה להיות פשוט ישנו שם כל היום, זה מדאיג אותנו. מעבר לזה יש גם עניין האחסון. לאנשים חסרי בית אין איפה לאחסן את הנכסים שלהם, וכאן יש לוקרים. היה מצב שחוץ משלושה לוקרים, בן אדם לקח את המפתחות של כל הלוקרים ופשוט שמר אותם אצלו. אז נכון, הספרייה היא מקום שפתוח לכולם, אבל לצערי היא לא יכולה לשמש פתרון לחסרי הדיור ולנזקקים. צריך לזכור גם שרוב האנשים באים לכאן בשביל האווירה של הלימודים והתרבות, וגם את זה צריך לכבד".
